פסטיבל ברלין 2016: מוות בסאראייבו

(שם הסרט במקור: Smrt u Sarajevu)

דניס טאנוביץ'. פעם הבטחה עצומת מימדים. סרטו הראשון מ-2001 זכה באוסקר, וניצח את הפייבוריט הצרפתי מאז "אמלי". ואכן, "שטח הפקר" היה סרט חד כתער, מצחיק מאוד, וגם דוקר וארסי כהוגן. זה נכון שכולם זוכרים את "אמלי", ודי שכחו מ"שטח הפקר", אבל לטעמי האישי הסרט הזה שזכה באוסקר הרבה יותר טוב, הרבה יותר מטלטל (גם לצחוק, גם לבכי, וגם למחשבה) מאשר הסוכריה החביבה שהיא "אמלי".

ומאז טאנוביץ' מנסה רק לשחזר את אותה הצלחה. היו כמה סרטים שנכשלו. היו אחרים שזכו לתשומת לב כזו או אחרת. אבל כבר 15 שנה הוא לא מצליח לשחזר את הקסם. "מוות בסאראייבו" הוא נסיון לעשות "שטח הפקר 2". קומדיה מטורפת שנוגעת גם בנושא פוליטי בצורה חותכת. גם הפעם טאנוביץ' לא מצליח לשחזר את הקסם.

Smrt u Sarajevuצריך לומר מראש: הסיטואציה הבסיסית והדרך שבה טאנוביץ' מטפל בה אפקטיביות מאוד. מדובר ב להמשיך לקרוא

פסטיבל ברלין 2016: מכניקה פאן-אמריקאית

(שם הסרט במקור: Maquinaria Panamericana)

אז ככה: בוקר. עובדים מגיעים לבית החרושת לעוד יום עבודה. נדמה שכולם שמחים לעבוד במקום הזה. מוסיקה. חיוכים. הכל סבבה.

סצינה שניה: בעל המפעל נפטר. מסתבר שהוא השאיר את המפעל בחובות. כולם צריכים ללכת הביתה. רואה החשבון מארגן מיד את כולם ואומר: בואו ננסה לסדר משהו. תשיגו לי את ספרי החשבונות, ננסה לראות איפה המנוח פיזר את הכספים שלו, וננסה לארגן את המפעל הזה מחדש. אל יאוש.

נשמע מעניין. אז זהו. שלא.

Maquinaria Panamericanaכי הסרט הזה באמת מתחיל נחמד ומסקרן. ואחרי הסצינה השניה הוא נעצר. ונשאר שם עד הסוף. "מכניקה פאן-אמריקאית" מתפזר לכל כך הרבה כיוונים, רובם להמשיך לקרוא

פסטיבל ברלין 2016: מלחמה כוללת

(שם הסרט במקור: War on Everyone)

על הסרט הזה שמעתי כבר מבקרים משתפכים. אומרים שזה סרט מאוד מצחיק, וחכם. אז ככה: מצחיק זה לא. כלומר: ברור לחלוטין שזו קומדיה. הוא כל כך מתאמץ להצחיק שזה מביך. כבר מהסצינה הראשונה, המרדף אחרי הליצן, ברור לחלוטין שזו קומדיה. וכמנהג האחים מק'דונה, מדובר גם כאן בבדיחות שלועגות לפוליטקלי קורקט (כבר בסצינה הראשונה יש בדיחה על ליצנים). אבל האח מק'דונה הלא נכון ביים את זה.

war on everyoneכי נדמה לי שיש כאן מחשבה. שיש כאן איזשהו רפרנס קולנועי. שהסרט הזה הוא סוג של מחווה/ העתקה מסרטי וסדרות המשטרה של שנות ה-70-80. לנסות לעשות מהן סוג של "האקדח מת מצחוק". אבל פה בדיוק הבעיה: אם להמשיך לקרוא

פסטיבל ברלין 2016: 24 שבועות

(שם הסרט במקור: 24Wochen)

את הסרט הזה ראיתי שלשום, ובינתיים, מכל הסרטים שראיתי כאן בברלין, זה הסרט שהכי הולך איתי. הכי נשאר איתי. זאת חוויה רגשית חזקה מאוד, שקשה להתנער ממנה, גם כמה ימים לאחר הצפיה בסרט. אני חושב שראיתי בסרט הזה את הזוכה בפרס השחקנית של הפסטיבל. ושל האקדמיה הגרמנית, לכשהסרט הזה יצא לאקרנים כאן בגרמניה. ושל האקדמיה האירופית, ובכלל.

ולא רק זה. מדובר בעבודת בימוי נהדרת, שנתמכת במשחק מצוין (לא רק של השחקנית הראשית), צילום חכם, ובכלל, בסרט מרגש מאוד ומגרה מחשבה.

ולא רק זה. מדובר בכלל בסרט בעל פוטנציאל לעורר דיון ציבורי נרחב.

הסיפור הוא כזה: אשה צעירה, קומיקאית, חיה עם בן זוגה והילד המשותף שלהם. היא נכנסת להריון, ובבדיקת האולטרה-סאונד מתגלה שהילד שעדיין לא נולד יסבול מתסמונת דאון. לאחר מכן נודע להם שלילוד שטרם נולד יש גם בעיה בלב, ומעבר לבעיות שעדיין אין לבני הזוג מושג איך להתמודד איתן, יהיה גם צורך לנתח את התינוק לכשיוולד.

אז השאלה היא: להפיל או לא להפיל?

24wochenוגם לאחר שההחלטה נפלה להמשיך את ההריון, מסתבר שבגרמניה יש אפשרות להפסיק הריון גם לאחר 24 שבועות (שישה חודשים). האם בכל זאת להמשיך את ההריון?

נשמע, על פניו, כמו סוחט דמעות מקצועי וחסר רחמים. "24 שבועות" הוא הכל חוץ מזה. למעשה, הוא מרגש דווקא בגלל ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ברלין 2016: לא חוקי

(שם הסרט במקור: Ilegitim)

באתי לסרט עם ציפיות גבוהות. אדריאן סיטארו, הבמאי, כבר מאוד הרשים אותי בעבר עם "כוונות טובות", וגם ב"מקומי", שפחות אהבתי, היה כשרון סינמטי ניכר של כתיבה ובימוי. והאמת שגם בסרטו החדש יש רגעים חזקים. אבל לא הבנתי אותו.

קודם כל צריך לומר שבשני סרטיו הקודמים היתה כמות עצומה של חוש הומור מצחיק מאוד שמבוים במקצוענות מרשימה ובטיימינג מדויק. כל זה נעלם כאן. "לא חוקי" הוא סרט רציני עד מאוד (למעט סצינה אחת קצרצרה עם אוגר). אז מה שנשאר הוא דרמה סטנדרטית, מבוימת היטב אמנם, ובעיקר משוחקת מצוין, אבל סטנדרטית למדי. כל הייחוד של אדריאן סיטארו כבמאי הלך לאיבוד.

אבל צריך לומר גם שכריסטיאן מונג'יו כבר עשה את זה יותר טוב. הרבה יותר טוב. כי שם המשחק כאן הוא הפלה. אתם זוכרים את "4 חודשים, 3 שבועות, ויומיים", כן?!. אז סיטארו יוצא מאותה נקודה. במשך למעלה מעשרים שנה, בין אמצע שנות ה-60 עד סוף שנות ה-80 ההפלה היתה לא חוקית ברומניה. מונג'יו עשה על זה סרט חורך לב ונשמה. סיטארו יוצא מאותה נקודה ב"לא חוקי", ומביים סצינה ראשונה בסרט שבה יש גילוי מחריד בקשר לאבא. העניינים מגיעים לתגרה בתוך המשפחה. העבר השחור מטיל צל כבד על ההווה. המשחק, העמדת הסצינה על ידי הבמאי, הכתיבה, פיתוח הסצינה בסבלנות על ידי הבמאי עד לשיא – הכל מצוין.

ואז זה נגמר. הסרט עובר לספר על משהו אחר.

ilegitimהאבא די נעלם מהסרט, וזרקור הסיפור עובר אל להמשיך לקרוא

פסטיבל ברלין 2016: השכנים מלמטה

(שם הסרט במקור: The Ones Below)

זה הסיפור על הסרט של הבמאי הלא נכון.

זוג צעיר ומאוהב. היא בהריון. הכל סבבה. שכנים חדשים עוברים לגור בדירה למטה. הדירה שהיתה נטושה הרבה זמן. היא גם בהריון. לפתע – אסון. טרגדיה קורית לאחת הנשים. וכל סיפור ההריון מושפע מכך.

נשמע כמו דרמת עצומת רגשות.

אז זהו, שלא.

הבמאי קרא את התסריט הזה והחליט שמדובר בסרט אימה. הבעיה היא שזה לא סרט אימה מעניין במיוחד, ולא סרט דרמה טוב במיוחד.

ones belowכי הזוג מלמטה (שכמובן עבר לגור בדירה של מישהו שמת) מאופיין מלכתחילה כ להמשיך לקרוא

פסטיבל ברלין 2016: מאהאנה

(שם הסרט במקור: Mahana)

בחיי שזה סרט מרשים מאוד, יפה מאוד, מפואר למדי. וזו בדיוק הבעיה שלי איתו.

mahanaלי טאמאהורי התגלה באמצע שנות ה-90 עם סרט שנקרא "פעם היו גיבורים". סרט שהגיע מתוך הקהילה המאורית בניו זילנד, ותיאר את האלימות של גברים כלפי נשים. עם הגלים שהסרט הזה עשה, טאמאהורי עבר להוליווד. הוא עוד הספיק לביים פרק אחד (אלים במיוחד, למיטב זכרוני) בסדרת הטלויזיה "הסופרנוס", ואז להמשיך לקרוא

פסטיבל ברלין 2016: וביום יפה אחד…

(שם הסרט במקור: …And-Ek Ghes)

כמה דקות לפני הסוף מגיע קטע מלהיב. וידאו קליפ מהוקצע, צבעוני, כיפי, סוחף. משהו שורשי, אוטנתי, מהלב, שמח וגם מרגש. ומשהו שנראה הרבה יותר טוב מכל מה שמשודר בערוץ 24.

כמעט בא לי לומר שבשביל הקטע הזה כל הסרט הזה שווה צפיה.

אבל לא ממש…

אני מניח שהסרט הדוקומנטרי הזה יגיע לפסטיבל ירושלים, או אפילו לדוק-אביב הקרוב, אז תרשמו:

And-Ek Ghesיש ל"וביום יפה אחד" פרמיס מדליק, ומשהו שאמור היה להיות הסרט הדוקומנטרי המושלם: משפחה רומנית אחת (מורחבת. מאוד מורחבת) עוברת לגרמניה, בנסיון לשפר את מצבה הכלכלי. וכולם חולמים להמשיך לקרוא

פסטיבל ברלין 2016: חתול

(שם הסרט במקור: Kater)

זה סרט ממש יפה. ואני לא אוהב אותו.

זה סרט שמציג עבודת בימוי מאוד מרשימה. והוא איבד אותי מהר מאוד.

KATERאני מניח שבפסטיבל ההומו-לסבי הקרוב נראה את הסרט הזה. אבל יש בו משהו מטריד ולא פתור.

"חתול" מספר על להמשיך לקרוא

פסטיבל ברלין 2016: עוזרת לכל דורש

(שם הסרט במקור: Makhdoumin – A Maid for Each)

וואי, איזה סרט מעצבן.

מדובר בסרט דוקומנטרי לבנוני. מסתבר שיש תופעה כזאת: משפחות עשירות לוקחות לעצמן עוזרות בית במשרה מלאה. תמורת תשלום פעוט, באמת פעוט, ומגורים, עוזרות הבית עושות את כל העבודות הנדרשות. הסרט הדוקומנטרי הזה מתרכז בסוכנות אחת לאספקת עוזרות בית. הבמאי התיישב בתוך הסוכנות הזו, ותיעד את כל הביזנס. הנשים האלו מובאות אל המדינה מדרום מזרח אסיה, או מאפריקה, בדרך חוקית יותר או פחות, משוכנות בסוכנות (נעולות ולא יכולות לצאת) עד שיימצא להן דורש. והכל בסדר.

makhdouminכן, זה נשמע מעניין. תיעוד של סחר עבדים מודרני. המצפון מתמרד רק לשמע הסיפור. הכל ברור ומובן. הרי לשם כך נעשה הסרט הזה בכלל. והרי אין בכלל בושה: רוב הסרט מתועד בשיטת זבוב על הקיר, אבל יש גם קטעים שבעל הסוכנות מסביר בקול רגוע ושקט (כולל דיאגרמות) איך הכל עובד. והכל מקבל אישורים מהשלטונות. אין בעיה.

יש בעיה. כי הסרט הזה להמשיך לקרוא