אז חזרתי לארץ. ואסור להתלונן. שבועיים במקום שהוא לא ישראל, מבלי לחשוב על עבודה ועל הלחצים היומיומיים של הארץ הזאת במקום זר ואחר (שמדבר אנגלית!) – היה סבבה. חוץ מזה ש:
בחיי, כמה שטורונטו חמה. כמו תל אביב, ואפילו יותר.
כמה גבוהה טורונטו. וצפופה. ומחניקה. הכל כאילו מודרני שם. זה לא אירופה הקלאסית. ישן מפני חדש תוציאו.
ויש כמה דברים קצת משונים בטורונטו. למשל:
לקח לי זמן להתרגל לעובדה שכל המחירים על המדפים בכל החנויות הם לא מחירים סופיים, כי הם לא כוללים מעמ. וכך יצא שקניתי בקבוק קולה בסופר והכנתי כסף מדויק כי רציתי להיפטר מהכסף הקטן, ואז זה לא הספיק לי, אז שילמתי בשטר (וקיבלתי עוד קצת כסף קטן כעודף).
פניה שמאלה בקנדה זה דבר משונה: אין רמזורים ייעודיים לפניה שמאלה. הרכב מחכה שהתנועה מהכיוון הנגדי תעבור, ופונה.
פניה ימינה בקנדה זה דבר משונה: מותר לנסוע גם באדום.
יש מעט מאוד ריאות ירוקות בעיר, ומה שיש קטן מאוד, ואפשר לראות ולשמוע את התנועה גם בתוך הפארקים הקטנים. למעשה, יש רק פארק אחד גדול ומרווח בטורונטו, אבל הוא נמצא בקצה המערבי של העיר, רחוק מהמרכז. שם מצאתי דבר שנראה קצת מוכר
מליסה מקארת'י. בחיי שאני לא מבין את השחקנית הזו. נתקלתי בה לראשונה בתפקיד סוקי הטבחית בסדרה המקסימה "בנות גילמור". ואז היא הלכה ועשתה לעצמה שם בסרטים לא מקסימים בכלל, בקומדיות גסות ובוטות (שגם הביאו לה מועמדות אחת לאוסקר). ואז היא עשתה סרט קטן ומקסים בשם "וינסנט הקדוש", שם היא הזכירה לי שהיא יכולה להיות שחקנית מרגשת ועדינה, ואז היא שבה לקומדיות הלא נעימות. ועכשיו היא עושה לטעמי את התפקיד הכי גדול בקריירה שלה – בסרט רציני ויפהפה, מרגש וחכם.
הסרט הזה הוא סיפור חייה של אחת, לי ישראל. ומאחורי הסיפור הזה מסתתרת אמירה על כך שלפעמים שקר לבן שמספק נחמה עדיף על אמת עכורה שמייאשת. כי הנה, גב' ישראל הזאת – התסריט לוקח את הזמן לספר לי על להמשיך לקרוא ←
הסרט קנדי, אבל הוא מתרחש באורוגוואי, ומדבר ספרדית. כשהוא כבר מדבר. כי חלק מהבעיה של הסרט היא דילול הדיאלוגים המכוון שהופך את הסרט הזה למלאכותי. הסיפור הוא כזה: בחורה צעירה ילידת אורוגוואי היגרה עם משפחתה לקנדה לפני כמה שנים. האבא ניסה את מזלו במערב המתקדם ולא הצליח. לא מזמן הוא עבר מן העולם, והבחורה הצעירה חוזרת לכפר הולדתה, להתנחם ולנחם את הסבתא (האמא השכולה).
יופי של הנחת עבודה. אבל הסרט הזה כל כך מאולץ. כל כך מלאכותי. הדקות הראשונות של הסרט, בעודה מנסה למצוא את הדרך לכפר, מחוסרות דיאלוג לחלוטין. ואז היא מגיעה לכפר בערב, סבתא מקבלת את פניה, והן הולכות לישון. ביומיים הקרובים הצעירה לא תזוז מהבית. הסבתא תצא לכל מיני סידורים, אבל הצעירה תשתעמם (ביחד איתי) בבית. למה לא לצאת, להתוודע לכפר שאותו עזבת מזמן? לא משנה.
אז מי אנחנו? איך אנחנו מבטאים את עצמנו בעולם? איך אנחנו יכולים לשמור על הטוהר של האני הפרטי שלנו? איפה שיווי המשקל שלנו כשאנחנו אוהבים אחר? מעריצים אחר? האם אנחנו מנסים לחקות את האהוב, או מבטאים משהו אותנטי שלנו? איפה עובר הגבול בין ביטול עצמי לבין אינדיבידואליות?
קרלוס ורמוט. אתם אולי לא מכירים את השם. תרשמו את השם הזה, ותתחילו להכיר. סרטו הקודם, "ילדה בוערת" (ראיתי אותו בפסטיבל ירושלים 2015. כאן כתבתי עליו) הצביע על יכולת בימוי מרשימה, מבטיחה. סרטו החדש, "מי ישיר לך שיר?", הוא קפיצת דרך משמעותית קדימה. הגשמת ההבטחה של הסרט הקודם, ועוד עם הרבה עודף שנשאר. סיפור מעשיה משונה טווה כאן ורמוט: זמרת מפורסמת מתמוטטת על חוף הים. העוזרת האישית שלה מבהילה אותה לבית החולים, ואח"כ מטפלת בה בבית, עוזרת לה להתאושש. לאט לאט מתבררים הפרטים: היא אכן זמרת מפורסמת, אבל כבר 10 שנים שלא הופיעה או הוציאה חומר חדש. מאז מות אמא שלה היא הסתגרה בבית. ואז להמשיך לקרוא ←
סרטים על קהילות מרוחקות הרבה פעמים נופלים למלכודת הסרט האקזוטי שאין בו הרבה יותר מזה. "רצה עם יענים" הוא כזה, אבל בכל זאת יש בו משהו.
הסרט מתרחש באוסטרליה, ומספר על קהילה אבוריג'ינית שחיה במקום מבודד. במרכז הסרט – ילדה בת 9. בתחילת הסרט, אחרי שתיים-שלוש סצינות שמבססות קשר יפה עם האמא, אותה אמא עוברת מן העולם בפתאומיות. הסרט מתאר את התמודדותה של הילדה עם האבל דרך קשר עם יען. נשמע כמו סיפור קטן ומרגש.
הבעיה היא שאין באמת קשר בין הילדה ליען. היא מביאה לו אוכל, ועוד פעם, ועוד פעם, וזהו בערך. הקשר בינה לבין היען לא מ להמשיך לקרוא ←
אומרים שאהבה חזקה משנאה. אז אומרים. שנאה היא כוח הרסני שקשה מאוד להביס אותו. כרגע העולם שוחה בשנאה. שנאת זרים. שנאת אחים (כל מי שלא תומך בנתניהו זוכה למטר קללות). שנאה בכלל. איך, אם בכלל, אפשר לנצח את החושך הזה? "עור" הוא הסרט על זה.
גיא נתיב עשה כמה סרטים יפים בישראל, ואז עבר לארה"ב. יש לו מגע עדין, ולכאורה לא מתאים לסרט קשוח שכזה.
ג'יימי בל התפרסם לפני כ-20 שנה בתפקיד בילי אליוט, ומאז הוא ניסה כל מיני דברים, אף אחד מהם לא הצליח לסדוק את התדמית המתוקה של האליוט. בתחילת השנה הוקרן בישראל "כוכבים חיים לנצח" היפהפה, ודרכו ג'יימי בל השתחרר סופית מהצל של בילי אליוט, והציג הופעת משחק מרגשת מאוד. וגם כאן, עדינה ורגישה. לא בטוח שהוא הליהוק הטבעי לתפקיד קשוח שכזה.
שני האנשים, נתיב ובל, מגלים ב"עור" סימנים של התבגרות. אמנם הסרט הוא כמו סיפור מוסר הוליוודי, אבל הוא נטוע במציאות קיימת (הסיפור עליו מבוסס הסרט אכן אמיתי), והמציאות קשה ואלימה. גיא נתיב לא נרתע כאן מ להמשיך לקרוא ←
(שם הסרט במקור: Îmi este indiferent daca în istorie vom intra ca barbari)
וואו. מצד אחד, הסרט החדש של ראדו ז'ודה קצת לוקה במחלקת הרגש, אבל, מצד שני, וואו.
הסרט הזה מתרחש ברומניה. היום. עכשיו. אבל באותה מידה הוא היה יכול להתרחש בישראל. היום. עכשיו (רק עם קצת יותר טמפרמנט).
הסיפור הוא כזה: בחורה צעירה אחת מאוד אכפת לה מההסטוריה של המדינה שלה. היא מתעסקת בהעלאת סוג של שחזור תאטרלי שיוצג בכיכר העיר. השחזור הוא של ארוע ממלחמת העולם השניה שהתרחש ב-1941, וכלל טבח בכפר יהודי שלם. הרומנים טבחו ביהודים, בהנהגתו של שליט רומני. את זה רוצה האמנית-במאית לשחזר. היום. עכשיו. וכך, במהלך כשעתיים, הסרט מתרכז בכל ההכנות לארוע. הסרט מתרכז בעיקר בלימוד הפרטים (והסרט הזה מאוד פרטני בשמות האנשים, המקומות, הדברים שאמרו, מי אמר בדיוק, כמה נהרגו – הכל מפורט), ובין לבין, יש צנזור אחד. איש מטעם העיריה שמבקש לשכנע את הבחורה לרדת מזה.
הרי העיריה מממנת את הפרויקט האמנותי הזה. אז יש סצינה ארוכה מאוד של משא ומתן בינו לבין האמנית. תורידי את החלק הזה. למה להזכיר לרומנים חלקים אפלים בהסטוריה שלהם? צריך ל להמשיך לקרוא ←
הסרט הזה יוקרן בקרוב גם בפסטיבל חיפה. שורה תחתונה: מומלץ. ובכל זאת, כמה מילים:
לכאורה, הסרט הזה מתחיל מעצבן. בחורה צעירה ששום דבר לא מעניין אותה בחיים. אין לה תשוקה לשום דבר. אין לה חבר, או תחום לימודים מעניין, או משהו שהיא אוהבת לעשות, רוצה לעשות. היא נעה ונדה בחיים ללא כיוון, ללא תקווה. גיבורה שכזו של סרט היא לא האדם הכי מלבב לעקוב אחריו סרט שלם. הגדולה של הסרט הזה היא יכולתו לספק לנו את אותה אמפטיה לדמות האבודה הזו.
הסצינה הראשונה של הסרט היא ארוחת ערב עם ההורים וחברים של ההורים לכבוד יום ההולדת של הנערה. היא לא ממש רוצה להיות שם, והיא בורחת. הסצינה האחרונה בסרט מתכתבת עם זו הראשונה, רק שאם בהתחלה הנערה מלאת זעם וכעס על כל העולם, באחרונה היא עושה את מה שהיא עושה מתוך בחירה. אולי אין לה להמשיך לקרוא ←
זה הסרט החדש עם ניקול קידמן. אחד מהם. היא עושה המון. כאן היא בתפקיד הראשי, ואני מוכרח להודות שלטעמי היא קצת מגזימה במשחק שלה. היא אמורה להיות מכורה, עייפה מהחיים, Run Down, והיא באמת נסחבת. הרבה יותר מדי נסחבת. מכבידה את הגוף שלה בהגזמה. גם הבמאית, קארין קוסאמה, גם היא מסגננת את הסרט יתר על המידה. הקצב איטי, הצילומים של לוס אנג'לס טובעים בשמש צהובה של שקיעה, אבל הצבע של הסרט הוא לא רומנטי, אלא כמעט של חלודה.
ועם זאת, יש בסרט הזה בכל זאת משהו. קודם כל, צריך להתחיל מהסוף. הסוף של "קטלנית" הוא סוף מפתיע, בסגנון עדות המ. נייט שאמאלאן. סוף שמשנה את כל מה שחשבנו שראינו. אבל זה סוף כמו של "החוש השישי", כשעוד החזקתי מהשאמאלאן, ולא סוף אידיוטי כמו של "ספליט". כי ניקול קידמן בסרט הזה היא שוטרת. והיא גם אמא לנערה מתבגרת שמתמרדת. היא מנסה לכל אורך הסרט למנוע מהבת שלה לעשות את הטעויות שהיא עשתה (לא לשתות יותר מדי, לא לצאת עם גברים שמבוגרים ממנה באופן משמעותי), אבל לקראת הסוף מגיעה הסצינה הכי חשובה של הסרט. הסצינה שבה ה להמשיך לקרוא ←
אני בדרך כלל נמנע מסרטים מהודו. הם בדרך כלל מיוזיקלס (ואני לא אוהב את הז'אנר הזה), הם בדרך כלל דרמה מוגזמת מאוד, והם בדרך כלל שמרנים מאוד. וארוכים מאוד. לעיתים רחוקות יש הפתעה. לפני כמה שנים, למשל, היה את "לאנצ'בוקס". משום מה חשבתי ש"בולבול יכולה לשיר" יהיה עוד הפתעה שכזאת. הבמאית של הסרט הזה עשתה בעבר סרט שנקרא Village Rockstars. לא ראיתי אותו, אבל נזכרתי שבאחד מפסטיבלי הקולנוע הקודמים שבהם הייתי סימנתי לעצמי לראות את הסרט הזה, ואז ויתרתי בגלל ענייני התנגשות בלו"ז. חשבתי שיהיה תיקון. אוי, כמה שטעיתי…"בולבול יכולה לשיר" הוא בעיקר סרט חובבני להחריד. שום סצינה לא קשורה ל להמשיך לקרוא ←