פסטיבל סידני 2017: המשפחה המאושרת שלי

(שם הסרט במקור: Chemi Bednieri Ojakhi)

אם רונית אלקבץ ז"ל היתה עושה סרט בגיאורגיה.

צריך לומר מראש: הסרט הזה, שמדבר גרוזינית, אמנם חסר את המחויבות הטוטאלית שהיתה לגברת אלקבץ ז"ל לאמנות שלה, ולכן, בסופו של דבר, הסרט הזה הוא רק "נחמד", אבל יש בסרט הזה כל כך הרבה דברים שגרמו לי להרגיש בבית.

אם רק תחליפו את השפה של הסרט, ובמקום גרוזינית ידברו שם עברית, הרי לכם סרט ישראלי למהדרין (ורגע, כבר היה סרט ישראלי אחד בגרוזינית… וגם שם היתה רונית אלקבץ…). נתחיל בזה שהאור הגרוזיני, השמש שם, כמו שהם מצטלמים בסרט הזה, מאוד דומה בצבע שלו לאור הישראלי. יש קצת ימי גשם, והרבה שמש ואור ישראלי לגמרי. ונמשיך בזה שהמשפחה המאושרת הזו שנמצאת במרכז הסרט מאוד מזכירה משפחות ישראליות – בטמפרמנט, בהמוניות, וגם בחום ובאהבה.

הצילום של הסרט לא מוקפד כמו זה של ירון שרף (רוב הסרט כאן מצולם מהכתף), אבל מהרבה בחינות, "המשפחה המאושרת שלי" הזכיר לי את "שבעה". המשפחה המורחבת מאוד-מאוד מתרכזת בבית האמא הגדולה, כולם מדברים, ומתווכחים, ושואלים, ושותים, ואוכלים (הרבה אוכלים), ומדסקסים, ובעיקר להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל סידני 2017: אשה פנטסטית

(שם הסרט במקור: Una Mujer Fantástica)

אני זוכר את ההרגשה אחרי שראיתי בפעם הראשונה את "הכל אודות אמא" של פדרו אלמודובר. לא רק שהיה מדובר בסרט מרגש בצורה יוצאת דופן, זה היה גם סרט חם ואוהב מאין כמותו, וכשזה מגיע מבמאי שבחלק גדול מהקריירה שלו התעסק בחומרים פרובוקטיביים, בוטים (אבל בכשרון אדיר), "הכל אודות אמא" היה גם הפתעה – סרט מפויס, רך, אנושי, לא בועט.

אז לא, "אשה פנטסטית" הצ'יליאני לא מרגש כמו "הכל אודות אמא" הספרדי. אבל ההשוואה לאלמודובר לא מגיעה מהאוויר. כי, קודם כל, מדובר במגרש הבית של הבמאי הספרדי – גיבורת הסרט היא טרנסווסטיטית, ואלמודובר התעסק רבות במיניות נזילה. אבל יותר מכך – "אשה פנטסטית", קצת כמו "הכל אודות אמא", הוא סרט שמגיע מאהבה. סרט מפויס וחם על מאבקה של אשה אחת נגד כל העולם ואחותו.

כי רבע השעה הראשונה של הסרט מספרת על החיים הנורמלים של מי שנחשב בעיניי רבים לא נורמלי/ת. יש לה בן זוג. הם חוגגים יומולדת בארוחה במסעדה. הם עולים לדירה שלו. הם ישנים ביחד. ואז קורה משהו להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: אלף חבלים

(שם הסרט במקור: One Thousand Ropes)

זה סרט אימה בערך כמו ש"תיקון" הוא סרט אימה. זאת אומרת, לא ממש, אבל גם קצת כן (אבל "תיקון" יותר טוב. בהרבה).

לא סתם "תיקון" עולה בראש שלי בהקשר של הסרט הזה. כי "אלף חבלים" הוא סרט ארט-האוס באבו-אבוה. והוא לא פשוט לפיענוח (אני לא בטוח עד כמה אני הבנתי אותו). אבל יש בו משהו בכל זאת.

למעשה, הסרט הזה הולך כל הזמן על הקו הדק ש להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: יום אוסטרליה

(שם הסרט במקור: Australia Day)

מאוד מפתה להתאהב בסרט הזה. אבל לא.

אז אני נמצא בסידני אוסטרליה. נופש ורואה סרטים בפסטיבל הסרטים של סידני אוסטרליה. אולי כדאי שאני אראה גם כמה סרטים אוסטרלים. אז הנה, לפני כמה ימים ראיתי אחד. היה לא משהו. והנה ראיתי עוד אחד. בכורה עולמית של סרט המייצג את האנשים שמארחים אותי בימים האחרונים. והפעם קצת יותר טוב, אבל עדיין, לא מספיק.

כי הרעיון הוא לנסות להראות את האלימות בחיי האוסטרלים של היום. הגזענות, הפשע, ההתעללות בנשים ובילדים. ולכרוך את כל זה ב"יום אוסטרליה", מעין יום חג למדינה הזו, יום של חגיגות אירוניות של מדינה עם בעיות, הרבה בעיות. או קיי, מטרה שאפתנית וראויה. אז בגלל שמדובר במסה מקיפה של חיים של מדינה גדולה, צריך לספר כמה סיפורים. סיפור אחד לא מספיק. אז הסרט הזה אכן מספר שלושה סיפורים במקביל.

וצריך לומר: הרמה הטכנית של הסרט הזה גבוהה מאוד. הצילום בתנועה רצופה מוסיף הרבה אנרגיה לסצינות. העבודה עם מוסיקה מצוינת, כמעט מצליחה להמריץ את הדם. העריכה בין הסיפורים קצבית, שומרת על עניין וכמעט מתח. וכמובן, גם המשחק טוב מאוד (בריאן בראון הותיק נמצא כאן, בין היתר, והוא מפגין בטחון ושקט נפשי מרשים מאוד).

אבל הבעיה היא בתסריט. כי ה להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: אליאן

(שם הסרט במקור: Elián)

זה די מדהים איך עד עכשיו אף אחד לא עשה סרט על זה. אני עוד זוכר שהסיפור הזה הגיע לכותרות הראשיות של העיתונים. וזה לא היה כל כך מזמן. זה קרה לפני קצת פחות מ-20 שנה. סיפור פרטי יוצא דופן על ילד קטן שהופך די במהירות, בתוך ימים בודדים, לסיפור שבו מעורבים כוחות פוליטיים עצומים, וזה מגיע עד לראשי מדינה ממש. סיפור אחד קטן של ילד בן 5 מעורר משבר דיפלומטי מפלצתי שנמשך על פני חודשים.

אז הנה, מישהו הרים את הכפפה, ואלכס גיבני הפעם רק הפיק, והסרט הזה הוא אכן, במסורת סרטיו של גיבני, תעודה מקיפה מאוד, שלב אחרי שלב, של איך קרה ומה קרה.

תקציר האירועים: כמו לא מעט קובנים במהלך השנים, בסוף שנות ה-90 עלו על כלי שיט רעוע גם משפחתו של אליאן בן ה-5 עם התקווה לברוח מחיי העוני בקובה הקומוניסטית, ולהגיע לארץ החופש, ארה"ב, שם כבר נמצאים הדודים של אליאן, שהיגרו לקובה שנים קודם לכן. הוריו של אליאן הקטן היו גרושים, אז רק אמא יצאה איתו למסע. האמא לא שרדה. כמעט אף אחד לא שרד. במקרה, שני דייגים מצאו ילד קטן צף על צמיג ליד חופי מיאמי. הם הצילו אותו והביאו אותו לבית החולים, ואז לבית משפחתו במיאמי. עד כאן, סיפור קטן ומרגש.

אבל הסרט הזה, בסבלנות ובפירוט רב ומרשים מאוד, מראה את הכוחות הפוליטיים הפועלים כאן. את הנסיבות שהובילו להשתלשלות האירועים הפסיכית שעוד חיכתה לאליאן הקטן. כי מצד אחד, יש את ה להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: זעם

(שם הסרט במקור: 怒り Ikari)

זה סרט מאוד לא מאוזן. מאוד מרשים מצד אחד, אבל יש בו גם משהו שיוצא מאיפוס. מאוד אינטנסיבי, אבל גם מאוד מרוחק. מפגין שליטה מרתקת בבימוי הקולנועי, ובאותה הנשימה גם יצירה מבולבלת ומבלבלת.

אז יש רצח. זו הסצינה הראשונה של הסרט. חוקרי משטרה נכנסים לבית שבו נהרגו שני אנשים. גבר ובת זוגתו. על קיר חדר האמבטיה, שבו נמצאת אחת הגופות, נכתבה בדם המילה 怒り, זעם.

מכאן הסרט מתפצל לשלוש. "זעם" הוא מסוג הסרטים מרובי הסיפורים שאין קשר ביניהם. והסרט היפני הזה מתפרס על כל רחבי יפן: מצ'יבה, במזרח יפן, דרך העיר הגדולה טוקיו, ועד לאי הדרומי אוקינאווה, ולעיירה הכי דרומית בו, נאהא.

בסיפור אחד, בחור צעיר ומצליח פוגש במועדון גייז בחור מופנם ושקט, ומתחיל רומן ביניהם. לא ידוע דבר על עברו ועל הרקע של אותו זר מסתורי, אבל האהבה פורחת.

בסיפור שני, בחורה בת כ-20 פלוס מתחילה רומן עם בחור צעיר ומשונה מהעבודה של אביה. לא ידוע דבר על עברו ועל הרקע של אותו זר מסתורי, אבל האהבה פורחת.

בסיפור שלישי, שני צעירים מתחילים רומן מהוסס, ובאחד הדייטים הם הולכים לאי קטן לטיול. במהלך אותו טיול פוגשת הבחורה בזר מוזר שממש גר במעין מערה/ בית נטוש באי. לא ידוע דבר על עברו ועל הרקע של אותו זר מסתורי, אבל מתחיל קשר מוזר (אפלטוני הפעם), במקביל לדייטים המהוססים עם הבחור הראשון.

והחוט המקשר בין כל שלושת הסיפורים הוא להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: ילדים גדולים

(שם הסרט במקור: Los Niños)

מצחיק. שמו המקורי של הסרט הצ'יליאני הזה הוא Los Niños, כלומר, הילדים. שם הסרט הבינלאומי באנגלית הוא The Grown ups, כלומר, הגדולים. כשהסרט הוקרן בדוקאביב האחרון הוא נקרא "ילדים גדולים". קצת לפני הדוקאביב, כשישבתי עם התכניה וסימנתי לי את הסרטים שרציתי לראות, גם הסרט הזה היה בתכנית. ואז ויתרתי עליו בגלל ענייני לו"ז. אז עכשיו השלמתי צפיה בפסטיבל סידני. וכן, למרות לא מעט חסרונות, מדובר בסרט מרגש. רק צריך סבלנות.

כי מכל השמות של הסרט, דווקא זה הישראלי הכי קולע. מדובר בחבורה של אנשים בגילאים הנעים בין 45-50. כולם אנשים עם תסמונת דאון. הם מטופלים בבית ספר מיוחד שבעצם מעסיק אותם בקונדיטוריה תמורת שכר קטן. הם עמלים על עוגות שונות, מקבלים על זה כסף, ויש גם צוות משגיחים ששומר עליהם (ועל כל זה, כמובן, משלמת המשפחה). הסרט הזה עוקב אחרי כמה מהדמויות האלו. יש כאלו עם תפקוד יחסית גבוה, ויש עם פחות. בלב כל אלו יש את הרצון לקבל יחס של אנשים גדולים, ולא של ילדים. לא כל הסיפורים של כל האנשים מעניינים באותה מידה. למעשה, יש סיפור אחד מרכזי שמהווה את הלב של הסרט הזה: שניים מהילדים הגדולים האלו, גבר ואשה, מאוהבים ורוצים להתחתן ולהקים משפחה בצורה עצמאית. אבל יש להם תסמונת דאון, והמשפחה שלו והמשפחה שלה לא מסכימים לשחרר.

קונפליקט נהדר לסרט. ודמויות מרגשות. רק ש להמשיך לקרוא