פסטיבל קורק 2019: פאפיצ'ה

(שם הסרט במקור: Papicha)

סרט על זכויות ומעמד האישה באלג'יריה. סרט שזועק זעקה גדולה אל מול אלו שמדברים בשם המסורת והדת, ומגבילים את החיים של הנשים להיות משרתות של הגברים ותו לא. לשמור על צניעות, להתלבש בצורה מסוימת, לעשות ילדים ואוכל, ולא להפריע לגברים. הסרט שמייצג את ישראל אלג'יריה השנה באוסקר.

והוא אכן שווה צפייה, מרגש ועשוי טוב, ועם זאת, הוא לא שלם לטעמי.

התחלת הסרט הזכירה לי קצת את "עונג שבת", סרטם הקצר והיפה של עודד בן נון ומיכל ברזיס ("החיוך האטרוסקי"). הסצינה הראשונה מתארת את גיבורות הסרט, סטודנטיות באוניברסיטה, מתגנבות החוצה מתוך המעונות, ונוסעות במונית לכיוון העיר הגדולה, לבלות. ברור שמדובר במשהו אסור, אבל הן שמחות, מתאפרות, מחליפות בגדים למשהו שנראה נוצץ, צוחקות, נהנות.והסרט רק מתפתח משם. לגיבורת הסרט (בגילומה האנגרטי והמרגש של לינה חודרי) יש תשוקה לבגדים. היא אוהבת לעצב ולתפור שמלות. היא אפילו יוצרת מעין עסק מחתרתי של אופנה מתקדמת מתוך שירותי הנשים בדיסקוטקים שבהם היא וחברותיה מבלות. שם היא מוכרת לחברותיה את השמלות החדשות שהיא תפרה להן כדי שיוכלו לבלות כאוות נפשן.

וכל החלק הראשון של הסרט הוא מסיבה סוחפת של אחוות נשים מידבקת, שמחה, מקסימה, מהנה, אל מול איזשהו משטר מאיים שלאט לאט סוגר עליהן. וזאת הבעיה המרכזית שלי עם הסרט: ל להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: אהבה ראשונה

(שם הסרט במקור: 初恋)

קודם כל, שלא תטעו משם הסרט: מדובר בסרט אקשן רב מעללים. לא בסרט רומנטי.

ועכשיו: אח, איזה כיף של סרט. חסר חשיבות, חסר משקל, לא סרט שייזכר אפילו כבר אחרי שיצאת מהאולם, ובכל זאת, שעה ושלושת רבעי של כיף טהור.וצריך גם לומר: זה סרט של טקאשי מייקה. אם אתם לא יודעים את זה, סביר להניח שתברחו מההקרנה כבר אחרי 5 דקות. כי כבר בסצינה השניה יש כאן ראש כרות מתגלגל ברחוב.

כזה הוא מייקה. פסיכופט בן 59 שמאוד נהנה לעשות סרטים סנסציונים. ו"אהבה ראשונה" רחוק מאוד מהשיאים שלו, ועדיין, כולו מלא חדוות יצירה, כולו ספוג באוירה מחויכת, עד שאי אפשר שלא להידבק בתענוג הזה (כלומר, אם אתם מוכנים למראות לא סטנדרטיים, לא כאלו שתראו בסרטי אקשן רגילים).

הרי הקו הסיפורי מראש מכתיב קומדיה: מתאגרף צעיר ומוכשר מ להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: הדו"ח

(שם הסרט במקור: The Report)

איזה בלאגן הסרט הזה.

מאז הבכורה של הסרט הזה בפסטיבל סאנדאנס בתחילת השנה אני שומע וקורא על הסרט הזה בעיקר דברים טובים. אבל, מסתבר, שזה אחד מאותם סרטים שכל כך נהנה מהיותו "חשוב" עד שהוא שוכח שהוא סרט, ולא מאמר אקדמי. "הדו"ח" כושל בכל צומת דרמטית, והוא אולי מעניין, אבל במקום לתפוס את השערות שלי בתסכול, אני רק מסתכל על מה שמתרחש ומצקצק בלשון (במקרה הטוב), או סתם מתכווץ בכסא משברי סצינות שבהיעדר קונטקסט מספק ניתן לתאר אותן כסוג של סנאף.בגדול, הסרט הזה מספר על חקירה של איש צוות של אחת הסנאטוריות בעניין שיטות חקירה אלימות (או בעברית פשוטה יותר: עינויים) שה-CIA השתמש בהן כדי לחלץ מידע מעצורים אחרי אירועי 11 בספטמבר 2001. הסרט עובר שלב שלב בחקירה, ומגלה שוב ושוב שלא משנה מה היא האמת הנוראה, המשחק הפוליטי שוב ושוב ימנע מתוצאות החקירה הזאת להיות מיושמות.

הבעיה הכי גדולה של הסרט הזה היא ה להמשיך לקרוא

פסטיבל קורק 2019: אהבה פשוטה

(שם הסרט במקור: Ordinary Love)

אז כמו שאמרתי, אני נמצא באירלנד עכשיו, או ליתר דיוק, בעיר קורק בדרום אירלנד. סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע היחסית קטן הזה השנה היה הדרמה הקטנה הזאת מצפון אירלנד, "אהבה פשוטה". לכאורה, זהו הסרט האידיאלי לפתוח פסטיבל. דרמה קטנה, אנושית, חמה, אוהבת, על מצב לא קל, עם שני שחקנים מפורסמים ומוערכים מאוד, שעומדת לצאת למסכים בקרוב בבריטניה – הכל כאילו מוכן לחווית צפיה מרגשת.

רק שאיכשהו, הלב שלי מסרב להתרגש.

הסיפור, בקצרה: זוג שנשוי כבר למעלה משלושים שנה מתמודד עם מחלת הסרטן של האשה.זהו. אין בסרט הזה הרבה יותר מזה. כרוניקה כמעט יבשה של אשה שמגלה גוש בשד, עוברת דיאגנוזה, ביופסיה, ניתוח להסרת הגידול, ואחרי זה ניתוח לכריתת שני השדיים, שחזור השדיים, והופ, חזרה לחיים הרגילים. הסרט עוקב בשקט אחרי כל השלבים, אחרי ההתמודדות של האשה עם כל הקשיים הפיסיים והנפשיים של הטיפול, אחרי הנסיונות הכנים של הגבר לעזור לה ולתמוך בה למרות ויכוחים שיש בדרך, ואחרי ההשלמה.

שוב, לכאורה הייתי צריך לאהוב את הסרט הזה. כי מעל הכל, יש כאן כנות בעשייה. האשה, בגילומה הנהדר של לסלי מאנווויל, מעבירה כל כך הרבה מבלי לומר הרבה. גם אם הגבר באמת מנסה לתמוך בה, ותמיד לחכות לה בחדר ההמתנה בבית החולים או ליד מיטתה אם מתאפשר, גם אם הוא באמת תומך, בסופו של דבר זאת היא שעוברת את הטיפולים, את הכאבים הפיסיים, את נשירת השיער, את ההקאות. בויכוח המרכזי בסרט הוא אומר לה: אנחנו עוברים את זה ביחד. היא עונה לו: לא, אנחנו לא. אכן, הבדידות של האשה המטופלת עוברת היטב את המסך.

ואז אני צריך להתחיל להסביר למה אני לא מתלהב מהסרט הזה: קודם כל, אף פעם לא ממש להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: סיכום

אז חזרתי לארץ. ואסור להתלונן. שבועיים במקום שהוא לא ישראל, מבלי לחשוב על עבודה ועל הלחצים היומיומיים של הארץ הזאת במקום זר ואחר (שמדבר אנגלית!) – היה סבבה. חוץ מזה ש:

בחיי, כמה שטורונטו חמה. כמו תל אביב, ואפילו יותר.

כמה גבוהה טורונטו. וצפופה. ומחניקה. הכל כאילו מודרני שם. זה לא אירופה הקלאסית. ישן מפני חדש תוציאו.

ויש כמה דברים קצת משונים בטורונטו. למשל:

לקח לי זמן להתרגל לעובדה שכל המחירים על המדפים בכל החנויות הם לא מחירים סופיים, כי הם לא כוללים מעמ. וכך יצא שקניתי בקבוק קולה בסופר והכנתי כסף מדויק כי רציתי להיפטר מהכסף הקטן, ואז זה לא הספיק לי, אז שילמתי בשטר (וקיבלתי עוד קצת כסף קטן כעודף).

פניה שמאלה בקנדה זה דבר משונה: אין רמזורים ייעודיים לפניה שמאלה. הרכב מחכה שהתנועה מהכיוון הנגדי תעבור, ופונה.

פניה ימינה בקנדה זה דבר משונה: מותר לנסוע גם באדום.

יש מעט מאוד ריאות ירוקות בעיר, ומה שיש קטן מאוד, ואפשר לראות ולשמוע את התנועה גם בתוך הפארקים הקטנים. למעשה, יש רק פארק אחד גדול ומרווח בטורונטו, אבל הוא נמצא בקצה המערבי של העיר, רחוק מהמרכז. שם מצאתי דבר שנראה קצת מוכר

והנה עוד שני דברים מוזרים להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: האם אי פעם תסלחי לי?

(שם הסרט במקור: Can You Ever Forgive Me)

מליסה מקארת'י. בחיי שאני לא מבין את השחקנית הזו. נתקלתי בה לראשונה בתפקיד סוקי הטבחית בסדרה המקסימה "בנות גילמור". ואז היא הלכה ועשתה לעצמה שם בסרטים לא מקסימים בכלל, בקומדיות גסות ובוטות (שגם הביאו לה מועמדות אחת לאוסקר). ואז היא עשתה סרט קטן ומקסים בשם "וינסנט הקדוש", שם היא הזכירה לי שהיא יכולה להיות שחקנית מרגשת ועדינה, ואז היא שבה לקומדיות הלא נעימות. ועכשיו היא עושה לטעמי את התפקיד הכי גדול בקריירה שלה – בסרט רציני ויפהפה, מרגש וחכם.

הסרט הזה הוא סיפור חייה של אחת, לי ישראל. ומאחורי הסיפור הזה מסתתרת אמירה על כך שלפעמים שקר לבן שמספק נחמה עדיף על אמת עכורה שמייאשת. כי הנה, גב' ישראל הזאת – התסריט לוקח את הזמן לספר לי על להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: דרכים בפברואר

(שם הסרט במקור: Les Routes en Février)

זה היה צריך להיות סרט שאני אוהב. אבל אני לא.

הסרט קנדי, אבל הוא מתרחש באורוגוואי, ומדבר ספרדית. כשהוא כבר מדבר. כי חלק מהבעיה של הסרט היא דילול הדיאלוגים המכוון שהופך את הסרט הזה למלאכותי. הסיפור הוא כזה: בחורה צעירה ילידת אורוגוואי היגרה עם משפחתה לקנדה לפני כמה שנים. האבא ניסה את מזלו במערב המתקדם ולא הצליח. לא מזמן הוא עבר מן העולם, והבחורה הצעירה חוזרת לכפר הולדתה, להתנחם ולנחם את הסבתא (האמא השכולה).

יופי של הנחת עבודה. אבל הסרט הזה כל כך מאולץ. כל כך מלאכותי. הדקות הראשונות של הסרט, בעודה מנסה למצוא את הדרך לכפר, מחוסרות דיאלוג לחלוטין. ואז היא מגיעה לכפר בערב, סבתא מקבלת את פניה, והן הולכות לישון. ביומיים הקרובים הצעירה לא תזוז מהבית. הסבתא תצא לכל מיני סידורים, אבל הצעירה תשתעמם (ביחד איתי) בבית. למה לא לצאת, להתוודע לכפר שאותו עזבת מזמן? לא משנה.

הצעירה, מסתבר, להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: מי ישיר לך שיר?

(שם הסרט במקור: Quién te Cantará)

אז מי אנחנו? איך אנחנו מבטאים את עצמנו בעולם? איך אנחנו יכולים לשמור על הטוהר של האני הפרטי שלנו? איפה שיווי המשקל שלנו כשאנחנו אוהבים אחר? מעריצים אחר? האם אנחנו מנסים לחקות את האהוב, או מבטאים משהו אותנטי שלנו? איפה עובר הגבול בין ביטול עצמי לבין אינדיבידואליות?

קרלוס ורמוט. אתם אולי לא מכירים את השם. תרשמו את השם הזה, ותתחילו להכיר. סרטו הקודם, "ילדה בוערת" (ראיתי אותו בפסטיבל ירושלים 2015. כאן כתבתי עליו) הצביע על יכולת בימוי מרשימה, מבטיחה. סרטו החדש, "מי ישיר לך שיר?", הוא קפיצת דרך משמעותית קדימה. הגשמת ההבטחה של הסרט הקודם, ועוד עם הרבה עודף שנשאר. סיפור מעשיה משונה טווה כאן ורמוט: זמרת מפורסמת מתמוטטת על חוף הים. העוזרת האישית שלה מבהילה אותה לבית החולים, ואח"כ מטפלת בה בבית, עוזרת לה להתאושש. לאט לאט מתבררים הפרטים: היא אכן זמרת מפורסמת, אבל כבר 10 שנים שלא הופיעה או הוציאה חומר חדש. מאז מות אמא שלה היא הסתגרה בבית. ואז להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: רצה עם יענים

(שם הסרט במקור: Emu Runner)

סרטים על קהילות מרוחקות הרבה פעמים נופלים למלכודת הסרט האקזוטי שאין בו הרבה יותר מזה. "רצה עם יענים" הוא כזה, אבל בכל זאת יש בו משהו.

הסרט מתרחש באוסטרליה, ומספר על קהילה אבוריג'ינית שחיה במקום מבודד. במרכז הסרט – ילדה בת 9. בתחילת הסרט, אחרי שתיים-שלוש סצינות שמבססות קשר יפה עם האמא, אותה אמא עוברת מן העולם בפתאומיות. הסרט מתאר את התמודדותה של הילדה עם האבל דרך קשר עם יען. נשמע כמו סיפור קטן ומרגש.

הבעיה היא שאין באמת קשר בין הילדה ליען. היא מביאה לו אוכל, ועוד פעם, ועוד פעם, וזהו בערך. הקשר בינה לבין היען לא מ להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: עור

(שם הסרט במקור: Skin)

אומרים שאהבה חזקה משנאה. אז אומרים. שנאה היא כוח הרסני שקשה מאוד להביס אותו. כרגע העולם שוחה בשנאה. שנאת זרים. שנאת אחים (כל מי שלא תומך בנתניהו זוכה למטר קללות). שנאה בכלל. איך, אם בכלל, אפשר לנצח את החושך הזה? "עור" הוא הסרט על זה.

גיא נתיב עשה כמה סרטים יפים בישראל, ואז עבר לארה"ב. יש לו מגע עדין, ולכאורה לא מתאים לסרט קשוח שכזה.

ג'יימי בל התפרסם לפני כ-20 שנה בתפקיד בילי אליוט, ומאז הוא ניסה כל מיני דברים, אף אחד מהם לא הצליח לסדוק את התדמית המתוקה של האליוט. בתחילת השנה הוקרן בישראל "כוכבים חיים לנצח" היפהפה, ודרכו ג'יימי בל השתחרר סופית מהצל של בילי אליוט, והציג הופעת משחק מרגשת מאוד. וגם כאן, עדינה ורגישה. לא בטוח שהוא הליהוק הטבעי לתפקיד קשוח שכזה.

שני האנשים, נתיב ובל, מגלים ב"עור" סימנים של התבגרות. אמנם הסרט הוא כמו סיפור מוסר הוליוודי, אבל הוא נטוע במציאות קיימת (הסיפור עליו מבוסס הסרט אכן אמיתי), והמציאות קשה ואלימה. גיא נתיב לא נרתע כאן מ להמשיך לקרוא