פסטיבל טורונטו 2018: הגחליליות עזבו

(שם הסרט במקור: La disparition des lucioles)

הסרט הזה יוקרן בקרוב גם בפסטיבל חיפה. שורה תחתונה: מומלץ. ובכל זאת, כמה מילים:

לכאורה, הסרט הזה מתחיל מעצבן. בחורה צעירה ששום דבר לא מעניין אותה בחיים. אין לה תשוקה לשום דבר. אין לה חבר, או תחום לימודים מעניין, או משהו שהיא אוהבת לעשות, רוצה לעשות. היא נעה ונדה בחיים ללא כיוון, ללא תקווה. גיבורה שכזו של סרט היא לא האדם הכי מלבב לעקוב אחריו סרט שלם. הגדולה של הסרט הזה היא יכולתו לספק לנו את אותה אמפטיה לדמות האבודה הזו.

הסצינה הראשונה של הסרט היא ארוחת ערב עם ההורים וחברים של ההורים לכבוד יום ההולדת של הנערה. היא לא ממש רוצה להיות שם, והיא בורחת. הסצינה האחרונה בסרט מתכתבת עם זו הראשונה, רק שאם בהתחלה הנערה מלאת זעם וכעס על כל העולם, באחרונה היא עושה את מה שהיא עושה מתוך בחירה. אולי אין לה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל טורונטו 2018: קטלנית

(שם הסרט במקור: Destroyer)

זה הסרט החדש עם ניקול קידמן. אחד מהם. היא עושה המון. כאן היא בתפקיד הראשי, ואני מוכרח להודות שלטעמי היא קצת מגזימה במשחק שלה. היא אמורה להיות מכורה, עייפה מהחיים, Run Down, והיא באמת נסחבת. הרבה יותר מדי נסחבת. מכבידה את הגוף שלה בהגזמה. גם הבמאית, קארין קוסאמה, גם היא מסגננת את הסרט יתר על המידה. הקצב איטי, הצילומים של לוס אנג'לס טובעים בשמש צהובה של שקיעה, אבל הצבע של הסרט הוא לא רומנטי, אלא כמעט של חלודה.

ועם זאת, יש בסרט הזה בכל זאת משהו. קודם כל, צריך להתחיל מהסוף. הסוף של "קטלנית" הוא סוף מפתיע, בסגנון עדות המ. נייט שאמאלאן. סוף שמשנה את כל מה שחשבנו שראינו. אבל זה סוף כמו של "החוש השישי", כשעוד החזקתי מהשאמאלאן, ולא סוף אידיוטי כמו של "ספליט". כי ניקול קידמן בסרט הזה היא שוטרת. והיא גם אמא לנערה מתבגרת שמתמרדת. היא מנסה לכל אורך הסרט למנוע מהבת שלה לעשות את הטעויות שהיא עשתה (לא לשתות יותר מדי, לא לצאת עם גברים שמבוגרים ממנה באופן משמעותי), אבל לקראת הסוף מגיעה הסצינה הכי חשובה של הסרט. הסצינה שבה ה להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: בולבול יכולה לשיר

(שם הסרט במקור: Bulbul can Sing)

אוי, איזה סרט נורא…

אני בדרך כלל נמנע מסרטים מהודו. הם בדרך כלל מיוזיקלס (ואני לא אוהב את הז'אנר הזה), הם בדרך כלל דרמה מוגזמת מאוד, והם בדרך כלל שמרנים מאוד. וארוכים מאוד. לעיתים רחוקות יש הפתעה. לפני כמה שנים, למשל, היה את "לאנצ'בוקס". משום מה חשבתי ש"בולבול יכולה לשיר" יהיה עוד הפתעה שכזאת. הבמאית של הסרט הזה עשתה בעבר סרט שנקרא Village Rockstars. לא ראיתי אותו, אבל נזכרתי שבאחד מפסטיבלי הקולנוע הקודמים שבהם הייתי סימנתי לעצמי לראות את הסרט הזה, ואז ויתרתי בגלל ענייני התנגשות בלו"ז. חשבתי שיהיה תיקון. אוי, כמה שטעיתי…"בולבול יכולה לשיר" הוא בעיקר סרט חובבני להחריד. שום סצינה לא קשורה ל להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: נקודה מתה

(שם הסרט במקור: Blindsone)

אם אתם עוקבים אחרי הדיווחים שלי מפסטיבל טורונטו, אני מניח שהרושם שאתם מקבלים הוא שאני די סובל כאן. היה סרט אחד יפה מאירלנד, "רוזי", ו…זהו. כל השאר נעים בין בינוניים לבין רעים. ובכן, הנה הוא הגיע. סוף סוף. אחרי יותר מחצי פסטיבל הגיע הסרט הכי טוב שראיתי כאן. הסרט שהיה שווה לנסוע בשבילו חצי עולם. אולי אפילו הסרט הטוב של השנה. ואני לא מגזים.

סרט נורבגי. סרט על נסיון התאבדות של נערה. סרט על כל מה שקורה סביב נסיון ההתאבדות הזה. סרט של שעה וארבעים. בשוט אחד ארוך ומתמשך. לכאורה, זה כבר הפך לאופנה. מ"תיבה רוסית" מתחילת האלף, דרך "בירדמן" שזכה באוסקר (למרות שאני לא ממש סימפטתי אותו), "ויקטוריה" הגרמני המדהים, ועד לכאן, לכאורה כבר אין ממש חידוש או העזה בסרט שלם בשוט אחד. אבל יש תבונה. טובה נובוטני השחקנית הידועה מביימת כאן לראשונה, והיא מתגלה כאשה אינטלגנטית וחריפת מחשבה. היא מודה בפה מלא שהיא הושפעה מ"ויקטוריה", אבל יש לה קו מחשבה אחר מאותו סרט וירטואוזי.

כאן, ב"נקודה מתה", מדובר על התמודדות עם טראומה. משהו שקורה ככה פתאום. באמצע החיים. בלי הכנה. וכך, כל רבע השעה הראשונה היא שיחת חולין של הנערה עם חברה שלה. מאימון הכדוריד, דרך חדר ההלבשה, ההליכה שלהן מבית הספר, השיחה הרגילה מאוד שלהן (איך היה לך המבחן? נשארו לך שיעורים? את רוצה שאני אעזור לך במתמטיקה? תתקשרי אלי), ההגעה שלה הביתה, העליה במדרגות, קומה ועוד קומה, האמא מקלחת את האח הקטן שלה, הנערה מכינה סנדוויץ' – ועוד כהנה וכהנה – טובה נובוטני ממלאת את הסרט בפרטים, בסבלנות, בלא מעט רגעים כביכול מתים, והכל כדי להכין אותי להלם.

וכאן מגיעה ההבנה של החוכמה של הבמאית הזו: בסרט רגיל, שיש בו עריכה, יש להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: קסדות חסרות מנוח

(שם הסרט במקור: Cascos Indomables)

משום מה, החלטתי להתרכז בפסטיבל הזה בעיקר בקולנוע לטיני דובר ספרדית. ראיתי כמה סרטים מארגנטינה ומספרד. "קסדות חסרות מנוח" מגיע מקוסטה ריקה. ואין הרבה מה להגיד עליו. זה ממש לא הסרט הכי טוב, או הכי חשוב, או בכלל הכי מומלץ שיש. מצד שני, אם אתם נמצאים בפסטיבל קולנוע, ויש לכם זמן עד הסרט הבא, או שנגמרו הכרטיסים לסרט שאתם רוצים, הסרט הזה יכול למלא את הזמן לא רע.

כי, בסך הכל, מדובר בקומדיה לא מחייבת. חבורת גברים בגילאים 35-45 רוכבים על אופנועים ברחבי עיר הבירה סן חוזה. הם עובדים כשליחים של איזשוהי חברת שינוע חבילות. יום אחד החברה נסגרת, והם נשארים בלי עבודה. אז הם מאלתרים. בנוסף, ה להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: אם רחוב ביל היה מדבר

(שם הסרט במקור: If Beale Street Could Talk)

זה אחד הסרטים הכי מסקרנים של השנה. הסרט החדש של הבמאי שהביא לנו לפני שנתיים את "אור ירח". ההפתעה הכל כך גדולה של הסרט הקטן והרגיש הזה. הסרט ההוא שלקח את האוסקר בפוטו פיניש הכי דרמטי בתולדות הפרס הזה. ובלי קשר (או עם קשר) – סרט יפהפה, רגיש, עם שאר רוח וראיה קולנועית מקורית. אז הנה מגיע עכשיו הסרט החדש של אותו במאי שידע לרגש אותי בצניעות ובהרבה כשרון.

ואיזו אכזבה. נדמה לי שהאיש הזה, בארי ג'נקינס, זכה באוסקר, ולא ידע את נפשו. עכשיו הוא קיבל תקציב כמו שצריך, וקיבל, פחות או יותר, קארט בלאנש. והאיש הזה כנראה נכנס לסיטואציה מאוד מלחיצה, סיטואציה בה הוא עכשיו צריך להוכיח שהוא אכן ראוי לכל התשבוחות והפרסים שהסרט הקודם קיבל, אז הוא עובד קשה. מאוד מאוד מאוד קשה. אבל העבודה הזו כל כך מכבידה על הסרט החדש עד שמהר מאוד היא לוקחת את הפוקוס מהסיפור, ומהדמויות, ומהאוירה שג'נקינס בסופו של דבר רוצה לייצר.השוט הראשון הוא פתיחה מרשימה. צילום מלמעלה של שני גיבורי הסיפור הולכים מאוהבים ברחוב. הסצינה השניה תמצא אותה מבקרת אותו בבית הסוהר. היא מספרת לו שהיא בהריון. מה הסיפור? איך הוא הגיע לבית הסוהר? תחכו לפחות חצי שעה. לפני כן יש הרבה מאוד להמשיך לקרוא

פסטיבל טורונטו 2018: ממלכה

(שם הסרט במקור: El Reino)

רודריגו סורוגוין הוא שם שאני נתקל בו כבר כמה שנים. הסרטים שהוא מביים מועמדים להרבה פרסים, והוא זוכה להערכה רבה.

אנטוניו דה לה טורה הוא שחקן כל כך מוערך ואהוב, שהאקדמיה הספרדית לקולנוע העניקה לו 11 מועמדויות לגויה ב-11 השנים האחרונות (עם זכיה אחת בלבד).

ובאופן עקרוני אני מאוד אוהב ומתעניין בדרמות פוליטיות, ו"ממלכה" הוא סרט על איש מפלגה מושחת שיעשה הכל כדי להגיע לטופ.

אז סרט שההוא מביים והזה משחק בו בתפקיד הראשי וגם הנושא מעניין – הלכתי לראות.

התוצאה – זה סרט MTV, על הטוב והרע שבזה.

התחלת הסרט מלהיבה בצורה יוצאת דופן. גיבור הסרט עומד על חוף ים, מדבר בפלאפון. הוא מצולם מהגב, מרחוק. מוסיקת הטכנו מתחילה לאט לאט להגביר קצב. הגבר מתחיל לנוע לכיוון היציאה, ונכנס למבנה. המצלמה עוקבת אחריו בצילום מסטדי קאם. הוא עובר בכל מיני מסדרונות, מטבחים של מסעדות, המוסיקה הופכת למאוד קצבית, הוא נכנס מהמסדרונות הצדדיים אל תוך מסעדה בה סועדים חבריו. סצינה שלמה של חיקויים וצחוקים. כולם נהנים, אוכלים, מבלים. המוסיקה מבטאת את ההנאה הזאת בקצב משגע. אה, וכל זה בשוט אחד.

איזה יופי של התחלה. ואז…יש סרט טכנו אחד שאני מאוד אוהב. קוראים לו Run לולה Run. טום טיקוור ידע שם להגביר ולהוריד קצב, לעצור ולרוץ, בהתאם לביטים הדרמטיים של הסיפור. היו לו אינספור רעיונות ויזואלים ומוסיקלים. מסתבר שרודריגו סורוגוין הוא לא במאי כל כך מגוון. במהלך השעתיים ורבע הדי ארוכות של הסרט הוא חוזר על אותו טריק. שוב ושוב. ושוב. גיבור הסרט מתחיל ל להמשיך לקרוא