דוקאביב 2023: הזיכרון הנצחי

(שם הסרט במקור: La Memoria Infinita)

בשבוע האחרון, בעודי מבלה זמן בפסטיבל דוקאביב, שמעתי מכמה וכמה אנשים שהסרט הזה ישבור לי את הלב. אתה תבכה, אמרו לי. אחרי הצפייה – אני לא בכיתי. יש פה ושם רגעים מרגשים, אבל אני ממש לא נסחף בגל האהבה לסרט הזה.

צריך לומר: סרטה הקודם של מייטה אלברדי הצ'יליאנית היה אחד הסרטים הבודדים שראיתי במהלך שנת הקורונה. "החפרפרת" היה מהסרטים המהוללים של אותה שנה, נציג צ'ילה לאוסקר, עם ביקורות אוהבות והרבה פרסים. כשראיתי אותו חשבתי – נחמד. וזהו. באמת סרט חביב, אבל ממש לא עומד בהייפ.

בפתיחת סרטה החדש של אלברדי מופיע הלוגו של MTV (למעשה, עוד לפני כן, מסתבר שבתי קולנוע "לב" קנו את הסרט הזה, ואולי אפילו יקרינו אותו מסחרית מתישהו). חשבתי – הבמאית שעשתה סרט צנוע בצ'ילה קופצת עכשיו מעל הפופיק ועושה הפקה גדולה יותר. מיד לאחר מכן מופיע שם חברת ההפקה הצ'יליאנית מאחורי הפרויקט הזה – מיקרומונדו (בתרגום מספרדית – עולם קטן). אז בסדר, אלברדי עדיין עושה סרטים קטנים. אולי חבל שכך. כי מבחינתי, ""הזכרון הנצחי" מבלה חלק גדול מזמנו בלהיות נחמד, שקט, צנוע, חייכני, נטול דרמה, וחבל שאלברדי לא שואפת גבוה יותר. יש לה חומר מצולם נהדר, ויש לה הצהרת כוונות מסקרנת. אבל אלבדרי, כנראה, היא פשוט נחמדה. מדי.יש משהו שלא מסתדר לי עם הסרט הזה. הוא נמשך כשעה וחצי, ובמשך כמעט שעה הגברת אוהבת עד אינסוף את האדון. היא מחייכת אליו, ומדברת איתו, ומטפלת בו, והכל בנחמדות ובחיוך. דרך השאלות ה

דוקאביב 2023: הכת שבקצה העולם

(שם הסרט במקור: AUM: The Cult at the End of the World)

מעולם לא הייתי ביפן, ואין לי כרגע תכניות לנפוש שם. עם זאת, את הסיפור הזה מהחדשות אני זוכר (באופן מעורפל משהו): פעם מישהו שיחרר גז סארין ברכבת התחתית של טוקיו, מה שגרם לפיגוע רב נפגעים. כשהגיע לדוקאביב סרט שמנסה להרחיב את היריעה סביב לפיגוע הלא שגרתי הזה, חשבתי שיהיה מעניין לראות.

אז הסרט אכן מעניין. אבל הוא לא ממש סרט טוב.

ראשית, מדובר ביצירה של שעה ו-46 דקות. זה לא שהסרט הזה משעמם (הוא לא), אבל העריכה כאן מקלקלת מאוד את חוויית הצפייה. בכלל, נדמה לי שלא ממש מדובר בסרט, אלא יותר בכתבת תחקיר. ככתבה אינפורמטיבית, מדובר ביצירה לא רעה, מעניינת (אם כי, שוב, ארוכה מדי). כסרט – אין כאן דמויות שיובילו את הסיפור, והסרט קופץ מנושא לנושא מבלי למצות שום אלמנט דרמטי. מה גם של"כת שבסוף העולם" יש ביד אוצר, קלף קטלני בשרוול, והסרט הזה מבזבז אותו – יש כאן אינסייד אינפורמיישן. אדם שהיה יד ימינו של מנהיג הכת. הוא דובר אנגלית רהוטה (ויפנית, כמובן), והוא אחד מהדוברים כאן (רק אחד מהם. חבל שלא המרכזי שבהם). הרגע בסוף הסרט שמראה איפה אותו אחד היום היה צריך להיות רגע של תסכול אצל הצופים – איך יכול להיות שאדם שהיה חבר בכיר בכת שעשתה דבר קיצוני כל כך יהיה חופשי היום לעשות אולי את אותו הדבר?אבל הסרט הזה בעיקר מתפזר לכל מיני כיוונים, בעיקר מזיז את הסיפור קדימה, מבלי ל

דוקאביב 2023: ליל כלולות

איזה סרט מעצבן, בחיי. פספוס עצום של נושא מרתק.

בתחילת הסרט יושבים כמה שחקנים אל מול מצלמה. מיד מגיע ההסבר: "ליל כלולות" דן בנושא שהוא מעין טאבו בחברה החרדית. לצורך הסרט נגבו עדויות מכמה וכמה דמויות, אבל הן לא יכולות להיחשף, אז השחקנים יביאו את העדויות האלו למסך בשמם. חשבתי: Fair Enough. מקובל עלי.

השימוש שהסרט הזה עושה בשחקנים הוא מינימלי עד כמעט לא קיים.

למעשה, הסרט הזה, במקום לספר על חוויית הגבר החרדי הצעיר והאישה החרדית הצעירה לפני, תוך כדי, ומיד אחרי החתונה, הוא יותר מספר לי על העולם החרדי, ולא על האנשים שממלאים את העולם הזה. התמונות שמלוות את סיפורי האנשים האלו לפעמים קשורות לנאמר, ולפעמים לא, והן כאן יותר כדי ליצור עולם חרדי, שיש בו חתונות, אבל גם הכנת חלות, ויש בו לימודי תורה, אבל גם חדרי ייחוד.

המון המון דיבורים יש בסרט הזה, אבל הם לעולם לא משויכים לאדם מסוים. הם הרי לא יכולים להיחשף. אז יש טשטוש התמונה. או צילום מהגב. או צילום של אוזן, או של שיער. הכול בכל דרך, רק לא לחשוף את הדובר או את הדוברת. אז בשביל מה הבאת שחקנים?

אה, אז ככה: מדי פעם יש פאוזה, והשחקנים שואלים את הבמאית שאלות. כאלו שיעזרו להם לבצע את התפקיד שלהם טוב יותר. והבמאית (החרדית) מסבירה להם (ולנו) את העולם החרדי. בשביל זה הם שם. בשביל זה כל הסרט כאן: כדי להסביר לי, החילוני, את העולם הזר והמוזר הזה שנמצא ממש מעבר לכביש. אבל אם אין כאן באמת דמויות, אז אין לי דרך להבין את האנשים שבו.כל כמה דקות יש כיתובית: משה, בן 37, גרוש  ואבא לשניים; או: חנה, בת 42, נשואה, אימא לחמישה. המון משה וחנה כאלו עוברים בסך, קולם (או קול של שחקנים. לא יודע) נשמע, ממלא את הסרט ב

דוקאביב 2023: שיחה נכנסת

אחד הסרטים הכי טובים שראיתי בשנים האחרונות היה סרט קטן-גדול מדנמרק שנקרא "האשמים" (עשו לו גם רימייק אמריקאי. ראיתי רק את המקור המצוין. הנה הביקורת שלי). בסרט ההוא, טלפן במוקד חירום של המשטרה מקבל שיחה מאישה שנחטפה, ובמהלך הסרט הוא מנהל את האירוע. הסרט הדני לעולם לא יוצא משני החדרים בהם הוא מתרחש, ובעזרת פיתולי תסריט חכמים ומפתיעים, צילום רגיש, עריכה חכמה, ומשחק מצוין של שחקן אחד ויחיד – "האשמים" הוא סרט מתח מעולה.

כל כך הייתי רוצה שיוצרי "שיחה נכנסת" יראו את "האשמים". אולי הם היו מקבלים רעיונות איך לטפל בסיפורים שהם מביאים למסך. כי כל מה ש"האשמים" עשה מצוין, "שיחה נכנסת" עושה הפוך. ובכך הוא מחרב סרט עם פוטנציאל אדיר.אלמנט קריטי ב"האשמים" שנשבר בדוקו הישראלי הזה ומקלקל את הכול כאן הוא אחידות הזמן והמקום. יש טלפן. יש חדר. ויש אדם בצד השני של הקו. זה כל מה שצריך. להישאר עם הסיטואציה. אבל "שיחה נכנסת" יוצא ונכנס, חותך את ה

דוקאביב 2023: יוסי שריד

אז מה קיבלנו מכל זה? – שאל איתמר בן גביר את יוסי שריד – נתת להם שטחים וריבונות, נתת להם כל מה שהם רצו, וכל מה שקיבלנו הם טילים וטרור. נתת להם הכול, ומה קיבלנו?, ויוסי שריד ענה – קיבלנו אותך!

אני משתדל להימנע בדרך כלל מסרטי דיוקן של אנשים מפורסמים. אלו הם סרטים שמסתמכים בעיקר על נוסטלגיה. על אהבה של הקהל הרחב לדמות מסוימת, ואין להם ערך מוסף מלבד אותה נוסטלגיה. אבל בשם אותה נוסטלגיה, גם אני הלכתי בשבת האחרונה לראות את הסרט על יוסי שריד. וראה זה פלא – תחת איום טילים וטרור, בצל מלחמה אמיתית שהתרחשה, אולם 1 של סינמטק תל אביב, אולם גדול של מאות מקומות, ביום שבת בצהרים, היה מלא וגדוש. הרבה אנשים (ואני בתוכם) מתגעגעים ליוסי שריד. מבקשים להביע אהבה לדמות שהייתה, שעצבנה, שהצחיקה, שנקטה עמדה לא קונבנציונלית, שראתה לעתיד בזמן שאחרים לא ראו בכלל, אבל גם דמות שהכשילה מהלכים שהיו יכולים אולי כן לעשות את החיים שלנו כאן טובים יותר בשם אותה אידאולוגיה.ואבידע ליבני, במאי ותיק ומיומן (ולא כל כך זקן עדיין), יודע לספר את הסיפור של יוסי שריד, אבל גם לשאול שאלה מרתקת שאין עליה באמת תשובה: האם באמת ניתן ל

דוקאביב 2023: ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר

ובסוף – שקט. דממה של מוות. מועקה כבדה, נוכחת, בתוך שקט רועם של מאות אנשים.

מי אמר שהקולנוע מת. בהקרנה של הסרט "ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר" השבוע בסינמטק תל אביב, מאות אנשים הגיעו. להיזכר. לאהוב מחדש. להיכנס לגרוב. להרכין ראש בפני מוזיקאית שרק התחילה, וכבר נקטפה. מתה. וזה ידוע מראש (אנחנו, הקצת יותר מבוגרים, זוכרים. וחוץ מזה, הסרט מתחיל מהסוף, מהודעת הפטירה), ובכל זאת, כשמגיע הרגע, בסוף הסרט, השקט של מאות אנשים באולם הקולנוע היה משתק. שקט של אנשים שלקחו את החוויה הזאת ללב. בבת אחת.וזאת עדות לעד כמה יוצרות הסרט הזה הצליחו לזקק דמות ייחודית לכמעט שעה וחצי, להחיות אותה ולו לרגעים בודדים בצורת תמונות וצלילים. סרט. שרון לוזון ואביגיל שפרבר מספרות בסרט הזה על אישה צעירה ש

דוקאביב 2023: ממעמקים קראתיך

אולי זה סרט טוב. אני לא יודע. בעיניי זה סרט ניו אייג'. ואני בכלל לא מתחבר לניו אייג'. לתורות רוחניות. מצד שני, נדמה לי שלפחות עבור האנשים שכאן, זה עובד. התרפיה הזאת כן עושה משהו. כשהסרט הזה מגיע לקראת הסוף, לסצנה שלצורך הביקורת הזאת נקרא לה "סצנת הערסל", נדמה לי שהם, כל אחד בתורו, נכנסים לטרנס ואיכשהו כן עוברים חוויה תרפויטית. הצרה היא שאני מסתכל עליהם מהצד, וממש לא משתתף בייסורים שלהם. אני מהר מאוד התנתקתי מהסרט הזה, מהאנשים האלו, והרגשתי מאוד לא בנוח לשמוע מהם על חוויות איומות שהם עברו, אבל לא להרגיש כלפיהם שום חמלה.

בתחילת הסרט מכנס במאי הסרט כמה אנשים בחדר ואומר להם: שלום. אני רוצה לבקש ממכם לשתף אותי, כל אחד בתורו, בפגיעה ובהתעללות שהוא עבר. גם אני עברתי התעללות בילדותי (לא מינית, אלא פיסית), כך שאני מכיר חלק מהחוויה, ואני רוצה לבקש ממכם לספר על שלכם.

יופי, חשבתי. תתחיל אתה.לא. מה פתאום. הבמאי לא

דוקאביב 2023: בזמן שצפינו

(שם הסרט במקור: While We Watched)

ביקורת על הממשלה? בוגד! שידור של כתבות המטילות ספק בפעולות ראש הממשלה או השרים? חוצפה! צריך להעמיד אנשים כאלו למשפט! לתלות אותם! להרוג אותם!

"בזמן שצפינו" מתרחש בהודו, אבל אם מישהו היה מתרגם את הסרט לעברית, מבלי לשנות ולו מילה אחת, הוא היה מתאים התאמה מושלמת למציאות הישראלית. יש רק הבדל אחד: אני חי בישראל, ואני מכיר טוב מאוד את הנפשות הפועלות. אני יודע בדיוק מי נגד מי. אני לא חי בהודו, לא הייתי מעולם בהודו, ואין לי תכניות לבקר בהודו. מישהו צריך להסביר לי קצת את המציאות שם.והסרט הזה לא עושה את זה.

"בזמן שצפינו" הוא חזרה מעייפת על אותה מנטרה. שוב ושוב ושוב במשך 94 דקות: ד-מו-קר-טיה! אני מכיר את זה טוב מאוד מבלפור. אני לא יודע מה קורה בניו דלהי. הסרט הזה לא מסביר. לא מספר את הסיפור. גיבור הסרט חוזר ואומר (וחוזר וחוזר וחוזר) ש

דוקאביב 2023: הרף התחתון ביותר

כשמגדירים סרט כ"אקספרימנטלי", בדרך כלל מתכוונים שהוא לא ממש קומוניקטיבי. "הרף התחתון ביותר" הוא סרט ניסיוני אבל נגיש.  ניסיון מאוד מעניין בצורה מקורית של סרט, בערבוב ז'אנרים, אבל בקשר שבין התוכן לצורה יש יותר בעיות.

אני מניח שנור פיבק, הבמאית, מנסה לעבד כאן מקרה של הטרדה מינית שהיא עצמה חוותה בילדותה. היא התלוננה על המקרה שנים ארוכות לאחר מכן, והיה משפט. הסרט הזה הוא שחזור המשפט. אז קודם כל: הסרט הזה לא רק נודד בין דוקומנטרי לעלילתי, הוא לא ממש דוקומנטרי, ולא ממש עלילתי. רוב רובו של הסרט מתרחש בחדר חזרות. אין בנייה של סט. זה לא נראה כמו בית משפט. זאת בעצם קריאה ראשונית של תסריט. יושבים שחקנים  מסביב לשולחן, מנסים למצוא את הטון, את ההרגשה של הדמות שהם הולכים לשחק. בינתיים זאת רק התרשמות ראשונית.אבל

נדמה ששתי עורכות הדין כבר נמצאות לגמרי בתוך ה

דוקאביב 2023: בובי ויין הנשיא של כולם

(שם הסרט במקור: Bobi Wine The People's President)

על פניו, הסרט הזה נשמע כמו דרמה פוליטית. מסתבר שמדובר בתעודה מייאשת על כוחה הברוטלי של דיקטטורה.

כסרט קולנוע, "בובי ויין" היה אולי להיות צריך קצת קצר יותר (הוא אורך כשעתיים), אבל רוב זמן המסך שלו מרתק, והוא בהחלט אחד הסרטים היותר טובים שראיתי בחודשים האחרונים.

בחוכמה, הסרט לוקח את הזמן להכיר לי את בובי ויין. הקדמה יחסית ארוכה מתמקדת בהיכרות עם בת זוגו, בהצגת דמויותיהם של ילדיו, ובהצגת הפרופיל הציבורי של בובי ויין: זמר ראפ מצליח (שאגב, המילים לשיריו נעדרות כל סוג של תחכום. שירים, בד"כ, נכתבים עם מידה של פיוטיות. בובי ויין שר שירים ישירים, המעבירים מסר שגם פשוטי העם יבינו) שזוכה לאהבה נרחבת מהקהל, והאהבה הזו מדרבנת אותו לנסות לתקן את המדינה מהפרלמנט.

כשקורה משהו קיצוני אתה פתאום מבין כמה נקשרת לדמות הראשית. כאן זה קורה כאשר בובי ויין נעצר על ידי השלטונות. התגובה האמוציונלית של הציבור (בשילוב הצילום האנרגטי והצבעוני) סוחפת גם אותי באולם. פתאום הבנתי כמה זה היה חשוב לבנות אקספוזיציה נרחבת (שכוללת גם היא דרמה מרתקת בדמות הצבעה גורלית על חוקת אוגנדה) – כשהגיע הרגע הזה הבנתי כמה אני קשור לדמות הזאת רגשית."בובי ויין" הוא סרט מתוסרט היטב, עם לא מעט פיתולי סיפור שלוקחים את הדמויות במסע מסוכן, והבמאים כאן נשארים כל הזמן קרוב מאוד לבובי ויין ולבת זוגו, כך שאני גם מרגיש את הסכנה ברמה מוחשית למשך רוב זמן הסרט. הסרט לא חוסך במראות קשים (אזרחים מוכים