פסטיבל אוטופיה 2018: תורשתי

(שם הסרט במקור: Hereditary)

זה אחד הסרטים הכי מדוברים ומצליחים של השנה. לפני הצפיה בו, זאת היתה תעלומה בעיניי כיצד יתכן שסרטי אימה זולים ומטופשים מציפים את מסכי הקולנוע בארצנו, אבל סרט האימה המדובר ביותר של השנה לא מוקרן בישראל באופן מסחרי רגיל. אחרי הצפייה הבנתי: מדובר במתכון בטוח לקהל זועם המבקש את כספו בחזרה. הצפיה ב"תורשתי" היתה עבורי חוויה מתסכלת, מעצבנת, סתומה, ומאכזבת.קודם כל צריך לומר שהקצב של הסרט הזה איטי להחריד. כל רגע בסרט הזה, כל סצינה, כל שניה, היא כמו עקירת שן. עצם העניין לא מפריע לי, ואני יכול גם לעכל סרטים איטיים, אבל ב"תורשתי" נדמה לי שמדובר בעיקר בסוג של מניירה בימויית, ולא בכלי אמנותי הבא לשרת את הסיפור, הדמויות, והמסר.

כי ארי אסטר, הבמאי, מרבה להשתמש ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל אוטופיה 2018: סליחה על ההפרעה

(שם הסרט במקור: Sorry to Bother You)

פסטיבל אוטופיה 2018 מביא למסכי הסינמטק את אחד הסרטים המדוברים של השנה. ידעתי מעט מאוד על הסרט לפני ההקרנה. משהו על איש מכירות שחור העובד בטלמרקטינג שמתחיל להצטיין בעבודתו רק אחרי שהוא מתחיל לפעול לפי עצה שקיבל: לדבר ב"קול הלבן" שלו. כלומר: יש כאן דרמה חצופה על יחסי שחורים-לבנים בארה"ב. פסטיבל אוטופיה הוא פסטיבל המכוון לסרטים עם מוטיב של פנטזיה, אימה, מדע-בדיוני, וסרט שכזה נשמע, על פניו, לא ממש מתאים לאופי הפסטיבל, אבל, מסתבר, בחלקו השני של "סליחה על ההפרעה" הסרט הזה עובר איזשהו שינוי ומתחיל להיות מופרע באמת (אי אפשר לגלות יותר מדי מבלי לספיילר, אז רק אומר את המילה "סוסים"), רק שבגלל שהסרט הזה לא באמת עובד דרמטית לטעמי, אז הסצנה הפסיכית לקראת סוף הסרט שהייתה אמורה להדהים אותי השאירה אותי בעיקר משתאה אל מול הכמעט קקופוניה הכמעט מטופשת.

כי הבעיה הדרמטית של "סליחה על ההפרעה" היא שהסרט הזה בעצם מספר שני סיפורים שאמורים לתמוך אחד בשני, אבל בוטס ריילי הבמאי לא באמת יודע לשלב את שניהם יחדיו, ושני האלמנטים האלו מ להמשיך לקרוא

פסטיבל אוטופיה 2018: האיש שהרג את דון קישוט

(שם הסרט במקור: The Man who Killed Don Quixote)

אני לא ממש מבין מה קרה פה. אני לא ממש את מבין את כל מה שקורה בסרט הפסיכי הזה. ההשתוללות הזו היתה צפויה, כי זה סרט של טרי גיליאם, ועדיין הופתעתי, לא כל כך מהויזואליה, אלא מהדמיון השופע של הקוסם המטורלל הזה. אני לא בטוח שאני מבין רגעים לא מעטים בסרט הזה ועדיין, הסרט הלא נורמלי הזה הוא אחת החוויות המלבבות שהיו לי בקולנוע השנה.הסיפור על הסרט הזה ידוע: זה פרויקט החלומות של טרי גיליאם. כבר קרוב ל-20 שנה שהוא מבקש להוציא אותו לפועל, אבל היתה (ועדיין יש) קללה על הסרט הזה. צילומים התחילו ונעצרו, מימון הובטח ונמנע, שטפונות הרסו את סט הצילומים, שחקנים ראשיים חלו ופרשו (ובמהלך עשרים השנה האלו גם מתו), אבל הסרט הזה, בסופו של דבר, קם לתחייה. ולמראה החלק הראשון של הסרט אני לא יכולתי שלא לגרד בפדחתי ולומר: זה הכל? על זה נלחם טרי גיליאם עשרים שנה? כי כבר כותרות הפתיחה רומזות בקריצה לקשיים הידועים שעבר הפרויקט הזה. כמו בדיחה מודעת לעצמה של גיליאם. ותחילת הסרט מדברת על במאי קולנוע יהיר שמצלם סרט על דון קישוט, מעין הרחבה לסרט קצר זוכה פרסים שהוא עשה פעם. אבל הוא מתנהג בגסות לכל הסובבים אותו, נסמך על תווית ה"גאון" שמודבקת לו, ונותנת לו רשיון להיות מניאק.

לא יכולתי לחשוב שטרי גיליאם עושה כאן מעין סרט על עצמו ועל הקשיים שלו להוציא לפועל את הפרויקט הזה, מה שאומר שלא זה היה הפרויקט מלכתחילה, והרגשת אכזבה קלה התחילה להתגנב. אבל הסרט הזה ערמומי. לאט לאט הוא מתחיל לאבד את דעתו. בתחילה אלו רק הזיות של הבמאי, פלאשבקים ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: נשים מתות מהלכות

(שם הסרט במקור: Dead Women Walking)

עם סיום פסטיבל חיפה אני רוצה לכתוב עוד כמה מילים על אחד הסרטים שזכה בפרס בפסטיבל (פרס הסרט הבינלאומי), סרטה האמריקאי של הישראלית הגר בן-אשר, "נשים מתות מהלכות", שהיה חווית צפיה מאוד מעניינת. עד לפני כמה חודשים לא ידעתי בכלל שבן-אשר הלכה לאמריקה. והנה מגיע משם פרויקט שהוא לא רק פרי עטה, אלא שהסרט הזה יש לו הרגשה אחרת לגמרי מסרטיה הישראלים של בן-אשר.

חשבתי:

מזל טוב. הגר בן-אשר הגיעה לאמריקה. בדרך כלל אני מחשיב את זה לקללה, כי המכונה האמריקאית, על פי רוב, שואבת את הנשמה מנפשו של האמן, אבל הפרויקט הראשון של הגר בן-אשר בארה"ב שונה מהסיפורים שאני בדרך כלל שומע על אנשי קולנוע שמגיעים לאמריקה. יש משהו מרענן (עד כמה שסרט על נידונות למוות יכול להיות מרענן) בבימוי של בן-אשר בפרויקט הזה. משהו זז יותר מהר. משהו מתקשר בבהירות יותר צלולה. ואני דווקא אהבתי את מה שבן-אשר עשתה ב"נותנת" (ופחות ב"פורצת"), רק שבן-אשר מראה סימנים של שינוי. של התפתחות אמנותית. אולי בגלל מבנה התסריט האפיזודיאלי, אולי בגלל הסביבה האחרת שבה היא פועלת, כבר מהתחלה הרגשתי שבן-אשר עובדת אחרת משיטת העבודה שלה בישראל.

אבל בואו נדבר רגע בצורה יותר פרטנית על הפרויקט הזה. מדובר באוסף של סיפורים קצרים שלא קשורים אחד לשני. במרכז כולם דמויות שעומדות לפני הוצאה להורג בעוון פשע (או דמויות שקשורות אל אותן נידונות למוות). כולן נשים. וזה כל הקשר ביניהן. אז כבר מהתחלה יש לי רתיעה מהפרויקט הזה: במקרה של פשע, רצח, הסימפטיה שלי היא אוטומטית עם הקורבנות, ולא עם הרוצחות. מה גם שהסיפור הראשון באוסף הזה מציב במרכזו דמות די אנטיפטית, שאני לא יכול לתקשר איתה.

אבל בהדרגה מצליחה בן-אשר ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: הכנסיה החדשה

(שם הסרט במקור: First Reformed)

סוף הסרט די מהמם. הדרך אליו קשה. ויה דולורוזה.דת היא לא רק ספר קדוש. היא ספר הדרכה לחיים. האור שמוביל את האנשים. אבל אם הדת תהיה רק דיון תיאולוגי, אז אין בה טעם. ו"הכנסיה החדשה" היא, ברובו, סרט שהוא דיון על דת, מבלי להראות איך היא משפיעה על החיים. מבלי לתת לי להרגיש את החיים עצמם, את האנשים עצמם.

כי הסרט כולו הוא בעצם קריינות של יומן. הכומר כותב יומן, ומלווה את כל הסרט בוויס-אובר. מפרשן את הסרט. את עצמו. הצילום של הסרט כולו סטטי. סצינות ארוכות של להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: צעד אחד מאחורי השרף

(שם הסרט במקור: Un pas în urma serafimilor)

אני מאוד אוהב סרטים כאלו. סרטים שיש בהם כאילו מן הצפוי, אבל יש בהם גם הפתעה, חשיבה עמוקה, ומיומנות קולנועית שמותאמת לנושא.

"צעד אחד מאחורי השרף" היה הזוכה הגדול של טקס פרסי הגופו של האקדמיה הרומנית השנה (דיווחתי על זה כאן), ועכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, אני מבין למה. מצד אחד, יש כאן סרט כמעט מתסיס: סיפור שחושף את השחיתות ופשיטת הרגל המוסרית של מוסד הכמורה והממסד הדתי כולו ברומניה. מצד שני, יש שם משהו, בכל זאת, בלב הזה, שעדיין פועם. משהו שעדיין לא נשכח, ובכל זאת המקור הטהור, האמונה, אהבת האל והרצון לעבוד רק אותו – הניצוץ הזה עדיין קיים איפשהו שם, עמוק בפנים, מתחת לשכבות עבות מאוד של חטא מעשי מאוד.

לתפקיד הכומר הראשי, השליט הקשוח המתעמר בכולם, נבחרה הבחירה הצפויה לכאורה: ולאד איבאנוב, שחקן שמתמחה בגילום דמויות שטניות, עוד מאז היה הרופא חסר הרחמים שמבצע הפלות ב"4 חודשים, 3 שבועות, ויומיים". אבל גם איבאנוב (בהדרכתו של דניאל סאנדו הבמאי) עושה כאן את הלא צפוי: כן, הדמות שלו מושחתת וחסרת רחמים, אבל יש גם לא מעט רגעים שבהם הכומר הזה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: קריאה לחלומות

נסיון מעניין, הסרט הזה. אקספרימנט. מסקרן. עם כוונה. נסיון מעניין, אבל לא מוצלח.

מהם חלומות? סרטים? יצירות אמנות? אילו אלמנטים מהחיים מרכיבים את החלומות שלנו? איך החלומות שאנחנו חולמים משפיעים חזרה על החיים שלנו?

שאלות מעניינות. יצירה אמביציוזית המבקשת לדון ברצינות בשאלות האלו. אמביציה שבסופו של דבר די מתרסקת.יש כאן רעיון מדליק: בחורה יפנית עולה על רעיון: היא מפרסמת מודעה בעיתון, ומבקשת מאנשים לשלוח לה את פרטי החלומות שהם חולמים. תמורת תשלום היא תשתדל להמחיז אותו, להחיות את החלום. סטארט-אפ. אבל לסרט הזה אין מספיק דמיון. כי קודם כל: למה בכלל יפן? מה הקשר של יפן וישראל? למה עירוב התרבויות הזה?

ומעבר לכך: איפשהו באמצע הסרט יש סצינה שבה הבחורה רוקדת ל להמשיך לקרוא