פסטיבל חיפה 2019: יוצאים לגנוב סוסים

(שם הסרט במקור: Ut og Stjæle Hester)

כשיצאתי מההקרנה של הסרט, עברו לי שתי מחשבות מנוגדות בראש: אחת גרסה שמדובר בסרט משובח, נהדר, ומעניין מאוד. השניה אמרה שבעצם יש גם לא מעט חסרונות בסרט הזה.

כי האנס פטר מולנד הבמאי כאן עושה עבודת בימוי מאומצת ומרשימה מאוד, ולסרט יש מחשבה מעניינת על גבריות ועל מקומה בעולם, אבל יש לסרט בטן לא קטנה בכל מה שקשור לנראטיב.יש כאן סיפור על איש בשם טרונד. הסרט מתרחש על פני שני מישורי זמן. כמו שקורה לא מעט פעמים בסרטים שכאלו, כל מה שקורה בשנות זקנתו של טרונד (ולא קורה הרבה) לא באמת מכיל סצינות דרמטיות, והחלק המעניין יותר מתרחש בשנות נערותו של טרונד, כך שכל פעם שחוזרים אל ההווה של הסרט, ב-1999, הסרט קצת נעצר מבחינה רגשית (אמנם גם החלק הזה יפה, בעיקר בסצינה בהתחלה, שם יש סיפור שאחד מספר לשני מבלי שהבמאי ממחיש אותו, וכך גם הדמיון עובד, אבל אין ממש התפתחות נראטיבית בחלק הזה של הסיפור, ונדמה שהוא רק מותח קצת יותר מדי את הסרט).

ואז הסרט עובר אל החלק העיקרי שלו – שנות להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: ג'ירפה

(שם הסרט במקור: Дылда)

כשקראתי את התקציר של הסרט, לא ממש הבנתי על מה הסרט.

גם אחרי שראיתי את הסרט, את כל השעתיים ורבע שלו, לא ממש הבנתי על מה הסרט.יש כאן שתי בחורות. אחת מאוד גבוהה. שתיהן עובדות באיזשהו מוסד לטיפול באנשים שעכשיו חזרו מהמלחמה, והם פצועים ברמה כזאת או אחרת. רק אחד מהפצועים מקבל איזשהו קו נראטיבי (הוא משותק בכל הגוף. רוצה למות. אשתו באה לבקר. וזהו). בשאר הזמן זה בעיקר שתי הבחורות האלו. הגבוהה סובלת מאיזושהי תסמונת (כנראה טראומה מהמלחמה) שגורמת לה ממש לקפוא על מקומה באופן פתאומי למשך כמה דקות. ואז לחזור לתפקוד רגיל (זאת הסצינה הראשונה של הסרט). ויש את הבחורה השניה. כנראה חברה שלה. אולי אפילו בת הזוג שלה. אולי. ויש ילד קטן.

הילד הקטן הזה מעורב בטרגדיה שמתרחשת בחלק הראשון של הסרט. אבל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: יום לבן, לבן

(שם הסרט במקור: Hvítur, Hvítur Dagur)

אני מניח שהקשת הדרמטית של הסרט הזה היתה צריכה כולה להוביל אל הסצינה האחרונה והיפהפיה: ההשלמה של גיבור הסרט עם מותה של אשתו, בסצינה הראשונה. אבל אין בסרט הזה "קשת דרמטית". "יום לבן, לבן" משובץ בכמה סצינות נפלאות, אנושיות ("אנושיות" לאו דווקא אומר חמות ונעימות. יש כאן כמה סצינות קשות ואלימות, שגם הן אנושיות, כי גם זה טבע האדם, במיוחד ברגעים עצובים מאוד), אבל חלק לא קטן מהסרט הוא מבט מהצד על האדם, מבלי באמת להעביר אותי תהליך.

בתחילת הסרט יש ציטוט של מישהו לא ידוע המדבר על כך שבמזג אויר קיצוני כמו זה שבאיסלנד, בו הערפל מכסה את כל השטח כמעט טוטאלית, בעולם לבן לבן שכזה, ביום לבן לבן שכזה, המתים יכולים לדבר איתנו, או משהו כזה. כלומר, הסרט מתרכז מאוד בלקחת אותי, איש לא איסלנדי, לטיול בנופים והכרת מזג האויר של איסלנד. אחרי סצינת פתיחה מרשימה שהיא תיאור המוות, הסרט לוקח הרבה הרבה זמן כדי לצלם לי בית מסוים מרחוק בשעות שונות של היום, במצבים שונים של מזג אויר.

"יום לבן, לבן" נמנע כמעט לחלוטין מקלוז-אפים, והוא מתרכז בחלק גדול מהסרט בתיאור הסביבה, הכבישים, הרטיבות של האספלט, והערפל, הו, הערפל. ובתוך כל זה, האלמן. חמור סבר. מרשים מאוד. לא מתפרק מעצב. לא מתאבל. רק חמור סבר. היחידה שנכנסת לליבו היא הנכדה הקטנה. הסצינות בין הסב והנכדה מקסימות ומלבבות. בסצינה אחת הבמאי מתקרב סוף סוף אל שניהם, והתוצאה היא להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: אמא

(שם הסרט במקור: Madre)

לסרט הזה יש סצינת פתיחה כל כך טובה, כל כך מרגשת, כל כך מדהימה – עד ששאר הסרט לא מחלים ממנה. לא עומד בסטנדרט של ההתחלה.

רודריגו סורוגויין. השם של הבמאי הזה נמצא בשנים האחרונות בפסטיבלים בכירים ובמועמדויות של טקסי פרסים שונים. את הסרט הקודם שלו ראיתי בפסטיבל טורונטו בשנה שעברה, והתרשמתי מהכשרון הנהדר שלו, ומהצד השני גם מצאתי בו חסרונות. רציתי לראות עוד מהבמאי הזה, כי בכל זאת, הוא מוכשר. והסצינה הראשונה של "אמא" היא קולנוע מופלא. הצגת חוף הים, המקום שממנו מתקשר הילד, ואז מעבר לדירה של האמא, והיצמדות למקום הזה, לדירה הזאת, עם דרגת חרדה הולכת וגוברת למה שקורה עם הילד בחוף. כמו ב"אשמים" הדני מתחילת השנה, אנחנו רק שומעים את הילד, לא רואים אותו, הדמיון עובד, ההרגשה של המצוקה עוטפת אותי באולם בגלל התגובות של השחקנית (האמא משם הסרט), בגלל הצילום בתנועה חלקה – הבימוי החכם מכניס אותי לסוג של הלם.

ואז הסרט עובר 10 שנים קדימה. והרגש נרגע, שלא לומר מת. ב"הכל אודות אמא", למשל, האסון בחיי גיבורת הסרט חוזר לב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: נלסון

לקראת סוף השנה שעברה חיפשתי חומר לפרויקט השנתי שלי על הסרטים הישראלים המסקרנים של השנה הבאה. נתקלתי גם בחומר על הסרט הזה, "נלסון". בפוסט שפרסמתי כתבתי על "נלסון":

הסיפור שאפתני מאוד, והקאסט מלא בשחקנים מאוקראינה ומרומניה, בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית עצומת מימדים, שיכולה להיות מרשימה מאוד, או מגוחכת ומביכה מאוד.

לצערי, האפשרות השניה היא שהכריעה בסוף.כי עברה כבר קרוב לשנה מאז שהפוסט הזה פורסם. והסרט הזה לא הופיע באף פסטיבל, ואף נעדר מתחרות האופיר. וגם כאן, בפסטיבל חיפה, הוא מוקרן מחוץ לתחרות ולא כחלק מהתחרות הרשמית. הכל היה מוכן לאכזבה, ובכל זאת הלכתי לראות. ואכן, הסרט הזה כנראה היה מאוד לואו-באדג'ט, ולסרט שמנסה לספר סיפור מקיף יבשות מדובר במכת מוות.

ואז, כשאתה מתמודד עם קשיים, או שאתה מכיר בחולשות שלך ומנצל אותן לטובתך, או שאתה מנסה לעשות את הסרט שלך בכל זאת ולמרות הכל. וזה לא הולך. כי אם אין כסף, אז אין כסף. גרין סקרין או טיפול טכני מסיבי בויזואליה לא יציל אותך (בהתחלת הסרט זה ברור שהתמונה עברה עיבוד צבע הסטרי, ושלא מדובר באיזושהי פנטסיה ריאליסטית למרות ההצהרה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי). התסריט מלא ב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: זכרון אבוד

(שם הסרט במקור: Deslembro)

יש סרטים שיש להם בסיס רעיוני טוב, אבל הביצוע כל כך מתסכל עד שאני אפילו לא מתעצבן. אני סתם משתעמם.

"זכרון אבוד" הוא סיפור של נערה צעירה. היא בת לפעיל פוליטי, ובגלל פעולותיו של אביה היא נאלצה להגר לצרפת. היא כבר מדברת צרפתית שוטפת, אבל עכשיו התנאים הפוליטיים מאפשרים חזרה של המשפחה (עם האבא החורג. הביולוגי כנראה מת מזמן) לברזיל.הגירה היא עניין מסובך עם אינספור השלכות על חיי היום יום של כל אדם, ובמיוחד אם את בגיל המעצב את עצם היותך – גיל ההתבגרות. באיזו שפה לדבר? (באופן מפתיע, הנערה מדברת לרוב ב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: קופים

(שם הסרט במקור: Monos)

לא הבנתי כלום.

זה הסרט שמייצג את קולומביה השנה באוסקר. והוא אכן מרשים מאוד. כל שוט כאן כמו גלויה. נופים מופלאים. יערות ירוקים. עננים בגובה רב ובינוני מכסים את האופק. צילומי טבע שמרחיבים את הריאות.

ובתוך הטבע היפהפה, טבע האדם המכוער.

אבל מה הסרט הזה רוצה ממני?

זה ברור שהסרט הזה הוא משל. הוא כל כך מבודד מהעולם, כל כך לא קשור לשום דבר, שאין דרך אחרת לפרש את זה. אבל מה הנמשל?יש כאן חבורה של נערים ונערות. כולם משחקים ב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: המגדלור

(שם הסרט במקור: The Lighthouse)

זה אחד הסרטים המדוברים של השנה. ואחרי שראיתי את הסרט הזה אני גם מבין למה. אבל אני עומד קצת מהצד, לא מצטרף לשיירת המתלהבים.

אני לא ראיתי את סרטו הקודם והמהולל של רוברט אגרס, "המכשפה", אבל למראה הסרט החדש של הבמאי הזה אני מבין למה אנשים מתלהבים ממנו. אני רק חושב שיש קו שמבדיל בין במאים מוכשרים שיודעים להראות את הכשרון שלהם בסרט קולנוע, לבין במאים שמביימים כדי להראות את הכשרון שלהם, וזה בא על חשבון הדמויות, העלילה, ושאר ירקות. ברוב חלקי "המגדלור", הרגשתי שמדובר בסוג השני.כי רוברט אגרס מביים. הו, כמה שהוא מביים. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא יחס המסך הריבועי, שתמיד מעצבן אותי. על מסך קולנועי גדול אני צופה בסרט שמצולם בפרופורציות מסך בינוניות. אני לא בטוח שיש לבחירה הזאת הסבר מניח את הדעת, מלבד רצון הבמאי לעשות משהו מתוחכם אמנותית. והסרט גם בשחור לבן, ודווקא בסרט פסיכי שכזה, הבחירה הזאת נדמה לי קצת הולכת נגד הז'אנר.

ואז אני שם לב גם לכך שהבמאי להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: לכוכבים

(שם הסרט במקור: To the Stars)

איזו פנינה של סרט. בשחור לבן, מתרחש בשנות ה-60, קטן, צנוע, סיפור התבגרות יפהפה ומרגש.

סרט על נערה צעירה, ברווזונית לא כל כך יפה, ונערה אחרת, פתוחה יותר, החדשה בשכונה. הידידות ביניהם תהפוך את הברווזונית לפרח.אבל זה לא בנאלי כמו שזה נשמע. זה יותר חכם מזה. הרבה פעמים בסרטים כאלו הידידות בין שתי הדמויות הראשיות מתפתחת מהר מדי, וההשפעה ההדדית ניכרת בצורה קיצונית מדי, כמעט לא מציאותית. ב"לכוכבים", הבמאית מרתה סטיבנס מוצאת קצב איטי יותר, מדוד יותר,  מפתחת את הנראטיב בצורה הגיונית שמזמינה אותי לתוך ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: קולות רקע

אז למה עליתם לישראל? למה בכלל עשיתם את המהלך הכל כך קיצוני הזה? למה עקרתם את עצמכם מכל מה שמוכר, שנוח לכם? מהשפה, מהסביבה, ממזג האויר, מהמוכר במכולת שכבר מכיר אתכם? ואם כבר החיים שלכם באמת כבר הפכו בלתי נסבלים, והייתם חייבים לעזוב, למה לישראל? למה לא ל…דנמרקשבדיהאמריקה? מה זה, ציונות? אמונה יוקדת באלהים, ביהדות, בארץ הקודש?

"קולות רקע", סרטו היפה של יבגני רומן, מתחיל בדיוק כאן. על כבש המטוס מצטלמים להם 2 עולים חדשים. גיבורי הסרט. בעצם, הוא מצלם אותה. הוא – אידאליסט, חולמני, מאמין. היא – פרגמטיסטית, מעשית. שניהם שקטים. שניהם אנשים כבר לא צעירים. אולי כבר קצת עייפים. אבל חייבים לעשות את הצעד הזה. לעלות לישראל. מאות אלפים עושים את אותו הדבר, אז גם אנחנו.וזה לא שהם לבד. כמעט כל הסרט הישראלי הזה מדבר רוסית. יש הרבה דוברי רוסית בישראל. הם, איכשהו, מצליחים לתקשר ביום יום הישראלי עם הרוסית שלהם (פלוס קצת עברית שבורה). אבל מה עושים עכשיו? איך באמת בונים חיים חדשים לגמרי? ולמה?

"קולות רקע" מספר סיפור יפהפה ששואל את השאלה הזאת. מה יש לנו בחיים האלו אם לא אידאליזם, איזושהי אמונה, דרך, שמדריכה אותנו, את מעשינו, ומצד שני, עד כמה אנחנו יכולים לדבוק באותה אמונה, אותה דרך, בחיינו היומיומיים, כשהצורך שלנו להתפרנס בעצמנו, להרוויח כסף כדי לשלם שכר דירה, על אוכל שאנחנו קונים, וכן, גם על אוכל לנשמה (גם כרטיס לקולנוע עולה כסף) – הצורך הזה מחייב אותנו לפשרות שאנחנו לא תמיד שמחים בהן.

וכך ולדימיר פרידמן ה להמשיך לקרוא