פסטיבל גאה 2022: סרט בנות

(שם הסרט במקור: Tytöt Tytöt Tytöt)

אחרי שהתאכזבתי מהנציג הברזילאי לאוסקר, הלכתי לראות גם את הנציג מפינלנד, שהיה גם הסרט האחרון שראיתי בפסטיבל הגאה השנה. והפעם הסיום היה בטון שמח הרבה יותר. מדובר בסרט יפהפה, כיפי, רגיש מאוד, מצחיק, מרגש, זורם ללא הפרעה, ובעיקר תענוג של חוויה.לא עוברות יותר מחמש דקות עד שאני מבין שאני בידיים של מקצוענית. במאית הסרט, אלי האפאסאלו,  יודעת בדיוק מה היא עושה: הסצנה הראשונה היא סצנה של להמשיך לקרוא

פסטיבל גאה 2022: מארס אחד

(שם הסרט במקור: Marte Um)

זה הסרט שמייצג את ברזיל השנה באוסקר? זה?!תחילת הסרט דווקא מבטיחה. גלריה רחבה של דמויות מוצגת לפנינו. כל אחת מקבלת את הרגע שלה. את הזמן שלה. בסבלנות. ו…זהו. זה נעצר שם.

הבת הגדולה מתאהבת במישהי. סצנה יפה במועדון. התאהבות ללא מילים, דרך ריקוד ומוסיקה. ו…במהלך של כמעט שעתיים סרט, מעט מאוד קורה עם האהבה הזאת. הן עוברות ל להמשיך לקרוא

פסטיבל גאה 2022: לעולם לא נהיה שייכות

(שם הסרט במקור: Nunca Seremos Parte)

מוות הוא הכרחי. אהבה היא הכרחית. סקס הוא הכרחי. חיים הם הכרחיים.

"לעולם לא נהיה שייכות" הוא מסוג הסרטים שאני לא אמור לאהוב. כמו שהבנתם משורת הפתיחה, הוא מנסה להפיץ תורה ניו-אייג'ית שכזאת. ובנוסף, הוא גם מסוג הסרטים ש"לא קורה בהם שום דבר". הנחת היסוד של הסרט הזה פשוטה למדי: אימא אוהבת נשים. היא נפרדה מאבא. הבת הגדולה לא ממש מבינה את הסיטואציה, אז היא נוסעת לגור עם אבא, שבינתיים התחתן בשנית. ו…זהו. אצל אבא, שבעיקר נמצא בעבודה, ולא ממש נוכח, היא נפגשת עם בת זוגו החדשה, ועם הבת שלה מנישואיה הקודמים, ועם סבתא שלה. והיא בעיקר מבלה איתם את הזמן בלי באמת לעשות שום דבר.ועם כל זה, מדובר בסרט יפה. איכשהו, הסרט הזה נעדר כל ממד דידקטי. הוא בעיקר אנושי מאוד, אוהב מאוד, חם, וקל לי מאוד ל להמשיך לקרוא

פסטיבל גאה 2022: נשגב

(שם הסרט במקור: Sublime)

אם רק אותו סרט, עם אותו תסריט (מינוס הסוף), עם אותם שחקנים – את את כל זה היה מביים מישהו אחר, אז היה כאן סרט יותר טוב.

יש כאן סיפור פשוט: שני החברים הכי טובים. מגיל אפס הם מכירים. הסצנה הראשונה והיפה מראה אותם כילדים קטנים. ואז יש קפיצה לשנות הנעורים. אחד החברים מגלה בתוכו שהוא רוצה יותר מחברות. השני לא נענה. פשוט מאוד.

מריאנו ביסין הבמאי בחר באסטרטגיית צילום שגויה שהורסת לי את כל החוויה: הוא מנתק את הדמויות מהסביבה – גם הסביבה הפיסית במובן של בית, שכונה, וכו', וגם סביבה במובן של האנשים שמקיפים את הדמויות הראשיות. ביסין מצלם לרוב סינגל שוטס – רק אחד בפריים. ואם הוא מצלם יותר מאחד – לרוב האחרים לא בפוקוס. או שהוא מצלם הרבה שוטים משותפים, אבל מהגב. וכך אני לא רואה את התגובות של כל אחד ואחת בסצנה למה שנאמר ונעשה.והרי אני צריך להבין למה גיבור הסרט מתאהב בחבר שלו. אני צריך לראות דרך העיניים שלו את ה להמשיך לקרוא

פסטיבל גאה 2022: שוברות את הקרח

(שם הסרט במקור: Breaking the Ice)

הפסטיבל הגאה השנה מתאפיין בכמות גדולה מהרגיל של סרטים, ובמבחר רחב של סגנונות. אני עוקב אחרי הפסטיבלים הגדולים בתל אביב ובירושלים, כך שאולי נדמה שהפסטיבל הגאה הוא קצת נישתי, אבל סרטים כמו "שוברות את הקרח" הם בדיוק מה שאני מחפש בפסטיבל שכזה – מבט אינטליגנטי על העולם, כשהדמויות שבמרכזו הן, גם, לסביות, בין היתר. הזהות החד מינית של הדמויות כאן היא חלק מהסיפור, אבל היא לא הסיפור עצמו. היא אוהבת בנות, וזה טבעי לגמרי, אבל לסרט הזה יש כל כך הרבה יותר מה לספר.

"שוברות את הקרח", להבנתי, מדבר על מה שנקרא "לחם ושעשועים". עד כמה אנחנו צריכים את הדבר הזה בחיים שלנו. עד כמה אנחנו כלואים בכל מה שאנחנו עושים בשגרה, עד שאנחנו שוכחים לבלות. לצאת לשתות. לרקוד. לראות סרט. הצגה. אפילו לשבת במסעדה. לצחוק עם חברים.כי הנה יש במרכז הסרט נערה. אלינה שאלר. זה השם של השחקנית הראשית.  והיא כל כך מצוינת. היא כמוסת רגשות עצורה. מופנמת (ובגלל שהיא שקטה, אבל מראה כל כך טוב את עוצמת הכאב הפנימי, כשהיא צועקת את נשמתה על המגרש, זה כל כך סוחף). הדמות שהיא מגלמת מחזיקה את העולם על כתפיה. יש לה המון צרות בחיים. סבא דמנטי. אימא קשה. אב נעדר. אח נעדר. סבתא מתה. והיא… להמשיך לקרוא

פסטיבל גאה 2022: קבלו אותי

הסצנה הראשונה של הסרט מתארת סשן צילומים של דוגמן. זה הסרט. סרט שמדגמן סיטואציות, מדגמן רגשות. "קבלו אותי" הוא סרט שחי בעולם של אינסטגרם. עולם שבו איך הדברים נראים חשוב הרבה יותר מהאופי האמיתי של אותם דברים.

כי יש כאן אבא שזורק את הבן שלו מהבית, כנראה בגלל נטייתו המינית. הוא מצא תמונות בטלפון. אין כאן פיתוח של הסצנה הזאת, אין בכלל סצנה. האבא מודיע לבן שלו: אני טס עכשיו לחו"ל. כשאני חוזר, אתה לא תהיה יותר בבית. זה הכול. זוהי, פחות או יותר, כל הסצנה. דני גבע, שחקן נהדר, נשדד כאן. אין לו כמעט נוכחות, ולדמות שלו אין כל נפח (וזה יותר ממה שאסתי זקהיים, שחקנית נהדרת בזכות עצמה, עושה כאן. נדמה לי שהיא אפילו לא אומרת מילה אחת בזמן המסך המאוד מועט שיש לה כאן).וזהו. יש כאן בעיקר תיאור הווי של נוער. אין ממש קו נרטיבי. וזה בסדר, אבל הכול מכופף כאן לאיך הדברים נראים, ופחות ל להמשיך לקרוא

פסטיבל גאה 2022: אליס

(שם הסרט במקור: Alis)

זה סרט עם רעיון מבריק. ובכל דקה ודקה מ-84 הדקות שבו, הוא מבזבז את הרעיון הזה, מדלל אותו ומהר מאוד משאיר אותי עם תסכול ואפילו כעס.

כי הנה יש כאן חבורת נערות במוסד לנוער בסיכון. כל אחת מתיישבת בתורה מול המצלמה של הבמאים. אומרים לה: יש בחורה חדשה שהגיעה למוסד הזה שהוא הבית שלך. קוראים לה אליס. תארי לי אותה. ספרי לי עליה.

זה ברור שמדובר כאן בדמיון מודרך. אבל אוי, כמה הסרט הזה חסר דמיון, חסר שאר רוח.הרי האליס הזאת היא יציר הדמיון. דמות פיקטיבית. דרך לספר על החיים האמתיים של כל אחת כאן דרך דמות שלא קיימת. דברים שקרו לאליס הזאת הם בעצם דברים שקרו לנערות. אבל אין כאן אפילו רגע אחד שבו אני באמת מרגיש א להמשיך לקרוא

פסטיבל גאה 2022: את יכולה לחיות לנצח

(שם הסרט במקור: You Can Live Forever)

אהבה אסורה. כל כך הרבה סרטים נעשו על אהבה אסורה. סרטים סוערים, מלאי תשוקה. "את יכולה לחיות לנצח" מוריד את סיפורי האהבה האסורה האלו לאדמה. הוא פשוט, מאוד פשוט, והוא בעיקר קונה אותי בשקט שלו. יש בו גיבורה אחת, נערה שקטה, מופנמת. היא בוהה בעולם. לא מדברת הרבה. לא יוזמת. בעיקר מגיבה לסביבה (לפעמים). בגלל נסיבות שלא בשליטתה, היא מגיעה לסביבה זרה, ובעיקר נטמעת בנוף.

אמנם ניכרת כאן בוסריות בבימוי. כדי להדגיש את רגע המפגש, ועוד כמה רגעים אחרים בהמשך הסרט, הבמאים מורידים את סאונד הסביבה לאפס, כאילו מכריחים אותנו להקשיב להלמות הלב של הגיבורה. בסרט כזה, שחי את ההתפתחות האיטית של מערכת היחסים בצורה ריאליסטית למדי, טריק בימויי שכזה מיותר וזר. אבל זה זניח. כי יש כאן בעיקר קצב איטי של התרחשות, מעקב סבלני אחרי שתי בנות ואחרי ההתאהבות של אחת בשנייה.

מה שלדעתי מונע מהסרט להפוך ליצירה הסוחפת שהוא היה אמור להיות הוא הבחירה הלא נכונה להבנתי של בימאי הסרט. הבחירה מי משתי הבנות תוביל את הסיפור הזה.באמצע הסרט, הידיד אומר לנערה: אז את אוהבת נשים, הא?! והיא אומרת: להמשיך לקרוא

פסטיבל גאה 2022: כאילו אין מחר

הסרט הקודם של ניצן גלעדי, "חתונה מנייר", זכה להערכה לא קטנה, וגם לפרס אופיר (מוצדק מאוד מאוד מאוד) למורן רוזנבלט. אני לא כל כך התחברתי לסרט ההוא. אני חושב שמה שהפריע לי בסרט ההוא חוזר שוב, ובאופן בולט הרבה יותר, בסרטו החדש של גלעדי, "כאילו אין מחר".

"חתונה מנייר" התרחש באיזושהי עיירה בדרום. "כאילו אין מחר" מתרחש בעיר הגדולה תל אביב. כאילו. כי, בעצם, כמעט כל הסרט מתרחש בדירה אחת. ויש בו רק 3 שחקנים. זה הכול.אז אם אתה, בעצם, עושה סרט קאמרי, אז תעשה סרט קאמרי. קטן. אבל ניצן גלעדי מכוון מאוד גבוה. כאילו זאת בושה ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2022: הכפתן הכחול

(שם הסרט במקור: Le Bleu du Caftan)

אני אוהב אותךָ

מי חשב שהמילים הכי יפות שיש בכל שפה יכולות להיות כל כך שוברות לב

כי הסרט הזה, "הכפתן הכחול", מדבר על חוסר היכולת להביע את כל האהבה שבתוכך.

כי הנה יש זוג נשוי. אוהב. מריאם טוזאני, שזה סרט שני שלי שאני רואה (מאוד אהבתי את "אדם", סרטה הקודם), מתארת את האהבה שלהם בליטוף מרגש. "הכפתן הכחול", מהבחינה הזאת, הוא סרט שנספג לאט לאט בדם. טוזאני מצלמת את הדמויות שלה בקלוז-אפים נפלאים, וכמו בסרטה הקודם, גם כאן יש צניעות ושקט, אבל טוזאני יודעת גם מה להראות, ומתי. היא בונה את מערכת היחסים הזאת בין הגבר לאישה, את כל הרגעים המשעשעים, האוהבים, העדינים, וגם את הוויכוחים (שגם הם בשקט) – והכל מקרוב, באור צהוב וחם.אבל אל תוך האידיליה הזאת מתגנב לאט לאט אלמנט זר. הגבר הולך אל החמאם. הוא וגבר אחר נכנסים לחדר וסוגרים את הדלת. המצלמה נשארת בחוץ, לא מגלה לנו מה קורה בין שני הגברים באותו חדר. לא צריך. אנחנו מבינים לבד. ויש גם ש להמשיך לקרוא