פסטיבל סידני 2017: סיכום

אז זהו, אני כבר חזרה בבית. בישראל.

ככה אני אוהב להיות בחופש: בחו"ל, במקום עירוני שיש בו גם מקומות ירוקים ואטרקציות יפהפיות לעין, וגם, ובעיקר, בגלל שאני מבקר קולנוע שאוהב סרטים, אני נוהג לתכנן את החופשות שלי במקביל לקיומו של פסטיבל קולנוע בעיר שאליה אני נוסע. כבר הייתי וטיילתי וראיתי סרטים בברלין, בסאן סבסטיאן, בקארלובי וארי, ובונציה. ועכשיו, בסידני, אוסטרליה. היה כיף.

אז לגבי הפסטיבל: סידני הוא לא פסטיבל חשוב ברמה העולמית, אבל הוא כן חשוב ברמה המקומית (האוסטרלית). יש בו בכורות של סרטים אוסטרלים, ותצוגה של הקולנוע העולמי הכי חם שיש (סרטים מברלין ומקאן). שני סרטים אוסטרלים שדגמתי מהמבחר היו דווקא בינוניים. סרט הפתיחה של הפסטיבל היה החדש של וורוויק ת'ורנטון, שעשה לפני כמה שנים סרט נפלא שנקרא "שמשון ודלילה". החדש שלו מתעסק באותו נושא, אבל הוא דוקומנטרי, אז איכשהו היה נדמה לי שיש כאן מיחזור של חומרים שהוא עסק בהם קודם, אז דילגתי. סרט הנעילה של הפסטיבל היה הסרט שאני הכי מצפה לו השנה, "אוקג'ה" של בונג ג'ון הו, אבל כבר הייתי בדרך לארץ כשהוא הוקרן.

בין לבין ראיתי 23 סרטים. עשרים ושלוש פעמים שנכנסתי לאולם הקרנה, ולפני כל סרט ראיתי את זה להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: נהר רוח

(שם הסרט במקור: Wind River)

טיילור שרידן הוא השם החם בעולם הקולנוע עכשיו. הוא כתב את "סיקאריו", שהרבה מבקרים אוהבים (ואני לא מבין למה. הבימוי שם היה נהדר, אבל אני לא הבנתי למה היה צריך את התחבולה של התסריט), ואת "באש ובמים" שלא ראיתי, אבל מבקרים מאוד אוהבים. עכשיו שרידן מביא סרט שהוא לא רק כתב, אלא גם ביים לראשונה.

אז גם אני מודה ששרידן הוא במאי מעניין שעושה כאן עבודה משובחת למדי. הבעיה שלי עם הסרט הזה היא, שוב, בכתיבה. כי אם זה מנסה להיות סרט שמבקש להכיר את האוכלוסיה האינדיאנית של וויאומינג, בלי להתכוון, הסרט הזה עושה את זה בהתנשאות.

הבעיה שלי עם הסרט הזה (כמו עם "סיקאריו") היא ה להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: סיפור רפאים

(שם הסרט במקור: Ghost Story)

ובדיוק ברגע שבו הרוח הזאת מוציאה פתק מאיזושהי קורה בבית, פתק שיגלה את הסוד, בדיוק ברגע הזה בא הבמאי ואומר: עזבו אתכם. למה אתם צריכים לדעת הכול. תשאירו קצת מסתורין בחיים האלו. וזה מצחיק כי הסצינה הזו באה אחרי סצינה שבה יש מונולוג מאוד ארוך של מישהו שבא בעצם להסביר את הסרט הזה. וגם זה מצחיק, כי לפני הסצינה המאוד דברנית הזו היה סרט של בערך שעה, שבו נאמרו בערך 2 משפטים.

"סיפור רפאים" הוא סרט מסתורי, חידתי, לא לגמרי ברור. כל הסרט אני מנסה להבין מה הוא רוצה להגיד. מנסה לפתור את החידה. כנראה שדיויד לאורי ניסה להגיד משהו על אמנות. כנראה. משהו על האמן. להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: עכבר משוגע

(שם הסרט במקור: Wilde Maus)

איזו אכזבה. אני חשבתי שאני הולך לראות קומדיה מטורפת על אדם שאיבד את עבודתו, אז הוא נוקם בבוס שלו בדרכים יצירתיות. וזה סרט אוסטרי, אז כמו שאני מכיר את העם הזה, הנקמות אמורות להיות קרות ואכזריות במיוחד. אז זה אמור. זה לא מה שזה באמת.

כי זו קומדיה. אבל היא זזה ממש לאט.

יש שניים-שלושה סיפורי משנה שמאטים מאוד את הקצב: להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: על גוף ונשמה

(שם הסרט במקור: Teströl és Lélekröl)

זה הסרט שזכה השנה בפרס הראשון, דב הזהב, בפסטיבל ברלין. מצד אחד, זה קל להבין למה. ומצד שני, למרות שאני מכיר ביופי ובמקוריות של הסרט, יש לי גם השגות.

כי יש כאן רעיון נפלא. בסיס מדליק לקומדיה רומנטית נהדרת: גבר ואשה נפגשים, ומסתבר שהם חולמים כל לילה את אותו חלום בדיוק. ההיכרות שלהם מתבססת על הדרך שבה החלומות שלהם מתפתחים. מכאן אפשר לצאת להמון כיוונים, לפתח קומדיה רומנטית מרגשת וחכמה.

אבל הבמאית של הסרט מנסה להיות חכמה מדי, ומעמיסה על הסרט יותר מדי נושאים:

להמשיך לקרוא

פסטיבל סידני 2017: חלום שקט

(שם הסרט במקור: Chun-Mong)

אז רציתי לראות סרט מדרום קוריאה, ולאו דווקא אחד מאלו שאני בד"כ רואה משם, לא סרט פעולה או אימה. רציתי לראות סרט קליל ורומנטי, חביב ומשעשע. אז הלכתי לראות את "חלום שקט". חביב ומשעשע – בהחלט, לגמרי. סרט קליל ורומנטי – לא ממש, מהסיבה הפשוטה שזה לא ממש סרט.

בערך שעה לתוך הסרט (מתוך השעתיים בסך הכל) יש סצינה עם שוט של 360 מעלות על הגג, שבסופה מופיעות כותרות הפתיחה של הסרט. כותרות הפתיחה מופיעות באמצע הסרט. למה? ככה. כי זה לא ממש סרט. "חלום שקט" הוא יותר תרגיל סטודנטיאלי מוצלח למדי בקולנוע, אבל הוא לא באמת סרט קולנוע לקהל הרחב.

כי הוא מצולם בשחור לבן (חוץ מהסצינה האחרונה. למה? ככה), והוא בעצם בנוי מרצף אינסופי של סצינות שאין שום קשר ביניהן.

אינספור מערכונים ללא שום קשר סיבתי או אחר ביניהם. "ארץ נהדרת", רק עם הומור דד-פאן כזה, שלא מתכוון בכלל להצחיק, ודווקא בגלל זה הוא מאוד מצחיק. למשל: בחורה הולכת ברחוב. בפינת הרחוב יש להמשיך לקרוא