דוקאביב 2011: הצלמניה

או, סוף סוף. האמת, בדוקאביב השנה יוצא לי לראות פחות סרטים ממה שתכננתי. אבל מהמעט שראיתי, "הצלמניה" הוא הכי טוב. לא יצירת מופת, אבל קראוד-פליזר נעים, מצחיק מאוד, וגם מרגש. מאוד מומלץ.

האישה שבמרכז הסרט היא דמות ייחודית שמזמן לא נראתה על המסך. בגיל 96, עם גוף שבור, אבל עם מוח חריף, היא לא עושה חשבון לאף אחד. היא אומרת את מה שעל ליבה, מבלי להתחשב בכללי נימוס בסיסיים, ומבלי לחמול על כבודם של אחרים. היא עברה כל כך הרבה בחייה, שאין לה רצון או צורך להתנצל על דעותיה ופיה הגדול. ותמר טל, במאית הסרט, מצליחה לתפוס את הדמות הזו בכמה מרגעיה המיוחדים האלו (אני מניח שיש עוד הרבה כאלו שלא נכנסו לסרט), והבימוי שלא מתערב בנעשה, ורק ערוך בקצב טוב (ברובו), מותיר מקום לסיפור נהיר שמובל ע"י אישה מיוחדת ונכדה המטפל בה במסירות.

מרים וייסנשטיין והנכד שלה ב"הצלמניה". כמה אהבה.

לאישה הזו יש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

דוקאביב 2011: רעות

כל שנה, קצת לפני הדוקאביב, אני חושב לעצמי שכשהתכניה תתפרסם, הפעם אני אתרכז בסרטים מחו"ל, מכיוון שזוהי תהיה הזדמנות נדירה לראות אותם, ואילו את הסרטים מבית, אני אוכל לראות בקרוב מאוד. אבל תמיד אני מוצא את עצמי הולך לסרטים הישראלים הרבה יותר מאשר לדוקומנטרים החו"ליים. הם פשוט יותר מעניינים. ועל פי רוב, גם יותר טובים. אבל אחרי ש"דומא" אכזב, הגיעה האכזבה השניה: גם "רעות", למרות שהוא יותר טוב, עדיין לא עומד בציפיות.

האמת – צריך להעריך מאוד את ההתמדה של סיגל עמנואל. רעות היתה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2011: פרשת טילמן

צפייה בסרטו של אמיר בר לב מסירה כל ספק: לבר לב אולי יש שם ישראלי, אבל הוא אמריקאי לחלוטין. וסרטו סובל מזה, בסופו של דבר.

הסרט מספר את הסיפור הדי משונה של פטריק טילמן, שהיה שחקן פוטבול מבטיח, אבל ויתר על קריירה מבטיחה וחוזה של מיליונים בשביל לשרת את מדינתו במדי צבא ארה"ב בעירק ואפגניסטן. הוא חזר הביתה בארון. נסיבות מותו הן הסיפור המדהים – בתחילה המשפחה למדה שהוא נהרג במעשה הירואי שבו הציל את חבריו ליחידה. אבל די מהר התברר שמדובר בתאונה של אש ידידותית. ומה שהמשפחה מבקשת לברר במשך כל הזמן מאז מותו של יקירם – מי נתן את ההוראה להפוך את בנם לגיבור ולנער פוסטר של צבא בשירות המגייסים, ומדוע זה קרה. במהלך חקירתם הם מגיעים עד לאנשים בדרגים גבוהים ביותר, אפילו כאלו שיושבים בבית הלבן.

כסיפור לסרט זה מצוין. אז מה הבעיה? או, טוב ששאלתם. הבעיה היא להמשיך לקרוא

דוקאביב 2011: דומא

קשה לכתוב על "דומא" כעל סרט קולנוע נטו. מצד אחד, עצם הקיום שלו הוא נס קטן בפני עצמו. מדובר בנסיון לשבור את קשר השתיקה המאיים שיש בחברה הערבית בכל הנוגע להתעללות מינית. עצם העובדה שעביר זייבק חדד הצליחה להביא שלוש נשים לדבר מול המצלמה (גם אם זהותן מטושטשת) על מה שהן עברו היא הישג עצום בפני עצמו, והצגתו של הסרט בפורומים שונים (בחברה הערבית, אבל לא רק שם) יכולה לעזור לנשים אחרות במצב דומה.

מתוך "דומא". מבט אל העבר

מצד שני, להמשיך לקרוא

דוקאביב 2011: שדכן וראש עיר (+ בונוס)

היום נפתח פסטיבל דוקאביב 2011. מבחר לא קטן של סרטים דוקומנטריים מרחבי העולם מוצג בפסטיבל, ביניהם גם סרטים מדוברים כמו המועמד לאוסקר "יציאה דרך החנות", או סרט היו-טיוב של קווין מקדונלד "החיים ביום אחד". בכל פסטיבל אני רואה כמה סרטים, וכך יהיה גם השנה. בד"כ אני נמשך לסרטים הישראלים בפסטיבל, אבל לצערי השנה נדמה שהבציר הישראלי לא מושך. ובכל זאת סימנתי לי כמה סרטים לראות, מהם גם ישראלים, ואני אדווח כאן בבלוג על מה שאראה בימים הקרובים.

בינתיים אני רוצה לכתוב על סרט אחד שכבר ראיתי, והוא יוצג היום ובהקרנות חוזרות במהלך הפסטיבל: "שדכן וראש עיר", סרטה של אריקה ניקובה מסלובקיה.

אמנם כחלק מקריסת מסך הברזל הקומוניסטי לפני יותר מעשרים שנה, חולקה גם צ'כוסלובקיה לשתי מדינות (צ'כיה וסלובקיה), אבל הרוח הצ'כית השובבה שאנו מכירים מהסרטים של ז'ירי מנזל, מילוש פורמן המוקדם, ועד יאן סווראק ("קוליה") של היום כנראה נמצאת גם בסלובקיה עד היום. "שדכן ראש עיר" הוא הסרט הראשון שאני רואה שמגיע מהצד הסלובקי של המפה, ולמרות שיש בו את כל המרכיבים לקומדיה אנושית מלבבת, בסופו של דבר זהו סרט מאכזב.

זהו ראש העיר של הכפר שאת שמו קצת קשה לי לבטא

סיפורו של הסרט להמשיך לקרוא