או, סוף סוף. האמת, בדוקאביב השנה יוצא לי לראות פחות סרטים ממה שתכננתי. אבל מהמעט שראיתי, "הצלמניה" הוא הכי טוב. לא יצירת מופת, אבל קראוד-פליזר נעים, מצחיק מאוד, וגם מרגש. מאוד מומלץ.
האישה שבמרכז הסרט היא דמות ייחודית שמזמן לא נראתה על המסך. בגיל 96, עם גוף שבור, אבל עם מוח חריף, היא לא עושה חשבון לאף אחד. היא אומרת את מה שעל ליבה, מבלי להתחשב בכללי נימוס בסיסיים, ומבלי לחמול על כבודם של אחרים. היא עברה כל כך הרבה בחייה, שאין לה רצון או צורך להתנצל על דעותיה ופיה הגדול. ותמר טל, במאית הסרט, מצליחה לתפוס את הדמות הזו בכמה מרגעיה המיוחדים האלו (אני מניח שיש עוד הרבה כאלו שלא נכנסו לסרט), והבימוי שלא מתערב בנעשה, ורק ערוך בקצב טוב (ברובו), מותיר מקום לסיפור נהיר שמובל ע"י אישה מיוחדת ונכדה המטפל בה במסירות.
מרים וייסנשטיין והנכד שלה ב"הצלמניה". כמה אהבה.
איתן 