לפני המהפכה: הקשר הישראלי

שנתיים וחצי אני פה. מאז דצמבר 2010.

ברוכים הבאים לפוסט ה-500 !!!

כיפאק היי לי.

ועכשיו: ביזנס אז יוז'אל.

———————————————————————————————

בשבועות הקרובים יוקרן "לפני המהפכה", סרטו הדוקומנטרי של דן שדור, בסינמטקים ברחבי הארץ. הבכורה שלו היתה בפסטיבל דוקאביב בשבוע שעבר, והוא כבר מוכן לצאת ולכבוש את הארץ. אבל אני חושב שמדובר כאן בסרט מפוספס.

בפרויקט הזה פגשתי לראשונה לפני שנתיים, כשהיה בהכנה. בשלבי גיוס כספים להמשך ההפקה הוא הוצג גם בקו-פרו, יוזמת המימון המוצלחת של אורנה ירמות ופורום היוצרים הדוקומנטרים. בסיקור של קו-פרו 2011 כתבתי, בהתייחס ל"לפני המהפכה": "(הסרט) ישייט על קו הגבול שבין החשיפה הכללית של המנגנונים המדיניים של שלטונות מערביים לבין הסיפור האישי של שדור עצמו". מאז ועד היום חלו שינויים בתפיסה הכללית של הסרט, והוא נעדר כמעט לחלוטין את הסיפור האישי.

באירן של לפני המהפכה. מתוך סרטו של דן שדור

באירן של לפני המהפכה. מתוך סרטו של טרנטינו דן שדור

דן שדור, הבמאי, נולד באירן של לפני המהפכה (אתם יודעים, זאת של "ארגו"). ומסתבר שהרבה ישראלים חיו שם, באירן של לפני המהפכה. ואפילו חיו טוב. באמתחתו של שדור יש אין ספור חומרים ארכיוניים מהזמנים ההם, והוא משתמש בהם בחוכמה בסרט. אבל מסתבר ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

דוקאביב 2013: בן דוד רחוק

עוד אחד אחרון ודי. פסטיבל דוקאביב 2013, שהיה מוצלח מאוד מבחינתי, מסתיים מחר. בימים האחרונים העליתי לפה כמה וכמה פוסטים הנוגעים לסרטים שראיתי. והיום אני אסיים עם הסרט האחרון שראיתי בפסטיבל – "בן דוד רחוק" של אלן ברלינר.

אלן ברלינר הוא במאי שאני עוקב אחריו כבר יותר מעשור. יש לו דרך לעשות סרטים על נושאים אישיים מאוד בדרך הומוריסטית וקלילה, ועם זאת מעוררת מחשבה. חותמת העשייה שלו נמצאת גם כאן, בסרטו החדש, אבל הפעם, בניגוד לחוויה שלי מכל סרטיו האחרים, הרגשתי מרוחק.

אני חושב שזו פחות עדות לאיכותו של הסרט. זה יותר מעיד עלי. על הטעם שלי. אני מסוגל לעכל יצירות פיוטיות כל עוד הן חותרות למשהו מוגדר. אני מסוגל לעכל אמנות פיגורטיבית. אני פחות מתוכנת להגיב לאמנות מופשטת. ואני חושב שהפעם אלן ברלינר חתר להפשטה.

פחות אישי, יותר פיוטי. "בן דוד רחוק"

פחות אישי, יותר פיוטי. "בן דוד רחוק"

"בן דוד רחוק" הוא תיעוד להמשיך לקרוא

דוקאביב 2013: הבלתי נראים

לא הבנתי את הסרט הזה. לא הבנתי מה זה ומי זה הבלתי נראים. לא הבנתי את הדרייב של הבמאי, סבסטיאן ליפשיץ, לצאת ולעשות את הסרט הזה. לא הבנתי את האסטרטגיה של הבימוי. ובעיקר לא הבנתי את העריכה.

"הבלתי נראים" הוא אולי האכזבה הגדולה שלי מהפסטיבל דהשתא. זהו סרט ששמעו הגיע אלי מעבר לים (הוא זכה בפרס הסזאר של האקדמיה הצרפתית לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר). הוא סיקרן אותי בנסיון שלו להביא סיפורי חיים של הומוסקסואלים מבוגרים. אנשים הנמצאים בגיל הזה המכונה "גיל הזהב", המביטים אחורה על חייהם כהומוסקסואלים, שהיו או לא היו בארון, כיצד גילו את מיניותם, מתי עמדו על נטיותיהם, ומה עבר עליהם בעקבות הבחירות שלהם בחיים.

אבל העריכה של הסרט הורגת אותו. זה מתחיל מאורכו הבלתי נסבל: 110 דקות. כמעט שעתיים של ראשים מדברים וצילומי נוף כפריים מלווים במוסיקה נוגה. אין לי בעיה עם ראשים מדברים, וגם לא עם נסיון ליצור אווירה אינטימית עם המרואיינים, אבל היה צריך לנפות הרבה. הרבה.

הומוסקסואלים בלתי נראים.

הומוסקסואלים בלתי נראים.

ותמוהה יותר היא דרך הצגת הדמויות. במשך כחצי שעה אני צופה בשורה של דמויות מתחלפות, כל אחת חולקת עימי כמה דקות מסיפורה האישי. במשך כחצי שעה אני להמשיך לקרוא

דוקאביב 2013: המתחזה

ההפתעה הכי גדולה שהיתה לי בפסטיבל דוקאביב השנה היתה "אלנה". לא שמעתי עליו דבר וחצי דבר, ונכנסתי אליו על בסיס סקרנות בלבד. קיבלתי סרט די נפלא לפנים (ובעיקר ללב). "המתחזה", לעומת זאת, הגיע לדוקאביב נישא על כנפי באז עולמי עצום. ואני חייב לומר שלטעמי "אלנה" הברזילאי האלמוני מנצח את "המתחזה" המאוד מתוקשר.

וזה לא ש"המתחזה" סרט רע. ממש לא. זה סרט שעלה על סיפור מרתק ויוצא דופן, והוא מספר אותו כקולנוע עלילתי-בלשי לכל דבר, והוא עושה את זה בצורה ששומרת על עניין לכל אורך הסרט. אבל יש משהו שמונע ממני ממש להתלהב ממנו. איכשהו נדמה לי שבארט לייטון, הבמאי של "המתחזה", כל כך מתענג על האלמנט המדהים של הסיפור הזה עד שהוא שואב את חדוות היצירה מהסרט עצמו.

ילד בן 13 נעלם ללא שוב מביתה של משפחה בטקסס, ארה"ב. 3 שנים לאחר מכן הם מקבלים טלפון: בספרד, בצד השני של כדור הארץ, נמצא בחור בן 16 שהוא הבן האובד שלכם. כך נפתח הסרט. ו"המתחזה" אפילו לא מנסה לחפות על כך: ברור מהתחלה שמדובר בסיפור רמייה. שם הסרט רומז על כך. ויותר מכך, הסיפור מוגש בעיקר מנקודת מבטו של המתחזה עצמו. כך שמה שנשאר לבמאי הוא לפרוס את הסיפור לפרוטות, והוא עושה את זה בצורה ששומרת על מתח ועניין, בשילוב ראיונות עם כל הנוגעים בדבר, ושחזורים קולנועיים מרשימים. בנוסף, לייטון מנסה לגרום למתח דרמטי בנקודות שונות של הסיפור. למשל: לפני הפגישה הראשונה בין המתחזה לבין (מי שאמורה להיות) אחותו יש השהייה בצורת עריכה מקבילה בין מספר אנשים שהיו נוכחים במקום. יש הכנה לקראת הרגע שבו הכל עלול להתפוצץ. אבל הרגע הזה, כמו עוד כמה וכמה רגעים במהלך הסרט, הוא הרגע שבו אני מרגיש שהבמאי קצת מושך את הסיפור יותר מדי. מותח את החבל מעבר לסיבולת שלו. להבנתי יש כאן רצון של הבמאי ליצור באמצעים מלאכותיים מתח ועניין, אבל מכיוון שזה נמשך יותר ממה שאני מרגיש שצריך, האפקט המתקבל הוא התענגות יתר על אלמנט ה"וואו". מה שגורם לחיסול האלמנט הזה.

הילד הנעדר והמתחזה

הילד הנעדר והמתחזה

ומכיוון ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2013: אלנה

היה שווה. היה שווה לעבור כמה הקרנות מעייפות, יותר או פחות טובות. היה שווה כדי להגיע לסרט היפהפה והמרגש הזה, על גבול הנפלא.

מדובר בעצם בסרט קטן. סיפור אישי קורע לב על טרגדיה (שאולי לא ניתן היה למנוע). מדובר על סיפור פרטי פצפון. אבל הדרך שבה הסיפור הזה מתועל לצופה מלאה בדמיון, ברגש, ובתובנות. זהו סיפורה של פטרה קוסטה, שחקנית ובמאית ברזילאית. אחותה הגדולה היתה גם היא שחקנית. אלנה היפה, אחותה, ניסתה את מזלה בארה"ב. אבל מהר מאוד היא גילתה שקשים חייו של השחקן המתחיל. מאודישן לאודישן, מדחייה לדחייה, מצבה הנפשי הלך והדרדר, עד לסוף הטראגי (שאולי היה צפוי מראש). שנים לאחר מכן יוצאת פטרה, האחות הקטנה (10 שנים מפרידות בין האחיות), כדי להתחקות אחרי צעדי אחותה. אחרי סיפורה העצוב. אחרי מה שהוביל אותה לדרך ללא מוצא שבה היתה. אחרי מזור לכאב.

כי על זה הסרט הזה בעצם: על האמנות ככוח תרפיוטי. כסדנת טיפול פסיכולוגי. הסרט הזה הוא בעצם סשן טיפולי של פטרה קוסטה, בו היא חוקרת את כאבה, מנסה להירפא ממנו, לעבור הלאה, להפסיק לחיות את חייה תחת הצל העצום של העצב שמטיל סיפורה של אחותה האהובה.

פטרה קוסטה מספרת על אחותה, אלנה.

פטרה קוסטה מספרת על אחותה, אלנה.

הדרך שבה הסיפור מסופר מרתקת ומהפנטת. צריך לומר מראש: זה לא סרט לכל אחד. הקצב האיטי שלו עלול להרתיע רבים. רובו מורכב מוויס-אובר של פטרה, המספר על חייה וחיי אחותה, ומאין ספור חומרים ארכיוניים שצולמו בזמן אמת. אלנה היתה אמנית עוד מילדות. היא היתה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2013: בחורה כמוך

הנה עוד סרט שנוגע באימוץ. אבל מכיוון אחר.

"בחורה כמוך" יוצא מתוך רצון לנגח שמרנות ופוריטניות. הוא מביא את סיפוריהן של כמה וכמה נשים אמריקאיות שהיו נערות בשנות ה-50 וה-60. כולן הרו בגיל צעיר מאוד, רובן עדיין בגיל תיכון, וכולן הוכרחו לעבור למוסד מיוחד לנערות "כמותן", נערות שלא השכילו לשמור על תומתן, שם הן העבירו את הזמן עד הלידה. לאחר הלידה הן הוכרחו למסור את ילדיהן לאימוץ. בין היתר נאמר להן שהכאב הנורא שהן חוות יעבור עם הזמן. כולן עכשיו נשים מבוגרות, באיזור גיל ה-70, וכולן עדיין פגועות.

"בחורה כמוך" מציג סיפורים אנושיים כואבים בכנות מרשימה, ומלווה אותם בצילומי ארכיון מהתקופה. הסרט מנסה לשלב את פסיפס הסיפורים האלו באמירה ביקורתית על ההשפעה ההרסנית ארוכת הטווח שיש לגישה השמרנית על החיים של נערות בארה"ב. כל זה כמובן על רקע המלחמה הבלתי פוסקת בין הגישות שקיימת עד היום בארה"ב בין הגישה השמרנית למתירנית.

אבל יש לי בעיה אחת מרכזית עם הסרט הזה. הבעיה היא שלבחורות האלו אין פנים.

נשים ללא פנים. "בחורה כמוך"

נשים ללא פנים. "בחורה כמוך"

הסרט אינו ארוך (48 דקות), אבל כולו בנוי מצילומי ארכיון מסרטים ישנים, פרסומות מהתקופה, סרטוני הדרכה ישנים, ועוד כהנה וכהנה, אבל אין להמשיך לקרוא

דוקאביב 2013: מחיר האימוץ

קשה לכעוס על סרט כזה. זה סרט עם מצפן מוסרי מכוון היטב, עם חוש הגינות ומסירות לצדק, עם הרבה לב לאנשים הפשוטים שנרמסים תחת גלגלי שיניים של מערכות גדולות וחזקות מהם. אבל בכל זאת יצאתי מסויג מהסרט הזה.

"מחיר האימוץ" אכן מספר על אימוץ. במאית הסרט מדנמרק מתלווה לזוג דני המגיע לאתיופיה כדי לאמץ שני ילדים, אח ואחות. ההורים אובחנו כנשאי איידס, ומתוך פחד שילדיהם ישארו יתומים הם החליטו למסור אותם לאימוץ. הם רק ביקשו להישאר איתם בקשר, או לפחות לקבל דיווח תקופתי על מצבם. לא נעשה כאן סחר בילדים, אלא מעשה הומניטרי. אבל זה לא מעניינם של הרשויות המטפלות באימוצים. בשבילן זה ביזנס. וכשהדיווחים לא מגיעים, ומצד שני, בדנמרק, כשהילדה הקטנה מגלה קשיי הסתגלות קשים לחיים החדשים – האנשים הפשוטים נשארים בסופו של דבר לבד עם הבעיות, והרשויות, במקרה הטוב, מסבנות אותם, ובמקרה הפחות טוב פשוט מתעלמות.

הילדה האתיופית מגיעה לדנמרק. "מחיר האימוץ"

הילדה האתיופית מגיעה לדנמרק. "מחיר האימוץ"

קתרין קייר הבמאית עוקבת אחרי התהליך בסבלנות, ולא להמשיך לקרוא