הנסיך הירוק: כמה רחוק תלך בשביל האויב-אוהב?

הסרט הזה עלה כבר בשבוע שעבר, אבל אני לא הייתי בארץ. אז הנה, השלמתי פערים.

על נדב שירמן שמעתי לפני כמה שנים, עת הוא הציג בקו-פרו את מה שאח"כ הפך להיות "מרגל השמפניה", סרט ריגול דוקומנטרי שזכה בהרבה פרסים (אבל לא יצא לי לראות). מ"הנסיך הירוק" כבר לא יכולתי להתעלם. זה ברור שזה העולם שמעסיק את שירמן. עכשיו יכולתי לבדוק למה כל העולם כל כך מעריך את שירמן (הסרט הזה כבר מגיע עם עיטור חשוב מסאנדאנס ועם ביקורות מהללות מארה"ב). ואחרי שראיתי, אני חושב שאני מבין למה  העולם אוהב אותו, אבל אני נשארתי עם לא מעט סימני שאלה.

כמו למשל: למה הסרט הזה בכלל דוקומנטרי? מצפייה בסרט זה ברור לי שלנדב שירמן יש יכולת טכנית מעולה, אוזן מצוינת ופיל טוב לעבודה אפקטיבית עם מוסיקה, חוש קצב טוב לעריכה, ואינטלגנציה גבוהה (גם רגשית) בכל הקשור להתפתחות הסיפור. ובכלל, חלק גדול מהסרט בנוי, עד כמה שאני יכולתי לראות, מסצינות שחזור מבוימות. אז למה לא לעשות את הצעד הנוסף, ולביים סרט ריגול מותח עם שחקנים? זה הרי ברור שלנדב שירמן יש עין טובה לפריימים, וחוש קולנועי מרתק. וגם כך חלק גדול מ"הנסיך הירוק" בעצם מבוים.

כשראיתי את הטריילר, הדבר הראשון שקפץ לי לעין זה הדמיון שלו לזוכה פרס האופיר מהשנה שעברה, "בית לחם". הרי גם שם וגם פה מדובר ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

דוקאביב 2014: כמעט חברות

אני מאוד חצוי לגבי הסרט הזה. מצד אחד, יש בו הרבה לב, ורוך, וכוונה טובה, ומקצועיות בעשייה.

מצד שני, יש בו משהו כל כך מפוספס. כאילו יש כאן פוטנציאל עצום, והתוצאה מממשת רק חלק קטן ממה שזה היה יכול להיות.

זה כבר סרט דוקומנטרי ישראלי שלישי שאני רואה השבוע שמתעסק ביחס שלנו, הישראלים, לאחר. "תחנה סופית" של ג'ולי שלז חרך את הנשמה ביאוש. "תרשום, אני ערבי" בא מלמטה, ברוך ובעדינות, ועדיין היה מבט עצוב על חוסר היכולת שלנו, היהודים והערבים, לחיות ביחד. והנה מגיע עוד סרט אחד שמנסה לבחון את שאלת דו-הקיום. וגם כאן יש חשדות, ומטפטפי רעל, ויאוש, וחוסר תוחלת. אבל יש כאן להמשיך לקרוא

דוקאביב 2014: דוריס פיין, גנבת יהלומים

סרט חביב. ונחמד. וזהו. באמת. אין הרבה מה לומר על הסרט הזה.

אני חושב שבמאי הסרט הזה ניגשו לסיפור של דוריס פיין מהזוית הלא נכונה. הנה יש אשה בת 80 העומדת למשפט באשמת גניבה של תכשיטים. איזה קטע. כלומר: יש כאן גימיק. אבל גימיק לבד לא מחזיק סרט. אז קירק מרקולינה ומת'יו פונד מרחיבים את היריעה: הם מספרים את כל סיפור חייה של האשה המבוגרת הזו, דוריס פיין. ומכיוון שיש להם גישה לגיבורת הסיפור בעצמה, רוב הסרט אכן מסופר מפיה. וזהו החלק של הסרט ששם חיוך רחב על הפנים. אבל זוהי גם הבעיה של הסרט.

doris payne

"דוריס פיין, גנבת יהלומים" הוא סרט ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2014: אהבה לא צפויה

אז איך זה הולך בדרך-כלל?

בא לכם לראות סרט. אתם מחפשים בלוחות הזמנים בעיתון. תועים במבוך שמות הסרטים. מחליטים לחפש קצת יותר חומר. קוראים תקצירים של סרטים. נעצרים על אחד שנראה לכם מעניין. יש בסיפור של הסרט משהו. אתם הולכים וקונים כרטיס. ובסרט יש הרחבה של התקציר. איך הגענו לכאן, ומה עושים עם זה. ואז אתם מגיבים לסרט, לדרך התפתחות הסיפור, למשחק, לצילום, לבחירות הבימוי, למכלול הזה שנקרא סרט.

"אהבה לא צפויה" לא עובד ככה.

אהבה לא צפויה הוא סרט מתוקצר. קראתם את התקציר, ראיתם את הסרט. באמת. כל מה שיש בתקציר, יש גם בסרט. וזהו. אין יותר. ואיזה פספוס.

לכאורה, יש כאן סיפור יוצא דופן. היה היתה פעם להמשיך לקרוא

דוקאביב 2014: תרשום, אני ערבי

ואחרי ששלשום התרגשתי מחזרתה המוצלחת של במאית ותיקה לשטח העשייה הדוקומנטרי, אתמול כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות כשצפיתי בסרטה החדש והדי נפלא של אבתיסאם מר'ענה-מנוחין, מי שאני מחשיב לדוקומנטריסטית הטובה בישראל. ברגשות מעורבים של יאוש ותקווה, הסרט הזה מערבב את האישי והפוליטי שאי אפשר לברוח ממנו בחיים המסוכסכים שלנו כאן, בישראל/ פלסטין.

בפרויקט הזה פגשתי לראשונה בקו-פרו 2012. קראו לו אז "ריטה", ע"ש השיר המפורסם של מחמוד דרוויש (כלומר, אני לא מכיר את השיר. אני לא פלסטיני). אבל אבתיסאם מר'ענה, ברגישות ובחוכמה, אמנם שינתה את שם הסרט כדי לתת פוקוס למשורר הלאומי הפלסטיני, כלומר לאספקט הפוליטי של הסרט, אבל גוף הסרט מזגזג כל הזמן בין שני הקצוות האלו. ובכלל, למרות שראיתי כמעט את כל סרטיה של מר'ענה, עדיין המפגש המחודש עם היוצרת הזו הפתיע אותי.

write down i am an arab

מר'ענה היתה בעבר דעתנית, חסרת פחד, דורשת בהפגנתיות להפנות תשומת לב לרעות חולות בחברה (הישראלית וגם הפלסטינית). מהמנהג הבעייתי של ה"בדל", דרך ההזנחה של ג'יסר א-זרקא ושל פראדיס, ועד הדרך השוביניסטית של החברה בה היא חיה ב"שלוש פעמים מגורשת", הביאה מר'ענה אל המסך, ברגישות מירבית אך גם בנחישות חסרת מעצורים, סרטים שמאירים נקודות חשוכות עם שליחות של לוחמת צדק. הפעם, ב"תרשום, אני ערבי",  נדמה ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2014: תחנה סופית

ברוך שובך, ג'ולי שלז. נעלמת ליותר מדי זמן. פעם, בשנות ה-90, ראיתי סרט דוקומנטרי אחד מרגש עד דמעות. קראו לו "באבא לובה" (על האב הנעלם של דני בסן, הסולן של "תיסלם"). הלכתי אחורה, וראיתי גם את "סנג'ין" המרשים. והיה גם את "עפולה אקספרס", שעשה את המעבר של שלז מהדוקומנטרי לעלילתי. אבל אלו היו ימים אחרים. הקולנוע הישראלי התפתח מאוד מאז שנות ה-90. ושלז נעלמה אל השכחה (היה עוד סרט אחד שלה, "מוכרחים להיות שמח", שהביקורת כיסחה, ואני לא ראיתי). עד כמה שאני יודע, ג'ולי שלז התעסקה יותר בכתבות תחקיר טלויזיוניות בעשור האחרון. אבל הנה היא חוזרת להגה הבימוי. וסרט הפתיחה של דוקאביב דהשתא שב ומוכיח שהקולנוע בכלל, והקולנוע הדוקומנטרי בפרט, הוא המקום הטבעי של שלז. "תחנה סופית" הוא יותר מסרט חשוב. הוא סרט קולנוע טוב.

כבר מתחילת הסרט ניתן להבחין שג'ולי שלז חושבת קולנוע. שוט ראשון: מרכז פיקוח עם עשרות מוניטורים. הקולנוע, המצלמה, היא עפעוף העין שלנו, החלון למציאות שלנו. השוט השני הדהים אותי אפילו יותר מהראשון. זה שוט שנדיר למצוא בסרט דוקומנטרי. שלז שמה את המצלמה על חשמלית שבה נוהגת אחת הדמויות בסרט, והתוצאה: שוט מסחרר ברחובות הפנימיים של התחנה המרכזית החדשה. שלז לא מלכלכת את התמונה. להיפך, הנושא של הסרט אולי שחור משחור, אבל התמונה תהיה חלקה וברורה. ג'ולי שלז לוקחת אותי למסע חלק ונעים. שלא כמו האחים דארדן, למשל, ג'ולי שלז דואגת לסגנן את הסרט שלה בצורה מרשימה. ו(גם)בגלל זה, התוצאה מחרידה כל כך.

last stop

בהתחלה היה לי קצת קשה ל להמשיך לקרוא

דוקאביב 2014: הליידי בדירה 6

בשבועות האחרונים המעטתי לכתוב כאן בבלוג כי זו עונת הביניים. סרטי האוסקרים עלו וירדו. פסטיבל קולנוע צרפתי ורומני היו והלכו. ובינתיים היה שבת – חג- שבת- יום זכרון- חג- שבת וכיוב'. והסרטים שמגיעים למסכים המסחריים מותאמים לכך: או סרטי ילדים מדובבים, או סרטי אקשן חסרי מוח. מעט מאוד סרטים שמדגדגים לי את בלוטות הציפייה. והנה היום מתחיל  להיות מעניין. היום מתחיל הדוקאביב. פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי השנתי שרק הולך ומשתבח עם השנים. ואיפה אני? נוסע לחופשה. בפריס, צרפת. הסרטים המעניינים סוף-סוף מגיעים לתל אביב, ואני בורח מכאן. שלא לדבר על זה שאחד הסרטים הכי מסקרנים של השנה מגיע סוף סוף לקולנוע "לב". ארבע שעות של נימפומניות. ואני רק מקווה שכשאני אחזור מפריס היא עוד תהיה כאן כדי שאני אוכל לראות אותה. אני נוסע לשבוע ימים בלא נודע (ואחרי הדוקאביב מתחילות הקרנות האקדמיה הישראלית לקולנוע. אני מניח שגם שתיים-שלוש הקרנות מזה אני אפסיד). אבל זה יקרה בעוד כמה ימים. כמה ימים בדוקאביב עדיין יש לי כדי לקושש כמה הקרנות. וסרט אחד כבר הספקתי לראות בהקרנות מוקדמות. סרט קצר שאך זה זכה באוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הקצר. הרבה תגובות חמות הסרט הזה מקבל. אני, אפעס, פחות התלהבתי. אז הנה פוסט קצר על סרט דוקומנטרי קצר.

———————————————–

 הסרט הזה זכה באוסקר. הסרט על ניצולת השואה המבוגרת ביותר שחיה (כלומר, היא חיה עד שהיא נפטרה. שבוע לפני האוסקרים). אשה מיוחדת במינה, אופטימית ושמחה למרות כל מה שעבר עליה. אז אחרי צפיה בסרט הזה אני רוצה להוסיף את שני הסנט שלי: האישה אכן מיוחדת במינה. הסרט – פחות.

ניצולת שואה מאושרת. גיבורת הסרט "הליידי בדירה 6"

ניצולת שואה מאושרת. גיבורת הסרט "הליידי בדירה 6"

לזכותו של הסרט הזה יאמר ש להמשיך לקרוא