על מור לושי שמעתי לראשונה לפני כמה שנים, כשהיא היתה בתהליך עשייה של סרטה הקודם, "ישראל בעמ". שם היא חקרה את הקרביים של חברה בסגנון "תגלית", המביאה צעירים אמריקאים לישראל לכמה שבועות כדי שיחזרו לשם ויהיו סוג של שגרירי רצון טוב עבור ישראל, או לחלופין, לעודד אותם לעלות לישראל. מה שאנחנו לא יודעים, ומה שלושי הראתה בסרטה הקודם, הוא שהתוכן של אותם שבועות מלא בסוג של "ציונות" המוחדרת בצעירים האמריקאים בצורה אגרסיבית כדי להפחיד אותם מהערבים הרעים, לאמן אותם להילחם בערבים הרעים, ולהסביר להם שמדינת ישראל עושה את כל מה שהיא עושה רק כי הערבים הרעים עומדים עלינו לכלותינו כל יום כל הזמן.
הסרט ההוא היה סרט פוקח עיניים ומרתק, אבל הוא לא הכין אותי ליצירה העמוקה החדשה שלה. ובכלל, להמשיך לקרוא ←
אז זהו. יש את היום ואת מחר, ובזה מסתיים פסטיבל דוקאביב 2015. פסטיבל מוצלח, שבו ראיתי 9 סרטים. כתבתי עליהם בשבוע האחרון כאן בבלוג (הסרט המוצלח מכולם לטעמי עולה בקרוב להקרנות מסחריות. הפוסט עליו יגיע לקראת עלייתו למסכים). בטקס חלוקת הפרסים, שלשום, היתה התעלמות מוחלטת מ"להציל את דוד יעקב". התעלמות לא מוצדקת לטעמי. מדובר בסרט יפהפה לטעמי, מצחיק-עצוב, וחכם. ויש עוד הקרנה של הסרט הזה בסופ"ש. כדאי לראות. הנה מה שחשבתי עליו:
בסוף שנות ה-90 למדתי קולנוע. באחת ההפסקות ישבתי עם חברה לכיתה, אכלנו משהו, ושיחקנו שש-בש כדי לנקות את הראש. היא הוציאה סיגריה, הדליקה, ועישנה. דיברנו קצת תוך כדי שאנחנו זורקים את הקוביות, והיא הסבירה לי: אתם, הלא-מעשנים, יש כמה דברים שבחיים לא תבינו. לנו, המעשנים, יש כמה דברים שהולכים עם סיגריה. בשבילנו זה הכי טבעי בעולם. שש-בש הולך עם סיגריה. תמיד. ככה זה. קפה הולך עם סיגריה. יד ביד. אחד לא הולך בלי השני. זה הטבע שלנו, היא אמרה.
וזה הסרט של סיון שטיבי. סרט על הטבע האנושי של אנשים שתמיד יש להם מקל קטן ובוער תלוי בקצה הפה שלהם. סרט על אהבה משפחתית, על חיים ומוות, על ויכוחים ועל סליחות, ועל העשן שאופף את כל הסיפור הזה. לטוב ולרע.
בפרויקט הזה פגשתי לפני כמעט 3 שנים, כשעדיין היה בצילומים, עת הוצג בפני פורום הקו-פרודוקציות הבינלאומי כדי לחפש מימון להפקה (כתבתי אז על האירוע כאן). כל ההבטחה שנקשרה בפרויקט הזה בפיץ' ההוא מתקיימת בסרט הגמור (טוב, כמעט הכל). יש לסיון שטיבי להמשיך לקרוא ←
פסטיבל דוקאביב נמשך עד שבת, מחרתיים, אבל הפרסים בתחרות חולקו כבר אתמול. "קרדיט לרצח", זכה בפרס הצילום (מוצדק לטעמי). באספקטים אחרים קצת פחות התלהבתי מהסרט הזה. הנה כ-300 מילה על מה שחשבתי על "קרדיט לרצח":
יש לפעמים סרטים כאלו שאני נוהג להגיד עליהם שהם יפים מדי. "קרדיט לרצח" הוא אחד כזה.
והוא באמת יפה. מצולם נפלא, ערוך בקצב מדוד, לוקח אותי ביד בצורה בטוחה ושקולה, מסביר לי הכל, מפתח את סיפור החקירה הזה הזה שלב אחר שלב בסבלנות. הכל ממש טוב בסרט הזה. ובאיזשהו מקום הסרט הזה רוסי מאוד, לא רק בשפה שלו. הזמן שהוא לוקח, החשיבה שלו, מצד אחד יש בה אפילו רגעים של פיוט, ומצד שני, הוא לא עוזב את קרקע המציאות.
אז אם הכל כל כך טוב, מה לא טוב?
זה בדיוק מה שהפריע לי. "קרדיט לרצח" יוצא מתוך סיפור רצח סטייל דעאש של בחור צעיר ותמים שפשוט היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, והסיפור הספיציפי הזה מתפתח לכדי חקירה וחשיפה של כל הקבוצות הניאו-נאציות שפועלות ברוסיה של היום, כל הפוליטיקה המתלווה לפעילות של הקבוצות השונות, היריבויות השונות, ואיך, בסופו של דבר, כל הפעילות של כל הקבוצות האלו נשלטות ע"י איזה פוטין אחד שמסובב את כולם על האצבע הקטנה שלו. אז יש כאן סיפור די מדהים. אבל זה סרט ש להמשיך לקרוא ←
יש ב"מאורת זאבים" סצנה המתארת שיחת טלפון דרמטית. בסוף השיחה, אם המשפחה מניפה ידיה לאוויר וצועקת בהתלהבות "יש! יש! יש!". באותו זמן, המצלמה מפנה את מבטה אל החתול המתכרבל-מתפנק בפינה, לא מבין על מה המהומה. וזו התגובה שלי לסרט כולו. "חבורת זאבים" מגיע מעוטר מפסטיבל סאנדאנס האחרון. הביקורות עליו מעולות, וגם אנשים שראו אותו לפני הפסטיבל בצפיות פריוויו הגיבו בהתלהבות. אני הבטתי על הסרט בתימהון.
אם אני צריך לנחש, אז נדמה לי שמשהו בעריכה של הסרט דפק לי את החוויה. יש כאן סיפור מדהים, ויש חומר גלם צילומי אדיר. העריכה פשוט לא מצאה את הדרך הנכונה לפרוס את הסיפור יוצא הדופן הזה, ולערב אותי רגשית בחיי האנשים האלו.
נתחיל מזה שיש כאן שני אלמנטים עיקריים: אחד הוא הסיפור על שבעה אחים שלא יצאו מפתח ביתם כמעט אף פעם, כי זה מה שאבא שלהם רצה. השני הוא הדרך שבה אותם אחים מחקים סצינות איקוניות מסרטים הוליוודיים מפורסמים (בעיקר סרטים של טרנטינו). בראשון יש אלמנט של אימה אמיתית מאב שתלטן עם חששות כבדים לשפיותו ואולי לפאראנויות שרודפות אותו. בשני יש אלמנט מתוק, חביב, ומלבב של חבורת נערים המעריצים סרטים ומחקים אותם. ברור שהשני הוא דרך להתמודד עם המציאות שהראשון יוצר, אבל הדרך שבה העריכה מדביקה את שני הסיפורים לא מעבירה את זה.
יש הרבה דמיון מרשים שמוקדש לבניית סטים מקרטון שיחקו את הסרטים האהובים, אבל אין ממש שיוך רגשי בין סצינה מסוימת לבין מקרה אחד ספיציפי שקרה למישהו מהילדים תחת האב הרודן. יותר מכך, האב הזה כמעט ולא קיים בסרט. הוא נמצא רק בצילומי ארכיון, ורק אחרי יותר מחצי סרט הוא פותח את פיו אל מול המצלמה, במה שנראה כנסיון מסכן לתת לאב אפשרות להגיש כתב הגנה לכתב האישום שהוא הסרט הזה. ובכלל, כבר העובדה שהסרט הזה הוא סוג של כתב אישום, או נסיון לבנות כתב אישום, כבר העובדה הזו מחלישה אותו, כי אין באמת נסיון להבין את האב. לא חייבים להצדיק אותו, אבל כן צריך להיות נסיון קולנועי להבין את ההגיון מאחורי השגעון. האמירות שיש, בסגנון : זה היה המרד שלו בשלטונות ובמערכת הקפיטליסטית האמריקאית – אלו נותרות רק אמירות באוויר, מכיוון שהן אינן מקבלות יישום בשטח, אין להן שום הדגמה ממשית.
גם בני הנוער עצמם – עצם העובדה שהם ממחיזים את הסצינות הללו בשמחת יצירה ניכרת לעין, שמסתירה את העובדה ש להמשיך לקרוא ←
(שם הסרט במקור: Going Clear: Scientology and The Prison of Belief)
הדבר הראשון שקפץ לי לעין הוא הדמיון החיצוני של ל. רון הבארד, הוגה הסיינטולוגיה, לפיליפ סימור הופמן, שגילם דמות המבוססת באופן חופשי על אותו הבארד, ב"מאסטר" של פול תומס אנדרסון. אח"כ התחלתי לנסות להבין את הסרט הזה. את הסרט עמוס הפרטים הזה.
וזה סרט מרתק ומעניין. אפשר להגיד על הסיינטלוגיה הרבה דברים (במיוחד אחרי צפייה בסרט הזה). אי אפשר להגיד שהיא מקור הרוע המוחלט, או איזושהי תורה מרושעת. מהסרט הדי מדהים הזה אפשר לקבל רושם ש להמשיך לקרוא ←
אחרי 3 פוסטים שפרסמתי על סרטים שראיתי במסגרת הפסטיבל, אפשר אולי להסיק שאני די סובל. שהסרטים שאני רואה לא ממש מוצלחים. זה לא ממש נכון. אני רואה גם סרטים טובים. הנה כ-400 מילה על סרט נהדר שנקרא במקור "סוס שחור" אבל בתרגום העברי השחור הפך למנצח. הפעם, אני חושב, שהמתרגם צדק.
איזה כיף שיש פסטיבל דוקומנטרי. איזה כיף שאפשר לגלות סרטים כאלו באמצעות הפסטיבל הזה. סרט מתוק-מתוק, מרגש, קטן, צנוע, ועם זאת חם, אנושי, מקסים, נהדר.
בימים כאלו, ימים שבהם הקפיטליזם החזירי רק הופך חזירי יותר, והעניים רק הופכים יותר עניים, בימים כאלו מגיע סיפור אחד קטן מעורר השראה מווילס על חבורה של אנשים פשוטים-פשוטים, וסיפור נצחון אחד גדול שלהם על השיטה של העשירים. סצינה אחת בסרט בה אחד מהגיבורים מספר שהתג שהוא לבש בכניסה לאחד ממירוצי הסוסים נתן לו אפשרות כמעט להגיב באצבע משולשת לאחד האנשים שהסתכלו עליו מלמעלה, הסצינה הזו מספרת את כל הסיפור. "אני בעלים של סוס, אני. לא איש נקיון כמו שאתה אולי חושב שאני נראה". "סוס מנצח" מדבר על הכבוד של אנשים פשוטים, ואיך אפשר בכל זאת לקנות עם הכבוד הזה במכולת של הכוחות הכלכליים העצומים שמשחקים בסכומים דמיוניים. והכוח של האנשים הפשוטים מסתכם במילה אחת: סולידריות.
מלכודת של דבש, הסרט הזה. מאוד קל לאהוב אותו. אבל אני לא נפלתי במלכודת (ואני גם לא אוהב דבש).
סדרה של שיחות עם אשה מבוגרת המרותקת למיטתה, בתקופה האחרונה לפני מותה. והאשה הזו, בשילוב של נסיון חיים, ומבט כמעט ילדותי ותמים על החיים, מספקת כמה אבחנות משעשעות ולפעמים חכמות על החיים. מה יכול להיות רע? ויותר מכך, האשה הזו היא האמא של הבמאי, כך שהרגש מופעל כאן כמעט אוטומטית…
אז לא, הסרט הזה ממש לא רע. והוא אכן די משעשע. אבל הבעיה שלי איתו היא האופי האפיזודיאלי שלו. "עד קצה הזריחה" הוא כמו אוסף מערכונים וקטעי שירה שאין ביניהם קשר. הבן מגיע בבוקר. "בוקר טוב. מה שלומך היום?" וזהו. מכאן היא אומרת משהו תלוש מקונטקסט, הוא מגיב, ונוצר דו -שיח משעשע, שאין לו קשר ליום האתמול, או המחר. או שהוא שר לה שיר, והיא מקשיבה. או שהוא רוקד, והיא, איכשהו, רוקדת איתו (היא מזיזה את הידיים, הוא את שאר הגוף).
לא צריך להגיד הרבה. כמעט ולא קראתי את התקציר. רק ראיתי את המילים "גור בנטביץ'" וקניתי כרטיס. הבנטביץ' הזה הרשים אותי מאוד כבמאי ב"לרדת מהעץ" וכששחקן בסרטה של זוגתו, מיה קניג, "אורחים לרגע". הוא גם איש נחמד מאוד ביום יום (פגשתי בו בכמה הקרנות), וכך שמחתי לראות שיש לו סרט דוקומנטרי חדש ואישי.
ואז, אחרי שיצאתי מהסרט, אני חושב שמצד אחד אכן כל הכשרון של בנטביץ' נמצא בסרט הזה, אבל מצד שני, זה סרט שעובד קצת על אויר חם, וכל הכשרון הזה, מרשים ככל שיהיה, מתבזבז קצת על מסע חסר תוחלת אמיתית.
צריך לומר: לגור בנטביץ' יש כריזמה סוחפת. אנרגיה מידבקת. חוש הומור משעשע מאוד. ויכולת לקרב אותי קרוב אל תוך הנשמה שלו עם מעט מאוד מאמץ. וזו הצרה של הסרט הזה: בנטביץ' מתאמץ כאן. מאוד מאוד מאוד מתאמץ. אי אפשר להכחיש שהצד הטכני של הסרט הזה מרשים מאוד. אנימציה מכל מיני סוגים, מסע עד ללונדון וחזרה, שימוש אירוני במוסיקה, והצטרפות כל המשפחה (בת הזוג והילדים הקטנים), הכל כאן מצטרף למסע די מטורלל במעלה אילן היוחסין של משפחת בנטביץ'. הבעייה היא הגודש. כמעט כל הסרט טובע בתצוגת תכלית טכנית (יפה כשלעצמה), שהופכת לרגעים אפילו לקקופונית למדי.
הרי מהי התכלית, בסופו של דבר? מה הטריגר שגרם למר בנטביץ' הנכבד ל להמשיך לקרוא ←
אז זה הסרט שזכה השנה באוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי (ופתח את הדוקאביב שלשום). ובניגוד לשנים שעברו, שנים שבהן הרגש ניצח (נגיד, ב"שוגרמן" הנהדר), כאן זה היה הסרט החשוב שניצח. Citizenfour הוא הישג עיתונאי, אבל אני לא בטוח שהוא עומד כסרט קולנוע.
מאזינים לכם. עוקבים אחריכם. דרך האינטרנט. והטלפון הנייד. ופייסבוק. וחיפושי גוגל שלכם. והמיילים שלכם. עוקבים. אחריכם. עוקבים! אחריכם!! ולא, לא מדובר בברנש מפוקפק שעוקב! אחריכם!! זה השלטון הדמוקרטי! שעוקב! אחריכם!
זה Citizenfour. שוב ושוב ושוב חזרה לאותה נקודה. עוקבים! אחריכם!. אה, ואם לא הבנת,
עוקבים!
אחריכם!
ואתם יודעים מה, גם אם הם צודקים, והם לא ממש מקשיבים לתוכן שיחות הטלפון שלכם, הם יודעים עם מי דיברתם ומתי.
מסקנה
עוקבים
אחריכם…
וגם אם לא קוראים את תוכן המיילים שלכם, עדיין יודעים עם מי התכתבתם
מסקנה
עוקבים
א ח ר י כ ם
ואם אתם מתנגדי שלטון, שזה מותר במשטרים דמוקרטים, אותו ממסד שליט יכול לנטר את פעולותיכם, לשלוט בהתנגדות שלכם שלא תצעקו חזק מדי, שלא תערערו את בסיס השלטון.
מסקנה
עוקבים
אאאאאאחחחריכככם
בערך שעה וחצי נמשך הסרט הזה. והוא חוזר וחוזר וחוזר אל להמשיך לקרוא ←