המתנחלים: הביקורת

אני זוכר את התקופה של רצח רבין כתקופה מדכאת במיוחד.

אני זוכר את התקופה של ההתנתקות כתקופה עמוסת יצרים.

אני זוכר את התקופה של האינתיפאדה השניה כתקופה שגרמה לי להרגיש נצור ומאוים באופן מיידי.

אני זוכר את החיים במדינה הזאת שלי, מדינת ישראל, כחיים רווי אמוציות, ויכוחים פוליטיים משולהבים, חיים שבהם הפרטי משולב עם הציבורי, והכל נדבק ביחד בעזרת דבק רגשי.

וזה מה שחסר בסרט הזה, "המתנחלים". רגש. אמוציונליות. משהו שיחייה את הסיפור הזה של המתנחלים, יתן לו תוקף של משהו שהוא מעבר למאמר אקדמי. כי את תופעת ההתנחלות קל להסביר בצורה נהירה, ואת זה הסרט הזה עושה טוב מאוד, אבל רגש הרבה יותר קשה להסביר, וכך יוצא שהסרט הזה מאכזב קולנועית, וגם חד מימדי ואפילו מכעיס.

כי בתור תכנית תחקירים, או איזושהי הרצאה אונירסיטאית, "המתנחלים" הוא מסמך מרשים מאוד. יסודי מאוד בהיקף שלו, מקצועי מאוד בתחקיר, ואפילו משתמש מדי פעם בעזרים ויזואלים מרתקים. איורים ממוחשבים של גבולות מדינת ישראל, ארץ ישראל, השטחים, הקו הירוק, ועוד כהנה וכהנה מושגים – הכל מאויר בצורה מרשימה ומאירת פנים. הבמאי הלך לתחילת הסיפור עוד לפני מלחמת 1967 ומגיע עד לימינו אנו, מקיף אותו מכל הכיוונים, שמאל וימין, בינלאומי ולאומי, פוליטי ופרטי, שואל שאלות אינפורמטיביות ואינטלגנטיות (בדרך כלל) – בקיצור, עושה עבודה מקיפה ויסודית שמנסה וגם מצליחה להסביר את הסיפור של המתנחלים בצורה נהירה ומעניינת.

אבל זה לא סרט קולנוע. לפעמים יש קו דק בין ההגדרות של מהו סרט קולנוע, ומהי כתבת תחקיר. אני חושב ש"המתנחלים" נותר בצד ה

דוקאביב 2016: הפטריארך

פסטיבל דוקאביב 2016 מתמשך גם אל תוך הסופ"ש הקרוב, אבל הפרסים בתחרות חולקו כבר אתמול, ו…איזה כיף. מהנסיון שלי, ברוב הפעמים אין סינכרון בין הסרטים שאני הכי אוהב לבין הסרטים שזוכים, אבל הפעם זה דווקא כן קרה, והסרט המצוין של טלי שמש ואסף סודרי, "מוות בב"ש", הוא הזוכה הגדול. גם "הפטריארך" זכה בשני פרסים, ובצדק. הסרט שנועל את חוויית דוקאביב 2016 מבחינתי הוא סרט נהדר ויפהפה. יש לו עוד הקרנה אחת בסיפ"ש. כדאי לנסות לראות אותו.

הנה כמה מילים עליו

---

תככים, מזימות, הדחות פוליטיות דרמטיות, קשר הון-שלטון, ואינטרסים ימנים אידאולוגים מובהקים מגובים בדרכים עקלקלות לביצוע דורסני – הכל בכל משמש חומר ביד היוצרת בסרט הזה, "הפטריארך".

עכשיו, הנה לכם תרגיל בבימוי: תנו את אותם חומרים בדיוק לאיש כמו דורון צברי למשל, ותקבלו סרט זועם, אנרגטי, מחויב למטרת חשיפת העוול הנגרם לפרט כאשר כלכלה, פוליטיקה, דת, ואינטרסים של גופים שונים הופכים, לרגע, לאינטרס אחד משותף וחסר רחמים.

אבל את "הפטריארך" ביימה אחת, דנאי אילון. והיא בוחרת באסטרטגיה אחרת לגמרי. אילון כמעט מספרת סיפור אגדה: היה היה פעם פטריארך. והוא הואשם במכירת נכסים ל"עטרת כהנים", שמבקשת ליהד את כל ארץ ישראל ועובדת בדרכים עקלקלות (בין היתר, מסתבר, דרך חברות קש בחו"ל). הפטריארך מכחיש שחתם על העסקה, אבל הליך ההדחה כבר יצא לפועל, ובמקומו מונה אחר. הפטריארך המודח ממשיך לטעון לחפותו, ובינתיים חי בחדר בתוך המנזר. הוא מפחד לצאת את החדר, כי הוא לא בטוח אם יותר לו לחזור, וכך הוא יוותר ללא קורת גג ללילה. אדם שהיה מנהיג הופך בהינף יד לאסיר.

אילון נוקטת במידה האנושית. לכל אורך התחקיר המרשים והנרחב, ש

דוקאביב 2016: סיפור אהבה סורי

(שם הסרט במקור: Syrian Love Story)

מכירים את הראיונות המטופשים האלו עם שחקני כדורגל?

הבקעת גול, איך אתה מרגיש?

ניצחתם, אתה שמח?

זכיתם באליפות, מה יש לך להגיד?

אז ככה הוא הסרט הזה, "סיפור אהבה סורי". במאי בריטי דוחף את המצלמה שלו לתוך חיי זוג סורי. סיפור מרתק של שני אנשים אוהבים שחייהם נקרעים ע"י המצב הפוליטי במולדתם. וכל מה שיש לו לשאול אותם הוא שאלות מטופשות:

יש לך יום הולדת, אבל אשתך עדיין בכלא הסורי. איך אתה מרגיש?

אשתך שוחררה וחזרה הביתה, אתה שמח?

ועוד כהנה וכהנה שאלות אידיוטיות שכאלו.

הרי יש כאן סיפור מרתק שיש בו

דוקאביב 2016: אש על המים

(שם הסרט במקור: Fuocoammare)

אז סוף סוף ראיתי סרט של הבמאי הזה, ג'יאנפרנקו רוסי. הסרט הראשון שלו זכה בפרס הגדול של פסטיבל ונציה. וזה, השני, בפרס הגדול של פסטיבל ברלין (והשלישי ייקח את קאן?). הפסטיבלים אוהבים את הסגנון שלו. המבקרים גם. ועכשיו גם אני יכולתי לטעום את מה שהאיטלקי הזה מבשל. ו…

ככה. טוב, נו. לא רע בכלל, ואני לגמרי מבין מה מושך את אניני הטעם, אבל אני נשאר מחוץ לחגיגה.

כי מצד אחד, רוסי יודע למצוא את

דוקאביב 2016: החיים, סרט מצויר

(שם הסרט במקור: Life, Animated)

אז יש בחור צעיר, בן 23, אוטיסט. מאז הילדות שלו, בעזרת הוריו, הוא מתגבר על ההגבלות של האוטיזם בעזרת צפייה כפייתית בסרטי וולט דיסני. זה, פחות או יותר, התקציר של הסרט "החיים, סרט מצויר". נשמע כמו מתכון לסיפור מרגש וחכם, שיש בו גם מעקב אחרי דמויות במסע מרתק, וגם תובנות על החיים בצל הדבר הזה שנקרא קולנוע. אז איך קרה שהחוויה שלי במהלך הצפייה בסרט הזה היתה די בלתי נסבלת?

יש מכניקה מסוימת לסרטים. יש דרך שבה נבנית דרמה, שהולכת מרגעי הרפיה לרגעי שיא, ושוב להרפיה, וחוזר חלילה. יש סוג של אינטלגנציה של במאי טוב, שיודע איך להניע את גלגלי המכניקה הזאת. "החיים, סרט מצויר" הוא סרט שאין בו את האינטלגנציה הזאת. כי הסרט הזה הוא, בעצם,

דוקאביב 2016: שלושה אחים ומערה

לפני כמה שנים היה "הצלמניה". תמר טל, במאית בלתי מוכרת, יצרה סרט שעירב את המרגש והמצחיק, ואפילו את החשוב, והתוצאה היתה מלבבת ומאוד מעניינת. למרבה השמחה, הסרט ההוא יצר גם קליק עם הקהל הרחב, ו"הצלמניה" היה גם הצלחה מרשימה. עכשיו חוזרת תמר טל עם סרט חדש. עכשיו היא כבר לא במאית בלתי מוכרת. וגם הפעם היא חוזרת להשתמש באותם חומרים ששימשו אותה באותו סרט מצליח ומוצלח: גם כאן סיפורים של אנשים מבוגרים, גם כאן מזיגה של שחוק ורגש, וגם כאן קרבה לנושאים חשובים (הפעם: זכרון השואה). התוצאה: פחות טובה מ"הצלמניה".

צריך לומר מראש: ממש לא סבלתי מ"שלושה אחים ומערה". אפילו חייכתי לא מעט. אותה גישה חמה לאנשים שהיתה ב"צלמניה" ניכרת גם כאן, וגם ההומור נמצא כאן (למשל: אחד הגיבורים מודה בפה מלא שדווקא היה לו כיף בשואה. טוב, הוא היה ילד, והוא בילה את הזמן בעיקר במשחקים). אבל אני חושב ש

דוקאביב 2016: מוות בבאר שבע

הדבר היחיד שיש לי להגיד לחובת הסרט המדהים הזה הוא שאולי החיפזון בעשיית הסרט הזה היה מעט בעוכריו. הרי הפיגוע הזה בבאר שבע היה רק לפני חצי שנה. והנה כבר קם ועומד לו הסרט הזה, סרט שהצריך תחקיר לא קטן, איתור האנשים שהיו מעורבים באותו אירוע, צפייה בכמות לא קטנה של חומרים מצולמים ממצלמות האבטחה הפזורות ברחבי התחנה המרכזית בבאר שבע, איתור האנשים הנראים באותם צילומים, תיאום וביצוע ראיונות איתם, והתאמת המילים הנאמרות לתמונות מתוך אותו ארכיון של צילומי אבטחה. אל כל אלה יש להוסיף, כמובן,  הוספת מוסיקה ואפקטים של סאונד, ועוד כהנה וכהנה עניינים טכניים שקשורים לעשיית סרט. וכל זה לקח פחות מחצי שנה.

אולי החפזון הזה מנע מהבמאים להרחיב מעט את היריעה, לספר על כל האירוע כולו, ולא להתמקד רק במותו חסר התוחלת של האריתראי המסכן, ולהראות שגם בצל מלחמה אמיתית בשטח אזרחי, גם אז יש גבולות שאסור לחצות.

אבל אולי זה היה נכון בכל זאת. אולי זאת דרכה של צעקה.

דרך ביטוי של מצוקה אמיתית, מוחשית. כי כשקצין בכיר בצה"ל אומר ש

דוקאביב 2016: שבוע 23

בדיאלוג נשכח מסדרת הטלויזיה "בנות גילמור", אומרת אמא גילמור לבת גילמור: "אני אוהבת את השלג. הוא מביא איתו שקט". באחת הסצינות של "שבוע 23" המתרחשת בשלג השוויצרי, נזכרתי-התחננתי לאותו דיאלוג, בעיקר כי גיבורת הסרט לא סותמת את הפה, לא מאפשרת לי לחשוב, להרגיש, לחוות את הסרט.

הסרט שהכי נשאר איתי מבין אלו שראיתי בחודשים האחרונים הוא "24 שבועות", סרט גרמני שראיתי בפסטיבל ברלין. כשראיתי שיש סרט בשם "שבוע 23" בדוקאביב, נמלאתי ציפיה. חשבתי שזו תהיה הגרסה הדוקומנטרית הישראלית של הסרט הגרמני ההוא. בשני הסרטים מדובר על אשה שבמהלך ההריון מגלה שהולד עלול להיולד חולה, ובשני הסרטים עולה האפשרות של הפלה בשלב מאוחר של ההריון (שבוע 23 הוא כבר בתום בחודש השישי). אבל, באופן פרדוקסלי, הסרט המבוים והמתוסרט מגרמניה נסך בי הרגשה הרבה יותר אמיתית, אוטנתית, מאשר הסרט הדוקומנטרי הישראלי.

יכול להיות שבגלל ש

דוקאביב 2016: הפחד מ-13

(שם הסרט במקור: The Fear of 13)

יש משהו קצת מתסכל בצפיה בסרט הזה. כי יש בו עשיה קולנועית מיומנת, ודמות ראשית מהפנטת. יש בו בחירות מרתקות של בימוי, וביצוע סוחף. ויש בו עריכה שקצת דופקת את האלמנט הדרמטי.

כי יש כאן סיפור על נידון למוות באשמת רצח. וכל החצי הראשון של הסרט הוא סיפור בגוף ראשון על כמה קשה בכלא. הו. אני לא מרחם בכלל על רוצח. אז כן, מקבלים מכות מסוהרים, ונידונים להיות בשקט, לא לדבר, ועוד כהנה וכהנה צרות של סרטי כלא שאני כבר מכיר (אם כי בטכניקה קולנועית מקורית ומעניינת), אבל קשה לי לפתח אמפטיה לאדם שנידון למוות על רצח, והוא בכלל לא מדבר על זה, לא מביא את הגרסה שלו לסיפור, לא מתחרט, או טוען לחפותו, או משהו. כל החצי הראשון של הסרט מספר על חייו בכלא אחרי, כולל סיפור בריחה אחד משעשע, אבל לא באמת אכפת לי ממנו.

אבל זה לא נכון. כי יש כאן את

דוקאביב 2016: החולמים מבבילון

חלום…זה הדבר הזה, הלא מוגדר הזה, שעולה מתוך הנשמה שלנו, מערבב את המציאות המוכרת שלנו עם התשוקות הכי כמוסות שלנו. את האמא החולה שלנו ואת הרצון שלנו לצאת מכל זה. את הפלונטר שנדמה לפעמים כבלתי ניתן להתרה, שאנחנו קוראים לו "החיים שלנו", ואת האהבות שלנו, החלומות שלנו שאותן אהבות ישחררו אותנו מהמצוקה היומיומית שלנו. וזה "החולמים מבבילון".

שני דברים עיקריים הופכים את "החולמים מבבילון*" לניצחון הגדול שהוא: ה