המתנחלים: הביקורת

אני זוכר את התקופה של רצח רבין כתקופה מדכאת במיוחד.

אני זוכר את התקופה של ההתנתקות כתקופה עמוסת יצרים.

אני זוכר את התקופה של האינתיפאדה השניה כתקופה שגרמה לי להרגיש נצור ומאוים באופן מיידי.

אני זוכר את החיים במדינה הזאת שלי, מדינת ישראל, כחיים רווי אמוציות, ויכוחים פוליטיים משולהבים, חיים שבהם הפרטי משולב עם הציבורי, והכל נדבק ביחד בעזרת דבק רגשי.

וזה מה שחסר בסרט הזה, "המתנחלים". רגש. אמוציונליות. משהו שיחייה את הסיפור הזה של המתנחלים, יתן לו תוקף של משהו שהוא מעבר למאמר אקדמי. כי את תופעת ההתנחלות קל להסביר בצורה נהירה, ואת זה הסרט הזה עושה טוב מאוד, אבל רגש הרבה יותר קשה להסביר, וכך יוצא שהסרט הזה מאכזב קולנועית, וגם חד מימדי ואפילו מכעיס.

כי בתור תכנית תחקירים, או איזושהי הרצאה אונירסיטאית, "המתנחלים" הוא מסמך מרשים מאוד. יסודי מאוד בהיקף שלו, מקצועי מאוד בתחקיר, ואפילו משתמש מדי פעם בעזרים ויזואלים מרתקים. איורים ממוחשבים של גבולות מדינת ישראל, ארץ ישראל, השטחים, הקו הירוק, ועוד כהנה וכהנה מושגים – הכל מאויר בצורה מרשימה ומאירת פנים. הבמאי הלך לתחילת הסיפור עוד לפני מלחמת 1967 ומגיע עד לימינו אנו, מקיף אותו מכל הכיוונים, שמאל וימין, בינלאומי ולאומי, פוליטי ופרטי, שואל שאלות אינפורמטיביות ואינטלגנטיות (בדרך כלל) – בקיצור, עושה עבודה מקיפה ויסודית שמנסה וגם מצליחה להסביר את הסיפור של המתנחלים בצורה נהירה ומעניינת.

settlersאבל זה לא סרט קולנוע. לפעמים יש קו דק בין ההגדרות של מהו סרט קולנוע, ומהי כתבת תחקיר. אני חושב ש"המתנחלים" נותר בצד ה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2016: הפטריארך

פסטיבל דוקאביב 2016 מתמשך גם אל תוך הסופ"ש הקרוב, אבל הפרסים בתחרות חולקו כבר אתמול, ו…איזה כיף. מהנסיון שלי, ברוב הפעמים אין סינכרון בין הסרטים שאני הכי אוהב לבין הסרטים שזוכים, אבל הפעם זה דווקא כן קרה, והסרט המצוין של טלי שמש ואסף סודרי, "מוות בב"ש", הוא הזוכה הגדול. גם "הפטריארך" זכה בשני פרסים, ובצדק. הסרט שנועל את חוויית דוקאביב 2016 מבחינתי הוא סרט נהדר ויפהפה. יש לו עוד הקרנה אחת בסיפ"ש. כדאי לנסות לראות אותו.

הנה כמה מילים עליו


תככים, מזימות, הדחות פוליטיות דרמטיות, קשר הון-שלטון, ואינטרסים ימנים אידאולוגים מובהקים מגובים בדרכים עקלקלות לביצוע דורסני – הכל בכל משמש חומר ביד היוצרת בסרט הזה, "הפטריארך".

עכשיו, הנה לכם תרגיל בבימוי: תנו את אותם חומרים בדיוק לאיש כמו דורון צברי למשל, ותקבלו סרט זועם, אנרגטי, מחויב למטרת חשיפת העוול הנגרם לפרט כאשר כלכלה, פוליטיקה, דת, ואינטרסים של גופים שונים הופכים, לרגע, לאינטרס אחד משותף וחסר רחמים.

אבל את "הפטריארך" ביימה אחת, דנאי אילון. והיא בוחרת באסטרטגיה אחרת לגמרי. אילון כמעט מספרת סיפור אגדה: היה היה פעם פטריארך. והוא הואשם במכירת נכסים ל"עטרת כהנים", שמבקשת ליהד את כל ארץ ישראל ועובדת בדרכים עקלקלות (בין היתר, מסתבר, דרך חברות קש בחו"ל). הפטריארך מכחיש שחתם על העסקה, אבל הליך ההדחה כבר יצא לפועל, ובמקומו מונה אחר. הפטריארך המודח ממשיך לטעון לחפותו, ובינתיים חי בחדר בתוך המנזר. הוא מפחד לצאת את החדר, כי הוא לא בטוח אם יותר לו לחזור, וכך הוא יוותר ללא קורת גג ללילה. אדם שהיה מנהיג הופך בהינף יד לאסיר.

patriarchאילון נוקטת במידה האנושית. לכל אורך התחקיר המרשים והנרחב, ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2016: סיפור אהבה סורי

(שם הסרט במקור: Syrian Love Story)

מכירים את הראיונות המטופשים האלו עם שחקני כדורגל?

הבקעת גול, איך אתה מרגיש?

ניצחתם, אתה שמח?

זכיתם באליפות, מה יש לך להגיד?

אז ככה הוא הסרט הזה, "סיפור אהבה סורי". במאי בריטי דוחף את המצלמה שלו לתוך חיי זוג סורי. סיפור מרתק של שני אנשים אוהבים שחייהם נקרעים ע"י המצב הפוליטי במולדתם. וכל מה שיש לו לשאול אותם הוא שאלות מטופשות:

יש לך יום הולדת, אבל אשתך עדיין בכלא הסורי. איך אתה מרגיש?

אשתך שוחררה וחזרה הביתה, אתה שמח?

ועוד כהנה וכהנה שאלות אידיוטיות שכאלו.

Syrian Love Storyהרי יש כאן סיפור מרתק שיש בו להמשיך לקרוא

דוקאביב 2016: אש על המים

(שם הסרט במקור: Fuocoammare)

אז סוף סוף ראיתי סרט של הבמאי הזה, ג'יאנפרנקו רוסי. הסרט הראשון שלו זכה בפרס הגדול של פסטיבל ונציה. וזה, השני, בפרס הגדול של פסטיבל ברלין (והשלישי ייקח את קאן?). הפסטיבלים אוהבים את הסגנון שלו. המבקרים גם. ועכשיו גם אני יכולתי לטעום את מה שהאיטלקי הזה מבשל. ו…

ככה. טוב, נו. לא רע בכלל, ואני לגמרי מבין מה מושך את אניני הטעם, אבל אני נשאר מחוץ לחגיגה.

FuocoAmmareכי מצד אחד, רוסי יודע למצוא את להמשיך לקרוא

דוקאביב 2016: החיים, סרט מצויר

(שם הסרט במקור: Life, Animated)

אז יש בחור צעיר, בן 23, אוטיסט. מאז הילדות שלו, בעזרת הוריו, הוא מתגבר על ההגבלות של האוטיזם בעזרת צפייה כפייתית בסרטי וולט דיסני. זה, פחות או יותר, התקציר של הסרט "החיים, סרט מצויר". נשמע כמו מתכון לסיפור מרגש וחכם, שיש בו גם מעקב אחרי דמויות במסע מרתק, וגם תובנות על החיים בצל הדבר הזה שנקרא קולנוע. אז איך קרה שהחוויה שלי במהלך הצפייה בסרט הזה היתה די בלתי נסבלת?

life animatedיש מכניקה מסוימת לסרטים. יש דרך שבה נבנית דרמה, שהולכת מרגעי הרפיה לרגעי שיא, ושוב להרפיה, וחוזר חלילה. יש סוג של אינטלגנציה של במאי טוב, שיודע איך להניע את גלגלי המכניקה הזאת. "החיים, סרט מצויר" הוא סרט שאין בו את האינטלגנציה הזאת. כי הסרט הזה הוא, בעצם, להמשיך לקרוא

דוקאביב 2016: שלושה אחים ומערה

לפני כמה שנים היה "הצלמניה". תמר טל, במאית בלתי מוכרת, יצרה סרט שעירב את המרגש והמצחיק, ואפילו את החשוב, והתוצאה היתה מלבבת ומאוד מעניינת. למרבה השמחה, הסרט ההוא יצר גם קליק עם הקהל הרחב, ו"הצלמניה" היה גם הצלחה מרשימה. עכשיו חוזרת תמר טל עם סרט חדש. עכשיו היא כבר לא במאית בלתי מוכרת. וגם הפעם היא חוזרת להשתמש באותם חומרים ששימשו אותה באותו סרט מצליח ומוצלח: גם כאן סיפורים של אנשים מבוגרים, גם כאן מזיגה של שחוק ורגש, וגם כאן קרבה לנושאים חשובים (הפעם: זכרון השואה). התוצאה: פחות טובה מ"הצלמניה".

shalom italiaצריך לומר מראש: ממש לא סבלתי מ"שלושה אחים ומערה". אפילו חייכתי לא מעט. אותה גישה חמה לאנשים שהיתה ב"צלמניה" ניכרת גם כאן, וגם ההומור נמצא כאן (למשל: אחד הגיבורים מודה בפה מלא שדווקא היה לו כיף בשואה. טוב, הוא היה ילד, והוא בילה את הזמן בעיקר במשחקים). אבל אני חושב ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2016: מוות בבאר שבע

הדבר היחיד שיש לי להגיד לחובת הסרט המדהים הזה הוא שאולי החיפזון בעשיית הסרט הזה היה מעט בעוכריו. הרי הפיגוע הזה בבאר שבע היה רק לפני חצי שנה. והנה כבר קם ועומד לו הסרט הזה, סרט שהצריך תחקיר לא קטן, איתור האנשים שהיו מעורבים באותו אירוע, צפייה בכמות לא קטנה של חומרים מצולמים ממצלמות האבטחה הפזורות ברחבי התחנה המרכזית בבאר שבע, איתור האנשים הנראים באותם צילומים, תיאום וביצוע ראיונות איתם, והתאמת המילים הנאמרות לתמונות מתוך אותו ארכיון של צילומי אבטחה. אל כל אלה יש להוסיף, כמובן,  הוספת מוסיקה ואפקטים של סאונד, ועוד כהנה וכהנה עניינים טכניים שקשורים לעשיית סרט. וכל זה לקח פחות מחצי שנה.

אולי החפזון הזה מנע מהבמאים להרחיב מעט את היריעה, לספר על כל האירוע כולו, ולא להתמקד רק במותו חסר התוחלת של האריתראי המסכן, ולהראות שגם בצל מלחמה אמיתית בשטח אזרחי, גם אז יש גבולות שאסור לחצות.

אבל אולי זה היה נכון בכל זאת. אולי זאת דרכה של צעקה.

death in the terminalדרך ביטוי של מצוקה אמיתית, מוחשית. כי כשקצין בכיר בצה"ל אומר ש להמשיך לקרוא