דוקאביב 2017: Gimme Danger

ואולי לא הייתי צריך לראות את הסרט הזה. כי כן, גם אני, כמו אמא שלי, מגיב למוסיקה הזאת כ"מה זה הרעש הזה…"

ומצד שני, יש בסרט הזה בכל זאת משהו.

אני מכיר שיר אחד של איגי פופ. שיר אחד בלבד. וגם ראיתי בעבר צילומים שלו קופץ ומשתולל על הבמה בצורה חייתית ויוצאת דופן, ייחודית רק לו (תמיד ללא חולצה). וגם שמעתי פעם, בחטף, שהוא עבד עם דיויד בואי. וזהו. זה כל מה שידעתי על איגי פופ. אז ב-Gimme Danger קיבלתי מנה מרוכזת של איגי פופ ישר לפרצוף. קירות אגרסיבים, מאוד אגרסיבים, של גיטרות, השתוללות אינסופית על במות, הרבה סמים מכל מיני סוגים, והרבה צרחות. ובאמצע, איגי פופ (היום כבר בן 70), וחברי הלהקה שלו (גם הם מבוגרים) מדברים בנוסטלגיה ובפכחון על תולדות הלהקה שאני לא מכיר, ושגם עכשיו, בעודי מתוודע אליה במהלך הסרט, גם עכשיו אני לא מתחבר ל"רעש הזה".

אבל יש כאן בכל זאת משהו שמעניין אותי. ג'ים ג'רמוש. זה הבמאי שכנראה יוצר את הקונטקסט שמושך אותי פנימה. והסרט הזה אולי מלמד אותי יותר על להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: הביטלס שמונה ימים בשבוע

(שם הסרט במקור: The Beatles Eight Days a Week The Touring Years)

וזו היתה הפתעה נעימה.

אני אוהב את הביטלס. רק בגלל זה באתי לראות את הסרט הזה. ראיתי ושמעתי כבר את רוב מה שיש לספר על ארבעת המופלאים מליברפול, כך שקשה לחדש לי, ואני גם לא ממש מסמפט את הבמאי הזה, רון האוורד, שהוא אולי זוכה אוסקר, ויוצר בקצב די מרשים להיטים הוליוודים ("נפלאות התבונה", "אפולו 13", "צופן דה וינצ'י", אם להזכיר רק שלושה), אבל בצד מקצועיות העשייה שלו אף פעם לא ראיתי עומק רעיוני או איזשהו חזון קולנועי יוצא דופן בעשייה שלו. במאי לא ממש מעניין בעיניי.  אז כששמעתי שהאוורד הפעם החליט לעשות סרט דוקומנטרי שמתמקד בהופעות החיות של הביטלס חשבתי: נו, זה לא יהיה משהו יוצא דופן, כי אני מכיר כבר את החומר, וכי הבמאי הוא לא מי יודע מה, אבל הביטלס, והמוסיקה הנהדרת הזאת – מה, אני לא אלך? לפחות אני אהנה מהשירים הנצחיים האלו שוב.

אז שירים נפלאים יש. ובטונות. ובנות צורחות יש. המון. ואני אף פעם לא הבנתי למה הבנות צורחות כל כך חזק. אבל זה כן הדהד את האהבה שלי לביטלס. אז גם זה יש. אבל יש גם משהו נוסף.

כי, באופן מפתיע, הסרט הזה כן מצליח להקיף כמות עצומה של חומר ולהרחיב את היריעה. כי, מצד אחד, הסרט אכן מתמקד ב להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: ילדי הצללים

פספוס אדיר של נושא חזק.

אני חושב שהשאלה הכי חשובה שנועה אהרוני הבמאית לא שאלה את עצמה היא: למה?

למה היא יצאה למסע הייסורים הזה? מה התכלית של חשיפה של כל כך הרבה כאב, חפירה בלתי פוסקת במוגלה? בשביל מה זה טוב?

אני חושב שרק סוף הסרט מגלה את התשובה, אבל נדמה לי שאהרוני לא באמת הקשיבה למשפט האחרון בסרט, ובכך היא פספסה נושא מרתק וחשוב. כי איך הדור השלישי והרביעי (והחמישי, והשישי, וכן הלאה) מתמודדים עם ההשלכות הבלתי נגמרות של השואה? אז הנה, יש ניצולים שהפכו להורים מכים, לילדים, שהפכו בעצם להורים מכים, לילדים שהם עכשיו אנשים צעירים (שיהפכו גם הם למכים?). הגלגל מסתובב, וחוזר לאותו מקום, או שאולי יש סיכוי לשינוי, לריפוי, להתקדמות למקום חדש.

נושא קשה. אז למה לא נתנה אהרוני ל להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: דיבוק צא

(שם הסרט במקור: Liberami)

טקסי גירוש שדים. אקסורסיזם. אני מכיר את זה מסרטי אימה למינהו. אז הנה הגרסה הדוקומנטרית של זה. ו…כלום.

כי כן, רוב קטעי גירוש השדים (ובשעה וחצי של סרט יש די הרבה מאלו) הם קטעים מרשימים למדי. הכומר קורא פסוקים קדושים, מגרש את השטן בשם האל, ובנו ישו, ובשם השילוש הקדוש, ומניח את ידו האוהבת על מצח האדם הסובל, והוא סובל, מאוד סובל, ומקלל, והקרב בין האל לרוח הרעה בשיאו…והצילום, בד"כ מהגב, או כזה שמשתדל להימנע מגלוריפיקציה של הסובל, מעוויות פנים וגוף, מנסה להיות נאמן לדבר עצמו…

וזהו. יש בזה משהו מרגש ומרתק. בפעם הראשונה. ובשניה. אח"כ זה כבר חוזר על עצמו. שוב. ושוב.

מה גם ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: איש המזרנים

(שם הסרט במקור: Mattress Men)

החיים קשים. קשה לחיות בלי כסף. זה לא נעים להיות חייב כסף לאנשים שלווית מהם. יש מתח בבית כשהמצב הכספי לחוץ. קשה לחיות עם אשה וילדים כשהמצב הכלכלי לא משופר. ולא נעים ללכת לעבודה במשרה חלקית, לא לקבל את ההערכה הראויה, ועוד לקבל לא מספיק כסף כדי להתקיים. החיים קשים. אין כסף. לא נעים לחיות ככה. קשה. בעיה. אין כסף…

וכיוב', וכיוב', במשך שעה וחצי. "איש המזרנים" הוא סרט של שעה וחצי, אבל היה אפשר לקצר אותו בלפחות חצי. וגם לערוך אותו אחרת. ואולי גם להחליף במאי. להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: שיר לילי

(שם הסרט במקור: Canción en la Noche)

זה היה אמור להיות סרט מרגש על אדם שמאוד מתגעגע לאהובתו, אז הוא כותב לה יומן.

זה לא.

כי הסרט הזה כל כך מתרכז בפרטנציות אמנותיות, עד שהוא שוכח את האנשים.

רוב הסרט בנוי מקטעי מכתבים שגיבור הסרט כותב, כתובים בכתב יד. אין קריינות. קולו של הגיבור כמעט ולא נשמע במשך כל הסרט. פניו לא נראים במשך כמעט כל הסרט. פסקול הסרט בנוי בעיקר מרעשי סביבה (גשם, ציפורים), או שקט סביבה (מה שנקרא בעגה מקצועית Room tone), וללא מוסיקה בכלל, כך שכבר מלכתחילה הסרט הזה יותר שכלתני מאשר רגשי.

ואחרי קטעי המכתבים, בד"כ רואים את להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: ההבטחה רצח מאהבה

(שם הסרט במקור: The Promise)

כשפסטיבל דוקאביב הכריז על התכניה שלו לפני כחודש, שמחתי לראות שיש שם מסגרת מיוחדת שנקראת "פשע אמיתי". קבוצה קטנה של סרטים שמתחקים אחרי תעלומות פשע. סיפורים מלאי יצרים, מסתורין, תפניות, שאלות מוסריות, דרמה, רגש. מה צריך יותר מסיפור טוב?

מסתבר שצריך. דגמתי שניים מתוך ארבעת הסרטים המוצגים במסגרת "פשע אמיתי" בדוקאביב השנה (את "צל של אמת" ראיתי בגרסת הסדרה. מרתק ומעורר מחשבה. אני מקווה שהצליחו לשמור על המתח והעניין גם בגרסה הערוכה מחדש לסרט שמוצגת השנה בפסטיבל). שני הסרטים שדגמתי היו ההיפך ממה שציפיתי: עייפים, חוזרים על עצמם, נטולי עניין, או מתח, מתסכלים. כך היה "אמא נרצחה לי", וכך הוא גם "ההבטחה רצח מאהבה".

כי יש כאן סיפור על רצח של שני אנשים מבוגרים. סיפור על 2 סטודנטים מאוהבים שמואשמים ברצח הוריה של הבחורה. הרקע הוא אולי ההתעללות שעברה הבחורה מידי אמא שלה במשך זמן ארוך, אולי הסמים והאלכוהול הרבים שנכנסו למערכת של הצעירה, ואולי גם התנגדות ההורים לקשר הרומנטי שלה עם בחור זר. והוא עזר לה, או שלא, הרג אותם בעצמו, או שלא, השתתף איתה במעשי פשע כאלו ואחרים, ואולי גם ברצח. או שלא. סיפור אהבה יצרי של בחור שנסחף אחרי בחורה כריזמטית, יפהפיה, ומסתבר שהיא גם כזאת שאף פעם לא באמת אפשר לדעת מתי היא אומרת את האמת, אם בכלל היא עושה את זה.

אז איך קרה שהסרט הזה כל כך…משעמם?

אוי, ה להמשיך לקרוא