היה יכול להיות כאן מסמך חשוב. משמעותי. מרגש. מטלטל. יצא משהו חלבי. מעניין, עם כמה דמויות שמסקרן אותי לשבת איתן לכוס קפה ולשמוע עוד, אבל היצירה הזאת, בגלל כמה בחירות קולנועיות לא נכונות להרגשתי, מפספסת אותי.לסרט הזה קוראים "7 מונולוגים על זנות". אני חשבתי שאני אראה 7 עדויות של נשים שהיו בזנות, או שהן עדיין בזנות. חשבתי שאני אראה אישה אחת יושבת מול המצלמה, מספרת את סיפורה, ואז עוד אישה, ועוד אחת. הסרט הזה נוקט בגישה אחרת – הוא מראיין 7 נשים במקביל. הסרט עורך סיפורים של 7 נשים במקביל, לא אחת אחרי השנייה. זאת גם הייתה יכולה להיות בחירה מעניינת, אם ה להמשיך לקרוא ←
אני אוהב קולנוע. מבקר קולנוע. אני נמצא בקולנוע לא מעט. רואה די הרבה סרטים. מתרגש. צוחק. מתעצבן. התפריט הקבוע של מבקר קולנוע.
אבל יש מעט מאוד רגעים בשנה שבהם אני יושב באולם הקולנוע עם פה פעור. נדהם ממה שאני שומע ורואה. "נבלני" הוא אחת מאותן חוויות נדירות.אנחנו חיים בעולם אחר מאוד, שונה מאוד מזה שהיה כאן לפני כמה עשרות שנים. המלחמות היום הן לא רק בין צבאות, טנקים, ורובים. המלחמות הן בעיקר של תודעה. והיום הכול באינטרנט. פייסבוק. טיקטוק. טוויטר. ערוצי טלוויזיה. מהנדסי תודעה. "נבלני" הוא תיעוד של מלחמה שכזאת. תיעוד מותח, מ להמשיך לקרוא ←
קשה באמת להתנגד לסרט הזה. רבקהל'ה מיכאלי. היא פרפורמרית מלידה. מצלמה מול הפרצוף שלה – והיא כבר יודעת מה להגיד. איך להגיד. גם אם זה מהחיים – היא תמצא דרך להגיד את זה כך שזה יצבוט מעט בלב, וגם יעלה חיוך.
אבל הסרט הזה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר. הוא לא. הוא נשאר ברמת ה"חביב". ואפילו זניח.
כי ההתחלה מבטיחה. רבקה מיכאלי מדברת על הפער בין ההרגשה שלה שכאן זה הבית, ובין חוסר היכולת של "כאן" להשלים עם זה שלשחקנית ולאשת התקשורת שכולם אוהבים יש דעות שלא כולם מסכימים איתן. איך היא מעזה להיות שמאלנית במקום שכזה? אז היא נוסעת לאמריקה, לפגוש את ילדיה שחיים שם.וכל הסרט הוא שם באמריקה. על מי מנוחות. מדי פעם יש להמשיך לקרוא ←
"40 צעדים" מנסה לבדוק את המצב בבית ספר אחד בדרום תל אביב, שם, במרחק 40 צעדים אחד מהשני, נמצאים בית ספר דתי, ובית ספר שקולט לתוכו ילדי זרים, פליטים, וגם ישראלים. בתוך האקלים הלא מאוד מחבק את הזרים, איך מתקיים, אם בכלל, דו קיום של ילדים מרקעים שונים?ילדים הם ילדים. הם לא יודעים מה זה פוליטיקה, גזענות, שנאת זרים, ועוד כאלו מילים גדולות. ילדים יודעים אם אין מספיק אוכל במקרר, והם יודעים שהילד בכיתה הוא בצבע שחור. הם פותחים את עיניהם הגדולות, ומנסים ללמוד על העולם. הסרט "40 צעדים" מנסה ללמוד על המצב הלא מאוד פשוט בדרום תל אביב דרך עיניי הילדים.
והוא נכשל בזה. בגלל שפי פז.
אני דווקא מעריך את העובדה ששפי פז היא חלק אינטגרלי מהסרט הזה. הסרט הזה מביא את פז, ה להמשיך לקרוא ←
הרמה הטכנית של הסרט גבוהה. יש כאן שימוש אינטנסיבי באנימציה יפה ומלאת דמיון, והצילום יפהפה (לסרט הזה יש את שוט הפתיחה היפה ביותר שראיתי זה זמן רב. בסרט דוקומנטרי או עלילתי).ועם זאת, נדמה לי שהסרט הזה היה צריך חשיבה נוספת לפני עשייתו (או לפני עריכתו). חשיבה על להמשיך לקרוא ←
לכאורה אני מגיע לסרט הזה עם חסרון מובנה – אני לא צופה באף אחת מתוכניות הריאליטי המתעסקות בבישול (מאותה סיבה שאני לא צופה באף אחת מתוכניות הריאליטי בכלל). שפים, היום, הם סופרסטארים. אבל לא בגלל שהם כאלו טבחים טובים. הפרסום כאן חשוב יותר מהעניין עצמו.
אז אולי זה דווקא טוב שאני מגיע לסרט הזה מבלי באמת לשחות בעולם המושגים של הבישול. כי לג'וליה צ'יילד הייתה תשוקה לבישול. היא עשתה את מה שעשתה מאהבה לאוכל. היא העניקה לבישול ערך של אמנות, של עשייה מתוך אהבה, תשוקה אמיתית למעשה ידיים. ולזה אני יכול להתחבר.
צריך לומר שלפני קצת יותר מעשור ראיתי סרט שנקרא "ג'ולי וג'וליה". מריל סטריפ שיחקה את ג'וליה צ'יילד בסרט האחרון שנורה אפרון ביימה בחייה. מאוד אהבתי את הסרט ההוא, שהראה איך אישה אחת, פעם, מאז, מעניקה השראה למישהי אחרת, כאן ועכשיו. סרט אנושי מאוד, שהראה אהבה גדולה לדמויות שבמרכזו. כך שאני כן הכרתי את סיפורה של ג'וליה, אבל הסרט הדוקומנטרי הזה מרחיב את היריעה, מספר את סיפורה של ג'וליה צ'יילד מהתחלה ועד הסוף, לידה עד מוות (בגיל מאוד מתקדם ובשיבה מאוד טובה), כך שהוא אכן מעניין, אבל בכל זאת לקח לי זמן ליפול בקסם של הסרט הזה.כי יוצרות הסרט, נדמה לי, לא באמת החליטו על איזו זווית ל להמשיך לקרוא ←
"המצלמה של ד"ר מוריס" הוא אוסף של צילומים של, ובכן, ד"ר מוריס. טיפוס בריטי שהחליט להתיישב דווקא באילת, ובמשך שנים הוא צילם.
אז הסרט הזה מורכב מהצילומים. של ד"ר מוריס. הום מוביז.
צריך לומר שהעבודה הטכנית של יוצרי הסרט הזה היא לא פחות ממדהימה. בסרט יש רק הום מוביז, אבל יוצרי הסרט עבדו על עיצוב פס קול והוספת מוסיקה בצורה כל כך מדויקת עד שאכן כל הצילומים קמים לתחייה. המקום שד"ר מוריס מצלם נדמה אולי ישן ומאז, אבל אני חי אותו באולם כאן ועכשיו. רחשים של מי ים, קולות של אנשים במסיבות, תינוק בוכה, ועוד כהנה וכהנה רעשי סביבה – הכול אורגני וחי מולי באולם הקולנוע.
אבל אני לא מבין את הסרט הזה.כל מיני דברים עוברים על המשפחה הזאת, אבל ה להמשיך לקרוא ←
באפריל 2018, קובי מידן, איש תקשורת ותיק ומקצועי, כתב בכאב פוסט בפייסבוק הפרטי שלו בתגובה לאירועי היום. באותו פוסט הוא כתב את המשפט: "היום אני מתבייש להיות ישראלי". מהומת אלהים פרצה. איומי פיטורים לצד קללות וגידופים. קובי מידן נאלץ להתנצל, למרות שאני מאמין לו שדבריו נאמרו מתוך כאב אמיתי, וגם אני הרגשתי כמוהו בדיוק בנוגע לאותם אירועים.
במהלך מופע בידור בהפסקת הסופרבול ב-2004 רקדו ושרו ג'סטין טימברלייק וג'נט ג'קסון ובמהלך הריקוד נקרע חלק מהבגד של ג'קסון והשד שלה נחשף בשידור חי. מהומת אלהים פרצה. המוסר העקום! איך היא מעזה! קריירות נהרסו. תעלול מכוון, או טעות מסוג אלו שמתרחשות בשידור חי, היו גם התנצלויות נבוכות.Nothing Compares הוא סרט על שינייד או'קונור. זמרת שפרצה בסוף שנות ה-80, היתה הצלחה אדירה, ואז די נעלמה. הסרט משרטט ברגישות את חייה של שינייד, ואת האופי שלה, שגרם לכך שהיא לא תתנצל. בסבלנות, ברגישות, הסרט הזה מתאר את עלייתה של הזמרת הזאת, אבל לצד ההצלחה, הסרט מתאר גם את חייה הלא קלים כמתבגרת, ואת הפעולות השנויות במחלוקת שלה, שנעשו, כנראה, מתוך גישה אינטואטיבית לחיים. הקרחת המפורסמת שלה, למשל, לא היתה להמשיך לקרוא ←
נתחיל מהשורה התחתונה: מדובר בסרט מהנה, קצבי, מעניין, מקורי. סרט חמוד וכיפי.
אבל זאת גם חוויה מבלבלת.
"החבר הגאון שלי מהתיכון" הוא סרט דוקומנטרי באנימציה (כבר התרגלתי לכאלו). יש כאן טכניקות דוקומנטריות רגילות (ראיונות פרונטלים עם דמויות מרכזיות בסיפור. מה שנקרא "ראשים מדברים"), שיחזורים, וגם אנימציה, אבל יש כאן גם שחקנים, כולל לולו הוותיקה. מדובר בסיפור התחזות, אבל לא ממש ברור, גם בסוף הסרט, מה אמת ומה שקר.
כבר מהתחלה נאמר שמדובר בסיפור מוזר, יוצא דופן. ואכן, במשך כחצי סרט הקצב מהיר, הכל חביב ונעים, ואפילו מרגש. ואז הסוד מתגלה, והקצב נעצר. משהו שם נעמד במקום. השאלות מתחילות לצוץ, אבל הסרט לא ממש עונה עליהן, למרות שהחשוד המיידי נמצא מולי (או, לפחות, זה מה שהם אומרים).
הסוד מתגלה באמצעות "חופשה". אבל סיפור החופשה בדוי (זה ממש נאמר בסרט). אז הבנות מהחופשה ידעו מראש על המזימה? ולמה? ואמא שלו – סבתא שלו ידעה? למה? ואולי, כמו שנאמר במשפט האחרון בסרט, הוא בכלל עשה ניתוח פלסטי. אולי הוא אחד מאותם אלו שנראו על המסך לכל אורך הסרט, אחד מהמרואיינים, ואנחנו לא חשדנו בכלל (סוג של קייזר סוזה).אומרים לנו ש להמשיך לקרוא ←
קשה לכתוב על הסרט הזה. מצד אחד, מדובר במסמך פולמוסי מעצם קיומו, כזה שנועד לעורר ויכוח, נועד להרגיז, לעורר מהומות, לעורר מודעות. מצד שני, זה לא סרט טוב (לפחות לא לטעמי).
"טנטורה", לכאורה, בא לפתוח פצע ישן מאוד בציבוריות הישראלית: מסתבר שמלמדים אותנו בבתי הספר על גאוות היחידה של צה"ל, על מוסריותו של הצבא, על מלחמות אין ברירה שהיו כאן, ועל כך שהעם היהודי חזר אל אדמתו ונאלץ להגן עליה בדם בניו (מילת המפתח היא "להגן". לצבא הישראלי קוראים צבא ההגנה לישראל). מסתבר גם שבלהט המלחמה, היו גם חיילים ישראלים שנשרף להם פיוז בתוך ערפל המלחמה, והם שברו, ובזזו, ורצחו אנשים גם לא מתוך קרב מלחמתי, והם אנסו (או לפחות ניסו לאנוס), וסתם התאכזרו שלא לצורך לערבים שחיו בטנטורה.למעשה, הסרט הזה לא ממש מ להמשיך לקרוא ←