פסטיבל אוטופיה 2018: תורשתי

(שם הסרט במקור: Hereditary)

זה אחד הסרטים הכי מדוברים ומצליחים של השנה. לפני הצפיה בו, זאת היתה תעלומה בעיניי כיצד יתכן שסרטי אימה זולים ומטופשים מציפים את מסכי הקולנוע בארצנו, אבל סרט האימה המדובר ביותר של השנה לא מוקרן בישראל באופן מסחרי רגיל. אחרי הצפייה הבנתי: מדובר במתכון בטוח לקהל זועם המבקש את כספו בחזרה. הצפיה ב"תורשתי" היתה עבורי חוויה מתסכלת, מעצבנת, סתומה, ומאכזבת.קודם כל צריך לומר שהקצב של הסרט הזה איטי להחריד. כל רגע בסרט הזה, כל סצינה, כל שניה, היא כמו עקירת שן. עצם העניין לא מפריע לי, ואני יכול גם לעכל סרטים איטיים, אבל ב"תורשתי" נדמה לי שמדובר בעיקר בסוג של מניירה בימויית, ולא בכלי אמנותי הבא לשרת את הסיפור, הדמויות, והמסר.

כי ארי אסטר, הבמאי, מרבה להשתמש ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל אוטופיה 2018: סליחה על ההפרעה

(שם הסרט במקור: Sorry to Bother You)

פסטיבל אוטופיה 2018 מביא למסכי הסינמטק את אחד הסרטים המדוברים של השנה. ידעתי מעט מאוד על הסרט לפני ההקרנה. משהו על איש מכירות שחור העובד בטלמרקטינג שמתחיל להצטיין בעבודתו רק אחרי שהוא מתחיל לפעול לפי עצה שקיבל: לדבר ב"קול הלבן" שלו. כלומר: יש כאן דרמה חצופה על יחסי שחורים-לבנים בארה"ב. פסטיבל אוטופיה הוא פסטיבל המכוון לסרטים עם מוטיב של פנטזיה, אימה, מדע-בדיוני, וסרט שכזה נשמע, על פניו, לא ממש מתאים לאופי הפסטיבל, אבל, מסתבר, בחלקו השני של "סליחה על ההפרעה" הסרט הזה עובר איזשהו שינוי ומתחיל להיות מופרע באמת (אי אפשר לגלות יותר מדי מבלי לספיילר, אז רק אומר את המילה "סוסים"), רק שבגלל שהסרט הזה לא באמת עובד דרמטית לטעמי, אז הסצנה הפסיכית לקראת סוף הסרט שהייתה אמורה להדהים אותי השאירה אותי בעיקר משתאה אל מול הכמעט קקופוניה הכמעט מטופשת.

כי הבעיה הדרמטית של "סליחה על ההפרעה" היא שהסרט הזה בעצם מספר שני סיפורים שאמורים לתמוך אחד בשני, אבל בוטס ריילי הבמאי לא באמת יודע לשלב את שניהם יחדיו, ושני האלמנטים האלו מ להמשיך לקרוא

פסטיבל אוטופיה 2018: האיש שהרג את דון קישוט

(שם הסרט במקור: The Man who Killed Don Quixote)

אני לא ממש מבין מה קרה פה. אני לא ממש את מבין את כל מה שקורה בסרט הפסיכי הזה. ההשתוללות הזו היתה צפויה, כי זה סרט של טרי גיליאם, ועדיין הופתעתי, לא כל כך מהויזואליה, אלא מהדמיון השופע של הקוסם המטורלל הזה. אני לא בטוח שאני מבין רגעים לא מעטים בסרט הזה ועדיין, הסרט הלא נורמלי הזה הוא אחת החוויות המלבבות שהיו לי בקולנוע השנה.הסיפור על הסרט הזה ידוע: זה פרויקט החלומות של טרי גיליאם. כבר קרוב ל-20 שנה שהוא מבקש להוציא אותו לפועל, אבל היתה (ועדיין יש) קללה על הסרט הזה. צילומים התחילו ונעצרו, מימון הובטח ונמנע, שטפונות הרסו את סט הצילומים, שחקנים ראשיים חלו ופרשו (ובמהלך עשרים השנה האלו גם מתו), אבל הסרט הזה, בסופו של דבר, קם לתחייה. ולמראה החלק הראשון של הסרט אני לא יכולתי שלא לגרד בפדחתי ולומר: זה הכל? על זה נלחם טרי גיליאם עשרים שנה? כי כבר כותרות הפתיחה רומזות בקריצה לקשיים הידועים שעבר הפרויקט הזה. כמו בדיחה מודעת לעצמה של גיליאם. ותחילת הסרט מדברת על במאי קולנוע יהיר שמצלם סרט על דון קישוט, מעין הרחבה לסרט קצר זוכה פרסים שהוא עשה פעם. אבל הוא מתנהג בגסות לכל הסובבים אותו, נסמך על תווית ה"גאון" שמודבקת לו, ונותנת לו רשיון להיות מניאק.

לא יכולתי לחשוב שטרי גיליאם עושה כאן מעין סרט על עצמו ועל הקשיים שלו להוציא לפועל את הפרויקט הזה, מה שאומר שלא זה היה הפרויקט מלכתחילה, והרגשת אכזבה קלה התחילה להתגנב. אבל הסרט הזה ערמומי. לאט לאט הוא מתחיל לאבד את דעתו. בתחילה אלו רק הזיות של הבמאי, פלאשבקים ל להמשיך לקרוא