יחי הקיסר!: הביקורת

(שם הסרט במקור: Hail, Caesar)

הסרט הזה פתח את פסטיבל ברלין, אבל אני, איכשהו, פספסתי את ההקרנות שלו, שם, בברלין, כי הן התנגשו לי עם סרטים אחרים שרציתי לראות, ובכל מקרה, חשבתי, הסרט הזה יוצא כבר בישראל, אז אני אראה אותו כשאחזור לארץ. והנה חזרתי. והנה ראיתי.

הביקורות הראשונות ל"יחי קיסר!" עם הקרנתו בפסטיבל ברלין ויציאתו בארה"ב היו פושרות למדי. אבל כשהסרט יצא בישראל, הביקורת המקומית, בהכללה, די התלהבה. ועכשיו, כשראיתי את הסרט, אני חושב שמה שצריך לעשות, הוא לשלוח אתכם לקרוא את הביקורת שיאיר רוה כתב, כי הוא מספק את כל האבחנות הראויות והנכונות לטעמי, וכך אני לא אצטרך לחזור עליהן, אבל אז כדאי שתחזרו לכאן, כי ההבדל ביני ובין יאיר רוה בנוגע לחדש של האחים כהן הוא בשורה התחתונה. או במילים אחרות: כל מה שיאיר רוה אומר בביקורת שלו נכון, חוץ מדבר אחד: הסרט הזה פשוט לא טוב. או לא מספיק טוב.

כי לדעתי האחים כהן כתבו כאן תסריט מבריק, שפונה אל אהבת הקולנוע הקלאסי, אל בסיס אהבת הקולנוע של כולנו, וגם אם הוא הולך לשנות ה-50, לתור הזהב של הוליווד, הוא אקטואלי גם היום. "יחי הקיסר!" שואל בצורה ישירה למה אנחנו אוהבים קולנוע. מהו הטקס הזה של ללכת לאולם אחד גדול, חשוך, מלא באנשים כמוך, ולצפות באנשים זזים, רוקדים, שרים, רודפים אחרי הרעים, או מרגשים אותנו עד דמעות, והכל מצפיה משותפת בדבר הזה שנקרא סרט?

hail caesarאז כן, אני מסכים שהתסריט של הסרט הזה מבריק, והשחקנים, כולם כאחד, נרתמו לעניין במסירות מרשימה (ועל כולם עולה, כמובן, השחקן הראשי ג'וש ברולין, וגם הופעת אורח קצרה ומבריקה, וכפולה, של טילדה סווינטון). הבעיה שלי עם הסרט הזה היא ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל ברלין 2016: השקרים של השולטים

(שם הסרט במקור: Die Lügen der Sieger)

הון-שלטון-עולם תחתון, הגרסה הגרמנית.

במסגרת הקרנות האקדמיה הגרמנית המתקיימות תחת המטריה של פסטיבל ברלין, ראיתי עוד שני סרטים, בנוסף לקומדיה ההיא על היטלר. על אחד מהם אני לא מעוניין להרחיב את הדיבור (סרט נורא שנקרא LENALOVE, שמטפל בסנסציוניות נטולת רגישות בנושא החשוב של התעללויות של בני נוער בחבריהם ברשתות החברתיות), אבל על השני אני אכתוב כמה מילים, כי למרות שהוא בינוני למדי, אולי בכל זאת הוא יוקרן כאן מתישהו.

lugen der siegerכי כריסטוף הוכהאוסלר, הבמאי, כבר ביים לפני כמה שנים סרט שהוקרן בישראל, בפסטיבל חיפה, ואפילו הופץ כאן מסחרית לתקופה קצרה ("העיר שמתחת"). להרגשתי, ההוכהאוסלר הזה הוא סוג של חיקוי לא כל כך מוצלח של במאי גרמני אחר שאני אוהב הרבה יותר, כריסטיאן פצולד. כמו פצולד, גם הוכהאוסלר מביים באלגנטיות ובשקט, אבל אין לו את התובנה ואת הרגישות של הבמאי הגרמני הבכיר יותר. וכך, כמו בסרטו הקודם, יוצר הוכהאוסלר סרט עם חומרים מעניינים, אבל הסרט פשוט לא מספיק טוב.

כי לוקח ל"שקרים של השולטים" בערך רבע שעה עד שהוא מתחיל. כל האקספוזיציה הזו להמשיך לקרוא

פסטיבל ברלין 2016: הוא חזר

(שם הסרט במקור: Er ist Wieder Da)

אז פסטיבל ברלין בעצם הסתיים. טקס חלוקת הפרסים התקיים אתמול. אף אחד מהסרטים שבאמת אהבתי לא זכה, אבל זו דרכם של פסטיבלים. זה לא אומר שלא נשמע על הסרטים האלו בהמשך. לפסטיבל יש עוד יום אחד אקסטרא, אבל אני כבר חזרתי לארץ. עם זאת, יש לי באמתחת עוד השלמת פערים קטנה מהפסטיבל, עוד שני סרטים שראיתי במסגרתו, עליהם אני אפרסם פוסטים היום. שני הסרטים נצפו במסגרת צדדית של הפסטיבל, לאחד מהם יש נגיעה ישירה לחיים שלנו כיהודים וכשישראלים.

פסטיבל ברלין מקדיש מסגרת אחת לסרטים גרמנים. המסגרת מתקראת "Lola at the Berlinale". לולה, להזכירכם, הוא שמו של הפרס שהאקדמיה הגרמנית מעניקה לסרט הטוב ביותר לטעמה. פרסי האקדמיה הגרמנית לקולנוע מחולקים בכל שנה באביב, וכך, בעצם, משמשת המסגרת הזו בפסטיבל סוג של מקבילה להקרנות האקדמיה הישראלית. ההקרנות האלו אינן פתוחות לקהל הרחב, ומוזמנים אליהן רק חברי האקדמיה הגרמנית בעלי זכות בחירה, ועיתונאים וקניינים מרחבי העולם.

כשראיתי שמתוכננת הקרנה של הסרט הזה, "הוא חזר", ידעתי שאני חייב לראות אותו. הרי שמעתי עליו כבר הרבה זמן. הסרט הזה הוא קומדיה גרמנית על היטלר. מבוסס על ספר מצליח, הסרט הזה גם הוא הצליח בקופות בגרמניה, וגרף כבר למעלה מ-21 מיליון דולר רק בגרמניה. אז איך הסרט?

er ist wieder daמצחיק. מעורר מחשבה. אבל גם להמשיך לקרוא

פסטיבל ברלין 2016: דרקון מגיע

(שם הסרט במקור: Ejhdeha Vared Mishavad)

כשאתה חושב על המילים "סרט אירני" אתה לא חושב על "דרקון מגיע". כי הסרט הזה אמנם אירני, אבל לבד מהעובדה שהוא מדבר פרסית, הוא נראה מערבי לחלוטין. ואני חושב שחלק מההערכה שהוא יקבל בעולם תהיה בדיוק בגלל זה: בגלל שהוא נראה כל כך אחר מכל הסרטים האירנים שכבר למדנו להכיר.

אין בו את סיפורם של האנשים הפשוטים.

אין כאן את הבעיות שכולם נפגשים בהן בחיי היום יום.

אין את ערכי ההפקה הקטנים, החסכנייים, של הקולנוע האירני.

אין.

במקום זה, נדמה לי שהבמאי הזה מעריץ של דיויד לינץ', או מישהו בקליבר שלו. כי הסרט הזה מתהדר בתסריט שמאוד נהנה לשחק בציפיות שלנו. תסריט שמערב את הנסתר, סוג של חצי סרט אימה, חצי חקירה משטרתית, ואפילו הוא מוצא בו מקום לעוד חצי של סרט דוקומנטרי.

dragon arrivesהבעיה היא, שמלבד האקזוטיות של צפיה בסרט מזרח תיכוני שלא מתנהג כמו שסרט מזרח תיכוני רגיל מתנהג, נדמה לי שמאני חג'יג'י (ככה קוראים לבמאי) כל כך נהנה לשחק עם הציפיות שלנו, כל כך נהנה לומר לנו כל עשר דקות-רבע שעה: רגע רגע, זה לא מה שחשבתם, יש לי עוד הפתעות בשבילכם, עד שבאיזשהו שלב נמאס לי מהמשחקים שלו. הוא משנה כל הזמן סגנון, משנה כל הזמן כיוון, לא מתביית על איזשהו רעיון אחד, עד שנדמה לי ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ברלין 2016: הקומונה

(שם הסרט במקור: Kollektivet)

אני שונא את תומס וינטרברג.

נדמה לי שכל העולם מאוהב בבמאי הזה. עוד אז, ב-1998, כשהוא ביים את "החגיגה", כבר אז טענתי שהוא במאי שוויצר, שחייב להראות לעולם איך הוא מביים, כי הוא לא כזה במאי טוב בעצם. אבל כל העולם נשכב לרגליו, ו"חגיגה" זכה לאהבה גדולה בעולם. וינטרברג נעלם להרבה שנים, בהם יצר הרבה סרטים שלא זכו לאהבה, אבל Submarino ב-2010 החזיר אותו לדיבור ברחבי העולם (לא ראיתי). "ניצוד" מ-2012 היה כבר לסרט שכולם בעולם אהבו, והוא אפילו היה מועמד לאוסקר. גם מהסרט הזה יצאתי מסויג למדי, אבל אני כאן במיעוט, כי אפילו בישראל הסרט זכה להצלחה לא קטנה.

ועכשיו מגיע הסרט החדש של וינטרברג. והוא כל כך נורא בעיניי עד שביציאה שלי מההקרנה הרגשתי שאני רוצה לחנוק מישהו. עדיף את הבמאי בעצמו.

kollektivetכי וינטרברג עושה ב"קומונה" סרט היסטרי, צעקני, שטחי, ובעיקר מעצבן. והשחקנים הטובים ביותר בדנמרק עומדים לרשותו, וכשהם נדרשים לסצינות דרמטיות, וזה קורה כמה וכמה פעמים בסרט, הם פשוט להמשיך לקרוא

פסטיבל ברלין 2016: ללא הודעה מוקדמת

(שם הסרט במקור: Zero Days)

אלקס גיבני, דוקומנטריסט שעובד בקצב מסחרר, מביא לברלינלה את סרטו החדש, Zero Days. הסרט, בעיקרון, הוא חקירה לתוך הדבר הזה שנקרא "מלחמת סייבר". שם הסרט מתייחס לאחד הרכיבים של התולעות שמושתלות במחשבים זרים, והוא זה שמאפשר להפעיל את הוירוס ללא הודעה מוקדמת, ללא שליטה מרחוק, בהתראה של אפס ימים.

zero daysלשם ההכנה של הסרט הזה ביקר גיבני גם בישראל בשנה שעברה. ואכן, ישראל משחקת תפקיד לא קטן ב"ללא הודעה מוקדמת". אבל לי, כישראלי, בערך חצי מהסרט הזה לא היה גילוי כזה גדול. כי העובדה שהיתה מתקפה מרחוק על המחשבים של הכור הגרעיני באיראן – את זה שמעתי וקראתי בחדשות. ולמרות שאף אחד לא הודה בזה בפה מלא, יותר מסביר להניח שארה"ב וישראל מעורבות בכך בצורה אקטיבית מאוד. כך ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ברלין 2016: כשהנשים ישנות

(שם הסרט במקור: Onna ga Nemurutoki)

אם דיויד לינץ' היה מביים את "עישון" (Smoke). ביפן.

בתפקיד הארווי קייטל: טקאשי קיטאנו.

———

זוכרים את "עישון"? סרט מאוד ניו יורקי מאמצע שנות ה-90? להיט מפתיע של הבמאי מהונג-קונג וויין וואנג. הוא עוד אסף שאריות מצילומי "עישון" לכדי עוד סרט שנקרא "מוציאים עשן" (Blue in the Face), שהיה לא רע (למי שראה את "עישון"), אבל מאז, למרות שהוא המשיך לעבוד לא מעט, וואנג די נשכח. הסרט החדש של וויין וואנג לוקח אותו עד ליפן הרחוקה, ויש לו סטייל מרשים. מבחינת צילום ועיצוב תפאורה מדובר בממתק עיניים יפהפה. אבל הסרט הזה פסיכי מדי, מסתבך בתוך עצמו, ולא ממש מגיע לשום-מקום.

onna ga nemurutokiב"עישון", סופר אחד (וויליאם הרט) היה מגיע באופן קבוע אל חנות מוצרי הטבק של אוגי (הארווי קייטל). ב"כשהנשים ישנות" סופר אחד (בגילומו של אחד, הידטושי נישיג'ימה) מגיע עם אשתו אל להמשיך לקרוא