המכונה הזו שנקראת מחשב. זה כבר חלק כל כך אינטגרלי מהחיים שלנו. עד כדי כך שאם הוא איננו, יש לי הרגשה כאילו חסרה לי יד.
זה כבר כמה ימים שהכבל שמעביר חשמל למחשב שלי עושה בעיות. השארתי את המחשב בשישי אצל אבא שלי (שהוא חשמלאי) ונסעתי לחיפה. יצא שגם מצאתי מיטה בחיפה ללילה (טובה מחבר. לא משהו סקסואלי, תירגעו), וכך גם לא חזרתי למרכז אתמול. מה שאומר שבמשך כמעט יומיים לא יכולתי לעדכן את הבלוג שלי. במשך יומיים אני מתפוצץ עם דברים שיש לי להגיד על 5 הסרטים שראיתי בפסטיבל בשישי-שבת (ועל סרט אחד נוסף שראיתי בסינמהסיטי לפני שנסעתי לחיפה. עליו מחר), אבל לא היה לי מחשב.
ביום החמישי אני לא לבד. ביום החמישי יש מישהו (ועוד מישהוהיא) שבאו איתי לפסטיבל. סחבתי אותם איתי, וסביר להניח שהם ישנאו אותי על הסרטים שבחרתי (על הראשון כבר יש לי ויכוח עם אחד מהם) אבל הי, אני נהניתי עד הגג.
עוד לא ראיתם כלום – אלן רנה (צרפת)
חד וחלק – הסרט הכי יפה שראיתי השנה. אבל גם צריך לומר: זה לא סרט לכל אחד. יהיו אנשים שישתעממו. יהיו אנשים שלא יבינו על מה המהומה. אני אנסה להסביר.
יש כמה דרכים לעבור פסטיבל רגוע. אחת הדרכים היא לנוח בבית, ולהגיע רק לקראת ערב. השניה היא להגיע בצהרים, אבל לשריין רווחים גדולים בין ההקרנות. משהו שיספיק לאוכל ולשתיה (ולעיבוד רגשי של הסרט). מסתבר שצריך לקחת בחשבון תקלות בלתי מתוכננות. כמו למשל: שהסרט יתחיל בחצי שעה איחור. שמערכת התרגום הדיגיטלית לעברית לא תעבוד (או יותר נכון: היא תעבוד, אבל לא תהיה מסונכרנת למה שקורה על המסך). שאנשים יתעצבנו מזה, ויפריעו לצפיה בחלק הראשון של הסרט. ובכל זאת, היה סרט לא רע. אם אתה איטלקי.
פיאצה פונטנה – הקשר האיטלקי – מרקו טוליו ג'יורדנה (איטליה)
ההיסטוריה האיטלקית הקרובה מאוד מעניינת את להמשיך לקרוא ←
נחתי. נחתי הרבה. אחרי יום עם חמישה סרטים הייתי צריך את המנוחה.יצאתי מביתי במרכז רק אחה"צ. ואז נזכרתי שאחה"צ זו השעה של הפקקים. לקח לי כמעט שעתיים להגיע לחיפה. אבל הי, אי אפשר לזכות בטוב מכל העולמות. צריך לברך על מה שיש. ומה שיש הוא עוד יום נחמד עם שני סרטים (סולידי) בפסטיבל הסרטים בחיפה.
של מי היה הרעיון האדיוטי הזה להעמיס עלי 5 סרטים ביום? ולא רק זה – 3 הראשונים היו בקריגר, מקום מבודד, כזה שאין בו אינטרנט אלחוטי, וגם מקום שאם אתה רוצה לקנות בו כוס קפה, תצטרך למשכן את שיני הזהב שאין לך. שהרי אין בית קפה אחר ברדיוס נורמלי (ואין הפסקה ארוכה מספיק בין הסרטים בשביל לנסוע לבית קפה במרכז, לשתות, ולחזור). אה, רגע – הרעיון היה שלי. לפחות ראיתי סרטים טובים.
במזג אויר בלתי פסטיבלי בעליל הצפנתי לחיפה. אלהים צריך לתת דין וחשבון: מה זה המזג אויר הלא ברור הזה? "פסטיבל" זה חגיגה. שמחה. ומזג האויר הסגרירי הזה כל כך עצוב. וחם. ומחניק. ומבטיח גשם רטוב, אבל מקיים זיעה רטובה. רחבת הסינמטק החיפני בד"כ שוקקת בימי הפסטיבל. כשהגעתי לשם, זה נראה בעיקר עצוב. ועייף. מאוד לא פסטיבלי. לא בסדר (מצידו של אלהים, אני מתכוון).
לקראת פסטיבל חיפה פיניתי שבוע בלו"ז שלי. ביקשתי חופשה בעבודה (והפעם גם קיבלתי). הזמנתי כרטיסים ל-20 סרטים. שכרתי רכב. אני מוכן לשבוע של סרטים טובים ומרגשים. ודיר בלאק – אחרי הכנה כזאת, מגיע לי רק סרטים טובים ומרגשים. אבל אני מתחיל לאט. ביום הראשון רק שני סרטים. אבל שני סרטים של שמות גדולים. שני סרטים שזכו בפרסים. שני סרטים שאמורים להיות טובים.
איתן 