יולנד מורו היא דמות שלהרגשתי לא מקבלת מספיק כבוד מחוץ לצרפת. היא מוכרת כאן בעיקר מתפקיד משנה קטן שעשתה ב"אמלי". מעטים זוכרים את הסרט העדין והיפה שביימה (ובו גם השתתפה) שנקרא "כשהים גואה". סרט (בינוני) שנקרא "החיים ברוורס" (עברית מפיצית לCamille redouble, קמיל בשידור חוזר) היה אמור להיות מופץ כבר מזמן, אבל הוא נדחה שוב ושוב (ואולי נגנז לגמרי). הסרט עצמו בינוני, אבל יולנד מורו מופיעה שם (בתפקיד משנה), והיא פשוט נפלאה.
והנה מגיע לפסטיבל חיפה הסרט השני בבימויה. והוא שוב מוכיח שמורו היא אישה עם רגישות גבוהה לאנשים, לאנושיות. אבל בכל זאת הסרט הזה קצת איכזב אותי. הוא יפה מאוד, ורגיש, אבל משהו בו בכל זאת מקלקל.
אני חושב ש"הנרי" הוא סרט על התמודדות עם שכול. אשתו של הנרי, איש כבן 50, נפטרת בתחילת הסרט. הם מנהלים מסעדה, ועכשיו הוא נמצא בפני בעיה – כיצד להמשיך ולתפעל את העסק. מישהי מציעה לו לשכור את שירותיה של אחת הבנות שעזרו לו בקייטירינג של האשכבה, בחורה צעירה בשם רוזט. אותה רוזט עובדת בעצם במלצרות במסגרת תוכנית טיפולית של מוסד שיקומי של אנשים עם פיגור שכלי. וכל הסרט הוא תיאור מערכת היחסים המתפתחת בין הנרי לרוזט. הסרט שומר על משקל מאוזן בין הסיפור של הנרי לבין הסיפור של רוזט (היו רגעים שחשבתי שלסרט הבלגי הזה קוראים "הנרי" ולא "רוזט" כדי לא לבלבל עם סרט בלגי אחר שנקרא "רוזטה" של האחים דארדן).

יולנד מורו (משמאל), המופיעה בתפקיד קטן בסרט של עצמה, ומיס מינג בתפקיד רוזט ב"הנרי"