פסטיבל חיפה 2013: חטיפה בלב ים

כשהתפרסמה תכניית הפסטיבל הרגשתי אכזבה מסוימת. לא מעט סרטים ששמעתי וקראתי עליהם, סרטים שהוקרנו בפסטיבלים בחו"ל או סרטים שהיו מועמדים לפרסי אקדמיה במדינות המוצא שלהם, לא מעט סרטים שסיקרנו אותי לא הגיעו לחיפה. במקומם אוצרי הפסטיבל הביאו סרטי מפיצים (סרטים שעומדים לצאת בקרוב למסכים, או שכבר יצאו) ו/או סרטים עלומי שם. הסרט היחיד שהעלה לי את מפלס ההתרגשות היה "חטיפה בלב ים", זוכה פרס האקדמיה הדנית השנה.

ובסופו של דבר, 19 סרטים לאחר מכן, אני חייב להודות: אוצרי פסטיבל חיפה דווקא עשו עבודה מצוינת. היו לי כמה הפתעות טובות מאוד שהגיעו ממקומות לא צפויים (אהבתי במיוחד את "של" הסקוטי, ואת "דבש" האיטלקי). ודווקא הסרט שחיכיתי לו כל כך, שאותו השארתי לסוף (כדי להשאיר לי טעם טוב), דוקא הוא איכזב אותי קשות.

"חטיפה בלב ים" הוא סרט על, ובכן, חטיפה. בלב ים. יש בו בעיקר מעין משחק שח מט בין החוטפים לבין חברת האם. המשא ומתן ביניהם הוא עיקר הסרט. אבל הבמאי עושה כאן כמה טעויות. בכלל, נדמה לי שהבמאי מתרחק מכל אלמנט דרמטי. כאילו הוא בכוח נמנע מלרגש, מלסחוף אותי אל תוך הסיפור. וכך הסרט הופך להיות אנמי למדי.

לאחר שתי סצינות קצרות, המציגות את הדמויות (הטבח של הספינה מצד אחד, ואת המנכ"ל המעונב והגאוותן של החברה בדנמרק בצד השני) אנו מיד עוברים אל תוך המשא-ומתן. אין בסרט אין סצינת ההשתלטות. אין . הסצינה שאמורה להתניע את כל הסיפור, היא פשוט לא נמצאת כאן. פשוט אומרים לנו שזה קרה. אבל זה לא נמצא בסרט. כאילו מדובר כאן בסרט דל תקציב. כאילו לא היה כסף לצלם סצינת קרב קצרה עם רובים ויריות. אה, יריות. כל פעם שכבר יש יריה בסרט (אחת מהן, חשובה, ממש בסוף) – לא מראים את זה. הבמאי החליט שהוא נמנע בכוח מדרמה. שהוא עושה סרט יבש.

גם בצד הדני, כשהמנכ"ל צריך לבשר בשורות רעות, הוא נכנס לחדר עם מי-שזה-לא-יהיה, ואומר לו משהו. מה הוא אומר לו, ואיך ההוא מגיב – לא ידוע. הבמאי החליט להעמיד את המצלמה מחוץ לחדר ולהוריד את הווליום. הבמאי החליט שהוא נמנע בכוח מדרמה. שהוא עושה סרט יבש.

זה המנכ"ל. סרט יבש, "חטיפה בלב ים"

זה המנכ"ל. סרט יבש, "חטיפה בלב ים"

אבל הכי מרגיז – אני מעריך ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: 15 שנה ועוד יום

לא תכננתי להיכנס לסרט הזה, אבל נפתח לי חלון עד הסרט הבא, ופתאום גם למדתי שזהו הסרט שספרד שולחת השנה לאוסקר, אז נכנסתי.

זה די ברור לי למה הספרדים שולחים את הסרט הזה לאוסקר. זה סרט מתחנף. זה סרט נוסחתי. זה סרט שכאילו בנוי לפי הספר. ולכן הוא גם כל כך ניכר אותי. "15 שנה ועוד יום" כל כך מתנחמד שזה דחה אותי.

בחור צעיר בן 14 הוא עושה צרות מקצועי. הוא מורחק מבית הספר, ואימו, המגדלת אותו לבד, אובדת עצות. היא שולחת אותו אל אביה, גמלאי צבא קשוח, כדי שיכניס בו קצת משמעת. אבל גם הוא ניצב תמה למראה חוסר האכפתיות המוחלט של הבחור. עד שקורה משהו פטאלי, ומסתם מעשי קונדס הכל הופך למשהו פלילי שגם עולה בחיי אדם.

הבעיה בסרט הזה היא שהכל בנוי עם פינות מעוגלות. מוחלק ומעובד כדי שיהיה קל לעיכול. המוסיקה נכנסת בדיוק כמו שכתוב בספר. נגיעות פסנתר קלות, ואז העלאת הווליום של כלי המיתר. כדי שתדעו מתי להתרגש. וגם התסריט לא קיצוני מדי. כדי לא להרתיע. הבחור הצעיר הזה כל כך מנותק, כל כך כועס על כל העולם, אבל אין בסרט אף מקרה קיצוני שיסביר למה הוא ככה. יש רק כמה מעשי קונדס של נערים. לא משהו שבאמת יסביר את המצב. לא משהו שילך לקיצון.

היחידה שבאמת הזיזה לי משהו בסרט הזה היא מריבל ורדו.

מריבל ורדו הנהדרת ב"15 שנה ועוד יום"

מריבל ורדו הנהדרת ב "15 שנה ועוד יום"

השחקנית הזו להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: מאושר לאימוץ

דוקומנטרי באנימציה. בערך. זה עדיין לא כזה נפוץ. והשילוב הזה תמיד מעניין. בערך.

באחד ממוספי החג האחרונים של "הארץ" נכתב על מחקר שאיזשהו דוקטור עושה בבית ספר בישראל. הוא רק 'זבוב על הקיר', והמסקנות שלו מעניינות. הנוער בארץ עדיין אמון, גם במאה ה-21, על חלוקה עדתית לאשכנזים וספרדים. זה מדהים למדי לקרוא את זה. במהלך הצפיה ב"מאושר לאימוץ" עלו בי זכרונות מהקריאה על זה בישראל. גם בבלגיה הנוער מאוד מתרכז בשיוך עדתי. כאן מדובר בילד קוריאני מאומץ למשפחה בלגית המנסה להסתגל לסביבה זרה, שבהתאמה מנסה להסתגל לזר שבתוכה.

"מאושר לאימוץ" הוא סרט דוקומנטרי. בערך. הוא יוצא מתוך סיפורו של יונג, אדם בן 44, בלגי ממוצא קוריאני. כשהיה בן 4 נלקח מאימו הקוריאנית אל בית יתומים בארה"ב. לאחר תקופה קצרה הוא עבר למשפחה אומנת בבלגיה, שם גדל כל חייו. הוא שכח קוריאנית, ודובר צרפתית שוטפת. ועדיין, בגלל מראהו השונה, הוא תמיד נחשב אחר. היחס אליו היה כאל שווה, אבל ברגעים רגשיים קיצוניים זה תמיד היה יוצא איכשהו. למשל, כשאימו (המאמצת) היתה מתרגזת, בשיא הכעס לפעמים נפלט משהו כמו: 'ככה הם הקוריאנים', או 'זה בגלל שאתה מאומץ ומלוכסן עיניים שאתה ככה'. גיבור הסרט גדל והפך לאומן קומיקס, ובגיל 44 הוא חוזר לראשונה לקוריאה. זוהי נקודת המוצא של הסרט.

יונג ואחותו בלגית. מתוך "מאושר לאימוץ"

יונג ואחותו בלגית. מתוך "מאושר לאימוץ"

וזוהי גם הנקודה החלשה שלו. תסריטאית ניתן להבחין ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: ליילה פורי

ואחרי יום של הפסקה מהפסטיבל חזרתי לחיפה מלא מרץ ועזוז לעוד יום של סרטים מרתקים. וכבר הסרט הראשון של היום עייף אותי.

"ליילה פורי" מגיע מדרום אפריקה. אשה שחורה, אם חד הורית, מתקבלת לעבודה בחברה שמספקת שירותי בדיקה במכונות אמת לכל דורש. המשימה הראשונה שלה היא לנסוע לקזינו הנמצא בעיר אחרת, ולבצע, לבקשת מנהל הקזינו, בדיקות אמינות לאנשים המבקשים לעבוד שם. הדרך לקזינו ארוכה ומתמשכת אל תוך הלילה, ובדרך דורסת האישה אדם. היא מנסה לטפל בו, אבל בסופו של דבר היא נוטשת אותו. פגע וברח. ביום שלאחר מכן, הראיון הראשון שלה עם בחור שמבקש לעבוד בקזינו.

הו! מסתבר שהוא הבן של אותו אדם שהיא דרסה, והשאלה למשך כל הסרט היא מתי זה כבר יתפוצץ.

הו! מתחיל ביניהם רומן.

כן, ההסתברויות בסרט הן הסתברויות קולנועיות, לא כל כך מציאותיות, וזה מאוד פוגם באפקט הדרמטי. אבל יותר מכך, להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: משמרת לילה

סרט דוקומנטרי ישראלי חדש מאת היוצר של "המורה אירנה". סבבה. נשמע מעולה.

סרט דוקומנטרי המלווה שוטר ממוצא אתיופי בסיוריו בשכונת קרית משה ברחובות, השכונה שבה אחוז התושבים יוצאי אתיופיה הוא הגבוה בישראל. נשמע מעניין.

התוצאה: "המורה אירנה" זה לא. זה גם לא סרט רע. זה סרט סביר, שמחזיק את זמן המסך שלו. וזהו. לא הרבה יותר.

עיקר ההצלחה של "המורה אירנה" היתה בתיאור חסר המחיצות של הדמות החזקה ויוצאת הדופן שבמרכזו (היא המורה אירנה). עם אהבה גדולה בלב, אבל עם הקפדה גדולה על משמעת, המורה אירנה מצליחה לגדל ילדים לתפארת (והסרט ההוא גם נצמד אליה בבית והראה שבאמת אין לאישה הזו דבר בחיים מלבד הדאגה לילדים). גם "משמרת לילה" הוא סרט דמות, אבל הצרה איתו שדמות השוטר שבמרכזו היא לכל היותר דמות חביבה ונעימה. אין לה חצי מהעוצמות של המורה אירנה. אין לו את הכוח הנפשי העצום שלה. אין לו לא את הכריזמה ולא את האנרגיה של המורה אירנה. או לפחות לא רואים את זה בסרט. ובהתאמה: "המורה אירנה" הוא סרט נהדר עם שיאים רגשיים עוצמתיים. "משמרת לילה" הוא סרט נחמד. וזהו.

השוטר רפי בפעולה. מתוך "משמרת לילה"

השוטר רפי בפעולה. מתוך "משמרת לילה"

את ההבדלים אפשר לחוש ב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: אחרי הים

מתוך התחרות הישראלית דגמתי כבר את רוב הסרטים. את רובם ראיתי בהקרנות האקדמיה. את "לוויה בצהרים" הנהדר ראיתי אתמול. ואת "אחרי הים" היום. ואיזה הבדל. "לוויה בצהרים" הוא סרט רזה מבחינת תסריט, אבל עשיר מאוד בכל אספקט קולנועי אחר. "אחרי הים" הוא ההפך: הוא מושקע מאוד, ויש בו שחקנים אדירים (ליאור אשכנזי מהצד הישראלי, ונילס ארסטרופ הגדול, מר "נביא" בשבילכם, מהצד הצרפתי), אבל הסרט הוא נפילה.

יש ל"אחרי הים" סיפור מעניין דווקא: על שפת ים בצרפת נמצא גבר מחוסר הכרה. אין עליו מסמכים, והוא לא מדבר. הוא מובא אל חדר מיון לקבלת טיפול ראשוני, ובינתיים מוזעק אל חדר הטיפולים קצין משטרה ממחלק הנעדרים כדי לנסות לפתור את התעלומה. אבל נדמה שיוסי אבירם, הבמאי, לא מתעניין בסיפור שהוא עצמו מספר. נקודת המוצא של התסריט (זו שבה גבר עלום שם נמצא על שפת ים) מגיעה אל הסרט רק אחרי יותר מחצי שעה של אקספוזיציה מעייפת. אה, "מעייפת". זאת המילה ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: דבש

למי הזכות על החיים האלו?

לפני כמה שנים כל מדינת ישראל הזילה דמעה כשנודע סיפורו של קריין החדשות של גלי צה"ל, עדי טלמור. הוא סיים את חייו בעזרת ארגון שוויצרי המסייע לחולים סופניים להתאבד. ובדיוק על זה מספר "דבש". על בחורה צעירה המסתתרת בשם הקוד "דבש", ההולכת עם החולים הסופניים צעד צעד עד הרגע האחרון בחייהם. הסרט משרטט את התהליך בדקדקנות, ומתעכב על שלבי התהליך בפירוט כדי להראות שיש תקנון מדויק לאיך ומה צריך לעשות.

אבל מה אם האדם המבקש עזרה בהתאבדות אינו חולה סופני? מה אם הוא סתם רוצה להתאבד? לא טוב לו בחיים. הוא בודד. הוא כבר עשה וראה דברים, ונמאס לו. למי יש רשות להגיד לו : קח את עצמך בידיים. החיים יפים. בוא אני אשיג לך כתובת של פסיכולוג טוב. למי יש רשות להגיד לו: בבקשה. תעשה מה שאתה רוצה. אלו החיים שלך. האם מותר לעזור לו להתאבד? ולמה לא בעצם?

"דבש" הוא סרט עם שאלות פילוסופיות מאוד מעניינות המתווכות לקהל דרך סיפורה של "דבש", בחורה צעירה ואידאליסטית. היא מאמינה במה שהיא עושה. היא מאמינה שהיא עוזרת לאנשים החולים. והסיפור של האיש המבוגר שמבקש לסיים את חייו סתם כך מערער אותה. מערער את כל תפיסת עולמה. מערער את כל חייה. ולריה גולינו, השחקנית הנהדרת (והיפה. בביקורה בחיפה השבוע ראיתי אותה מקרוב. היא כבר 30 שנה שחקנית, והיא עדיין מ-א-ו-ד יפה) מביאה לחיפה את סרטה הראשון כבמאית, והיא מתגלה כאן כאישה רגישה ונבונה.

השחקנית הנהדרת ולריה גולינו מביימת לראשונה. כך היא נראית היום.

השחקנית הנהדרת ולריה גולינו מביימת לראשונה. כך היא נראית היום.

האישה במרכז הסיפור מעורערת גם היא. היא חושבת ש להמשיך לקרוא