פסטיבל חיפה 2013: נקמה כחולה

זה היה אחד הסרטים המומלצים ביותר בפסטיבל. אחד הסרטים המצופים ביותר. משהו שהיה אמור להיות מבריק ומרהיב למרות תקציבו הדל.

למרבה הצער, "נקמה כחולה" התגלה כאחת האכזבות שלי בפסטיבל.

וזה לא שמדובר בסרט רע במיוחד. הוא דווקא מעניין, ומצולם יפה, ויש לו רעיון נהיר (הוא מבקש לשים קץ למעגל האלימות בין בני אדם). אבל זה סרט בלי בשר. בלי מתח. בלי מספיק מהלכי עלילה שימלאו שעה וחצי.

אמור להיות סרט מתח. "נקמה כחולה"

אמור להיות סרט מתח. "נקמה כחולה"

גבר מוזנח שחי ברכב שלו מגלה שהאדם שרצח את הוריו עומד להשתחרר מהכלא, אז הוא עוקב אחריו והורג אותו. זהו. ואחרי רבע שעה נדמה כאילו הסרט הזה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: באקאס

סרט חמוד, באקאס. וגם לא כל כך.

לפני הסרט מופיעה הלוגו של "לב", ויש כבר תרגום לעברית ולאנגלית בגוף הסרט. אני מעריך שסרטי שני חוככים בדעתם האם להפיץ או לגנוז את הסרט הזה. שלא כמו את "וואג'דה" הסעודי (הנהדר) שיוצא בקרוב, אני מעריך שאת הסרט הזה הם יגנזו. "באקאס" היה רוצה להיות "וואג'דה". הוא רחוק מאוד מזה.

"וואג'דה" מגיע מסעודיה, באדיבות במאית שלמדה במערב, וכך הוא גם נראה – מצולם ומופק לעילא. גם "באקאס" נראה טוב מאוד. והוא בכלל הפקה סקנדינבית. וגם את זה רואים. תנועות המצלמה מודגשות, והסרט לא נראה עני. אבל במקום שבו "וואג'דה" טוען את סיפורו באמת פנימית, בדמויות מלאות ומרגשות, "באקאס" צעקני ומתאמץ הרבה יותר מדי להקסים ולרגש. והתוצאה הפוכה.

מצד אחד, קשה להתנגד לחינם של ילדים. למעשי הקונדס המשעשעים שלהם. ולרעיון המרכזי של המסע שלהם לאמריקה. עם חמור. תמימות ילדותית היא קשר ישיר מאוד ללב שלי. הצרה היא שהילד הזה (הצעיר בעיקר) הוא פשוט צעקן אחד גדול. כל הזמן הוא צועק. גם כשהוא שמח. גם כשהוא עצוב. אז איך אני אדע מתי להתרגש ומתי לצחוק?

א-מ-רי-קה!!! שני אחים רודפים אחרי חלום ב"באקאס"

א-מ-רי-קה!!! שני אחים רודפים אחרי חלום ב"באקאס"

והבמאי משתדל הרבה יותר מדי. הוא מביים סיקוונסים שלמים ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: בורגמן

הסרט הזה הוקרן במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן האחרון. זה הסרט שהולנד שולחת השנה לאוסקר. אין לו סיכוי.

זה לא שהוא סרט רע. ממש לא. הוא מעניין. ומרתק. ומצולם נהדר. ומשוחק טוב. אבל הוא מוזר. משונה. ממש הרבה יותר מדי מוזר. ולא ממש ברור למה.

קראתי במקומות מסוימים השוואה של הסרט הזה ליצירתו של האנקה, ובעיקר ל"משחקי שעשוע". ואכן התימה דומה, ובקווים כלליים, גם העלילה דומה: בחור שנראה כבן 40 (אצל האנקה אלו היו 2 בחורים כבני 20) חודר אל שגרת יומה של משפחה בורגנית ומערער אותה.

נווד בבית בורגני. "בורגמן"

נווד בבית בורגני. "בורגמן"

אבל אצל האנקה זה גם כל הסיפור כולו: גורם זר המפריע את שגרת יומה של משפחה בורגנית. מהתחלה הם אומרים להם שם, בסרט של האנקה: בואו נשחק משחק. אני מהמר שעד מחר ב-8 בבוקר אתם מתים. וכל הסרט היא דרך ייסורים בלתי נגמרת עד אותו 8 בבוקר. אצל אלקס ואן וארמרדם ההולנדי העניינים הרבה פחות להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: אנשים כתומים

היו לי ציפיות גדולות מהסרט הזה. הרבה פולקלור, נשיות, מסורת מול קדמה, ושחקניות טובות בסרט הזה. הרבה רצון וכוונה יש אצל חנה אזולאי הספרי, שחקנית מעולה וותיקה, כאן בבכורת הבימוי שלה. אבל בסוף יצאתי קצת מאוכזב.

זה ממש לא סרט רע. להיפך, "אנשים כתומים" הוא סרט יפה. יש בו כמה וכמה רגעים יפהפיים. ובעיקר, כצפוי משחקנית שמתחילה לביים, הצגות המשחק של כל הקאסט נפלאות (במיוחד אני רוצה לציין את מיטל גל-סוויסה, שהיא בעיניי התגלית של השנה. זה כבר סרט שני בהשתתפותה שאני רואה. גם ב"פנתר לבן" היא היתה נהדרת, מקסימה, סקסית, כובשת). יש בסרט הזה דברים מאוד יפים. אבל יש משהו בחוסר הנסיון הבימויי של חנה אזולאי הספרי שקצת דופק את העסק.

יש עניין עם סבתא שחולמת לפרנסתה. הכשרון שלה לחלום בשביל אנשים אחרים, ובכך לחזות את עתידם – הכשרון הזה עבר לבת, אבל היא לא רוצה להתעסק בכישופים האלו. היא רוצה לנהל מסעדה. יש עניין עם הנכדה, שאוהבת את הסבתא, עוזרת לה ב"עסק". ויש עניין עם הדודה, אחות של אמא (ובת נוספת של הסבתא), שחוזרת פתאום אחרי 16 שנה. יש גם עניין עם העבר של הסבתא במרוקו. ויש את הסצינות בבית הספר של הנכדה. יש קצת יותר מדי כדורים באוויר, וחנה אזולאי הספרי לא כל כך מצליחה להחזיק את כולם.

האם הסצינות של הבת הצעירה בבית הספר באמת נחוצות? האם באמת היה נחוץ לתת הסבר מדעי לתופעה הפלאית הזו של חלימת העבר-עתיד? הרי כל היופי הוא במסתורין שאופף את הפולקלור הזה. אולי כדאי היה לותר על זה.

והסצינות במרוקו, הן הסצינות המתארות את ילדותה של הסבתא, שם נישאה צעירה (מאוד) וילדה בגיל צעיר (מאוד). הן דוקא כן נחוצות לסרט, אבל הן משולבות בתוך שאר הסיפורים בצורה קצת מקרטעת. הן פוגעות בשטף הסיפורי של עיקר הסרט, ואין בהן מספיק בשר כדי להתקיים בפני עצמן. דווקא הסצינות האלו היו צריכות לעבור פיתוח נוסף, ואולי לשמש יחידה נפרדת בסרט.

אנשים כתומים

אנשים כתומים

ויש את עיקר הסרט. להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: גרנד סנטרל

עד עכשיו זה הסרט שהכי פחות אהבתי בפסטיבל. זה לא שהוא סרט רע. המשחק טוב מאוד, והוא מעניין לכל אורכו. אבל משהו בבימוי קלקל לי את חוויית הצפייה.

בחור צעיר ועני, חסר השכלה מקצועית, מושם בעבודה בכורים גרעיניים. הוא הופך להיות חלק מקהילה. העובדים הופכים להיות חברים שלו. האחראים משכנים אותו אצלם בשיכון הקארוואנים שלהם, וכולם הופכים להיות חברים. בתוך כל זה הוא מנהל רומן לוהט עם הארוסה של אחד מהאחראים שלו.

הכל בסדר. רק שאני לא הבנתי מה הפוקוס של הבמאית כאן. מה היא רצתה להגיד. האם מדובר בסרט בסגנון סילקווד (כי העיצוב האמנותי מזכיר את הסרט ההוא)? האם יש כאן רצון להזהיר מפני סכנות העבודה בכורים גרעיניים, ויותר מכך, לפתוח את העיניים של האנשים הפחות, איך נאמר, מבורכים בכסף, כדי שיראו שהמדינה משתמשת בהם, זורקת אותם אל לב הסכנה ללא כיסויים הולמים באמת? כי אם זה סרט עם מטרה חברתית שכזו, לא מספיק שהבמאית הביאה את השחקן הקבוע של הדארדנים, אוליבייה גורמה (מצוין גם כאן). צריך משהו מאוד ממוקד בתסריט שיכוון אל זה. ואין.

והאם סתם מדובר במשולש רומנטי הממוקם בסביבה נפיצה של כור גרעיני?

רמנטיקה בכור גרעיני. מתוך "גרנד סנטרל"

רומנטיקה בכור גרעיני. מתוך "גרנד סנטרל"

כי אם זה סרט רומנטי, אזי חסר הרבה בתסריט לגבי אותו רומן. יש כאן אמנם להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: על חלזונות ואנשים

בשם הסרט הז נתקלתי כשסקרתי את המועמדים לפרס האקדמיה הרומנית לקולנוע בתחילת השנה. ולמרות זאת, כשהסרט הגיע לחיפה, הססתי אם ללכת ולראות אותו. הבמאי של "על חלזונות ואנשים" עשה לפני כמה שנים סרט שנקרא "חולה אהבה". את הסרט הזה ראיתי ב…פסטיבל חיפה. מאוד לא אהבתי את הדרמה הרומנטית ההיא על משולש אהבה בין אח, אחות, וחברה של האחות. הכל היה שם ברור מדי כבר מהתחלה.

בתחילת ההקרנה עלתה על הבמה מפיקת הסרט (שמסתבר שהיא גם אשתו של הבמאי). היא אמרה שהבמאי ניגש אל עשיית "על חלזונות ואנשים" מתוך כוונה ברורה לעשות סרט קליל, נגיש לקהל (כאנטי-תזה לסרטים הדרמטיים הקשים שמגיעים בד"כ מרומניה, כולל סרטו הקודם של אותו במאי). הפעם הוא הצליח. "על חלזונות ואנשים" הוא קודם כל סרט מצחיק. מאוד. וזה תודות לשחקנים, ולתזמון של המשחק והבימוי, ולקצב של העריכה. אבל הסרט הזה הוא גם סרט חכם.

על חלזונות ואנשים

על חלזונות ואנשים

עיבוד חופשי לסיפור אמיתי, "על חלזונות ואנשים" מספר על פועלים של מפעל ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: דרכון לאלג'יריה

זה לא היה בתכנון המקורי שלי לראות את הסרט הזה. "בורגמן", נציג הולנד לאוסקרים השנה, היה אמור להיות מוקרן היום. אבל הזיזו אותו. אני עוד אתפוס אותו בהמשך השבוע (מה שיגרום לי להפסיד סרט צ'כי שדווקא רציתי לראות. נו שוין. כמו שאמר מיק ג'אגר: You can't always get what you want). בינתיים הייתי צריך למלא את הזמן בין הקרנת הצהרים המצוינת של "של" לבין הקרנות הערב (בקריגר. מרחק 5 דקות נסיעה ממרכז הפסטיבל). אז מצאתי סרט שהיה בשורט ליסט שהכנתי לעצמי כשתוכניית הפסטיבל התפרסמה, לפני שניפיתי סרטים שונים מסיבות שונות.

"דרכון לאלג'יריה" הוא סרט על משבר זהות. על החברים הצרפתים ממוצא אלג'יראי שכבר נולדו וגדלו בצרפת, וכבר אינם מכירים את השפה והמנהגים של הוריהם. אחד כזה, גיבור הסרט, נדרש לחזור אל אלג'יריה. אביו זקן וחולה, והבית של אביו באלג'יריה עומד לפני הריסה. השלטונות מבקשים לבצע פרויקט כלכלי גדול המחייב פינוי של הכפריים, והם משלמים גרושים לתושבים בעד התפנות. הבן הצרפתי של האב האלג'יראי מגיע לכפר של אביו כדי לנסות למנוע את רוע הגזירה. שם הוא נתקל בתרבות זרה, אחרת. והוא גם מאבד את מסמכיו, מה שגורם להסתבכות עם השלטונות ולהרפתקאות שונות ומשונות.

אני מתאר לעצמי שאם לא הייתי אשכנזי יליד תל אביב, אלא מרוקאי או טריפוליטאי הייתי מתרגש יותר מהסרט הזה.אולי מישהו שיותר קרוב לתרבות הנחגגת בסרט הזה יזהה כאן דקויות שנעלמו מעיניי. מהמקום שבו אני קורא את הסרט הוא אמנם לא רע, ואפילו חביב למדי, אבל הוא דרמטי מדי בכדי להיות קומדיה, והוא קומי מדי בכדי להיות דרמה. וכך הסרט הזה נופל בין הכסאות. אין לו את האיזון. הוא חביב, נעים, וזורם. הוא מעניין וגם משעשע לפרקים. אבל הוא לא ריגש אותי אפילו לשניה. ולקראת הסוף, כשהבמאי מנסה ללחוץ בכוח על בלוטת הדמעות, הוא אפילו גרם לי לנוע באי נוחות בכיסא.

בתפקיד משנה בסרט מופיע ג'אמל דבוזה, קומיקאי ידוע בצרפת (שאמור להיות מוכר גם לקהל בארץ. הוא הופיע גם ב"אמלי").

ג'אמל דבוזה (משמאל) ב"דרכון לאלג'יריה"

ג'אמל דבוזה (משמאל) ב"דרכון לאלג'יריה"

הוא גם אחד המפיקים של הסרט הזה. לכן הפריע לי ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2013: של

אני לא רץ לשום מקום. אני באיזי. סימנתי לי כ-20 סרטים לראות בפסטיבל חיפה השנה. אבל גם ארגנתי לעצמי זמני מנוחה, זמנים לאכול, וזמנים לכתוב. בשבוע הקרוב אני אחגוג את הסרטים בפסטיבל הצפוני, אבל בשקט. ברוגע.

והסרט הראשון שראיתי בפסטיבל השנה היה בדיוק מה שהייתי צריך. סרט קטן, שקט, אינטימי, מרגש, ויפהפה. ועצוב (אבל עם סוף אופטימי. אני חושב).

ב"חיים על פי אגפא" אחת הדמויות מתייחסת אל הבדידות כאל מחלה. מצב נפשי שצריך ריפוי. ואולי זו מחלה חשוכת מרפא בכלל. ועל זה הסרט. מקום מבודד בסקוטלנד. תחנת דלק באמצע שום מקום. עיקול כביש בעמק עוצר נשימה. עוצר נשימה אם אתה שם לדקה. ממלא דלק ונוסע. אבל אם אתה חי שם, כמה זמן אתה יכול לעצור את הנשימה?

במהלך הצפייה בסרט חשבתי על מילואים שעשיתי כמה פעמים. זורקים אותך באמצע שום מקום, מעין מוצב קטנטן ונטוש, ואומרים לך "תשמור!". אתה נמצא שם שבועיים-שלושה, נהנה מהשקט. הפסקה מהחיים הסואנים שלך בעיר. אבל אם אלו היו כל החיים שלך?  לבד, עם מגע מינימלי עם הציוויליזציה בחוץ? עם מעט מאוד אנשים שאתה פוגש ביום, או בשבוע (כמו שהגשש אמרו באיזה מערכון: אף אחד פה לא הגיע, לא מגיע, ולא יגיע). זו המציאות של גיבורת הסרט, בחורה בת 17 הנקראת של.

היא גרה ב להמשיך לקרוא