נעלמת: עולם שחור משחור

(שם הסרט במקור: Gone Girl)

הסצינה האחרונה של "הרשת החברתית" מראה את גיבור הסיפור, מארק צוקרברג, יושב לבד בחדר, שולח בקשת חברות לאותה בחורה שהיתה הסיבה/ הקטליזטור לכל הפרויקט המטורף הזה שנקרא "פייסבוק", ורק עושה ריפרש כל כמה שניות כדי לראות אם היא מאשרת. אני זוכר שישבתי אז באולם הקולנוע, מתרגש, וחושב: למה לא כל הסרט ככה? למה כל הסרט היה מעניין ומרתק, אבל קר ומחושב, חסר רגש?

מ'זתומרת למה? כי זה סרט של דיויד פינצ'ר, זה למה.

כי כזה הוא דיויד פינצ'ר. במאי משובח, אבל אלרגי לרגש. כזה שחותך בסכין מנתחים, ובלי רחמים, את המין האנושי (ובאמת, המשפט הראשון שנאמר ב"נעלמת" הוא: הלוואי שיכולתי לפתוח את הראש שלך בסכין, ולנסות להבין איך המוח שלך עובד). פינצ'ר מסתכל על המין האנושי ורואה פסיכוזות והפרעות נפשיות מטורפות, כאלו שמביאות את האדם שבמרכזו למעשים קיצוניים, שבעולם של פינצ'ר הם לא קיצוניים, הם רגילים. כך במותחן שהעביר אותו לעולם הקולנוע "שבעה חטאים" (במקור, פשוט Seven), או ב"זודיאק", סרט בלשי מתסכל שבו מעשי רצח הופכים לכתב חידה מסקרן, תשבץ הגיון בלתי פתיר. וזה לא מפתיע למה טרילוגיית המילניום השוודית האלימה משכה את פינצ'ר לעשות רימייק. כי ככה הוא. אלו החומרים שמעניינים אותו (ולראיה, כשפינצ'ר ניסה לצאת מעורו, ולעשות משהו יותר מתקתק ורגשי, הוא נפל על הפרצוף, עם סרט לא ברור שנקרא "בנג'מין באטן").

אז הנה מגיע "נעלמת".

gone girl

דרמה אמריקאית דוקרת על להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

וויפלאש: מחיר הפרפקציוניזם

(שם הסרט במקור: Whiplash)

באתי לסרט הזה עם ציפיות גבוהות. זוכה הפרס הראשון בפסטיבל סאנדאנס בינואר הגיע לישראל עם ביקורות עצומות מחו"ל. אפשר להתווכח עד כמה עצמאיים הסרטים שמגיעים לפסטיבל הסרטים העצמאים בסאנדאנס, אבל מדי שנה מגיעים משם קולות מסקרנים, סרטים מעניינים, אלטרנטיבה להוליווד (טובים או לא – זה כבר עניין אחר). אז "וויפלאש" היה אמור להיות הקול האלטרנטיבי, המרגש, המיוחד, שמגיע השנה מארה"ב. מה גם שהטריילר הבטיח דרמה אינטנסיבית, ואני גם שומע דיבורים על מועמדויות לאוסקר שהסרט הזה עוד יכול לרשום לעצמו. מה גם שהמבקרים בארץ גם הם מאוד אוהבים את הסרט.

אז האכזבה שלי מהסרט הזה יכולה להיות מיוחסת לציפיות הגבוהות שהיו לי ממנו. זה לא שהוא סרט רע בעיניי. זה רק שהוא רחוק מאוד ממה שחשבתי שהוא יהיה.

והאמת שהשניות הראשונות של הסרט הלהיבו אותי. מסוג הסצינות שגורמות לי להגיד: וואו, זה הולך להיות להמשיך לקרוא

מנפאואר: סרט אמביציוזי, לטוב ולרע

סרט משונה, "מנפאואר".

מצד אחד, זה סרט מושקע מאוד. רואים את הכסף על המסך. הצילום מרשים, האמביציה לספר 3 סיפורים בבת אחת לא קונבנציונלית בנוף הקולנוע הישראלי, והביצוע, לפחות מבחינת העריכה, מרשים, וגם גלריית השחקנים שהתקבצה לכאן עושה עבודה נאמנה.

מצד שני, איכשהו, עם כל הדברים החיוביים שיש לי להגיד עליו, הסרט לא עובד עלי. דרמטית נשארתי מנותק.

ניסיתי לשבור קצת את הראש ולחשוב למה הסרט הזה לא באמת הזיז לי. הרי הקולנוע פה דווקא לא רע בכלל. תשובה אפשרית אחת שבכל זאת עלתה לי היא הפער המאכזב בין האמביציות הגרנדיוזיות לבין הביצוע הצנוע מדי. אתה רוצה לעשות סרט ישראלי "מגנוליה" סטייל? סבבה. בכיף. לך על זה. אבל נעם קפלן, הבמאי-תסריטאי, החליט לסגור את הסרט בסביבה מוגבלת מבחינת הלוקיישן. כל הסרט מתרחש בסביבת התחנה המרכזית בתל אביב. לסרט שמתיימר לספר על להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2014: חייו של ריילי

(שם הסרט במקור: Aimer, Boire, et Chanter)

את סקירת פסטיבל חיפה אני מסיים עם הסרט האחרון של אלן רנה. כבר אין יותר הקרנות של הסרט הזה בפסטיבל, אבל בכל זאת, זה סרט של אלן רנה. צריך לומר עליו משהו.

אלן רנה היה מחשובי הבמאים בעולם. על מה ולמה – יש בלוגרים ומבקרי קולנוע שיכולים לכתוב ספרים על כך. אני משאיר את זה להם. סרטו האחרון היה "חייו של ריילי". פחות מחודש לאחר הבכורה של הסרט בפסטיבל ברלין השנה נפטר רנה בגיל 91.

סרטו הקודם של רנה, "עוד לא ראיתם כלום", היה סוג של סיכום נפלא של קריירה בעיניי. בזמנו נאמר על הסרט הזה שזהו סרטו האחרון של רנה, ואחריו לא יהיו עוד. אבל רנה עשה עוד אחד. הדרן. תוספת קטנה לאותו סוף מוחלט.

aimer, boire, et chanter

"עוד לא ראיתם כלום" מתחיל ב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2014: יום מפרך

(שם הסרט במקור: Kkeut-kka-ji-gan-da)

אין על הקוריאנים. פשוט אין. אם אתם רוצים סרט אקשן כמו שצריך, קצבי כמו שצריך, מותח כמו שצריך, אלים כמו שצריך – רק קוריאני.

וזה לא ש"יום מפרך" הוא סרט המתח או האקשן הכי טוב שראיתי. למעשה, הוא לא כל כך מתח אותי. אבל זה בידור מהודק, עשוי היטב, כמו שכתוב בספר. האקשן ממריץ את האדרנלין, המוסיקה מתגברת, הצילום מתאים את עצמו לקצב, העריכה מדויקת, וההעזה מדהימה כל פעם מחדש. והיתרון של "יום מפרך" – ההומור. יש בסרט הזה כמה וכמה הברקות קומיות נפלאות. המצאות שמעידות על הרבה דמיון. כמה וכמה סצינות בסרט שפשוט גורמות לי לאמר "וואו!" (וכמובן לצחוק בקול).

Kkeut-kka-ji-gan-da

"יום מפרך" מספר על שוטר שהוא, איך לומר, לא הכי ישר בעולם. הוא מהאלה שמועלים. כמו כולם. רק ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2014: המילה

(שם הסרט במקור: Obietnica)

וואו, איזה סרט בעייתי.

הוא אוהב אותה, והיא אותו. זה לא נחמד. זה לא נחמד. זה לא נחמד.

אהבת נעורים. אהבה ראשונה. אהבה גדולה מהחיים. אהבה לנצח. אני אוהב סיפורים כאלו. אבל צריך גם כשרון ורגישות לספר את הסיפורים האלו. אין את זה כאן.

ברור לעין כבר מהרגע הראשון שהבחור והבחורה מאוהבים. ממש מאוהבים. עד סוף העולם ובחזרה מאוהבים. אבל הוא הלך עם אחרת. והיא כועסת. מאוד כועסת. ממש כועסת. והיא להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2014: כוכב

(שם הסרט במקור: Zvezda)

לפני 6 שנים פסטיבל חיפה הקרין את סרטה הקודם של אנה מליקיאן, "בתולות הים". אני לא זוכר הרבה מהסרט ההוא, אבל זכרתי שהוא היה סרט חביב ומשעשע למדי. חשבתי שיהיה מעניין לפגוש שוב את הבמאית של הסרט ההוא.

ובכן, לא רק שהבמאית של "בתולות הים" לא איכזבה. להיפך –  היא התפתחה, ולמדה עוד כמה דברים על קולנוע מאז. "בתולות הים" היה סרט חביב אבל זניח. בסוף ההקרנה של "כוכב" רציתי למחוא כפיים.

אבל שיהיה ברור: זה לא סרט בלי חסרונות. נתחיל מזה ש להמשיך לקרוא