קטגוריה: פסטיבל חיפה 2015
פסטיבל חיפה 2015: הנהר שאינו נגמר
(שם הסרט במקור: The Endless River)
לפני כמה שנים ראיתי במסגרת הפסטיבל ההומו-לסבי סרט מדרום אפריקה שנקרא Beauty. הסרט ההוא סימן לי את הבמאי, אוליבר הרמנוס. כשראיתי בתכניה של פסטיבל חיפה סרט חדש של הבמאי הזה, סימנתי לעצמי את הצפיה הזו כצפיית חובה.
אז אחרי הצפיה בסרטו החדש, אני אומר שני דברים: אני אהיה מסוקרן גם מהסרט הבא של הבמאי הזה. אוליבר הרמנוס הוא במאי קולנוע גדול. אבל "הנהר שאינו נגמר" הרבה פחות טוב מסרטו הקודם.
יש ל"נהר שאינו נגמר" התחלה גרנדיוזית ומאוד מרשימה. כבר עם עליית כותרות הפתיחה אני מבין שזה יהיה סרט גדול מבחינת היריעה שהוא פורס, והסגנון שלו יהיה קלאסי. אפילו הצורה שבה עולות כותרות הפתיחה מזכירה סרטים משנות ה-40 וה-50. על רקע של הרים עצומים, ועם מוסיקה שעולה לאט, וחודרת את הנשמה, הבמאי מתחיל לספר לנו את הסיפור בעל המימדים העצומים (הוא אפילו מחלק את הסיפור שלו לפרקים, כדי לתת לסרט מימד ספרותי).
האירוע המחולל של הסרט, שמגיע מעט לאחר תחילתו, הוא אולי הסצינה הקולנועית הכי להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2015: ציפורי חול
בחיי שזה סרט מקסים. וחמוד. ומאוד אלגנטי. ומשוחק יפה (חוץ מגילה אלמגור, שמוסיפה כאן מבטא פולני מלאכותי מדי, השחקנים כולם טובים, בעיקר עודד תאומי). ומצולם נהדר. ויש בו עבודה נהדרת עם מוסיקה קלילה ומלטפת.
וכל הפוצי-מוצי הזה – זאת בדיוק גם הבעיה שלי עם הסרט הזה.
השואה היתה לפני 75 שנה. ומאז נכתבו עליה הרבה ספרים, ונעשו הרבה סרטים, ונוצרו עליה יצירות אמנות בכל מיני פורמטים. ואח"כ התחילו לדבר על הדור השני והשלישי לניצולי השואה. ולבדוק השלכות. והכל הכל נוצר ברצינות גמורה, כראוי. ואז גם הגיעה הריאקציה: למה אי אפשר לעשות קומדיה על השואה? אז אחד, רוברטו בניני, עשה את "החיים יפים". יצירת מופת בעיניי, שגם זכתה באוסקר. וגם בישראל, אחד, ארי פולמן, עשה ב-2001 סרט שנקרא Made in Israel. סרט מאוד מצחיק לטעמי, ורדיקלי למדי, שמה שאני לקחתי ממנו הוא קריאה לכולם: די כבר עם השואה הזאת. למדנו, הפנמנו, הבנו, הלאה (אותו ארי פולמן יעשה כמה שנים אחרי זה את "ואלס עם באשיר". אולי שמעתם על הסרט הזה).
מתוך "ציפורי חול". צילום: נועם יוסף
הפסקה הנ"ל רוצה לומר, בעצם: כשבאים להתעסק עם להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2015: ברש
איזה בלגן הסרט הזה…
ואני חשבתי שאני בא לראות את "שש פעמים" – הגרסה המשודרגת. אז כן, יש בזה קצת מהעולם של "שש פעמים". העולם של הנוער האבוד, שלא מוצא את עצמו, אז הוא מתנסה בסקס, ובסמים. וזה החלק הטוב של "ברש". כי יש כאן הרגשה חזקה שהבמאית יודעת על מה היא מדברת. הדיאלוגים נשמעים אמינים. כל הארט, הסביבה, הקעקועים, התספורות, התלבושות – הכל מצייר תחושה חריפה של סביבה מאוד מובחנת של נוער אבוד.
אבל
אחת המעלות המרכזיות של להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2015: אינרציה
יש רגעים כאלו בקולנוע שאתה אומר: וואו!
יש רגעים כאלו, והם מאוד מעטים, שבהם אתה רואה סרט, וחושב: זה לא סרט מושלם, אבל הבמאי הזה עוד יהיה גדול!
יש סרטים כאלו, ולא הרבה, שאתה יושב, מנסה לפצח אותם, לא ממש מצליח, אבל יוצא מהם בהיי.
וזה "אינרציה".
עם כל הצניעות, אני מכיר קצת את מה שהולך בקולנוע העולמי והישראלי. אז כשאני רואה בתכניה של פסטיבל חיפה סרט קצר (שעה ורבע) שעליו לא שמעתי מעולם, וגם לא על הבמאי, אז אני חושב שמדובר בסרט לואו-באדג'ט מאוד, שגם נראה ככה. אבל אני מתעניין בקולנוע ישראלי, אז נכנסתי להקרנה. ואיזו הפתעה!
הסרט אמנם לואו-באדג'ט, אבל לא רואים את זה. להיפך. ההרגשה היא של סרט עשיר מאוד, בעיקר בדמיון, בהשקעה יצירתית, במחשבה, בצילום, ובכל שאר המרכיבים הקולנועיים. הסרט מתחיל בשוט של ים. ים גדול של רגש על מסך גדול של קולנוע. והמוסיקה על רקע הכותרות היא מסתורית, וחודרת לנשמה. כמו הסרט.
כי הסיפור, בגדול, הוא על אשה ש להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2015: יומו של פטריק
(שם הסרט במקור: Patrick's Day)
וואו, זה היה קשה. ולא בגלל שזה סרט קשה. כי, כן, זה קשה, אבל אני כבר רגיל לסרטים קשים. לא נרתע מהם. החוויה הזו של "יומו של פטריק" היתה קשה בגלל שלטעמי הבימוי של הסרט בוטה מדי, ברוטלי מדי, ומכיוון שהחומר עצמו קשה, כל הצפיה היא כמו פטיש 5 קילו ישר לראש. בלי שום קתרזיס אחריו.
אז אני בכלל חשבתי שאני הולך לראות סיפור אהבה עדין. סיפור על בחור מוגבל נפשית, שמתאהב לראשונה בבחורה, שמסתבר שגם היא לא יציבה. דרך האהבה שני אלו היו אמורים למצוא גאולה, או משהו כזה. אבל זה לא סרט כזה. "היום של פטריק" הוא סרט שמבוים ע"י אחד, טרי מקמהון, והבמאי הזה הוא לא אחד שייתן לחומר לדבר בפני עצמו. המקמהון הזה ישתמש במניפולציות של תמונה ושל סאונד כדי לדחוף לנו את הרגש שהוא רוצה להעביר בכוח אל תוך הגרון. להכות בי על הראש ולהכריח אותי להרגיש בדיוק מה שהוא רוצה שאני ארגיש.
יש למקמהון, למשל, עניין עם להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2015: איילים
(שם הסרט במקור: Hrútar)
ברור לי לגמרי למה הסרט הזה היה חלק מהליין אפ בפסטיבל קאן. ועוד יותר ברור לי למה הוא גם זכה בפרס. ברור לי גם למה הסרט הזה הוא נציג איסלנד לאוסקר השנה. ועם זאת, אנשים שסיפרו לי על הסרט אמרו לי שיש לו סוף מרגש. אני דווקא מצאתי את הסוף שלו חלש, ולמעשה הוא כמעט קלקל לי את חווית הצפיה. אבל רק כמעט. בסך הכל, "איילים" הוא סרט יפה ומומלץ.
יש הרבה כבשים בסרט הזה. ואיילים. והרבה טבע. והרבה סבלנות. וחום אנושי. והרבה שקט. וקצת מוסיקה שמשולבת בטעם. והכל מעורבב במיקס מדוד, שיודע למצוא את האלמנט האנושי בטבע, למצוא את האמפטיה לסיפור של הדמות הראשית (גם כאשר הוא פועל כנגד החוק), ולמצוא את הבאלאנס הנכון בין האקזוטיקה שבצילומים היפים של תרבות זרה לי לבין ההתרכזות באנשים שממלאים את החלל הרחב הזה.
אני חייב לומר שבעוד שהדמות הראשית היתה להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2015: הברית החדשה לגמרי
(שם הסרט במקור: Le Tout Nouveau Testament)
הסרטים של ז'אקו ואן דורמל הם חוויה. חוויה קולנועית מאוד יוצאת דופן. סימפוניה של תמונות וסאונדים. בני אנוש המנוידים ע"י הבמאי בעולם פנטסטי, מלא דמיון, אהבה, הומור, חום, והבנה. וגם כאן, כמו בסרטיו הקודמים, החוויה הקולנועית ששמה ז'אקו ואן דורמל לא מאכזבת. שלא כמו בסרטו הקודם, Mr Nobody, העלילה לא מסובכת מדי, אבל כן מתוחכמת, וההמצאות הויזואליות והתסריטאיות מגוונות ועשירות מאוד.
"הברית החדשה לגמרי" הוא כמעט שיר הלל לאלמנט האנושי שבעולם הזה. אלהים, לפי ואן דורמל, הוא יצור כעוס, רע לב, תחמן, שובניסט, רגזן, בוטה, ובעל מוח יצירתי במיוחד בכל הנוגע למציאת שיטות שונות ומשונות לעינוי המין האנושי.
אני אדוני אלוהיך. בנואה פולוורדה ב"הברית החדשה לגמרי"
איתן 