פסטיבל חיפה 2016: מתחת לצל

(שם הסרט במקור: Under the Shadow)

סרט אימה דובר פרסית. היה לנו כבר אחד כזה לפני שנה. בערך. "נערה הולכת הביתה לבד בלילה" היה סרט אוירה יפהפה עם אלמנטים של אימה. "מתחת לצל" הוא סרט אימה פר-אקסלנס, עם כמה וכמה הפחדות אפקטיביות מאוד, עם רוחות רעות, אמא וילדה בבית רדוף לבד, ועם קהל (ואני בתוכם) שבאמת צועק מפחד כמה וכמה פעמים במהלך הצפיה.

אז הכל בסדר, לא? סרט אימה שעושה את מה שהוא התכוון, אז מה רע?

לא רע. סתם לא מספיק טוב. כי כן, יש לסרט הזה אפילו

פסטיבל חיפה 2016: מדינת הגמדים

טוב, זה סרט בעייתי. מאוד בעייתי.

כי זה סרט שבא לשפוך אור על הדרך שבה ישראלים סוגדים לאלימות. מעריצים אלימות. משתמשים באלימות, ומעבירים אותה מאב לבן. מקדשים את צה"ל, ודוחים (באלימות!) את כל מי שפוגע בו.

אני מניח שבמקור היתה נימה ביקורתית בסרט. שיניב ברמן, הבמאי-תסריטאי, ביקש להראות לנו: תראו מה אותם עושים לנוער! תראו את התוצאות המפלצתיות של התרבות האלימה הזו שלנו! מה שיצא בסוף הוא סרט שבעצמו חוגג את האלימות. לכאורה הוא עושה את זה כתוצאה של דרמה "קשה". למעשה, הוא מרשים (טכנית), עשוי "היטב", מעורר מחשבות על מקוריות שיטות המוות השונות המוצגות בסרט, וזה מה שנשאר בסוף אחרי שהסרט נגמר.

מתוך הסרט. צילום: ויקטור בזרוקוב

כי לסרט הזה כמעט אין תסריט, בעצם. יש רק סימוני דרך. סוג של טריטמנט חסר פיתוח. בלי דמויות. בלי מניעים. בלי סיבות. רק אלימות, ועוד אלימות.

כי יש חבורה של ילדים. מה

פסטיבל חיפה 2016: לב שקט מאוד

במשפט: סרט בעייתי. שחקנית אדירה.

25 שנים עברו מאז עיניה הגדולות, והגבות הבולטות של הילדה אניה בוקשטיין כישפו את המסך בסרט "ארץ חדשה". שלא כדרכם של ילדים שמשחקים בסרטים, בוקשטיין השכילה למצוא את דרכה בעולם הקולנוע והטלויזיה (ובאחרונה גם המוסיקה. לפחות שיר אחד שלה אני מאוד אוהב). וכאן, ב"לב שקט מאוד", היא עושה לטעמי את הגדול בתפקידיה. עבודה נפלאה של שחקנית מקצוענית שיודעת לעבוד עם הגוף שלה כך שאבין לבד שסערת רגשות עוברת עליה גם מבלי שהיא תאמר או תעשה משהו יוצא דופן.

כמה חבל שהכשרון הנפלא של בוקשטיין הולך לאיבוד בסרט מבולבל, ולרגעים אפילו מכעיס. כי "לב שקט מאוד" סובל, קודם כל, מ

פסטיבל חיפה 2016: מטלית אבק

(שם הסרט במקור: Toz Bezi)

אז אשה יכולה לחיות בלי גבר, או לא?

לפי הסרט העצוב הזה מטורקיה, התשובה היא לא.

כי גיבורת הסרט היא אשה קשת יום. ממש קשת יום. בסבלנות, בקצב איטי (אולי איטי מדי, אבל לא בצורה משמעותית) עוקב הסרט הזה אחרי אשה שמטופלת בילדה קטנה. היא עובדת כמנקת בתים, ולוקחת את ביתה לכל בית שהיא מנקה. התשלום זעום, ומספיק בקושי לכל מה שצריך. אבל בן זוג אין. כבר בתחילת הסרט הוא עוזב. וכך האשה צריכה לפרנס את עצמה ואת הילדה הקטנה והחמודה שלה לבדה. אהבה ודאגה אמיתית לשלום הילדה יש בשפע (והסרט מקדיש דקות רבות כדי לתאר את הקשר האוהב הזה בין האמא לילדה הקטנה, ואלו רגעיו המרגשים ביותר), אבל לא על האהבה לבדה יחיה האדם. כי צריך לשלם שכר דירה (ובעל הבית מאיים בפינוי בגלל פיגור בתשלומים); וצריך לשלם חשבונות (באיזשהו שלב החשמל מנותק כי לא שולם החוב). וצריך, וצריך…ואין מוצא לאשה עם השכלה תיכונית בלבד לבדה שמנסה בעור שיניה להתקיים.

הסרט גם מקדיש דקות מרובות (אולי קצת יותר מדי) ל

פסטיבל חיפה 2016: אל קלאסיקו

(שם הסרט במקור: El Clásico)

סרט ממש חמוד. באמת. אבל גם סרט די מפוספס. כי היה יכול להיות יותר.

אל קלאסיקו הוא סרט על חלומות. על הצורך שלנו לחלום. על הצורך לשאוף למשהו גדול, עצום, לא לפחד לכוון גבוה. כי רק כך נשיג את מה שאנחנו רוצים. רק אם נעז, נממש את התשוקות. גיבור הסרט נמוך. מאוד נמוך. והוא מאוהב במישהי (לא נמוכה). והיא אפילו אוהבת אותו חזרה. אבל האב לא מסכים למסור את ביתו לאיש נמוך. אז הוא יוצא למסע מעירק ועד לספרד כדי למסור זוג נעליים לכוכב הכדורגל הנערץ על אבי אהובתו – רונאלדו. חולם בגדול.

ואכן, ההרפתקאות המרובות שעוברות על גיבור הסרט ועל אחיו מביאות אותם עד לסף מוות ממש. עד לשם הוא היה חייב להגיע כדי

פסטיבל חיפה 2016: הפורצת

אוי, כמה חיכיתי לסרט הזה. מאז בכורת הבימוי המאוד מרשימה של הגר בן אשר, "הנותנת", אני מצפה בכליון עיניים לעוד כישוף כזה. והנה, סוף סוף, אחרי הרבה עיכובים, הגיע סרטה השני של בן אשר. ו…הוא מאכזב.

כלומר, כן, יש בו לא מעט לב ונשמה, וסצינה אחת מרגשת במיוחד (ואני מתכוון – סצינה חודרת קרביים, משנה קצב נשימה, ומעלה דמעות), אבל בהרבה מובנים אחרים, מדובר בסרט מפוספס.

כי יש כאן סרט על בדידות. סרט על בדידות איומה בגיל קריטי, גיל ההתבגרות. האמא נעלמה, לא עונה לטלפון, האבא לא נמצא, וכך נערה אחת צריכה להסתדר לבד בעולם הזה. צריך כסף, לשכר דירה, לאוכל. צריך למלא את הזמן במדבר הזה שמקיף את ים המלח. צריך לעבוד. צריך לגנוב, כדי שיהיה כסף. צריך, וצריך – ואיפה החיים שלנו? איפה הזמן הפרטי שלנו? איפה הנעורים? איפה האהבה?

ליהי קורנובסקי. תגלית אדירה. לפעמים שחקנית אחת מצוינת מספיקה כדי להחזיק סרט. וזה כמעט המצב ב"הפורצת".

כי קורנובסקי מגלמת בפניה, עם מעט מאוד מילים, את המצוקה שלה. את התעיה שלה במבוך החיים, הגילוי העצמי, ההעזה, ההתפזרות, והנואשות לקבל חיבוק, ליטוף, יד מכוונת – הכל בהופעה המרגשת של ליהי קורנובסקי.

אבל הגר בן אשר קצת התברברה בסרט הזה. נדמה לי שהיו לא מעט רגעים בסרט ש

פסטיבל חיפה 2016: הצד השני

(שם הסרט במקור: S One Strane)

זה היה אמור להיות סרט שאני אוהב. הסרט שמייצג את קרואטיה השנה באוסקר. סרט שמספר סיפור שפותח פצעים אישיים, כמו גם פצעים לאומיים, ושיש בו שחקנית אחת מעולה ומאוד מרשימה. זה היה אמור להיות סרט טוב. אבל הוא לא.

כי אכן יש כאן סיפור מעניין, ושחקנית אחת נפלאה (קוראים לה קסניג'ה מארינקוביץ'. או משהו כזה), שמחזיקה את הסרט הזה בחיים לבדה. היא מחזיקה את הגוף שלה בסמכותיות, יודעת בדיוק מה היא רוצה, מה היא צריכה לעשות, יש לה את השגרה היומית הקבועה שלה, את העבודה והילדים (שהם עכשיו כבר גדולים) – הכל ידוע ומוכר ומסודר בחיים שלה. והכל במשחק הבטוח בעצמו שלה. ואז קורה משהו שמערער את זה – היא מקבלת טלפון מהעבר. והדרך שבה החיים שלה מתערערים בהדרגה – הכל עובר במשחק שלה. קסניג'ה מארינקוביץ'. שחקנית נפלאה.

אבל הבמאי לא עומד בסטנדרט של השחקנית שלו. כי הוא מ

פסטיבל חיפה 2016: אנשים שהם לא אני

יש לסרט הזה סצינה ראשונה נהדרת. משהו שמתחיל בשיא הרגש, ושאר הסרט צריך לכוון אותנו לשם, להסביר לנו איך הגיעה הדמות הראשית אל רגע כל כך קורע לב.

אבל כל שאר הסרט לא מעניין.

מאז שראיתי את הסרט במסגרת הקרנות האקדמיה לפני כמה חודשים, יש דיבור אצל המבקרים על הסרט השונה, הנועז, האחר הזה. הרפתקאה חד פעמית, ייחודית, תלאביבית, מייצגת דור צעיר שלם בעיר אחת ספיציפית. ועוד כל מיני סופרלטיבים של מבקרים. אני לא מבין את זה. אני לא מבין את הצורך ל

פסטיבל חיפה 2016: נמל בית

פעם ראשונה.

כבר למדתי לצפות מארז תדמור לליטוש בבימוי, לעבודה מעולה עם שחקנים, לסרטים מרגשים שיש בהם גם כוונה לאמירה מסוימת, וגם דרמה מבוימת טוב, מרגשת, אפקטיבית.

פעם ראשונה שאני יוצא מסרט של ארז תדמור מאוכזב.

כי צריך לומר: גם הפעם השחקנים משחקים טוב. כולם. והקאסט כאן נרחב במיוחד, ויש כאן גם חזרה של שחקן אהוב אחרי הרבה זמן שלא נראה על המסך (יורם חטב). והצילום גם כאן, כמו תמיד, מוקפד (נדמה שכל הסרט צולם בחורף, קודר, והאוירה העכורה, המתאימה לסיפור, חודרת לעצמות). אז כאילו נדמה שהכל טוב.

אבל הדרמה הפעם

פסטיבל חיפה 2016: חיי כקישוא

(שם הסרט במקור: Ma Vie de Courgette)

בפסטיבל חיפה השנה מצאתי כמה וכמה הפתעות טובות ונעימות. סרטים שאהבתי מאת במאים שלא פגשתי ולא שמעתי עליהם קודם. אבל לפעמים אתה מקבל בדיוק מה שאתה מצפה. ולפעמים גם זה נעים.

כששמעתי ששווייץ שולחת לאוסקר השנה סרט אנימציה שנקרא "חיי כקישוא", וכשראיתי את הטריילר, חשבתי: איזה סרט חמוווד! עכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, בעצם, כל מה שיש לי להגיד זה: איזה סרט חמוווד!

אבל צריך גם לומר שזה לא מובן מאליו. כי סרט האנימציה הזה מ