פסטיבל חיפה 2016: אנשים שהם לא אני

יש לסרט הזה סצינה ראשונה נהדרת. משהו שמתחיל בשיא הרגש, ושאר הסרט צריך לכוון אותנו לשם, להסביר לנו איך הגיעה הדמות הראשית אל רגע כל כך קורע לב.

אבל כל שאר הסרט לא מעניין.

people-that-are-not-meמאז שראיתי את הסרט במסגרת הקרנות האקדמיה לפני כמה חודשים, יש דיבור אצל המבקרים על הסרט השונה, הנועז, האחר הזה. הרפתקאה חד פעמית, ייחודית, תלאביבית, מייצגת דור צעיר שלם בעיר אחת ספיציפית. ועוד כל מיני סופרלטיבים של מבקרים. אני לא מבין את זה. אני לא מבין את הצורך ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: נמל בית

פעם ראשונה.

כבר למדתי לצפות מארז תדמור לליטוש בבימוי, לעבודה מעולה עם שחקנים, לסרטים מרגשים שיש בהם גם כוונה לאמירה מסוימת, וגם דרמה מבוימת טוב, מרגשת, אפקטיבית.

פעם ראשונה שאני יוצא מסרט של ארז תדמור מאוכזב.

כי צריך לומר: גם הפעם השחקנים משחקים טוב. כולם. והקאסט כאן נרחב במיוחד, ויש כאן גם חזרה של שחקן אהוב אחרי הרבה זמן שלא נראה על המסך (יורם חטב). והצילום גם כאן, כמו תמיד, מוקפד (נדמה שכל הסרט צולם בחורף, קודר, והאוירה העכורה, המתאימה לסיפור, חודרת לעצמות). אז כאילו נדמה שהכל טוב.

home-portאבל הדרמה הפעם להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: חיי כקישוא

(שם הסרט במקור: Ma Vie de Courgette)

בפסטיבל חיפה השנה מצאתי כמה וכמה הפתעות טובות ונעימות. סרטים שאהבתי מאת במאים שלא פגשתי ולא שמעתי עליהם קודם. אבל לפעמים אתה מקבל בדיוק מה שאתה מצפה. ולפעמים גם זה נעים.

כששמעתי ששווייץ שולחת לאוסקר השנה סרט אנימציה שנקרא "חיי כקישוא", וכשראיתי את הטריילר, חשבתי: איזה סרט חמוווד! עכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, בעצם, כל מה שיש לי להגיד זה: איזה סרט חמוווד!

ma-vie-de-courgetteאבל צריך גם לומר שזה לא מובן מאליו. כי סרט האנימציה הזה מ להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: לא פה ולא שם

יש הרבה דברים להעריך ב"לא פה ולא שם". יש כמה דברים טובים מאוד. אבל, בסופו של דבר, זה סרט שהוא קצת נחמד, וקצת מאכזב.

כי יש לא מעט ערבים בתל אביב. וערביות. בד"כ הם סטודנטים הגרים במעונות או בשכירות בשותפות עם עוד אחד או שניים (כמו היהודים, אגב). והם עובדים בעבודות מזדמנות (כמו היהודים), ויוצאים, ומבלים, ומעשנים, ויוצרים קשרים רומנטיים, ארעים או קבועים – הכל כמו היהודים. הם רק מגיעים בד"כ במקור מתרבות שמרנית יותר. וכאן מגיע ה"לא פה ולא שם". ההתנדנדות בין המסורת לבין המודרניות של תל אביב, עיר החטאים.

צריך לומר שהשליש הראשון של הסרט הוא גם החלק הכי טוב שלו. ההיכרות שלי עם שלוש הבנות שחולקות דירה בתל אביב.

bar-baharהסגנון האפיזודי הזה, שלא מקדם סיפור קדימה, אלא בוחר ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: הלילות של זאיינדה-רוד

(שם הסרט במקור: Shabhaye Zayendeh-Rood)

בשנות ה-90 פתאום נכנס לחיינו הקולנוע האיראני. לא היה פסטיבל קולנוע אחד בעולם שכיבד את עצמו ולא הציג סרטים איראנים. גם בישראל התחילו להקרין סרטים איראנים, ונושא הדגל של הקולנוע האיראני היה מוחסן מחמלבאף. סרטים שלו התחילו למלא את בתי הקולנוע של ישראל, ואחרי ש"גאבה" (1996) ו"רגע של תמימות" (גם 1996) זכו לקבלת פנים חמה גם בישראל, המפיצים אפילו הלכו אחורה והביאו לארץ סרטים שהוא עשה לפני כן כמו "סלאם סינמה" (1995) ו"זמן אהבה" (1990). אחרי "ליקוי חמה בקנדהאר" (2001) פרש מחמלבאף אל מאחורי הקלעים, והתעסק יותר בהפקה, ייעוץ, עריכה, וכיוב' לכל סרטי משפחת מחמלבאף (בנותיו ואשתו גם הן מביימות). והנה בשנים האחרונות חוזר מוחסן אל מרכז הבמה. אל פסטיבל חיפה 2016 הוא מביא סרט משוחזר שלו שנמצא בארכיונים האיראנים והוברח משם מכיוון שהשלטונות החרימו אותו. סרט משנת 1990 של במאי נערץ.

zayandeh-roodוהסרט הזה הוא… להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: רכבת לבוסאן

(שם הסרט במקור: Busanhaeng)

ראיתי את "רכבת לבוסאן" ונשארתי בחיים. אבל בקושי. ממש בקושי. שרדתי בעור שיניי.

וואו, זו היתה נסיעה מטורפת ברכבת. מפחיד, ממריץ אדרנלין, מושיב על קצה הכסא, מותח, פוער אישונים, מרשים מאוד.

אבל

צריך לומר גם שהדרמה שיש כאן היא פסיכולוגיה בגרוש. ומצד שני, היא מה שמונעת מהסרט הזה להפוך מסרט טוב מאוד לסרט ממש מצוין. אבל וואו, כמה שהסרט הזה טוב…

train-to-busanעל "רכבת לבוסאן" אני שומע כבר כמה חודשים. הסרט הוא הצלחה אדירה בכל העולם. על סרטי זומבים וזוועתונים אחרים אני בד"כ מדלג. הסרט הזה פרץ את גבולות הנישה, וסחף קהלים מסוגים שונים. הנה, גם אני בנסחפים. כי להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: אנונימית

(שם הסרט במקור: Complete Unknown)

ג'ושוע מרסטון האמריקאי התפרסם לפני קצת יותר מעשור כשהוא נסע לקולומביה ועשה סרט מציאות בסגנון קן לואץ' על מבריחת סמים מקומית שנוסעת לארה"ב. השחקנית הראשית בסרט הזה אפילו היתה מועמדת לאוסקר. "מריה הלבנה" אפילו הופץ בישראל, והיה אפילו סרט משובח למדי לטעמי. כמה שנים לאחר מכן נסע מרסטון לאלבניה, ועשה סרט מציאות על נקמות דם שבטיות. הסרט ייצג את אלבניה באותה שנה באוסקר.

עכשיו ג'ושוע מרסטון, האיש שמתמחה בקולנוע מציאות, עושה סרט שבו שום דבר לא אמיתי. והוא נופל על הפרצוף.

כי בחיי, זה סרט נורא ואיום. אכזבה גדולה. הפעם מבקש מרסטון לבדוק את הזהות שלנו. מה אם יכולנו לברוח מהחיים של עצמנו. ליום אחד. או לחיים שלמים. הבמאי שעשה סרטי מציאות אמיתית עושה סרט על אמנות השקר. והוא נכשל.

complete-unknownכי מרסטון לא בונה את הבסיס הדרמטי בצורה נאותה כדי שאני אוכל לצאת למסע הזה. הוא לא בונה בסיס כמעט בכלל. כי צריכה להיות בהתחלה איזושהי להמשיך לקרוא