איזה סרט יפה זה, "מסתור". באמת. כמו עטיפת מתנה מרשרשת.
איזה צילום יפה יש ב"מסתור". סבסטיאן אדשמיט הגרמני, שכבר צילם בעבר כמה סרטים ישראלים (למשל: "פלאפל אטומי", או "אדמה משוגעת") עושה כאן עבודה יפהפיה, מלווה בצבעוניות משכרת ובגוונים מפתים, מלאת תנועה שמוסיפה הרבה אנרגיה לסרט הזה.
איזו מוסיקה יפה נכתבה לסרט הזה. יונתן ריקליס (שאני מניח שיש לו קשר משפחתי לבמאי הסרט, ערן ריקליס) כתב כאן מוסיקה שמנסה להיכנס אל מתחת לעור של הדמויות האלו, וערן ריקליס, הבמאי, יודע להשתמש במוסיקה הזאת בטעם ובמידה.
איזה סרט זה "מסתור". סרט, אהמ, די בינוני, למען האמת.
כי עם כל הכיסוי הטכני המרשים שיש בסרט הזה, ולמיומנות המרשימה של ערן ריקליס הותיק בתזמור כל אלו לכדי סרט קולנוע, נדמה לי שהפקת "מסתור" יצאה לדרך בלי… להמשיך לקרוא ←
פעם גרתי בדירה שכורה עם שותפה. היה לה כלב. לפעמים גם אני הוצאתי את הכלב. לא רק בתור טובה לשותפה שלי, אלא כי רציתי. היה נחמד לצאת לפעמים עם הכלב הזה, גם אם הוא לא שלי (עד שהוא נשך אותי והשאיר לי צלקת. אבל זה סיפור אחר). אז "ההתנצלות" היפני הוא משהו דומה: סרט חביב ונחמד, אבל חסר מחויבות וזניח (ולא נושך).
כי זה הסיפור של הסרט: גבר מאבד את אשתו בתאונה. האהבה ביניהם פרחה והתפוגגה מזמן. אז הוא אמנם לא שמח שהיא מתה, אבל גם לא מי יודע מה עצוב. בן הזוג של החברה הכי טובה של אשתו ז"ל, שנסעה איתה באותו אוטובוס, ונפטרה גם היא, הוא באבל קשה, ולא במצב לטפל בילדים שלו. אז גיבורנו האדיש מציע לטפל בילדים במקומו. בינתיים, ככה, עד שהוא ישוב לאיתנו. ואז, רוב הסרט הוא אינטראקציה בינו לבין הילדים. והם כל כך חמודים. הילדים.
יש בסרט בדיחה חוזרת על הגיבור שלא מצליח לדווש אופניים בעליה עם הילדה הקטנה בסל הנגרר. כבד לו. אז היא מעודדת אותו. וזה משעשע כל פעם מחדש. סרט ממש חמוד. אבל ה להמשיך לקרוא ←
אתה יודע שלאבא היתה פילגש? כן, הוא בגד באמא. האשה הזו היתה …
צלצול טלפון. נגמרה השיחה.
אשה שוכבת בבית חולים. גיבור הסרט, שהוא לא אביה, בא לבקר אותה. הילדים שלו אומרים לו: עזוב אותה. מה אכפת לך ממנה? מה היא בשבילך? לך הביתה.
כותרות הפתיחה. כיתוב על רקע לבן, ומוסיקת גיטרה עדינה מכניסה אותי לאט לאוירה. חשבתי: אני הולך לאהוב את הסרט הזה. יש משהו קלאסי בסגנון הזה. אחרי זה הבנתי שיש הבדל בין קלאסי לבין מיושן. הסרט הזה נוטה יותר לשני.
כי הוא מבולגן, ולא מעמיק מספיק במערכות היחסים. יש כאן סיפור על להמשיך לקרוא ←
סרט מקסים ויפהפה, רק כזה שיכול היה להרוויח מעריכה קצת יותר קפדנית.
ראיתי סרט אחד של הבמאי הזה בעבר. קוראים לו סאבו. בסרט שראיתי הבמאי הזה הוכיח מקוריות, הומור מיוחד, אנושיות לצד אכזריות. יפני אמיתי. והנה מגיע הסרט האחרון של סאבו לפסטיבל חיפה, וכל מה שציינתי למעלה נמצא גם כאן. ומכיוון שסאבו הוא כבר במאי ותיק, המקצועיות שלו והנסיון שלו ניכרים, והקצב הוא אולי איטי מדי, ובכל זאת הוא שולט בטון ביד רמה, יודע לעבוד עם מוסיקה בצורה מאוד אפקטיבית ומצוינת, יודע לבנות את הסיפור בלי ליפול לקלישאות הוליוודיות, ועדיין להביא את הסרט לשיא מרגש ונפלא בסיום.הסכנה בסרטים שכאלו היא להפוך את הפושע המדופלם לצדיק גמור. זה מה שהוליווד עושה. הרוצח השכיר חוזר בתשובה. לא כאן. לא אצל סאבו היפני. מדובר ב להמשיך לקרוא ←
Never saw no miracle of science, that didn’t go from a blessing to a curse (Sting)
"מרג'ורי פריים" הוא סרט מאוד מעניין, שדן ביחסי הגומלין בין טכנולוגיה לאנושות, והוא גם סרט בלתי נסבל.
כי החומר של הסרט מרתק. סיפור על הולוגרמה של אדם, תוכנת מחשב, המוזנת בכל הנתונים של אדם שהיה חי פעם, ומוצגת בצלמו ובדמותו של המנוח בפני המתאבל/ת ומנהל איתה/ו שיחות על בסיס המידע שהוזן. הטכנולוגיה משמשת נחמה לאנושות. מעלה זכרונות של אהבה, משחזרת אהבה, במידה מסוימת עושה אהבה חדשה (לא מהסוג הסקסואלי). טכנולוגיה הרי באה לעזור לאנשים. אבל אולי, בסופו של דבר, היא לא באמת עוזרת. חומר מרתק למחשבה.
בכניסה לסרט אשה אחת אמרה: מה, לראות סרט עם ארבעה אנשים שאוכלים במסעדה ומדברים במשך שעתיים? נראה לי שאני אוותר. אני אומר: הלוואי ש"ארוחת הערב" היה באמת נראה ככה. כי יש כאן תצוגה של יצרים אנושיים אפלים לתפארת, אבל יש בימוי כל כך אינטנסיבי ומאומץ שמסתיר את מה שהסרט רוצה להראות.
כי יש כאן חבורה של נערים שעשו פשע נורא. וההורים שלהם נפגשים לדון מה לעשות בנידון. רומן פולנסקי עיבד את המחזה "אלוהי הקטל" לסרט שדן בהנחת יסוד דומה. והוא השאיר את הסרט בתוך ארבעה קירות. אורן מוברמן החליט שלא רק שהוא רוצה ל להמשיך לקרוא ←
הסרט הזה מתחיל בשיא הרגש. ברגע מאוד אמוציונלי של סצינת פרידה כואבת. אני נקשר לבחורה הזאת כבר מהתחלה.
ושאר הסרט לא מעניין.
"ברוכים הבאים למונפרנס" היה צריך להיות המרענן הרשמי של פסטיבל חיפה. סרט צעיר וחצוף שזכה בפרס "מצלמת הזהב" לסרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל קאן האחרון. אבל הדבר הצעיר העיקרי בו הוא הבלבול. הסרט הזה אמור להיות מסע התבגרות של אשה בת 30. הדרך שלה למצוא את המקום שלה, את הקול שלה בעולם. היא נפרדת מבן זוגה בכאב גדול, וצריכה עכשיו למצוא עוגן חדש בחיים. עבודה. מקום לגור. חברים וחברות חדשים. אולי גם אהבה נוספת. אבל בעיקר השלמה עם עצמה. והתסריט של הסרט מאוד מבולגן.
כי כל מיני דמויות עוברות בחיים של הדמות הראשית. אף אחת לא ממש להמשיך לקרוא ←
החתירה לנטורליסטיות קיצונית, השוטים הארוכים מאוד מאוד מאוד, בעיקר סטטיים, הדברנות הכפייתית, ההומור המאוד יומיומי ומשעשע, הסודות האינטימיים שיוצאים החוצה במהלך טבעי לחלוטין – הכל פה, כמו שהרומנים יודעים. וברמה גבוהה מאוד. אדריאן טיטאני הותיק נהדר בתפקיד האבא, וגלריה לא קטנה של שחקנים פשוט מתנהגים מול המצלמה כאילו היא לא קיימת, עושים דברים יומיומיים, פעולות מתמשכות, ומקרבים אותי בלי מאמץ בכלל (לפחות לא כזה שנראה לעין) אל הדמויות והסיפור שלהן בזמן מינימלי.
אבל כריסטי איפטימה, בסרטו הראשון, הולך רחוק מאוד עם קונספט הבימוי. רחוק מדי. הוא כל כך מסור ל להמשיך לקרוא ←
(שם הסרט במקור: Etgar Keret: Based on a True Story)
שני בחורים מהולנד מגיעים לארץ קטנה במזרח התיכון כדי לצלם סרט דוקומנטרי על סופר ישראלי. בדרך הם פוגשים איש בטחון ששואל אותם שאלות משונות, לא כולן קשורות לבטחון. בסופו של דבר הם עוברים את הבדיקה (בקושי, אבל עוברים), מגיעים לתל אביב, מדברים עם אתגר, בת זוגו, חבריו, מצלמים בישראל, ניו יורק, ובכלל ברחבי העולם (וכל הזמן עוברים דרך אותו איש בטחון), מצלמים לראיונות סופרים אחרים המדברים על אתגר – והתוצאה, סרט דוקומנטרי על סופר שבו לרגע אני לא בטוח מה אמיתי, ומה לא.
וזה כל הקסם של הסרט הזה. כי כזה הוא אתגר קרת. הוא מספר סיפורים (סטוריטלר) מחונן, ש להמשיך לקרוא ←
מאז שיהורם גאון קפץ משמחה כשקיבל צו קריאה לצבא ב-1968, ב"כל ממזר מלך" (הנה, כאן), לא ראיתי סרט ישראלי עם כל כך הרבה פאתוס על אהבת מורשת קרב, זכותנו על הארץ הזו, האדמה הזו, ועוד כהנה וכהנה.
ואולי יכול להיות שאני פשוט לא בנוי לאהוב את הסרט הזה. כי כן, הוא מרשים מאוד. אבל הוא גם בנוי לפי ערכיה של גברת שרת התרבות של מדינת ישראל. ואני לא ממעריציה. אני מהצד השני. זה שמסרב להיכנע להפחדה. זה שחושב שלמרות מה שנראה, מדינת ישראל כבר לא נמצאת בסכנת הכחדה מיידית. אנחנו כבר פה, ועומדים. עכשיו אני רוצה לחיות פה בצורה נורמלית. פחות או יותר.
אבל מהצד השני יש אנשים שלא מאמינים בקיומו האפשרי של שלום עם הערבים. אנחנו צריכים לעבור עוד סיבוב לחימה אחד (לפחות), להראות להם מה זה, להראות להם את חוזקו של צה"ל, של עם ישראל, של הרעיון הציוני. רק אז הם יכנעו, ואז נוכל לשיר את השיר שמלווה את כותרות הסיום של הסרט הזה, "אזימוט": "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה". אבל עד אז: מלחמה.
אני אמנם די מגחך על הסרט הזה, אבל קשה להתנגד לו באמת. כי בבסיסו ע להמשיך לקרוא ←