פסטיבל חיפה 2018: נשים מתות מהלכות

(שם הסרט במקור: Dead Women Walking)

עם סיום פסטיבל חיפה אני רוצה לכתוב עוד כמה מילים על אחד הסרטים שזכה בפרס בפסטיבל (פרס הסרט הבינלאומי), סרטה האמריקאי של הישראלית הגר בן-אשר, "נשים מתות מהלכות", שהיה חווית צפיה מאוד מעניינת. עד לפני כמה חודשים לא ידעתי בכלל שבן-אשר הלכה לאמריקה. והנה מגיע משם פרויקט שהוא לא רק פרי עטה, אלא שהסרט הזה יש לו הרגשה אחרת לגמרי מסרטיה הישראלים של בן-אשר.

חשבתי:

מזל טוב. הגר בן-אשר הגיעה לאמריקה. בדרך כלל אני מחשיב את זה לקללה, כי המכונה האמריקאית, על פי רוב, שואבת את הנשמה מנפשו של האמן, אבל הפרויקט הראשון של הגר בן-אשר בארה"ב שונה מהסיפורים שאני בדרך כלל שומע על אנשי קולנוע שמגיעים לאמריקה. יש משהו מרענן (עד כמה שסרט על נידונות למוות יכול להיות מרענן) בבימוי של בן-אשר בפרויקט הזה. משהו זז יותר מהר. משהו מתקשר בבהירות יותר צלולה. ואני דווקא אהבתי את מה שבן-אשר עשתה ב"נותנת" (ופחות ב"פורצת"), רק שבן-אשר מראה סימנים של שינוי. של התפתחות אמנותית. אולי בגלל מבנה התסריט האפיזודיאלי, אולי בגלל הסביבה האחרת שבה היא פועלת, כבר מהתחלה הרגשתי שבן-אשר עובדת אחרת משיטת העבודה שלה בישראל.

אבל בואו נדבר רגע בצורה יותר פרטנית על הפרויקט הזה. מדובר באוסף של סיפורים קצרים שלא קשורים אחד לשני. במרכז כולם דמויות שעומדות לפני הוצאה להורג בעוון פשע (או דמויות שקשורות אל אותן נידונות למוות). כולן נשים. וזה כל הקשר ביניהן. אז כבר מהתחלה יש לי רתיעה מהפרויקט הזה: במקרה של פשע, רצח, הסימפטיה שלי היא אוטומטית עם הקורבנות, ולא עם הרוצחות. מה גם שהסיפור הראשון באוסף הזה מציב במרכזו דמות די אנטיפטית, שאני לא יכול לתקשר איתה.

אבל בהדרגה מצליחה בן-אשר ל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל חיפה 2018: הכנסיה החדשה

(שם הסרט במקור: First Reformed)

סוף הסרט די מהמם. הדרך אליו קשה. ויה דולורוזה.דת היא לא רק ספר קדוש. היא ספר הדרכה לחיים. האור שמוביל את האנשים. אבל אם הדת תהיה רק דיון תיאולוגי, אז אין בה טעם. ו"הכנסיה החדשה" היא, ברובו, סרט שהוא דיון על דת, מבלי להראות איך היא משפיעה על החיים. מבלי לתת לי להרגיש את החיים עצמם, את האנשים עצמם.

כי הסרט כולו הוא בעצם קריינות של יומן. הכומר כותב יומן, ומלווה את כל הסרט בוויס-אובר. מפרשן את הסרט. את עצמו. הצילום של הסרט כולו סטטי. סצינות ארוכות של להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: צעד אחד מאחורי השרף

(שם הסרט במקור: Un pas în urma serafimilor)

אני מאוד אוהב סרטים כאלו. סרטים שיש בהם כאילו מן הצפוי, אבל יש בהם גם הפתעה, חשיבה עמוקה, ומיומנות קולנועית שמותאמת לנושא.

"צעד אחד מאחורי השרף" היה הזוכה הגדול של טקס פרסי הגופו של האקדמיה הרומנית השנה (דיווחתי על זה כאן), ועכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, אני מבין למה. מצד אחד, יש כאן סרט כמעט מתסיס: סיפור שחושף את השחיתות ופשיטת הרגל המוסרית של מוסד הכמורה והממסד הדתי כולו ברומניה. מצד שני, יש שם משהו, בכל זאת, בלב הזה, שעדיין פועם. משהו שעדיין לא נשכח, ובכל זאת המקור הטהור, האמונה, אהבת האל והרצון לעבוד רק אותו – הניצוץ הזה עדיין קיים איפשהו שם, עמוק בפנים, מתחת לשכבות עבות מאוד של חטא מעשי מאוד.

לתפקיד הכומר הראשי, השליט הקשוח המתעמר בכולם, נבחרה הבחירה הצפויה לכאורה: ולאד איבאנוב, שחקן שמתמחה בגילום דמויות שטניות, עוד מאז היה הרופא חסר הרחמים שמבצע הפלות ב"4 חודשים, 3 שבועות, ויומיים". אבל גם איבאנוב (בהדרכתו של דניאל סאנדו הבמאי) עושה כאן את הלא צפוי: כן, הדמות שלו מושחתת וחסרת רחמים, אבל יש גם לא מעט רגעים שבהם הכומר הזה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: קריאה לחלומות

נסיון מעניין, הסרט הזה. אקספרימנט. מסקרן. עם כוונה. נסיון מעניין, אבל לא מוצלח.

מהם חלומות? סרטים? יצירות אמנות? אילו אלמנטים מהחיים מרכיבים את החלומות שלנו? איך החלומות שאנחנו חולמים משפיעים חזרה על החיים שלנו?

שאלות מעניינות. יצירה אמביציוזית המבקשת לדון ברצינות בשאלות האלו. אמביציה שבסופו של דבר די מתרסקת.יש כאן רעיון מדליק: בחורה יפנית עולה על רעיון: היא מפרסמת מודעה בעיתון, ומבקשת מאנשים לשלוח לה את פרטי החלומות שהם חולמים. תמורת תשלום היא תשתדל להמחיז אותו, להחיות את החלום. סטארט-אפ. אבל לסרט הזה אין מספיק דמיון. כי קודם כל: למה בכלל יפן? מה הקשר של יפן וישראל? למה עירוב התרבויות הזה?

ומעבר לכך: איפשהו באמצע הסרט יש סצינה שבה הבחורה רוקדת ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: במעברים

(שם הסרט במקור: In den Gängen)

יש את האימרה הנודעת של מרשל מקלוהן: המדיום הוא המסר. הסרט הגרמני הזה עושה וריאציה לאותה אימרה, וטוען: הסביבה היא ההתנהגות.

הסרט היפהפה והחכם הזה מתרחש ברובו בסופרמרקט. גדול. ענק. כמויות הסחורה כל כך עצומות שסידורן מתבצע בעזרת מלגזות. מכונות. תומאס שטובר הבמאי מצלם את הסביבה הצרכנית, התעשייתית, המודרנית של הסופרמרקט, ומנסה למצוא בתוכה את האלמנט האנושי, את הרגש, את האהבה. כבר מההתחלה, כאשר מצולמים המעברים האלו, שטובר מעטר אותם במוסיקה קלאסית, המחפשת את הרגש במקומות הצרכניים. אל תוך המעברים האלו מגיע גיבור הסרט, סדרן סחורה חדש (פרנץ רוגובסקי, "טרנזיט", בהופעה שקטה ויפה), בחור מופנם שמדבר מעט מאוד, ותוך כדי שהוא לומד את העבודה הוא מנסה לפתח קשר רומנטי מהוסס עם סדרנית סחורה אחרת (סנדרה הולר, הבת של "טוני ארדמן", בהופעה מקסימה ונוגעת ללב). האם יש סיכוי לטיפת אנושיות בעולם תעשייתי?וכך מפתח שטובר את הסיפור המהוסס והעדין הזה בקצב מדוד, איטי, כשהוא ממלא את העולם של סדרן הסחורה הזה לאט לאט ביומיום השגרתי של העבודה המכנית, ובמקביל, מנסה למצוא רגעים עדינים בעולם קר ומתכתי. הוא מתאהב בה, אבל האהבה בלתי מושגת. אבל אולי בכל זאת. בסצינה יפהפיה היא שרה שיר, ו להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: תל אביב על האש

יש גם חומוס בסרט, אז אני חושב שמשפט הסיכום הכי קולע לסרט הזה הוא: אחלה סרט

לעשות קומדיה מהמצב. לא פשוט. "תל אביב על האש" היא קומדיה מוצלחת על המצב. עם קצת יותר לחיצה על דוושת הדרמה, הסרט הזה היה באמת סוחף, אבל כמו שהוא, הוא מאוד מצחיק, ויש בו לא מעט אבחנות מעניינות.

כמו למשל, שגם הפלסטינים לא משתגעים על אוסלו. וכמו למשל, שהאדמה הזאת שאני ואת והוא והיא חיים עליה היא גם הבית שלהם (אומרים בסרט: אתם יודעים מה טוב בפריס? שאין שם כיבוש. אבל אז אחת אומרת: החיים שלי פה. העבודה שלי פה. המשפחה שלי פה. הבית שלי פה). וכמו למשל שהיהודים צריכים את עניין השליטה, אבל אפשר גם לקנות אותם (את היהודים) עם משחקי כבוד, גם אם הוא מזויף. וכמו למשל, שכרגע אין לנו משהו אחר לעשות מלבד להמשיך את הריקוד האבסורדי של הסכסוך הבלתי פתיר הזה.

את כל זה (ועוד) אפשר ללמוד מהסרט הזה. כי יש כאן עלילה חכמה: אופרת סבון פלסטינית הנכתבת על ידי להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: עץ תאנה

חיכיתי מאוד לסרט הזה. מקריאה מוקדמת היתה לי הרגשה שעלם-וורק דוידיאן, הבמאית, כאן בסרטה הראשון, מביאה את הלב והנשמה שלה לכאן. זכרונות אישיים, כמעט אוטוביוגרפיים, תשומת לב לסיפור ולפרטים, השקעה כספית ניכרת (בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית). גם לישראלים יוצאי אתיופיה מגיע הסרט הגדול שלהם.

בסופו של דבר, הסרט אכן מאוד מרשים (ורואים את הכסף על המסך טוב מאוד), אבל הוא גם קצת מאוהב בעצמו, ומפספס אותי.

כי דוידיאן כנראה זוכרת בעיקר ריחות. מקומות. צלילים. עצים. סביבה. והיא עובדת קשה מאוד כדי לשחזר את ההרגשה של מה זה אומר לגור באתיופיה. בימים ההם, ואולי גם בזמן הזה. "עץ תאנה" משקיע את כל מה שיש לו בצילום, בעיצוב אמנותי, במוסיקה, בעיצוב פס-קול. בבניית העולם שמקיף את הדמויות. הסרט הזה מצוין בדרך שבה הוא מכניס אותי לעולם זר, אחר, שונה. הנשים העובדות קשה מאוד בתחזוקת הבית. השפה. הדרך שבה הבתים בנויים. אתיופיה היא עולם מאוד שונה ממה שאני מכיר, מרתקת, עם ריחות ומאכלים מסקרנים.

אבל זה סרט נשיונל ג'יאוגרפיק, לא סרט קולנוע. כי בכל הקשור בבניית הנראטיב, בלקיחת הצופה ביד בעזרת דמות אחת או שתיים, בבניית מתח וחרדה לגורלה של אותה דמות – בכל זה דוידיאן עושה עבודה הרבה פחות טובה. אמנם השחקנית הראשית חביבה, ולא צריכה לעשות הרבה, ו להמשיך לקרוא