קטגוריה: פסטיבל חיפה 2019
פסטיבל חיפה 2019: ג'ירפה
(שם הסרט במקור: Дылда)
כשקראתי את התקציר של הסרט, לא ממש הבנתי על מה הסרט.
גם אחרי שראיתי את הסרט, את כל השעתיים ורבע שלו, לא ממש הבנתי על מה הסרט.
יש כאן שתי בחורות. אחת מאוד גבוהה. שתיהן עובדות באיזשהו מוסד לטיפול באנשים שעכשיו חזרו מהמלחמה, והם פצועים ברמה כזאת או אחרת. רק אחד מהפצועים מקבל איזשהו קו נראטיבי (הוא משותק בכל הגוף. רוצה למות. אשתו באה לבקר. וזהו). בשאר הזמן זה בעיקר שתי הבחורות האלו. הגבוהה סובלת מאיזושהי תסמונת (כנראה טראומה מהמלחמה) שגורמת לה ממש לקפוא על מקומה באופן פתאומי למשך כמה דקות. ואז לחזור לתפקוד רגיל (זאת הסצינה הראשונה של הסרט). ויש את הבחורה השניה. כנראה חברה שלה. אולי אפילו בת הזוג שלה. אולי. ויש ילד קטן.
הילד הקטן הזה מעורב בטרגדיה שמתרחשת בחלק הראשון של הסרט. אבל להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2019: יום לבן, לבן
(שם הסרט במקור: Hvítur, Hvítur Dagur)
אני מניח שהקשת הדרמטית של הסרט הזה היתה צריכה כולה להוביל אל הסצינה האחרונה והיפהפיה: ההשלמה של גיבור הסרט עם מותה של אשתו, בסצינה הראשונה. אבל אין בסרט הזה "קשת דרמטית". "יום לבן, לבן" משובץ בכמה סצינות נפלאות, אנושיות ("אנושיות" לאו דווקא אומר חמות ונעימות. יש כאן כמה סצינות קשות ואלימות, שגם הן אנושיות, כי גם זה טבע האדם, במיוחד ברגעים עצובים מאוד), אבל חלק לא קטן מהסרט הוא מבט מהצד על האדם, מבלי באמת להעביר אותי תהליך.
בתחילת הסרט יש ציטוט של מישהו לא ידוע המדבר על כך שבמזג אויר קיצוני כמו זה שבאיסלנד, בו הערפל מכסה את כל השטח כמעט טוטאלית, בעולם לבן לבן שכזה, ביום לבן לבן שכזה, המתים יכולים לדבר איתנו, או משהו כזה. כלומר, הסרט מתרכז מאוד בלקחת אותי, איש לא איסלנדי, לטיול בנופים והכרת מזג האויר של איסלנד. אחרי סצינת פתיחה מרשימה שהיא תיאור המוות, הסרט לוקח הרבה הרבה זמן כדי לצלם לי בית מסוים מרחוק בשעות שונות של היום, במצבים שונים של מזג אויר.
"יום לבן, לבן" נמנע כמעט לחלוטין מקלוז-אפים, והוא מתרכז בחלק גדול מהסרט בתיאור הסביבה, הכבישים, הרטיבות של האספלט, והערפל, הו, הערפל. ובתוך כל זה, האלמן. חמור סבר. מרשים מאוד. לא מתפרק מעצב. לא מתאבל. רק חמור סבר. היחידה שנכנסת לליבו היא הנכדה הקטנה. הסצינות בין הסב והנכדה מקסימות ומלבבות. בסצינה אחת הבמאי מתקרב סוף סוף אל שניהם, והתוצאה היא להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2019: אמא
(שם הסרט במקור: Madre)
לסרט הזה יש סצינת פתיחה כל כך טובה, כל כך מרגשת, כל כך מדהימה – עד ששאר הסרט לא מחלים ממנה. לא עומד בסטנדרט של ההתחלה.
רודריגו סורוגויין. השם של הבמאי הזה נמצא בשנים האחרונות בפסטיבלים בכירים ובמועמדויות של טקסי פרסים שונים. את הסרט הקודם שלו ראיתי בפסטיבל טורונטו בשנה שעברה, והתרשמתי מהכשרון הנהדר שלו, ומהצד השני גם מצאתי בו חסרונות. רציתי לראות עוד מהבמאי הזה, כי בכל זאת, הוא מוכשר. והסצינה הראשונה של "אמא" היא קולנוע מופלא. הצגת חוף הים, המקום שממנו מתקשר הילד, ואז מעבר לדירה של האמא, והיצמדות למקום הזה, לדירה הזאת, עם דרגת חרדה הולכת וגוברת למה שקורה עם הילד בחוף. כמו ב"אשמים" הדני מתחילת השנה, אנחנו רק שומעים את הילד, לא רואים אותו, הדמיון עובד, ההרגשה של המצוקה עוטפת אותי באולם בגלל התגובות של השחקנית (האמא משם הסרט), בגלל הצילום בתנועה חלקה – הבימוי החכם מכניס אותי לסוג של הלם.
ואז הסרט עובר 10 שנים קדימה. והרגש נרגע, שלא לומר מת. ב"הכל אודות אמא", למשל, האסון בחיי גיבורת הסרט חוזר לב להמשיך לקרוא
פסטיבל חיפה 2019: הצגת הקולנוע האחרונה בבוקרשט
שם הסרט במקור: נלסון
לקראת סוף השנה שעברה חיפשתי חומר לפרויקט השנתי שלי על הסרטים הישראלים המסקרנים של השנה הבאה. נתקלתי גם בחומר על הסרט הזה, "נלסון". בפוסט שפרסמתי כתבתי על "נלסון":
הסיפור שאפתני מאוד, והקאסט מלא בשחקנים מאוקראינה ומרומניה, בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית עצומת מימדים, שיכולה להיות מרשימה מאוד, או מגוחכת ומביכה מאוד.
איתן 