פסטיבל חיפה 2019: היו ימים בטרובצ'בסק

(שם הסרט במקור: Однажды в Трубчевске)

הסצינה הראשונה של הסרט מראה איש אחד דג דגים.

הסצינה האחרונה של הסרט מראה חבורה של נערות שאנחנו לא מכירים מסתודדות. לא שומעים מה הן אומרות.

אני גם לא מכיר את האיש הזה שדג דגים. לא הוא ולא הנערות נראים במהלך הסרט, מלבד בסצינות האלו.

אז הסרט הזה לא ממש מתעניין באנשים. לאריסה סאדילובה הבמאית כנראה מתעניינת באוירה של המקום הזה שנקרא טרובצ'בסק. במזג האויר. במוסיקה שנשמעת מהרדיו שם. בכבישים ובעיצוב הסביבה. בהכל, חוץ מהאנשים שכל המקום הזה עוצב בשבילם.

כי הנה, במרכז הסרט יש דווקא סיפור. אמנם לא מאוד מסובך, אמנם לא מאוד מקורי, אבל אנושי. מסיפור דומה הרומנים, למשל, עשו סרט נהדר שנקרא "יום שלישי אחרי החגים". הבמאית הרוסיה הזאת מספרת על אשה אחת שבוגדת בבעלה עם השכן (גם הוא נשוי). החלקים הראשונים של הסרט מתעדים די בפירוט את המכניקה של הבגידה. איפה הם נפגשים, לאיפה הם נוסעים, ומתי הם חוזרים.

אבל היא מדלגת על הרבה פרטים בסיפור הזה. הסקס לא קיים בסרט הזה (הוא קיים, אבל לא רואים). אבל עוד לפני זה – אין כמעט מערכת יחסים כאן. הם כמעט ולא מדברים. ובחלקים לא מעטים בהם יש כאן שיחות בין אנשים, סאדילובה מ להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: בוכרא פי אל מישמיש

איזה פספוס.

מסתבר שפעם, לפני כמעט 80 שנה, נולדה במצרים דמות אנימציה מפורסמת מאוד. פוליטיקה ומריבות בינאישיות קברו את הדמות הזאת, וכמעט העלימו אותה מהזכרון ההסטורי. הסרט הזה בא לעשות צדק עם האנשים שיצרו את מישמיש אפנדי, סוג של מיקי מאוס בערבית.

אז זה מתחיל עם צאצאי האחים פרנקל, יוצרי המישמיש הזה. הם מבקשים לשחזר גלגלי פילם ישנים. ולתוך מכתב המגולל את סיפורם ערוכים מפגשים משפחתיים, העלאת זכרונות, ראיונות עם חוקרי תרבות ערבית וחוקרי הסטוריית האנימציה בפרט, ואנימציה בעולם הערבי בכלל.

והכל משובץ באינספור רגעים של סרטי מישמיש אפנדי משוחזרים. וזאת הבעיה שלי עם הסרט. הרי כששומעים "סרטים מצוירים", הקונוטציה היא בדרך כלל סרטי ילדים. משהו חמוד ומשעשע. מצחיק. אבל הסרט הזה בא לספר סיפור רציני, והוא נכנע פעם אחר פעם ל"איזה חמוווד".כי הנה, יש שלושה אחים שיוצרים בשלושים אצבעות ידיהם סרטי אנימציה במצרים של שנות ה-30. הם לאט לאט זוכים ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: באקוראו

(שם הסרט במקור: Bacurau)

הסרט היה היה השנה בפסטיבל קאן. ולא סתם, בתחרות הראשית של הפסטיבל החשוב הזה. ולא סתם, הוא אפילו זכה בפרס חבר השופטים.

אז הציפיה היא שיהיה כאן סרט איכות ממדרגה ראשונה.

תשכחו מזה.

זה לא סרט רע, ה"באקוראו" הזה, אבל מכל בחינה, זה בעצם בי-מובי שכאילו הגיע לכאן במנהרת זמן משנות ה-50 או ה-60.זה מתחיל כבר מכותרות הפתיחה. כל שחקן, והדמות שהוא מגלם, ובין שמו של השחקן לבין שם הדמות – שורה של נקודות. כמו שהיו עושים פעם, עוד בזמנו של צ'רלי צ'פלין. זה ממשיך באלימות הקיצונית, שמצולמת בהגזמה מכוונת, במעברים בין סצינות שנראים כאילו הסרט עבר בחדר עריכה של סרטי חתונה ישנים, תוספות הבזקים של שוטים שמוכנסים בצורה לא מאוד אלגנטית אל הסרט, בתוספת לא מעט עירום וסקס לא מאוד נחוץ שנערך אל תוך הסרט בצורה כמעט פרובוקטיבית מכוונת, ובטראשיות בולטת, בדמות צלחת מעופפת.

לא, זה לא סרט מדע בדיוני. אבל המצאותה של הצלחת מעופפת פתאום בפריים מעוררת ג להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: אפריקה

מעט מאוד ידעתי על הסרט הזה לפני שראיתי אותו. מבחינתי הוא הגיע כמעט משום מקום. לא מזמן דיווחו שיש כמה סרטים ישראלים בפסטיבל טורונטו היוקרתי. כמה ששמעתי עליהם (וראיתי אותם), שהתחרו וגם זכו בפרסי אופיר, וכאלו שכבר הופצו בישראל, וגם אחד שלא שמעתי על הבמאי שלו, ולא ידעתי בכלל שיש סרט כזה. סיפרו שבסרט הזה הבמאי מלהק את אבא ואמא שלו לתפקידים הראשיים, מה שנשמע קצת חשוד, כי זה עושה רושם של סרט מאוד מאוד עני. וכל מה שידעתי על הסיפור של הסרט היה שהאיש המבוגר במרכז הסיפור מקבל בתחילת הסרט הודעה על כך שאת האחריות על הטקס השנתי, אחריות שהוא לקח על עצמו במשך עשרות שנים, העבירו אותה לאנשים צעירים יותר במסגרת רענון השורות. והאיש מתחיל להרגיש חסר חשיבות. זה כל מה שידעתי על הסרט, מה שהפך אותו בעיניי לקצת חשוד, כי זה נראה לי סרט קטן מדי שאולי גם אין לו באמת ערך קולנועי סביר בכלל. ומצד שני, הוא היה כבר בטורונטו, אז אולי יש בו יותר ממה שנראה במבט ראשון.

אז אחרי שראיתי את הסרט, התשובה לתהיה היא סוג של שילוב בין השתיים: "אפריקה" הוא לטעמי הרבה יותר טוב ממה שאני חשבתי שהוא יהיה, אבל הוא גם רחוק מאוד מסרט שבאמת יזיז לי משהו בלב.כי מצד אחד, אכן יש כאן דמות ראשית שמחזיקה מסך. בקול שלו, בפאוזות שהוא לוקח בין המילים, בהליכה שלו – מאיר גרנר הוא אולי לא שחקן מקצועי, אבל הוא שחקן לכל דבר, שמחזיק את העניין שלי בגורל הדמות שלו, בגורל הסרט כולו בעצם, בכל רגע ורגע שבו הוא נמצא על המסך (שזה כמעט כל הסרט). גם ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: בזמן מלחמה

(שם הסרט במקור: Mientras Dure la Guerra)

אלחנדרו אמנבר. הוא היה פעם במאי משובח. מרתק. בסוף שנות ה-90 ובתחילת המילניום הוא הוציא סדרה מרגשת של סרטים נהדרים. "תזה", "פקח את עיניך" (שאחר כך הפך ל"ונילה סקיי" בכיכובו של טום קרוז), "האחרים" (בכיכובה של מי שהיתה אז אשתו של טום קרוז, ניקול קידמן), והשיא – "הים שבפנים", שגם זכה באוסקר לסרט הזר. הסרט הבא היה "אגורא", דרמה הסטורית מבולבלת שנכשלה (גם אושרי כהן היה בסרט הזה, ומאוד הצחיק אותי שבאחת הסצינות, היהודי הכשר הזה צעק "אני נוצרי!"). הכשלון הזה עצר את הקריירה של אמנבר בחריקת בלמים. לקח לו בערך 6 שנים לעשות עוד סרט, שגם הוא נכשל. והנה, עכשיו, הוא סוף סוף חוזר. נדמה לי שהסרט החדש של אמנבר מחזיר לו שוב את ההילה. את הפרסום. את ההצלחה.

חבל ש"בזמן מלחמה" לא מחזיר לי את הבמאי שאהבתי. כי הסרט הזה הוא, הו, כה יבש. כל כך חסר את ההתלהבות שסחפה אותי בסרטיו הראשונים. נדמה לי שהסרט הזה ידבר, קודם כל, לספרדים שמכירים את ההסטוריה של ארצם. כי, בבסיסו, "בזמן מלחמה" הוא בעצם תיעוד עליתו של הגנרל פרנקו לשלטון בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20. האיש ששלט קרוב ל-40 שנה בספרד הדיקטטורית. ומי שלא מכיר את הדמויות הפועלות לא מאוד יתעניין בסרט הזה.

אבל לסרט הזה יש בעיה חמורה הרבה יותר. הרי יש כאן מלחמה. מלחמת אזרחים. אנשים נהרגים. נלקחים למעצר. מעונים. נשים נשארות לבד. גורלות נחרצים. אבל האנשים שבמרכז הסרט הזה? הולכים לשתות קפה. יש כאן סיפור על איזשהו דיקן של איזושהי אוניברסיטה. הוא, ושני חברים, הולכים כל שבוע, ביום קבוע, בשעה קבועה, לבית קפה. כדי לשתות קפה. וכדי ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: בשורות טובות

זה הסרט שהיה אמור להיות על טיפולי פוריות. זה הסרט שהיה אמור להיות האישי ביותר של ארז תדמור, דרמה חודרת קרביים על כל התסכולים, התקוות, היאוש, וההצלחה של הרצון הנואש לילד. ואז אתה מתיישב באולם הקולנוע, מוכן ורוצה להתרגש, והסצינה הראשונה בסרט היא בכלל סצינה קומית שכאילו לקוחה מתוכנית מערכונים. כצופה אני מאבד שיווי משקל.

אבל, מסתבר, ארז תדמור (ורועי אסף שותפו לתסריט, שהוא גם השחקן הראשי) הם אנשים חכמים יותר מזה. "בשורות טובות" הוא אכן סרט נהדר ומרגש (ומפתיע), הוא רק לא הסרט שאני חשבתי שהוא הולך להיות.

כי הסרט הזה הוא לא על טיפולי פוריות. "בשורות טובות" שואל שאלה רחבה יותר. השאלה היא: מה זה ילד בכלל? למה להיכנס לכל התהליך המסובך הזה, למערבולת הרגשות והמצבים הגופניים הלא נעימים האלו? הרי למה אנחנו בעצם רוצים ילדים? בשביל מה זה טוב?

שאלה שנשמעת מטופשת. "בשורות טובות" מדגים שבעצם זה לא כל כך ברור מאליו. אנשים הרי רוצים להתפתח. להצליח בקריירות שלהם. להחזיק במספיק כסף כדי שיוכלו להינות מהחיים. שהחברים, המשפחה יעריכו אותם. וילד זה סמל סטטוס. מגיל מסוים שואלים אותך כל הזמן: נו, מה עם ילד? איך אין לך עוד ילדים? לכולם מסביבך יש פתאום ילדים, ואתה מרגיש שאתה נשאר מאחור. אתה לא מספיק גבר. את לא מספיק אשה. ההורים מאוכזבים. רוצים נכדים. זה גם עניין של כבוד. לבת של ההוא מהמכולת כבר יש שלושה. מה קורה איתכם, תגידו? ומה תשאירו אחריכם, הא?! את לא רוצה מישהו שידאג לכם כשתהיו זקנים?שרשרת שאלות ודאגות ארוכה מאוד, וכל זה לא קשור בכלל לסיבה המקורית: ילד נולד מתוך יחסי מין. יחסי אהבה בין שני זוג. לגבר ולאישה שבמרכז הסרט הזה יש מערכת יחסים אוהבת. אבל יש להם גם קריירות לוחצות. ויש להם בעיות בפוריות. הבעיות האישיות האלו פוגעות בכבוד שלהם. משחק העמדות הפנים שהם משחקים על בסיס יומיומי כדי למכור את עצמם, כדי לקדם את הקריירה שלהם, את מעמדם בחברה, המשחק הזה הופך קשה יותר מיום ליום. הכבוד האישי שלהם נפגע. איך עומדים בכל הלחצים של החיים (עבודה, הורים, משפחה) כשמשהו כל כך בסיסי נשבר?

"בשורות טובות" מספר על המקום הזה שבו גבר ואשה לומדים להבין מה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: תמימות

(שם הסרט במקור: Der Unschuldige)

הסרט הזה הוא טסט קייס מעניין להקרנות סרטים בפסטיבלים בכלל. כי סרט כזה ניתן לראות רק בפסטיבל סרטים. ולפעמים יש גם סרטים כאלו. סרטים לא טובים, אבל דווקא מעניינים. כזה הוא "תמימות" – סרט חורק, מאוד חורק, אבל לא נורא בכלל, בסופו של דבר.

כי הדיון כאן הוא על דת. או יותר נכון, על הממסד הדתי. על דרכי הפעולה שלו. האם הוא באמת דואג לאדם המאמין, או דואג יותר לממסד עצמו? אז יש כאן סיפור מעניין על אשה דתיה, מאמינה. בעבר היא היתה מאוהבת בגבר שנכנס לכלא, אולי על לא עוול בכפו (ואולי הוא דווקא כן אשם). לא מזמן הוא השתחרר, והנה הוא אולי מופיע חזרה בחייה של האשה, שמאז התחתנה עם גבר אחר והקימה משפחה, ואפילו יש לה כבר שתי בנות שהגיעו לגיל העשרה.אז ראשית, הבעיה הגדולה של הסרט הזה היא חוסר הבטחון הכל כך בולט של ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: שעתו האחרונה של מר קול

אני לא מחובבי הבמאי דורון ערן. למעשה, אני די מתעב את הסרטים שלו (לפחות את אלו שראיתי. "נמס בגשם", למשל. או "סנאפשוט". וגם את "רוח חדשה" לא אהבתי). ובכל זאת, מצאתי את עצמי הולך לראות גם את הסרט החדש הזה שלו. ולא, זה לא סרט טוב. מה פתאום. אבל הפעם, נדמה לי, זאת לא אשמתו של ערן. הפעם הוא לקח על עצמו משימה ייחודית ולא שכיחה שגם במאים הרבה יותר גדולים ממנו היו כנראה נכשלים בה. כי מדובר כאן באחד מאותם סרטים שבהם יש רק שחקן אחד (פחות או יותר), והסרט מתרחש, פחות או יותר, בלוקיישן אחד. הסכנה העיקרית בסרט שכזה היא המלאכתיות של הסיטואציה. ו"מר קול" נופל כאן בגדול.

אנשים בד"כ לא מדברים לעצמם, וגם אם הם בטלפון, אנחנו כצופים אמורים לדעת מה הצד השני אומר, כי אנחנו חייבים להבין את התגובות של הגיבור. בסרט הזה, הטקסט כל כך לא אמין, עד שמהר מאוד אני מוצא את עצמי מחוץ לסיטואציה. הגיבור מדבר רוב הזמן בטלפון. ואז הוא אומר משהו כמו: "מה את אומרת? אם אני קראתי את "המשפט"? של מי זה? של קפקא?", כלומר, הוא חוזר גם על הרפליקות של הצד השני, שאותו אנחנו לא שומעים. זה קורה הרבה מאוד בסרט, וזה רק אחד הדברים שהופך אותו למעיק.

הסיטואציה עצמה גם לא ממש ברורה. מר קול אמור להיכנס לכלא, אבל בתוך הכלא יש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: לארה

(שם הסרט במקור: Lara)

יאן אולה גרסטר. "לארה" הוא בסך הכל הסרט השני שלו. לפני 6 שנים, הסרט הראשון שלו, "או בוי", זכה בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה הגרמנית. סרט קטן, חכם, מצחיק, אבל עם מחשבה רצינית מאחוריו. והנה מגיע הסרט השני של גרסטר. הוא כבר בן 41. וזה בסך הכל הסרט השני שלו. אבל אחרי שראיתי את שניהם אני יכול לצרף שם נוסף למצבת השמות של הבמאים הכי טובים בעולם היום. לא פחות. "או בוי" היה סרט קטן וממזרי. "לארה" כבר מושקע יותר, אבל לא פחות חכם, לא פחות מרגש, ובהחלט עשוי עם טונות של כשרון.

למרות ששני הסרטים של גרסטר שונים מאוד אחד מהשני (הראשון קליל בשחור לבן, השני הרבה יותר רציני ובצבע), שניהם חולקים שלד סיפורי דומה. בשניהם יש גיבור (בראשון גיבור גבר, בשני אשה) שעובר מסע אפיזודי של יום שלם בו הוא (היא) פוגש/ת אנשים שונים.

ב"לארה", גיבורת הסרט, לארה (בגילומה הפנומנלי של קורינה הרפוך. זוכת פרס המשחק ה-הו, כל כך מוצדק, בפסטיבל קארלובי וארי), היא אשה קשה. היא מאמינה ב"אהבה קשוחה". היא מאמינה בלדחוף אנשים ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: עזה

(שם הסרט במקור: Gaza)

וואי, איזה סרט מבולבל. יש כאן נסיון להביט על עזה. על האנשים של רצועת עזה. על מה שמתרחש מעבר למה שאנחנו יודעים על עזה ממהדורות החדשות.

אז הסרט הזה באמת מדבר על היום יום של עזה. לא על פוליטיקה. ואז קצת כן.

הוא מדבר על האנשים של רצועת עזה. אבל לא באמת.

יש בו פסיפס של דמויות. כל אחת מקבלת כמה דקות. ואז נעלמת. ואז חוזרת.

"עזה" הוא סרט דוקומנטרי אירי שצולם בעזה במשך כחמש שנים. ואז, כשהגיעו לחדר עריכה, הם לא כל כך ידעו מה לעשות עם כמות החומר העצומה שבידיהם.

ראשית, אסטרטגיית התיעוד שהבמאים כאן בחרו שגויה לטעמי: כמעט כל הדברים הנאמרים כאן מפי הדמויות נמסרים ב להמשיך לקרוא