פסטיבל חיפה 2022: הכפתן הכחול

(שם הסרט במקור: Le Bleu du Caftan)

אני אוהב אותךָ

מי חשב שהמילים הכי יפות שיש בכל שפה יכולות להיות כל כך שוברות לב

כי הסרט הזה, "הכפתן הכחול", מדבר על חוסר היכולת להביע את כל האהבה שבתוכך.

כי הנה יש זוג נשוי. אוהב. מריאם טוזאני, שזה סרט שני שלי שאני רואה (מאוד אהבתי את "אדם", סרטה הקודם), מתארת את האהבה שלהם בליטוף מרגש. "הכפתן הכחול", מהבחינה הזאת, הוא סרט שנספג לאט לאט בדם. טוזאני מצלמת את הדמויות שלה בקלוז-אפים נפלאים, וכמו בסרטה הקודם, גם כאן יש צניעות ושקט, אבל טוזאני יודעת גם מה להראות, ומתי. היא בונה את מערכת היחסים הזאת בין הגבר לאישה, את כל הרגעים המשעשעים, האוהבים, העדינים, וגם את הוויכוחים (שגם הם בשקט) – והכל מקרוב, באור צהוב וחם.אבל אל תוך האידיליה הזאת מתגנב לאט לאט אלמנט זר. הגבר הולך אל החמאם. הוא וגבר אחר נכנסים לחדר וסוגרים את הדלת. המצלמה נשארת בחוץ, לא מגלה לנו מה קורה בין שני הגברים באותו חדר. לא צריך. אנחנו מבינים לבד. ויש גם ש

פסטיבל חיפה 2022: מלכות

(שם הסרט במקור: Queens)

פסטיבל חיפה 2022 הקדיש מסגרת מיוחדת למבט על קולנוע מרוקאי, עם הקרנה של כמה סרטים ממרוקו, ואירוח של יוצרים מהמדינה הצפון אפריקאית הזאת. במסגרת זו צפיתי בשניים מהסרטים המוצעים במבחר. על אחד מהם, "מלכות",  אני אכתוב כאן, ועל השני, הטוב יותר (ומבלי להגזים, אחד היפים שראיתי השנה) אני אעלה פוסט בהמשך היום.

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה, "מלכות". הוא נראה נהדר, יש לו וייב של סרט פשע אמריקאי, והדמויות שמובילות אותו הן נשים חדות, חותכות, נחושות. ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה. מה שיצא הוא סרט עם כמה סצנות נהדרות, אבל כמכלול הוא לא ממש עובד.

נקודת הייחוס העיקרית של הסרט הזה היא "תלמה ולואיז". כמו שם, גם כאן יש נשים במסע בריחה מהחוק. כאן, בסרט המרוקאי, יש אפילו רגע שבו הנשים משחקות עם משקפי השמש כרפרנס ישיר לאותו סרט אייקוני.

ואם להיות הוגנים, ב"תלמה ולואיז" דמויות השוטרים הרודפים אחרי שתי הנשים שטוחות ומגוחכות. כאן, בסרט המרוקאי, יש יחס יותר אנושי לאותם שוטרים. גם הנופים המדבריים הם רפרנס לתלמה. וללואיז.

אבל האנרגיה של "מלכות" כבויה מדי. יש אמנם כמה וכמה סצנות מצוינות כאן, אבל בין הסצנות האלו יש

פסטיבל חיפה 2022: המבחן

(שם הסרט במקור: The Exam)

סרט קצת משונה, "המבחן". הוא מגיע מכורדיסטן, וברמה הכי פשוטה, הוא דן במעמד האישה ובגברים השולטים שם על הנשים. אבל מרכז הסיפור הוא בכלל סוג של קומדיה (משעשעת למדי, יש לומר) על רמאות במבחנים.

קו העלילה העיקרי נוגע לסדרה של מבחנים גורליים של נערה. אם היא תעבור אותם – היא תתקבל לאוניברסיטה. אם היא תיכשל – אביה יחתן אותה כנגד רצונה. אז אחותה (הבוגרת יותר, והנשואה+1 לגבר שדי מתעלל בה) מגייסת לעזרתה אנשים שיעזרו לה לרמות במבחנים בשיטות שונות. וכל פעם שמארגני המבחנים מקשים על המרמים, אותם אנשים מוצאים דרכים שונות להתגבר על המכשולים ולרמות בכל זאת.

כקומדיה שכזאת, הסרט הזה דווקא לא רע בכלל. הוא רץ בקצב מהיר למדי, יוצר מעין משחק מוחות משעשע, והסיטואציות הנוצרות בעקבות אותו משחק מצחיקות לא פעם בקול רם.ואז מגיע החלק הדרמטי של הסיפור. הנערה ממש מפוחדת מהחתונה הכפויה. אבל היא בכלל לא

פסטיבל חיפה 2022: מספר 10

(שם הסרט במקור: Nr. 10)

אלכס ואן וארמרדם הוא מסוג במאי הקולנוע שאפשר למצוא בעיקר בפסטיבלי קולנוע. הוא קצת מוזר מדי, עקום מדי בשביל המפיצים המסחריים. ראיתי שני סרטים שלו בעבר. משניהם נהניתי (בסך הכול). גם ב"בורגמן" היפה וגם ב"שניידר Vs. באקס" המשעשע מציג וארמרדם כושר המצאה מרשים והומור לא צפוי. אז הנה מגיע סרטו האחרון של אותו וארמרדם ההולנדי, וגם הוא…מטורף, משונה, משעשע, וגם הוא, כמו סרטיו האחרים, לא נקי מחסרונות.

ל"מספר 10" צריך לגשת מהסוף: אם להאמין למה שקורה בסוף, וארמרדם רוצה להעביר כאן ביקורת ארסית מאוד על הממסד הדתי. על הצימאון שלו לכוח, שעולה על כל אידאל דתי ואמונה בישו, למשל. אז וארמרדם לוקח את גיבור הסרט למסע פסיכי (שכולל אפילו חייזרים!) כדי לנקום בממסד הדתי (אם לא בחיים, אז לפחות בקולנוע). יש עם "מספר 10" כמה בעיות: אם כל המסע המטורף הזה היה בשביל העניין הדתי, אז משהו כאן מתפספס. כי כל החלק הדתי תופס חלק קטן מאוד מהסרט עצמו. יש כאן מעין כומר שמשקיף מהצד מדי פעם. וה"מדי פעם" הזה מגיע במרווחים גדולים מדי. וזהו, פחות או יותר, עד לחלקים המאוד מתקדמים של הסיפור. שאר הסרט לא נוגע בדת בכלל. וזה מאוד מחליש את הביקורת הארסית הזאת.יש גלריה רחבה של דמויות, ווארמרדם לוקח את הזמן לספר לי את הסיפור שלהן. העריכה בין כולם דינמית, ויש כאן רוח טובה של במאי-תסריטאי שמשחק על החולשות האנושיות בחדווה. כל זה נמשך

פסטיבל חיפה 2022: הכי גרועים

(שם הסרט במקור: Les Pires)

על סרט כזה נהוג להגיד: הרעיון יותר טוב מהביצוע.

הרעיון הוא לבדוק את המבדיל והמחבר בין מציאות ודמיון בקולנוע. לביים סרט שמספר על החיים של בני נוער משכונות מצוקה, וללהק לתפקידים הראשיים בני נוער משכונות מצוקה. כאלו שהם לא שחקנים בהכשרתם, אבל הם כן מכירים את הדמויות שכתובות בתסריט, כי הן מאוד קרובות למה שהם ומי שהם ביום יום.זה הרעיון. הבעיה היא שהסרט לא מספיק מספר על ה

פסטיבל חיפה 2022: העיוור שלא רצה לראות טיטניק

(שם הסרט במקור: Sokea mies joka ei halunnut nähdä Titanicia)

זה לא הסרט הכי טוב שראיתי בזמן האחרון, אבל זאת כן החוויה הכי יוצאת דופן שהיתה לי בקולנוע כבר הרבה מאוד זמן.

כי בחלק גדול מהזמן אני לא הבנתי מה אני רואה.

במרכז הסרט הזה מפינלנד עומד גבר עיוור. ונכה. הסרט נראה כמו סרט דוקומנטרי לכל דבר. שיטת הצילום דורשת סבלנות, אבל היא ממרכזת את תשומת הלב שלי לגיבור הסרט ולדרך שבה הוא חווה את העולם. הצילום (לאורך כמעט כל הסרט) מצלם את הראש של הגיבור. בקלוז אפ, או מאחור, או מהצד. בחלק לא קטן מהזמן יש איבוד פוקוס. זה סרט קולנוע, שהוא ממד ויזואלי, אבל הוא מצליח להעביר לי את החוויה של אדם מוגבל מאוד בתנועה, אדם שגם לא רואה.

בסבלנות הסרט מתרכז בשגרת חייו של אדם כזה, שיחות הטלפון שלו, בעיקר עם אחת שהיא אופציה רומנטית, בדרך החשיבה הקצת חצופה של הגבר, אבל "חצופה" במובן של "חוצפה", כלומר, שובב ומקורי, אבל לא ממש מזיק. לכן גם קל מאוד להתחבר לדמות הזאת, לצחוק איתה מההתחכמויות שלו סביב סרטים ומוסיקה, ולהתרגש כשקורים דברים יותר עצובים.כאן נכנס אלמנט מוסרי שגרם לי אי נוחות. כאמור, הסרט נראה לי דוקומנטרי לגמרי. כבר בחלק הראשון של הסרט יש רגע בו גיבור הסרט נ

פסטיבל חיפה 2022: יותר מתמיד

(שם הסרט במקור: Plus Que Jamais)

יצא להיות השנה פעמיים בחופשה בנורבגיה, אז כשראיתי שבפסטיבל חיפה יוקרן סרט על אישה שנוסעת לנורבגיה, זה דיבר אלי. בנוסף, על כיסא הבמאית יושבת אמילי עאטף, שמאוד אהבתי את הסרט הקודם שלה ("3 ימים בקיברון", סרט על הריאיון העיתונאי האחרון בחייה של רומי שניידר). עאטף גם ביימה כמה פרקים בעונה האחרונה של "להרוג את איב", ובעיקר את היפים ביותר שבהם. ובנוסף, השחקנית הראשית בסרט היא ויקי קריפס, שהתגלתה לעולם ב"חוטים נסתרים" של פול תומס אנדרסון, ומאז, בהיותה לוקסמבורגית שמדברת כמה שפות, קריפס נמצאת בפריחה מקצועית מרשימה, בין היתר כי היא יכולה לשחק בכמה שפות.

ואחרי כל זה, אכן מדובר בסרט יפה, אבל לא כזה סוחף כמו שחשבתי שיהיה.מדובר בסיפורה של אישה הנוטה למות. זה, פחות או יותר, הכול. איך ניתן להעביר את החוויה של אדם שכזה? הרי כולם (כל הבריאים, אני מתכוון) אומרים כל הזמן: איזו אמיצה את. כל הכבוד לך שאת לא מאבדת תקווה. וכל השיט הזה. הרי היא מרגישה רע. רוב הזמן. ובנוסף לכל החוויה הפיסית המאוד לא נעימה שקשורה למחלה הסופנית, יש גם את מצבי הרוח המשתנים, העוברים מתקווה לייאוש, משמחה לעלבון לעצב.

ואת כל זה מעבירה ויקי קריפס בצורה מעוררת השתאות. כלי העבודה של כל שחקן ושחקנית הוא הגוף שלו/ה. וקריפס נדרשת כאן לתפקיד מאוד פיסי, הדורש ממנה להשתעל, ולכאוב, ולסבול מנשימה כבדה, אבל גם לשמוח, ולרגוע, ולנשום נשימות ארוכות מול נופים נפלאים, ולאהוב את בן זוגה, ולצעוק על בן זוגה, ולעבור רכבת הרים רגשית ופיסית. ואת כל זה עושה קריפס בדיוק מופלא. היא מרכז הסרט בכל רגע ורגע, והיא אדירה, מעבירה אותי

פסטיבל חיפה 2022: השכן שלי אדולף

זאת הבעיה שלי עם לאון פרודובסקי.

הוא הרי במאי מיומן. באמת. ובסרטו החדש זה ניכר אף יותר. מדובר בהפקה גדולה. מושקעת. המתרחשת בחו"ל. ויש בה שחקנים בינלאומיים. ומצוינים. שחקן בריטי אחד, דיויד היימן, שמשחק כאן יהודי פולני ניצול שואה המדבר באנגלית שבורה, והוא עושה את זה בצורה מאוד משכנעת, מה גם שזאת רק המעטפת למשחק המצוין שלו, דמות העוברת תהליך מאובססיה לנקמה עד להשלמה. יש כאן גם שחקן גרמני ותיק ואהוב (אודו קיר, מוכר בעיקר מעבודתו עם לארס פון טרייר) שיודע לשחק על המתח בין קומדיה לדרמה, המתח שפרודובסקי כל כך אוהב.

פרודובסקי משקיע הרבה בסרט הזה, והוא יוצר כאן קראוד פליזר אפקטיבי במודע. העבודה עם המוסיקה מכריזה בקול בטוח שזהו סרט קליל, וגם אם יש כאן כמה רגעים תמוהים תסריטאית (כשהוא נכנס אל השכן שלו הביתה בלא ידיעתו – מה הוא שכח שיש שם כלב?) הכול מוחלק כאן ועובר ללא הסתייגות מכיוון שמדובר בשעשוע לא מחייב, אבל אפקטיבי ונעים.זאת הבעיה שלי עם לאון פרודובסקי. אם אתה כבר עושה סרט על נאצים ויהודים, ואם אתה כבר משקיע הרבה מעבר למה שמקובל בסרטים ישראלים, ויוצר כאן פרויקט גדול עם שחקנים מפורסמים, אולי כדאי ש

פסטיבל חיפה 2022: ילדים של אף אחד

זה היה צריך להיות "יוצאים מן הכלל" של נקש וטולדנו. במקום זה ראיתי את "סוף שבוע עם ברני".

התקציר של "ילדים של אף אחד" מבטיח דרמה חודרת קרביים. מעון לנערים בסיכון שמופעל בצורה חצי פיראטית עומד לפני סגירה. בן המקום יעשה מעשה קיצוני כדי למנוע את הסגירה. ומה המעשה הקיצוני? אותו מעשה שעומד במרכז קומדיית הקאלט האמריקאית "סוף שבוע עם ברני".זאת הצרה שלי עם הסרט הזה. אין בכלל איזון בין הקומי לדרמטי, מה גם ששני החלקים האלו לא ממש עשויים טוב. הקומי לא ממש מצחיק, ואין כמעט סט אפים שיהפכו לסצנות קומיות אפקטיביות (חוץ, אולי, מחצי סצנה של רועי אסף בבית ראש העיר). ומבחינת הדרמה – גם כאן, דמויות הילדים שהיו אמורות להיפתח בפנינו נשארות מרוחקות. אני יודע מעט מאוד על ה

פסטיבל חיפה 2022: ולריה מתחתנת

בחודשים האחרונים מסתבר ש"ולריה מתחתנת" הוא הסרט הישראלי היציג של השנה. הוא זה שהיה בפסטיבל בינלאומי נחשב (ונציה!, וגם טורונטו!), הוא זה שמקבל אהבה גדולה מהאקדמיה הישראלית (בדמות הרבה מועמדויות, אבל רק זכייה אחת), וגם הביקורות שאני שומע מכל כיוון מחבקות, אבל אני ניצב מול כל האהבה שהסרט הזה מקבל, ולא מבין אותה. כי בעיניי זה בסך הכול סרט טלוויזיה חביב. שמאבד את עצמו לדעת על המסך הגדול.

התחלת הסרט. מוסיקה קצבית, סוערת. על המסך לא קורה כלום. רק כותרות פתיחה. המוסיקה נגמרת, ואז הסרט מתחיל. משהו במתמטיות הזאת של שימוש במוסיקה הוא פשוט לא נכון לטעמי. במקום לעבוד על הרגש יותר בערמומיות, להביא את המוסיקה מלמטה, זה עובד יותר כמו סרט טלוויזיה קטן.

בחלק גדול מהזמן יש כאן, בעצם, סיטואציה אחת מרכזית המתרחשת בתוך בית אחד. אנשים הולכים וחוזרים במסדרון, מנסים למצוא פתרון לבעיה. אבל הסרט הזה די נתקע במקום, לא ממש מתפתח, ודי חוזר על עצמו.

יש כאן, בעצם, סוג של ביקורת (לא כל כך) מרומזת על שליטה גברית בנשים. הולריה שמתחתנת משם הסרט היא כלה בהזמנה. שנקנתה בכסף. ומה שנקנה בכסף אפשר גם להחזיר. זה נאמר בפירוש בסרט. וזהו השוט שהגברים מחזיקים מעל ראש הנשים, שמא יתנהגו לא יפה ויישלחו בחזרה לאוקראינה.אבל הולריה הזאת לא מספיק ספציפית. לא ממש ברור מה קורה לה, ולמה היא