סוף שבוע שני בירושלים. קצרצר הפעם.

והפעם רק שני סרטים. אז לא שכרתי אוטו. קמתי מוקדם ונסעתי באוטובוס. ירושלים של בוקר דווקא נעימה.

אבל הקרנה של בוקר זה לא דבר מומלץ. החושים שלי עוד לא מכוונים כראוי. ובדיעבד הסתבר שאני במיעוט לגבי הסרט הזה. הוא הרשים אותי, אבל לא הפיל אותי לרצפה, כמו את האחרים. וכשכבר נסעתי הביתה, אחה"צ, הוא גם זכה בפרס הראשון, כשאני עדיין מעדיף את "המשגיחים" (לטעמי, הסרט הישראלי הטוב של השנה. דיסקליימר: טרם ראיתי את "הדילרים". כן ראיתי את "הבלדה לאביב הבוכה". פוסט עליו בקרוב).

שרקיה – עמי ליבנה

אני מבין למה הסרט זוכה לשבחים. אם להיות רע לב, אפשר אפילו לומר שהסרט הוא אקזוטי למדי לעיניים לא ישראליות, וגם ללא מעט עיניים ישראליות שגדלו בעיר הגדולה תל אביב. ב"שרקיה" בועז יהונתן יעקב (הצלם של "עג'מי") מנצל את הלוקיישן המדברי בצורה מקסימלית ומייצר כמה שוטים עוצרי נשימה ממש. יש כאן מבט לתרבות אחרת, שנמצאת ממש כאן ליד, ואל הדרך בה אנחנו, הישראלים 'הנאורים' רומסים את התרבות הזו. איכשהו הרגשתי שקו העלילה מרוח בשכבה דקה מדי על הלחם הטעים הזה, ולא הצלחתי להתרגש ולהיסחף פנימה.

שרקיה. זה במדבר.

יש איזושהי עוצמה שקטה בגיבור הסרט (עדנן אבו-ואדי בהופעה מרשימה), והיא עוברת את המסך בצורה מצוינת, ולמרות שהסרט הוא לא מסוג הסרטים ש'לא קורה בהם כלום', עדיין הרגשתי שהקצב האיטי של האירועים לפעמים איטי מדי, נמשך מדי, מתארך מדי שלא לצורך. וכתוצאה מזה, לא הרגשתי שהדמויות בסרט סוחפות אותי למסע מרגש. הסיפור שלהן ריתק אותי, והסתכלתי עליו בעניין. ועדיין לא חרדתי לגורלן, ולכן, כשמגיעה סצינת השיא של הסרט (הארוכה מאוד, אגב, אבל לא בלי הצדקה) – מדובר בסצינה מרשימה מאוד, אבל גם אחת שפשוט השאירה אותי קצת מנותק רגשית.

כך ש"שרקיה" הוא אכן סרט לא רע בכלל, אבל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

סוף שבוע ירושלמי. חלק ב'

בלילה שבין שישי לשבת ישנתי את 6 השעות המטכ"ליות. לא להיט, אבל מספיק בשביל להכין את עצמי ליום ארוך נוסף של פסטיבל. אפילו הספקתי להכין לעצמי חביתה (טעימה. אני טוב בחביתות) לפני שיצאתי מהבית. ההקרנה הראשונה היתה ב-11:00 בבוקר. הגעתי בזמן, ונהניתי מאוד.

טעם החיים – אלקס דה לה איגלסיה (ספרד)

מנסרים את מוט הברזל שבראשו. "טעם החיים"

בסוף ההקרנה מישהו אמר: "זה אחד לאחד הקרנבל הגדול של בילי וויילדר". יש בזה משהו. ביקורת מלגלגת וחדה על התקשורת צמאת הסקופים ברוטב ספרדי-טראשי משהו. איש אחד נופל על פיגומים, ולא יכול לזוז בגלל מוט ברזל שתקוע בראשו. כל מאמצי החילוץ הופכים לקרקס תקשורתי מטורף, כמו שרק דה לה איגלסיה יודע. "טעם החיים" אולי לא הסרט הכי מקורי בעולם, אבל הוא מהנה מאוד. מפגש נוסף עם חבר ותיק, במאי קולנוע סוחף ופרוע. בסוף הסרט היו לי ממש דמעות בעיניים – כלומר, ממש נקשרתי רגשית לדמויות האלו, ולמרות הגישה הקומית והסרקסטית, יש כאן גם עבודת משחק, בימוי, וצילום משובחות. הכל מתוזמר ל להמשיך לקרוא

סוף שבוע ירושלמי. חלק א'

אתה מתכונן שבועות מראש. אתה גומע את רשימת הסרטים הממלאים את התכניה בשקיקה. מסמן, מוחק, בונה תכניות. אתה מזמין כרטיסים מראש (ומשקיע מאות שקלים שאין לך). אתה שוכר אוטו (ומשקיע מאות שקלים שאין לך). אתה מגיע לפסטיבל ירושלים ליום של 3 הקרנות, ומגלה שראית 3 סרטים, ולא אהבת אף אחד מהם. ולמרות זאת, עבר לי יום בנעימים.

וזאת תודות לידידי שהעבירו לי את הזמן בין ההקרנות. זה נחמד שיש חבר'ה שאפשר להתלונן בפניהם על איכות הסרטים שראית. אבל בשביל זה יש לי גם בלוג.

אז בואו נתחיל להתלונן

חתול להשכיר – נאוקו אוגיגאמי (יפן)

חתול להשכיר. קצת חמוד. קצת לא.

בלילה שלפני ישנתי רק שעתיים (אל תשאלו). אז כן, הייתי עייף. אבל במצב עניינים שכזה, איכות הסרטים בד"כ מתחדדת: אם הסרט טוב, אני מתעורר. אם הסרט בינוני ומטה – אני נאבק שלא להירדם. "חתול להשכיר" הוא מהסוג ה להמשיך לקרוא

סרט קצר: צלילי העיר האהובה (וודי אלן)

הערב נפתח פסטיבל ירושלים (אני נוסע לשם מחר. דיווחים יבואו בהמשך). סרט הפתיחה הוא סרטו החדש של וודי אלן "לרומא באהבה" (שטרם ראיתי. הדיווחים מחו"ל אינם מחמיאים. גם את זה אראה בקרוב. גם על זה אדווח, כמובן). החלטתי לצרף אטיוד קטן.

"צלילי העיר האהובה" הוא תגובה אינסטינקטיבית קצרצרה של אחד מסמליה הגדולים של ניו-יורק לאסון הגדול שנחת עליה ב-11 בספטמבר 2001. מדובר, בעצם, בשורה אין סופית (שנמשכת 3 דקות) של וואן-ליינרים. כל מיני אנשים מהלכים ברחובות ניו-יורק, מדברים בטלפון, ואומרים את הדברים האבסורדיים ביותר (והמצחיקים ביותר). אנשי ניו יורק הם אליטיסטים, די אהבלים, אבל הם אנשים. וודי אלן אוהב את אנשי ניו יורק. הוא לא צוחק עליהם. הוא צוחק איתם.

הסרטון המקסים והמשעשע הזה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2012: הצצה ראשונה

אח…קשים חייו של הבלוגר הלא מקושר.

אני מנסה בכל כוחי לעמוד בקצב של חברי הבלוגרים (יאיר רוה, סריטה), ובמקרים לא מעטים אני גם מצליח, אבל יש לפעמים מקרים שהוותק שלהם וכרטיסי העיתונאי שלהם פותחים להם דלתות שאני צריך לעבוד הרבה יותר קשה בשביל לפתוח. וכך יוצא שפסטיבל ירושלים הוא תמיד הפסטיבל הנחות יותר מבחינתי (למרות שביחס לחיפה, הוא נחשב הבכיר יותר, ולו בגלל הפז"ם שלו. טעות שלי. חיפה הותיק יותר). אולי זה בגלל התאריך הסתמי (בקיץ, בעוד שפסטיבל חיפה מתרחש בסוכות. קל יותר להשיג חופשה מהעבודה בחג). אולי זה גם בגלל שפסטיבל ירושלים נמצא בין פסטיבל האביב (קאן) לפסטיבלי הסתיו (ונציה, טורונטו), מה שקצת מגביל אותו מבחינת מבחר, ואילו פסטיבל חיפה פשוט מצליח לגוון יותר את המבחר מבין הדברים הכי חמים בתוצרת העולמית העכשווית. ואולי גם בגלל שזוהרו של היהלום שבכתר של פסטיבל ירושלים, התחרות הישראלית, הועם בשנים האחרונות, והרי גם כך אני מצליח לראות את רוב הסרטים הישראלים החדשים בהקרנות האקדמיה.

אולי בגלל כל אלה אני מוצא פחות ופחות סיבות לעלות לירושלים. כך יוצא שאני עולה לכרמל באוקטובר  לתקופה הרבה יותר ארוכה מאשר להרי ירושלים ביולי.

ובכל זאת, לפסטיבל ירושלים עדיין יש כמה הצעות בילוי קולנועיות גם השנה. ועכשיו, אחרי ש להמשיך לקרוא