לורה: הגרמנים המסכנים

את הכרטיסים לפסטיבל ירושלים הזמנתי השנה קצת מאוחר. כך יצא שכשכבר רציתי להזמין כרטיסים ל"לורה", הסרט האוסטרלי ששמעתי עליו כל כך הרבה, כבר לא היו כרטיסים. מאוד סיקרן אותי הסרט הזה. הוא הסתובב בפסטיבלים בינלאומיים בכירים וזכה לשבחים ביקורתיים. כקו-פרודוקציה גרמנית-אוסטרלית הוא זכה למועמדויות רבות בטקסי פרסי האקדמיה של אוסטרליה ושל גרמניה (אחריהם אני עוקב כאן בבלוג), והוא היה נציג אוסטרליה לאוסקר הסרט בשפה זרה בשנה שעברה (ולא עבר שלב בסופו של דבר). אז עם כל הרזומה הזה, ועם סיפור מסקרן המתרחש עם סיום מלחמת העולם השניה בגרמניה, מאוד רציתי לראות את הסרט הזה בפסטיבל ירושלים. אבל אזלו הכרטיסים.

ומצד שני,

מעז יצא מתוק 1: הזמנתי כרטיס לסרט שהוקרן במקביל בפסטיבל,"מצולות" האיסלנדי, וזה הפך לאחד משיאי הפסטיבל מבחינתי.

מעז יצא מתוק 2: "לורה" מגיע עכשיו לסבב הקרנות בסינמטקים. וראיתי אותו עכשיו ללא צורך בתשלום נוסף (אני מנוי). והמסקנה היא שחבל היה לשלם כסף על הסרט הזה. מדובר, לטעמי, בסרט מאוד מאוד לא טוב, ולבד מזאת, בסרט עם מצפן מוסרי מעוות.

האמת, הייתי צריך לנחש. ראיתי סרט אחד של הבמאית קייט שורטלנד בעבר. זה היה "סלטה". סרט התבגרות אוסטרלי נשי שכלל לא מעט סצינות סקס, אבל היה חסר את העדינות ואת ההבנה לנפש מתבגרת. את אותה גסות בטיפול בנפש נערית ניתן למצוא גם כאן, ב"לורה". גיבורת הסרט היא נערה גרמניה צעירה בתום מלחמת העולם השניה. בהיעלם הוריה היא נשארת אחראית על אחיה ואחיותיה הקטנים. ורוב הסרט הוא מסעם אל הסבתא בעיר הרחוקה המבורג. בדרך היא פוגשת את האדם שלמדה לשנוא, סתם בחור יהודי אחד, וכן, יש שם כמה עניינים מיניים. אחלה חומר לקונפליקט שיניע סרט.

אבל קייט שורטלנד מתרכזת יותר במניירות בימויות, ומחרבת את הסרט של עצמה. ראשית, הצילום מכוער. המצלמה ביד כל הזמן, רועדת ונעה ללא הרף, נדחפת לתוך פני האנשים בקלוז אפים לא מסודרים כאילו זה סרט 'דוגמה', והכל תוך כדי איבודי פוקוס מזדמנים, כאילו כדי ליצור מצג פואטי. הבמאית משחקת הרבה עם מצגי גוף נשיים, עם חשיפות והסתרות, הרי אלו אמורים להיות בראש מעיינהן של נערות מתבגרות. אבל לא פעם אלו הן סצינות נטולות קונטקסט, ולכן הן גסות ומיותרות. השימוש שעושה במאית במוסיקה מגוחך, והסרט מתארך ללא כיוון. יש מטרה אחת: להגיע להמבורג. אבל בסרט המסע הזה אין ממש תחנות בדרך. רוב הסרט תועה במרחבים המוריקים והעזובים, ביערות הגדולים. וזהו. אין התקדמות בסיפור.

זוהי לורה. מתוך לו-רה. סרט כן-רע.

זוהי לורה. מתוך לו-רה. סרט כן-רע.

ויותר מכך, הסרט מותיר טעם לוואי רציני מאוד. מדובר במשפחה גרמנית ארית נאצית בתום המלחמה. גיבורת הסרט מאמינה בכל מאודה ב להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: 7 תיבות

אתמול ננעל פסטיבל ירושלים 2013 (בעצם אתמול היתה הנעילה הרשמית. אבל היום יש עוד זנב של כמה הקרנות למי שרוצה). ואת הפסטיבל המוצלח לטעמי דהשתא נעלתי אתמול עם הסרט הפאראגוואי "7 תיבות".

"הקוריאנים האלו, הם מה-זה מגניבים". זה משפט שנאמר בסרט, וזוהי גם תמציתו: "7 תיבות" הוא מכתב הערצה חסר בושה לקולנוע הקוריאני. הוא מפתיע מדי פעם עם התפרצויות של אלימות קשה, והוא מותח לעיתים, אבל הוא בעיקר חיקוי של הדבר האמיתי. חיקוי לא רע כשלעצמו, אבל חיקוי.

הקולנוע הקוריאני, בעיקר זה של סרטי הפעולה, מקפיד על ערכי הפקה גבוהים ועל הפתעות הנובעות מתוך עיסוקו הז'אנרי ולא מבחוץ. "7 תיבות" אמנם שומר על פשטות, אבל זה בא במחיר של נראות. הסרט מפאראגוואי נראה כאילו הוא הגרסה הענייה של הקוריאנים. נער כבן 16 המתפרנס מסחיבת מוצרים על גבי מריצה בשוק במעין עיר פחים שלמה וענייה מקבל משימה: לקחת 7 תיבות שאת תכולתן אינו יודע, ולהחזיר אותן ברגע שיידרש. ומאז נפתח מרדף לחיים ולמוות אחרי התיבות האלו ואחרי הנער. פשוט. אבל יש גם סיפור על מקום העבודה של אחותו הגדולה, חברתה שבהריון, והבוס שלהן (ובנו), שהם, ובכן, קוריאנים. וכל זה סובב סביב פלאפון-מצלמה שהם, ובכן, קוריאנים.

הנער ו -7 התיבות במנוסה

הנער ו -7 התיבות במנוסה

יש לא מעט רגעים מרתקים ב"7 תיבות", ויש לא מעט רגעים מ להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: ימי דיג

בחיי שאני נהנה השנה בירושלים. אני אולי לא רואה יצירות מופת, אבל אני כן רואה כמה וכמה סרטים מאוד טובים, כאלו שכמעט בודאות לא אוכל לראות בשום פלטפורמה אחרת.

וחבל. חבל שהקהל הרחב נחשף (כמעט) רק לסרטים הוליוודיים עתירי אפקטים ובעיקר רעש. רעש עצום. כי הנה מגיע "ימי דיג". סרט ארגנטינאי שקט. ונינוח. בלי סקס. בלי אלימות. ואפילו בלי דרמות גדולות. הכל רגוע ורוחש מתחת לפני השטח. וזה סרט מקסים ומרגש ונהדר.

איש בן 52 נמצא בדרך לראות את ביתו, אותה לא ראה כמה שנים. שלא כמו בישראל קטנת המימדים, בארגנטינה הגדולה, אם הבת שלך עוברת דירה, ואתה עסוק, והיא עסוקה, סביר להניח שלא תיפגשו הרבה זמן. אבל האיש הזה אלכוהליסט. הוא עבר גמילה, אבל בעבר כנראה פגע בביתו. והיא נעלבה ועזבה. כל זה, אגב, לא נמצא בסרט. "ימי דיג" הוא בעצם סדרה של מפגשים של גיבור הסרט עם אנשים שנקרים בדרכו. אנשים טובים שרוצים לעזור.דרך השיחות שלו איתם אנו מגלים עולם ומלואו. קצת כמו "סיפור פשוט" של דיויד לינץ', האיש המבוגר נעזר באנשים טובים באמצע הדרך.

אלחנדרו אוואדה. זה השם של השחקן הראשי הנהדר של "ימי דיג".

אלחנדרו אוואדה. זה השם של השחקן הראשי הנהדר של "ימי דיג".

והסרט הזה הוא על להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: פרנסס הא

פעם, לא כל כך מזמן, הייתי מעיף מבט בתכניית הפסטיבל ומנפה מיד את כל הסרטים שצוין לגביהם "מתורגם לעברית". הסרטים האלו היו רואים מסך מסחרי רגיל לא מעט אח"כ, ולא מצאתי טעם לנסוע לירושלים לראות סרטים שמעט לאחר מכן אוכל לראותם קרוב לביתי. אני בפסטיבלים כדי לראות את הסרטים שאי אפשר לראות בשום מקום אחר.

אבל מאז אתה אף פעם לא יכול לדעת. הנה, השנה הוקרן בפסטיבל הסרט היפה אך מתסכל Ain't Them Bodies Saints, בעותק מתורגם לעברית. אני בספק אם הוא יופץ מסחרית. ומצד שני מוקרן כאן "פרנסס הא". סרט נגיש, חמוד, מצחיק, חביב, כיפי, וגם מרגש, והוא לא מתורגם בכלל (תרגום דיגיטלי נוסף, אבל לא בגוף הסרט). זה סרט מאוד מדובר בסצינה העולמית, וגם כאן – לא באמת ידוע אם הוא יופץ.

אז הלכתי וראיתי אותו. ו"פרנסס הא" עונה על כל הציפיות. הוא סרט קליל, ועם זאת יש בו עולם ומלואו. הוא כיפי, ועם זאת מלא רגש. הוא משוחרר מעלילה, אבל יש בו סיפור. והוא חוויית צפייה ייחודית ומומלצת. ורק שתדעו (מי שצריך לדעת), האולם היה מלא וגדוש עד להתפקע (אולם 1, האולם הגדול של הסינמטק הירושלמי, לא אחד האולמות הקטנים יותר. מלא לגמרי. נו, אז יופץ או לא יופץ לקהל הרחב?)

"פרנסס הא" הוא סרט ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: הפיגוע

בעיניי זה יותר סרט חשוב מאשר סרט באמת טוב. וכאן אני צריך לחשוב איזה סרט אני מעדיף יותר: הסרט הקנדי שהביא דמעות לעיניי, אבל גרם לי אי נוחות גדולה מאוד כשהוא נתן לי להבין שהוא תומך בפיגועי התאבדות, או את "הפיגוע", סרט הרבה יותר שקול, עם עשייה קולנועית טובה, אבל גם עם לא מעט רגעים מתים. אני לא בטוח מה התשובה.

התחלת הסרט מרתקת ומרגשת: רופא ערבי באיכילוב מקבל פרס על עבודתו. הפרס הוא עדות להיתכנות דו-קיום ערבי-יהודי בארץ המדממת הזו. ואז, פיגוע. טוב עשה הבמאי כשהחליט להימנע מבומבסטיות קולנועית. באמצע ארוחת צהרים בחדר אוכל, פתאום, בום קטן ורחוק. הבמאי נצמד לתודעה של הרופאים. ואז – המולה. פצועים, קרובי משפחה כואבים, כאוס, רואפים מטפלים בקורבות פיגוע רבים.

כשההמולה שוככת, הרופא מקבל לביתו באמצע הלילה טלפון. מסתבר שאת הפיגוע שהיה באותו יום ביצעה אשתו. ועולמו של הרופא מתמוטט. אורי גבריאל, מצוין בתפקיד חוקר השב"כ, תוקף, חופר אל נשמתו של הרופא. ועלי סולימאן, בתפקיד הראשי, פשוט אדיר כאדם שכל אמונותיו מתערערות בבת אחת. וסולימאן מחזיק את הסרט גם כשהמתח והעניין מתפוגגים.

עלי סולימאן המצוין ב"פיגוע".

עלי סולימאן המצוין ב"פיגוע".

כי כאן בערך הסרט להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: שלגיה

לפני כמעט שנה נתקלתי לראשונה בטריילר של הסרט הזה, כאשר ספרד שלחה אותו להתמודד מטעמה על האוסקר לסרטים בשפה זרה. כמה חודשים לאחר מכן הוא הפך לזוכה הגדול של פרסי הגויה, פרס האקדמיה הספרדית לקולנוע. אבל משום מה הוא לא נרכש להפצה בישראל. אז מה אם הוא שחור-לבן? אז מה אם הוא אילם? מדובר בסרט משובח, מרגש, ויפהפה.

כן, נכון. האסוציאציה הראשונה היא "הארטיסט". ולמרות ש"הארטיסט" היה סרט יפהפה בעיניי, לטעמי "שלגיה" טוב יותר. נועז יותר. "הארטיסט" היה שיר אהבה לקולנוע שסיפר על המעבר מהסרט האילם לסרט המדבר. כלומר: הוא התאים את התסריט שלו לסגנון. "שלגיה" בכלל לא מתעסק בזה. הוא אכן סרט אילם בשחור לבן, אבל התסריט שלו לא נוגע בכלל בנושא הסגנוני. "שלגיה" הוא כבר היישום של "הארטיסט": אם הסרט הצרפתי קרא להפסיק לרגע את ההמולה מסביב, ופשוט לראות סרט בקולנוע, "שלגיה" הספרדי של פאבלו ברגר הוא כבר היישום של הקריאה הזו.

ברגר לקח את אגדת "שלגיה" ועשה לה עיבוד מרשים לספרד. הוא הכניס אלמנט של מלחמת שוורים, והביא לסרט שחקנים מצוינים, אחת מהן נפלאה במיוחד (מריבל ורדו, המוכרת מ"ואת אמא שלך גם" ומ"המבוך של פאן", מצוינת כאן בתור האמא החורגת מהגיהנום. היא יודעת להיות מרשעת, אבל לא קריקטורה. הצגת משחק אדירה). ברגר הביא איתו גם את קיקו דה לה ריקה, הצלם הקבוע של אלכס דה לה איגלסיה, הבמאי הספרדי הפסיכי.

סרט אילם בשחור לבן במאה ה-21. "שלגיה" והגמדים בספרד

סרט אילם בשחור לבן במאה ה-21. "שלגיה" והגמדים בספרד

וכך, בשחור לבן מרשים, עם להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: מסוגפות

אז לקחתי הימור. הלכתי לראות סרט יפני של יותר מ-4 שעות וחצי (בשני חלקים עם הפסקה), מה שאומר ש

1. אם הסרט לא טוב אני הפסדתי 4 וחצי שעות מהחיים שלי (ועוד 80 ש"ח בערך), וכל זאת תוך כדי סבל מתמשך

2. אם הסרט לא טוב, הפסדתי גם סרטים אחרים, אולי טובים יותר, שהוקרנו במקביל בפסטיבל.

אבל ההימור השתלם. מדובר בתצוגת בימוי מופלאה שיוצרת סרט ארוך אמנם, אבל מאוד מרשים, מרגש, ומעורר מחשבה.

ראיתי רק סרט אחד של קיושי קוראסאווה בעבר. זה היה "טוקיו סונאטה" היפה-אך-משונה שהוקרן במקומותינו לפני כמה שנים. אז זה לא שבאתי להקרנה של "מסוגפות" על בליינד לגמרי. היה לי על מה להישען. אבל בהתחלה התחיל החשש לקנן: ההתחלה צולעת למדי, קורקטית מדי. היסודות מונחים: חמש נערות משחקות בחצר. גבר זר ניגש אליהן, מבקש מאחת הבנות להתלוות אליו לעזור לו במשהו. זמן קצר לאחר מכן היא נמצאת מתה.אף אחת מהבנות לא זוכרת איך נראה אותו גבר, או כל פרט אחר שיעזור למצוא את הרוצח. מכאן הסרט מתפצל לארבעה פרקים ועוד פרק אחד. ארבעת הפרקים הראשונים הולכים 15 שנים קדימה, מפרטים את חייהן של כל אחת מארבע החברות הנותרות בצל הטראומה. הפרק החמישי הוא הסיכום, הפרק שבו נחשפת כל האמת.

אז ההתחלה מציגה צילום בגוונים של לבן, כמעט עני מדי. הרבה תלבושות לבנות, הרבה קירות לבנים. כמו סרט לואו-באדג'ט. ובניגוד לצפוי, קוראסאווה לא משתמש בלבן כדי ללכלך אותו בדם (כמו, נגיד, ב"פארגו"). ובכלל, הקורקטיות וסירובו של הבמאי לגרום לדרמטיזציה של האירוע המחולל גרמו לי לחששות כבדים.

אבל, סבלנות.

אמא וילדה מסוגפות.

מתוך "מסוגפות"

מסתבר שקוראסאווה הזה במאי חכם יותר ממה שחשבתי בהתחלה. הוא מ להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: המכונה שגורמת להכל להיעלם

איזה סרט מרתק. איזה סרט משעמם.

כן, זה הולך ביחד. "המכונה שגורמת להכל להיעלם" הוא עוד חוליה בשרשרת של ניסויים קולנועיים המטשטשים את הגבולות בין דוקומנטרי לעלילתי, ויש בו כמה סצינות נהדרות. אבל הוא גם ארוך מאוד, ארוך מדי, ורגעים ארוכים בו מוקדשים לראיונות דוקומנטרים אולד-פאשן סטייל עם דמויות שלא תמיד מעניינות באמת.

הבמאית של הסרט הגיאורגיאני הזה יצאה לדרך עם רעיון מקסים: בואו ונעשה סרט על האנשים האמיתיים. בואו נמצא את הסיפורים בכפרים ובין האנשים שחיים שם. אז היא פרסמה את בואה, וביקשה מכל מי שחושב שביכולתו לככב בסרט לבוא ולהיבחן. וחלק ניכר מהסרט הוא בעצם האודישנים. הראיונות שהיא מבצעת איתם על רקע קיר מתקלף באיזשהו חדר מוזנח. ורוב הנבחנים מתגלים כאנשים די נבוכים אל מול המצלמה. ואז הבמאית חוקרת אותם על חייהם, ואת אלו שהיא מוצאת מעניינים היא מוציאה אל מחוץ לחדר המתקלף, אל החיים. אבל גם הסצינות המצולמות בהשתתפותם נראות כמבוימות: למשל, הילד בחלק הראשון של הסרט. הוא מדבר עם אמא שלו בסלון. אחותו לוחשת לו: תשאל אותה מה תקבל ליום ההולדת שלך. והיא ממשיכה ללחוש לו כל הזמן, כמו לשחקן ששכח את הטקסט. בסצינה אחרת, בחורה אחרת מתעמתת עם אמא שלה, אותה היא לא ראתה זה שנים. צרחות ובכי. ובאיזשהו שלב – "אל תגעי בי!, תזוזי ממני!" כמו רוצה לומר – "את מסתירה אותי, תראי איפה המצלמה" (מה שאכן נכון, היא אכן מסתירה).

לפני החתונה עוצרים באודישן. מתוך "המכונה שגרומת להכל להיעלם"

לפני החתונה עוצרים באודישן. מתוך "המכונה שגורמת להכל להיעלם"

כלומר, יש כאן ד להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: אינשאללה

בעיה, הסרט הזה.

בעיה מכיוון שלטעמי הוא קולנוע מצוין ואפקטיבי מאוד. מרגש ומדמיע עין ומבוים ברגישות וערוך נהדר ובעיקר משוחק מצוין.

בעיה מכיוון שלהבנתי הוא תומך במאבק הפלסטיני המזוין. תומך בפיגועי התאבדות. או לפחות מבין אותם.

רופאה קנדית מתנדבת במחנה פליטים פלסטיני מעבר לגדר ההפרדה. ראשית לא הבנתי למה כל פעם היא חוזרת לישראל לישון. אין איזה מלון בשבילה ברמאללה (שרחובותיה מצולמים גם הם לסרט)? אבל נגיד שאני מקבל את הגליץ' התסריטאי הזה. הרופאה עוברת כל יום במחסום בבוקר לפלסטין, ובערב חזרה לישראל. במחסום היא פוגשת חיילת צעירה שהיא גם השכנה שלה (סיוון לוי, שחקנית שמתחבבת עלי עם כל הופעה שלה. פגשתי בה אתמול לפני ההקרנה והכנתי אותה לכך שפרס האופיר עם שמה על הופעתה ב"שש פעמים" כבר בעצם מוכן ומחכה לה). השכנה הזו מנהלת עמה שיחות נפש, וגם יוצאת איתה לבלות. השכנה הזו היא הדילמה הישראלית: "זו לא המלחמה שלך", אומרת הישראלית לקנדית, ו"גם אני לא ממש רוצה להיות פה, במלחמה הזו, אבל אני, אין לי ברירה". הקנדית שואלת את הישראלית על הסבל הפלסטיני הנגרם במחסומים, והישראלית אומרת שאין מה לעשות, אלו הנהלים במחסומים, והיא חייבת לעשות את העבודה שלה. "תתפטרי מהעבודה הזו" אומרת הקנדית. "זה לא עובד ככה" אומרת הישראלית.

אבל זה קל מדי. הסרט מתרכז בעיקר בצד הפלסטיני. במחנה הפליטים שבו דרך קבע ילדים נוברים בערימות הזבל הסמוכות לגדר ההפרדה. בחיילי צה"ל המרכזים את כל הגברים הפלסטינים במגרש פתוח כדי לחפש מבוקש. ובעיקר בסבלה של אשה פלסטינית אחת, שמקבלת מכה אחר מכה אחר מכה. הסרט מיטיב לתאר את החיים הקשים שלה דרך העיניים של הזרה. הלב יוצא אליה והדמעות זורמות כמים. ועדיין, האם כל זה הצדקה לפיגוע התאבדות שמגיע בסוף (שהוא גם ההתחלה)?

אוולין ברושו מיטיבה לגלם את הרופאה הקנדית שנקלעת לסכסוך לו לה, ומנסה תוך כדי הסרט ל להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2013: הורה 79'

אתמוך הוקרן במסגרת התחרות הראשית של פסטיבל ירושלים הסרט "הורה 79'" של אלי כהן. אני ראיתי את הסרט לפני כשבוע בהקרנות האקדמיה. יהיה מעניין לעקוב אחרי התגובה הביקורתית לסרט. לפני שנה היה זה דובר קוסשוילי עם סרט מאוד לא טוב שנקרא "רווקה פלוס". להרגשתי הביקורת עשתה לו הנחה, כי, בכל זאת, זה האיש מאחורי "חתונה מאוחרת". והנה מגיע "הורה 79'" של אלי כהן, האיש שביים את "הקיץ של אביה". האם גם הפעם הביקורת תעשה לו הנחה? כי גם הפעם מדובר בסרט מאוד מאוד לא טוב (אם כי לא מגעיל ודוחה כמו "רווקה פלוס"). אני בעד לשבח כשצריך, ולכסח כשצריך. למי שעשה את "הורה 79'" מגיעות מכות (וירטואליות, כמובן).

יש סרטים שלוקחים החלטות אסטרטגיות כל כך קריטיות שממוטטות את הסרט כולו. אלי כהן רצה לעשות סרט שבא מאהבה לתרבות ריקודי העם הישראלית. אז הוא רקח סיפור על להקה שמתאחדת מחדש וכל הסודות והשקרים שיוצאים מחדש. אבל הוא טעה שבחר לתפקידים הראשיים רקדנים.

מתוך "הורה 79'"

מתוך "הורה 79'". צילום: דני שניאור

אתה יכול ל להמשיך לקרוא