לורה: הגרמנים המסכנים

את הכרטיסים לפסטיבל ירושלים הזמנתי השנה קצת מאוחר. כך יצא שכשכבר רציתי להזמין כרטיסים ל"לורה", הסרט האוסטרלי ששמעתי עליו כל כך הרבה, כבר לא היו כרטיסים. מאוד סיקרן אותי הסרט הזה. הוא הסתובב בפסטיבלים בינלאומיים בכירים וזכה לשבחים ביקורתיים. כקו-פרודוקציה גרמנית-אוסטרלית הוא זכה למועמדויות רבות בטקסי פרסי האקדמיה של אוסטרליה ושל גרמניה (אחריהם אני עוקב כאן בבלוג), והוא היה נציג אוסטרליה לאוסקר הסרט בשפה זרה בשנה שעברה (ולא עבר שלב בסופו של דבר). אז עם כל הרזומה הזה, ועם סיפור מסקרן המתרחש עם סיום מלחמת העולם השניה בגרמניה, מאוד רציתי לראות את הסרט הזה בפסטיבל ירושלים. אבל אזלו הכרטיסים.

ומצד שני,

מעז יצא מתוק 1: הזמנתי כרטיס לסרט שהוקרן במקביל בפסטיבל,"מצולות" האיסלנדי, וזה הפך לאחד משיאי הפסטיבל מבחינתי.

מעז יצא מתוק 2: "לורה" מגיע עכשיו לסבב הקרנות בסינמטקים. וראיתי אותו עכשיו ללא צורך בתשלום נוסף (אני מנוי). והמסקנה היא שחבל היה לשלם כסף על הסרט הזה. מדובר, לטעמי, בסרט מאוד מאוד לא טוב, ולבד מזאת, בסרט עם מצפן מוסרי מעוות.

האמת, הייתי צריך לנחש. ראיתי סרט אחד של הבמאית קייט שורטלנד בעבר. זה היה "סלטה". סרט התבגרות אוסטרלי נשי שכלל לא מעט סצינות סקס, אבל היה חסר את העדינות ואת ההבנה לנפש מתבגרת. את אותה גסות בטיפול בנפש נערית ניתן למצוא גם כאן, ב"לורה". גיבורת הסרט היא נערה גרמניה צעירה בתום מלחמת העולם השניה. בהיעלם הוריה היא נשארת אחראית על אחיה ואחיותיה הקטנים. ורוב הסרט הוא מסעם אל הסבתא בעיר הרחוקה המבורג. בדרך היא פוגשת את האדם שלמדה לשנוא, סתם בחור יהודי אחד, וכן, יש שם כמה עניינים מיניים. אחלה חומר לקונפליקט שיניע סרט.

אבל קייט שורטלנד מתרכזת יותר במניירות בימויות, ומחרבת את הסרט של עצמה. ראשית, הצילום מכוער. המצלמה ביד כל הזמן, רועדת ונעה ללא הרף, נדחפת לתוך פני האנשים בקלוז אפים לא מסודרים כאילו זה סרט 'דוגמה', והכל תוך כדי איבודי פוקוס מזדמנים, כאילו כדי ליצור מצג פואטי. הבמאית משחקת הרבה עם מצגי גוף נשיים, עם חשיפות והסתרות, הרי אלו אמורים להיות בראש מעיינהן של נערות מתבגרות. אבל לא פעם אלו הן סצינות נטולות קונטקסט, ולכן הן גסות ומיותרות. השימוש שעושה במאית במוסיקה מגוחך, והסרט מתארך ללא כיוון. יש מטרה אחת: להגיע להמבורג. אבל בסרט המסע הזה אין ממש תחנות בדרך. רוב הסרט תועה במרחבים המוריקים והעזובים, ביערות הגדולים. וזהו. אין התקדמות בסיפור.

זוהי לורה. מתוך לו-רה. סרט כן-רע.

זוהי לורה. מתוך לו-רה. סרט כן-רע.

ויותר מכך, הסרט מותיר טעם לוואי רציני מאוד. מדובר במשפחה גרמנית ארית נאצית בתום המלחמה. גיבורת הסרט מאמינה בכל מאודה ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל ירושלים 2013: 7 תיבות

אתמול ננעל פסטיבל ירושלים 2013 (בעצם אתמול היתה הנעילה הרשמית. אבל היום יש עוד זנב של כמה הקרנות למי שרוצה). ואת הפסטיבל המוצלח לטעמי דהשתא נעלתי אתמול עם הסרט הפאראגוואי "7 תיבות".

"הקוריאנים האלו, הם מה-זה מגניבים". זה משפט שנאמר בסרט, וזוהי גם תמציתו: "7 תיבות" הוא מכתב הערצה חסר בושה לקולנוע הקוריאני. הוא מפתיע מדי פעם עם התפרצויות של אלימות קשה, והוא מותח לעיתים, אבל הוא בעיקר חיקוי של הדבר האמיתי. חיקוי לא רע כשלעצמו, אבל חיקוי.

הקולנוע הקוריאני, בעיקר זה של סרטי הפעולה, מקפיד על ערכי הפקה גבוהים ועל הפתעות הנובעות מתוך עיסוקו הז'אנרי ולא מבחוץ. "7 תיבות" אמנם שומר על פשטות, אבל זה בא במחיר של נראות. הסרט מפאראגוואי נראה כאילו הוא הגרסה הענייה של הקוריאנים. נער כבן 16 המתפרנס מסחיבת מוצרים על גבי מריצה בשוק במעין עיר פחים שלמה וענייה מקבל משימה: לקחת 7 תיבות שאת תכולתן אינו יודע, ולהחזיר אותן ברגע שיידרש. ומאז נפתח מרדף לחיים ולמוות אחרי התיבות האלו ואחרי הנער. פשוט. אבל יש גם סיפור על מקום העבודה של אחותו הגדולה, חברתה שבהריון, והבוס שלהן (ובנו), שהם, ובכן, קוריאנים. וכל זה סובב סביב פלאפון-מצלמה שהם, ובכן, קוריאנים.

הנער ו -7 התיבות במנוסה

הנער ו -7 התיבות במנוסה

יש לא מעט רגעים מרתקים ב"7 תיבות", ויש לא מעט רגעים מ להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: ימי דיג

בחיי שאני נהנה השנה בירושלים. אני אולי לא רואה יצירות מופת, אבל אני כן רואה כמה וכמה סרטים מאוד טובים, כאלו שכמעט בודאות לא אוכל לראות בשום פלטפורמה אחרת.

וחבל. חבל שהקהל הרחב נחשף (כמעט) רק לסרטים הוליוודיים עתירי אפקטים ובעיקר רעש. רעש עצום. כי הנה מגיע "ימי דיג". סרט ארגנטינאי שקט. ונינוח. בלי סקס. בלי אלימות. ואפילו בלי דרמות גדולות. הכל רגוע ורוחש מתחת לפני השטח. וזה סרט מקסים ומרגש ונהדר.

איש בן 52 נמצא בדרך לראות את ביתו, אותה לא ראה כמה שנים. שלא כמו בישראל קטנת המימדים, בארגנטינה הגדולה, אם הבת שלך עוברת דירה, ואתה עסוק, והיא עסוקה, סביר להניח שלא תיפגשו הרבה זמן. אבל האיש הזה אלכוהליסט. הוא עבר גמילה, אבל בעבר כנראה פגע בביתו. והיא נעלבה ועזבה. כל זה, אגב, לא נמצא בסרט. "ימי דיג" הוא בעצם סדרה של מפגשים של גיבור הסרט עם אנשים שנקרים בדרכו. אנשים טובים שרוצים לעזור.דרך השיחות שלו איתם אנו מגלים עולם ומלואו. קצת כמו "סיפור פשוט" של דיויד לינץ', האיש המבוגר נעזר באנשים טובים באמצע הדרך.

אלחנדרו אוואדה. זה השם של השחקן הראשי הנהדר של "ימי דיג".

אלחנדרו אוואדה. זה השם של השחקן הראשי הנהדר של "ימי דיג".

והסרט הזה הוא על להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: פרנסס הא

פעם, לא כל כך מזמן, הייתי מעיף מבט בתכניית הפסטיבל ומנפה מיד את כל הסרטים שצוין לגביהם "מתורגם לעברית". הסרטים האלו היו רואים מסך מסחרי רגיל לא מעט אח"כ, ולא מצאתי טעם לנסוע לירושלים לראות סרטים שמעט לאחר מכן אוכל לראותם קרוב לביתי. אני בפסטיבלים כדי לראות את הסרטים שאי אפשר לראות בשום מקום אחר.

אבל מאז אתה אף פעם לא יכול לדעת. הנה, השנה הוקרן בפסטיבל הסרט היפה אך מתסכל Ain't Them Bodies Saints, בעותק מתורגם לעברית. אני בספק אם הוא יופץ מסחרית. ומצד שני מוקרן כאן "פרנסס הא". סרט נגיש, חמוד, מצחיק, חביב, כיפי, וגם מרגש, והוא לא מתורגם בכלל (תרגום דיגיטלי נוסף, אבל לא בגוף הסרט). זה סרט מאוד מדובר בסצינה העולמית, וגם כאן – לא באמת ידוע אם הוא יופץ.

אז הלכתי וראיתי אותו. ו"פרנסס הא" עונה על כל הציפיות. הוא סרט קליל, ועם זאת יש בו עולם ומלואו. הוא כיפי, ועם זאת מלא רגש. הוא משוחרר מעלילה, אבל יש בו סיפור. והוא חוויית צפייה ייחודית ומומלצת. ורק שתדעו (מי שצריך לדעת), האולם היה מלא וגדוש עד להתפקע (אולם 1, האולם הגדול של הסינמטק הירושלמי, לא אחד האולמות הקטנים יותר. מלא לגמרי. נו, אז יופץ או לא יופץ לקהל הרחב?)

"פרנסס הא" הוא סרט ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: הפיגוע

בעיניי זה יותר סרט חשוב מאשר סרט באמת טוב. וכאן אני צריך לחשוב איזה סרט אני מעדיף יותר: הסרט הקנדי שהביא דמעות לעיניי, אבל גרם לי אי נוחות גדולה מאוד כשהוא נתן לי להבין שהוא תומך בפיגועי התאבדות, או את "הפיגוע", סרט הרבה יותר שקול, עם עשייה קולנועית טובה, אבל גם עם לא מעט רגעים מתים. אני לא בטוח מה התשובה.

התחלת הסרט מרתקת ומרגשת: רופא ערבי באיכילוב מקבל פרס על עבודתו. הפרס הוא עדות להיתכנות דו-קיום ערבי-יהודי בארץ המדממת הזו. ואז, פיגוע. טוב עשה הבמאי כשהחליט להימנע מבומבסטיות קולנועית. באמצע ארוחת צהרים בחדר אוכל, פתאום, בום קטן ורחוק. הבמאי נצמד לתודעה של הרופאים. ואז – המולה. פצועים, קרובי משפחה כואבים, כאוס, רואפים מטפלים בקורבות פיגוע רבים.

כשההמולה שוככת, הרופא מקבל לביתו באמצע הלילה טלפון. מסתבר שאת הפיגוע שהיה באותו יום ביצעה אשתו. ועולמו של הרופא מתמוטט. אורי גבריאל, מצוין בתפקיד חוקר השב"כ, תוקף, חופר אל נשמתו של הרופא. ועלי סולימאן, בתפקיד הראשי, פשוט אדיר כאדם שכל אמונותיו מתערערות בבת אחת. וסולימאן מחזיק את הסרט גם כשהמתח והעניין מתפוגגים.

עלי סולימאן המצוין ב"פיגוע".

עלי סולימאן המצוין ב"פיגוע".

כי כאן בערך הסרט להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: שלגיה

לפני כמעט שנה נתקלתי לראשונה בטריילר של הסרט הזה, כאשר ספרד שלחה אותו להתמודד מטעמה על האוסקר לסרטים בשפה זרה. כמה חודשים לאחר מכן הוא הפך לזוכה הגדול של פרסי הגויה, פרס האקדמיה הספרדית לקולנוע. אבל משום מה הוא לא נרכש להפצה בישראל. אז מה אם הוא שחור-לבן? אז מה אם הוא אילם? מדובר בסרט משובח, מרגש, ויפהפה.

כן, נכון. האסוציאציה הראשונה היא "הארטיסט". ולמרות ש"הארטיסט" היה סרט יפהפה בעיניי, לטעמי "שלגיה" טוב יותר. נועז יותר. "הארטיסט" היה שיר אהבה לקולנוע שסיפר על המעבר מהסרט האילם לסרט המדבר. כלומר: הוא התאים את התסריט שלו לסגנון. "שלגיה" בכלל לא מתעסק בזה. הוא אכן סרט אילם בשחור לבן, אבל התסריט שלו לא נוגע בכלל בנושא הסגנוני. "שלגיה" הוא כבר היישום של "הארטיסט": אם הסרט הצרפתי קרא להפסיק לרגע את ההמולה מסביב, ופשוט לראות סרט בקולנוע, "שלגיה" הספרדי של פאבלו ברגר הוא כבר היישום של הקריאה הזו.

ברגר לקח את אגדת "שלגיה" ועשה לה עיבוד מרשים לספרד. הוא הכניס אלמנט של מלחמת שוורים, והביא לסרט שחקנים מצוינים, אחת מהן נפלאה במיוחד (מריבל ורדו, המוכרת מ"ואת אמא שלך גם" ומ"המבוך של פאן", מצוינת כאן בתור האמא החורגת מהגיהנום. היא יודעת להיות מרשעת, אבל לא קריקטורה. הצגת משחק אדירה). ברגר הביא איתו גם את קיקו דה לה ריקה, הצלם הקבוע של אלכס דה לה איגלסיה, הבמאי הספרדי הפסיכי.

סרט אילם בשחור לבן במאה ה-21. "שלגיה" והגמדים בספרד

סרט אילם בשחור לבן במאה ה-21. "שלגיה" והגמדים בספרד

וכך, בשחור לבן מרשים, עם להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2013: מסוגפות

אז לקחתי הימור. הלכתי לראות סרט יפני של יותר מ-4 שעות וחצי (בשני חלקים עם הפסקה), מה שאומר ש

1. אם הסרט לא טוב אני הפסדתי 4 וחצי שעות מהחיים שלי (ועוד 80 ש"ח בערך), וכל זאת תוך כדי סבל מתמשך

2. אם הסרט לא טוב, הפסדתי גם סרטים אחרים, אולי טובים יותר, שהוקרנו במקביל בפסטיבל.

אבל ההימור השתלם. מדובר בתצוגת בימוי מופלאה שיוצרת סרט ארוך אמנם, אבל מאוד מרשים, מרגש, ומעורר מחשבה.

ראיתי רק סרט אחד של קיושי קוראסאווה בעבר. זה היה "טוקיו סונאטה" היפה-אך-משונה שהוקרן במקומותינו לפני כמה שנים. אז זה לא שבאתי להקרנה של "מסוגפות" על בליינד לגמרי. היה לי על מה להישען. אבל בהתחלה התחיל החשש לקנן: ההתחלה צולעת למדי, קורקטית מדי. היסודות מונחים: חמש נערות משחקות בחצר. גבר זר ניגש אליהן, מבקש מאחת הבנות להתלוות אליו לעזור לו במשהו. זמן קצר לאחר מכן היא נמצאת מתה.אף אחת מהבנות לא זוכרת איך נראה אותו גבר, או כל פרט אחר שיעזור למצוא את הרוצח. מכאן הסרט מתפצל לארבעה פרקים ועוד פרק אחד. ארבעת הפרקים הראשונים הולכים 15 שנים קדימה, מפרטים את חייהן של כל אחת מארבע החברות הנותרות בצל הטראומה. הפרק החמישי הוא הסיכום, הפרק שבו נחשפת כל האמת.

אז ההתחלה מציגה צילום בגוונים של לבן, כמעט עני מדי. הרבה תלבושות לבנות, הרבה קירות לבנים. כמו סרט לואו-באדג'ט. ובניגוד לצפוי, קוראסאווה לא משתמש בלבן כדי ללכלך אותו בדם (כמו, נגיד, ב"פארגו"). ובכלל, הקורקטיות וסירובו של הבמאי לגרום לדרמטיזציה של האירוע המחולל גרמו לי לחששות כבדים.

אבל, סבלנות.

אמא וילדה מסוגפות.

מתוך "מסוגפות"

מסתבר שקוראסאווה הזה במאי חכם יותר ממה שחשבתי בהתחלה. הוא מ להמשיך לקרוא