אתמול הוקרן בפסטיבל ירושלים הסרט הישראלי "התאבדות". ראיתי אותו לפני כשבועיים בהקרנות האקדמיה. עכשיו כבר אפשר לפרסם את מה ששמרתי מאז בכספת: מדובר בסרט מאוד לא טוב בעיניי.
פעם למדתי קולנוע ב"קמרה אובסקורה". בשנה א' היו הרבה תלמידים. בהמשך רובם נושרים, ונשארים רק המובחרים. אבל בהתחלה יש הרבה חולמים. כאלו שמגיעים ללמוד קולנוע כי הם אוהבים אקשן. סרטים של סטאלון. וטרנטינו. והם חולמים על לעשות כאלו בישראל. רובם נושרים כשהם מבינים שקשה לעשות עיבוד של האמריקנה לישראל.
יש כאלו שממשיכים לחלום. ויש אפילו כאלו שמצליחים ליצור סרט אקשן בעברית. אבל עדיין לא נמצא זה שיצליח ליצור סרט אקשן שלא יראה כמו חיקוי של אמריקה. יש נסיונות מעניינים (נגיד, "קירות" של דני לרנר), אבל אין עדיין סרט אקשן ישראלי כמו שצריך. וזו הבעיה עם "התאבדות". הוא אמנם ירושלמי למהדרין, וירושלים מזמן לא נראתה כל כך יפה בקולנוע, אבל הסרט הזה הוא חיקוי עלוב של אמריקה. הוא כל כך בומבסטי, כל כך לא אמין, הדיאלוגים כל כך ממוחזרים ממאות ואלפי סרטים וסדרות פשע אמריקאיות, עד שמהר מאוד התנתקתי מהעלילה. יש כאן דווקא סיפור עוקץ מעניין, והתסריט דווקא יכול היה להוות בסיס לסרט אקשן מתח לא רע בכלל בעברית.
צלקת דה מיקולו. מלי לוי, דרור קרן, ויערה פלציג ב"התאבדות"
איתן 