אומריקה: הביקורת

זה סרט מתסכל, ה"אומריקה" הזה. מתסכל כי החצי השעה הראשונה שלו מקסימה, ויפהפיה, ומרגשת. ואז הסרט עובר פאזה. הופך להיות מדכא. וחסר קצב. ומשהו בו מת. למזלו, אני כבר הייתי איתו בגלל התחלה המלהיבה, אבל לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שמה שהתחיל טוב פתאום איבד מומנטום.

umrikaאולי מה שמשאיר את "אומריקה" בחיים בכל זאת היא העובדה שזה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

לב רחב: הביקורת

(שם הסרט במקור: Fúsi)

אני ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה. יש בו משהו מופנם, שקט, צנוע, אוהב אדם. הוא אפילו נגע לליבי ברגעים מסוימים. ממש רציתי לאהוב אותו. אבל לא כל כך יצא.

fusiבגדול זה סיפור על גבר בגיל השני (40+), בודד, רווק, חי עם אמא עדיין, שבכל זאת מוצא את האהבה שהיתה חסרה לו כל כך כל החיים. זה בגדול. והאמת שקצב הסרט, הטון שלו, נקבע על ידי השחקן הראשי שלו, שהוא, איך לומר בעדינות, לא כל כך רזה. למעשה, הוא ממש לא רזה. וכשאדם עם חזות חיצונית כזו מתנייד במרחב, כל צעד שלו, כל תנועה שלו היא איטית, ומחייבת אותו להתנשף בכבדות. והקצב הזה גורם לי להתרכז יותר בפנימיות שלו. במופנמות שלו. בשקט שלו, שהוא גם ביישנות נוגעת ללב.
אבל במקרים מסוימים זה מוגזם. כי מסתבר ש להמשיך לקרוא

אמא שלי: הביקורת

(שם הסרט במקור: Mia Madre)

איך מוצאים את השקט הנפשי שלנו? את המקום הפרטי שלנו, שהוא רק שלנו? איך עומדים בפני הלחצים של היום יום, בפני המחויבויות המשפחתיות, הויכוחים והדברים שצריך לעשות בבית גם אם לא ממש רוצים, ואיך מוצאים את המקום הפרטי שלנו כשצריכים ללכת לעבודה, לעמוד בציפיות של המעסיקים שלנו, הלקוחות שלנו, וצוות העובדים שאנחנו אחראים עליו? בתוך כל זה, איפה מוצאים את השקט הנפשי שלנו?

——————————

נני מורטי חזר. אחרי "יש לנו אפיפיור" התמוה, ואחרי שכבר קיבלתי הרגשה ש"חדרו של הבן" היה יציאה כמעט חד פעמית (היו למורטי סרטים לא רעים לפני, אבל אף אחד מהם לא מתקרב אפילו לסרט הנפלא הזה מ-2001), הנה מגיע "אמא שלי" ומחזיר לי את האמון בבמאי הזה. צריך לומר מראש: לא, זה ממש לא קרוב אפילו לסרט ההוא שזכה בדקל הזהב בקאן של אותה שנה, אבל זה כבר מתחיל להזכיר לי את נני מורטי הטוב. יש כאן הרבה לב ונשמה, הרבה רגש, הרבה כנות.

mia madre 1הסרט מספר על במאית קולנוע שמצלמת סרט חדש, בעוד שאמא שלה שוכבת בבית חולים, אולי גוססת. ו"אמא שלי" בעיקרון מתחלק ל-2: כל מה ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2015: הלקח

(שם הסרט במקור: Урок)

בתכניה כתוב: "רוחם של האחים דארדן שורה על 'הלקח'". זה אנדרסטייטמנט. זו לא רוחם. זה כאילו שהם למדו בולגרית, ונסעו לבולגריה לביים סרט. זה כאילו מישהו ישב ולמד את הסרטים שלהם שוט-שוט. "הלקח" הוא העתקה כמעט אחד לאחד של הסרטים של הדארדנים. כולל הצילום, שעוקב אחרי הגיבורה שלו הרבה בתנועה, במצלמה רועדת, מהגב. כולל השאלות המוסריות חברתיות העומדות במרכז כל הסרטים של האחים הבלגים. כולל ההתרכזות בבעיות של המעמד הבינוני נמוך. כולל כל הסיבוכים התסריטאים הנגזרים מעמדתם החלשה של האנשים האלו. הכל, ממש הכל, הוא העתקה של הסרטים של הדארדנים.

Lessonאבל מכיוון שאני אוהב את רוב סרטיהם של הבמאים מבלגיה, אני דווקא מעריך מאוד את "הלקח". אם לגנוב, לפחות לגנוב מהגדולים. והסרט הזה הוא גניבה אחת גדולה, אבל הוא גונב גם את להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2015: חתונה מנייר

איזה פספוס.

יש כאן הרבה רצון כן לספר סיפור אנושי כואב. יש כאן כוונות טובות ולב אנושי חם. אבל התסריט בעייתי, וגם הבימוי מקרטע מאוד.

בחורה אחת, מה…נקרא לזה האיטיות יותר, אבל מהמתפקדות, מועסקת במפעל לייצור נייר טואלט. לה ולבן של הבוס יש רומן, או זה מה שהיא חושבת. אבל המפעל בקשיים ועומד לפני סגירה. האם פרודה מהאב, ומנסה בכל כוחה לדאוג לבת שלה תוך כדי שהיא מועסקת בעבודת דחק. וזהו פחות או יותר. יש חומר לדרמה מצוינת על היחס לאחר, ועל המצב הכלכלי הלא מזהיר שלא מיטיב עם מוכי הגורל בסוף העולם.

paper weddingאבל התסריט רזה מדי. למרות שרועי אסף מאוד משתדל, לא ממש ברור מה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2015: חדר מנוחה

(שם הסרט במקור: Green Room)

בחיי שאני לא מבין את ההתלהבות הכללית מג'רמי סולנייה. הרבה מבקרים אהבו כבר את סרטו הראשון, "נקמה כחולה". אני יצאתי מסויג. וכאן, ב"חדר מנוחה", המבקרים כבר מתייחסים לסולנייה כאחד שמקיים את ההבטחה. ואני מסתכל מהצד, ולא מבין.

green roomכן, הסרט שומר על קצב מדוד, ויודע לא להיכנס לפאניקה. אבל אני לא הבנתי להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2015: לילה טוב אמא

(שם הסרט במקור: Ich Seh, Ich Seh)

הסרט הזה מוגדר כסוג של סרט אימה, והוא אפקטיבי במידה, אם כי אין בו באמת הפחדות. עם זאת, זה לא באמת סרט אימה, אלא המשך הדיון שמגיע מהצד האוסטרי על הסתמיות של האכזריות האנושית. מיכאל האנקה היה גאה בחבר'ה האלו שביימו את הסרט הזה, ולגבי כל הסגמנט האחרון של הסרט (משהו כמו 40 דקות פסיכופטיות וקשות מנשוא) – אני חושב שאפילו טקאשי מיאקה היפני היה גאה בצמד הבמאים האלו.

הסצינה הזו, הארוכה הזו שממלאת את חלקו האחרון של הסרט, סצינת העינויים הזו, הזכירה לי קצת את כל הסגמנט האחרון של "אודישן" של מיאקה. כמו שם, גם כאן, מישהו/מישהי שוכב/ת חסר אונים, ומישהו/מישהם פשוט מתעללים בדרכים מאוד מאוד יצירתיות בגוף האדם ששוכב מולם. וההמצאות האכזריות ש"לילה טוב אמא" פורש בפנינו די מדהימות ומחרידות, והן אלו שיוצרות את האפקט המרכזי של הסרט. כי עד אותו סיקוונס של התעללות, הסרט הזה היה מעניין, אבל לא החזיק אותי דרמטית.

PLAKAT Kinostart Oesterreich FINAL-END 02122014.inddכי הסרט הזה להמשיך לקרוא