פרסי אופיר 2016: להציל את נטע

ואולי זה ניר ברגמן שאשם…

nir bergmanניר ברגמן הוא, לטעמי, אחד הבמאים הכי טובים בישראל. מאסטר של קולנוע. יש לו, לברגמן, רגישות ייחודית לקול האנושי הפנימי, ויש לו את היכולת למצוא את אותו קול בתוך המולה עצומה של המון, של שגרה שוחקת, של אינספור אנשים שמתרוצצים לכל הכיוונים – ובאמצע, האינדיבידואל ההולך לאיבוד – ניר ברגמן מוצא אותו. הוא יודע איך להדריך שחקנים כך שימצאו בתוכם את הנקודות העמוקות האלו, ויודע להביא אותן ברגישות אל המסך. כל הטוב הזה, ועוד, נמצא בניר ברגמן. במאי נפלא. ויש את זה, ואפילו בשפע, גם ב"להציל את נטע". סרט יפהפה. אז למה יצאתי לא כל כך מסופק?

כי זה ניר ברגמן. כבר התרגלתי לצפות ממנו לסרטים חורכי לב ונשמה. כי ניר ברגמן קבע לעצמו רף ציפיות גבוה מאוד. ו"להציל את נטע", מהבחינה הזו, הוא סרט מינורי. חביב, יפהפה, עם רגעים רגישים ונדירים, עם הדרכת שחקנים נפלאה – אבל הפעם ברגמן נמנע מללחוץ על הרגש. לא נקרע לי הלב כמו ב"יונה", למשל. צפיתי ב"להציל את נטע" עם הרגשת פמיליריות, כי הנה, ניר ברגמן עושה את מה שהוא עושה, וזה טוב כל כך, ועם זאת, לא יבבתי בדמעות כמו ב"כנפיים שבורות".

saving netaואני חושב שהפעם הבעיה המרכזית היא ב להמשיך לקרוא

חולייטה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Julieta)

תענוג. ממש תענוג. הרגשה נפלאה לשים את עצמך בידיים של מקצוען. אחד שיודע את העבודה, בעל נסיון, וכזה שנמצא בשיאו. פדרו אלמודובר. במאי קולנוע נפלא, ותיק, שהיה קצת במשבר בעשור האחרון, אבל הנה הוא חוזר, ומוציא תחת ידיו את סרט הקולנוע הטוב ביותר שלו מזה למעלה מעשור.

גם בסרטים הפחות טובים שלו, האלמנט הויזואלי אצל אלמודובר מאוד דומיננטי. וגם כאן, עיצוב הפריים מדהים. הצבעים עזים, פועלים על החושים ברמה ישירה, ובעיקר, שילוב הצבעים אצל אלמודובר הוא אמנות בפני עצמה. איזה בגד להלביש את השחקנית, ועל רקע של איזה קיר, שיהיה באיזה צבע, וברקע תהיה מוסיקה מאוד מסוימת (או שלא תהיה בכלל. "חולייטה", במידה מסוימת, הוא סרט של אנדרסטייטמנט בנוגע לרגש, ודווקא בגלל זה הוא מרגש) – אלמודובר מדגים ב"חולייטה" עבודת בימוי אדירה, עם פאוזות מדויקות להטמעת שיאים דרמטיים, עם מכות רכות בבטן מרגשות מאוד, עבודת שחקנים ובעיקר שחקניות נפלאה, ועם תזמור כל זה לסרט אחד שלם, שזז קדימה ואחורה בזמן בזרימה מושלמת.

julietaאמה סוארז, השחקנית הראשית בסרט, היא להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: שניידר נגד באקס

(שם הסרט במקור: Schneider Vs. Bax)

להגיד על סרט שהוא נראה סטודנטיאלי זה בד"כ נשמע כמו משהו רע. מלגלג. במיוחד אם מדובר בסרט של במאי ותיק ומנוסה. ואלקס ואן וארמרדאם ההולנדי הוא כבר שם מוכר לסינפילים הפוקדים את פסטיבלי הקולנוע באופן קבוע. באופן יוצא דופן, סרטו האחרון של ואן וארמרדאם הוא סטודנטיאלי, אבל מהצד הטוב של המילה.

ר"ל: יש משהו רענן בסרט הזה. קומדיית פשע מאוד מצחיקה. מעין עירוב של דרמה משפחתית אקסצנטרית עם קומדייה משונה על שני רוצחים שכירים ביום אחד גורלי.

schneider vs. baxואן וארמארדם יכול ליצור סרטים מוקפדים מאוד (תראו את סרטו הקודם והמוזר "בורגמן"). משום מה "שניידר נגד באקס" מצולם בצהוב שורף. בהולנד, ביום סגרירי, התמונה נראית כל הזמן כאילו להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: ירח בבית 12

צריך לומר מראש: "ירח בבית 12" הוא הפקה מרשימה. סרט שניכרת בו השקעה, גם כספית וגם יצירתית, וניכרת בו הכוונה לספר סיפור רציני שבא מהלב. ודווקא בגלל זה הוא מאכזב אותי.

אז נתחיל מהדברים הטובים: כשנגמר הסרט ועלו הקרדיטים חיפשתי מי צילם את הסרט. ולא הופתעתי לראות שמאחורי המצלמה עמד עמית יסעור. כנראה יש לו משהו עם מושבים, ליסעור הזה. הוא צילם גם את "הנותנת" של הגר בן אשר. היכולת של יסעור לתפוס את נופי המושב, לתת ספיציפקציה לאוירה המיוחדת, הכל כך שונה של המקום הזה בניגוד לסביבה האורבנית-תל אביבית, וגם לדעת מתי לצלם בתנועה ומתי לא, מתי לצלם מקרוב ומתי מרחוק (ברגישות הנובעת מהבנת התסריט) – הכל הופך את יסעור לאחד הצלמים המובילים היום בישראל. מישהו שמהווה חלק מרכזי בהצלחת סרט.

ועוד שם שקפץ לי לעין בכותרות הסיום הוא ישי אדר. המוסיקה היפה שהוא כתב לסרט (ויותר מכך – הצורה המעניינת שבה דורית חכים הבמאית מניחה אותה על גבי התמונה) תורמת הרבה לכך שיש בסרט אוירה מסקרנת, אוירה של ציפיה לדברים שהולכים לקרות, אבל גם הבנה שהדברים יבואו מתוך משהו פנימי שנמצא בתוך הדמויות, ולא מתוך משהו חיצוני שיקרה להן. משהו שנמצא בפנים ויצא החוצה במהלך הסרט. לשם מכוונת המוסיקה של אדר – פנימה.

אז אחרי שהבמה מוכנה, והצילום והמוסיקה מכוונים אותי אל הדמויות הראשיות, נותר רק לשבת ולהתרגש מסיפור של שתי אחיות שמתאחדות שוב, אחרי שנים שלא ראו אחת את השניה. וכאן מתחילות הבעיות של הסרט.

moon at the 12th houseראשית, הסיבה התסריטאית שנמצאה היא מחלתו של האב. אבא חולה בבית חולים, והאחות הקטנה שנשארה במושב מופקדת על הטיפול בו. והיא לא יכולה לבד, אז היא קוראת לאחותה לעזרה. בסדר. אבל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: העולם הבא

(שם הסרט במקור: Efterskalv)

לפני כמה חודשים, כשסקרתי כאן בבלוג את פרסי האקדמיה השוודית לקולנוע, התוודעתי לסרט הזה. באופן מפתיע, זה גם הסרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. סרט ביכורים של במאי, עם שחקנים לא מוכרים, ובנוסף, סרט קודר ולא ממש שמח. אבל, מסתבר, הסרט הזה כבר הוקרן בפסטיבל קאן, ואפילו היתה לו הקרנה אחת בתל אביב שפספסתי. אז הנה תיקנתי את זה, וצפיתי בו במסגרת פסטיבל ירושלים.

ואחרי הצפיה אני מבין את כל הפרסים והתשבוחות, אם כי יש לי בעיה עם הסרט הזה. אבל הבעיה הזו לא קשורה לעשיה הקולנועית שלו, אלא היא יותר בעיה מוסרית בסיסית. כי כשאני שומע על מישהו שהורג מישהו/י אחר/ת, אני פחות מתעניין במצבו הנפשי של הרוצח. כלומר, כן, אני מנסה להבין מה גרם לו לעשות את המעשה הנורא הזה, מהם מקורות הרוע (והרבה פעמים מגיע למסקנה ש…אין מה לעשות, האדם הזה, או בכלל האדם, הוא רע מנעוריו), אבל כשהדבר מגיע לאמפטיה, אני מעדיף לחשוב על משפחת הקורבן, ופחות על ייסורי הפושע. הרוצח סובל? מתחרט? קשה לו? יופי. קודם בואו נדבר על כמה קשה למשפחת הקורבן. אח"כ, אולי, נמצא זמן למה שהפושע מרגיש.

efterskalv2ו"העולם הבא" הוא בדיוק זה. הסרט השוודי הזה מוצא בליבו אמפטיה לרוצח. הוא מצליח לגרום לי, ב להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: חדשות ממאדים

(שם הסרט במקור: Des Nouvelles de la Planète Mars)

בסוף שנות ה-90 התוודענו לבמאי חדש ומסקרן בשם דומיניק מול. "הארי חבר אמיתי" היה להיט קטן וממזרי על אדם שנתקל במישהו בשם הארי במקרה, וההארי הזה חופר את דרכו אל תוך חייו של גיבור הסרט עם דרגת פסיכוזה שעולה בהדרגה. כמה שנים לאחר מכן אותו במאי הביא לנו את "למינג", מעשיה תמהונית על משפחה שחייה מתערערים כשלמינג, סוג של מכרסם, נתקע בצנרת הביתית. הסרט היה מרשים, אבל תמהוני מדי מכדי להשאיר סימן בזכרון. ואז נעלם לנו דומיניק מול. לפני כמה שנים ראיתי את שמו שוב עם סרט שהסתובב בפסטיבלים שנקרא "הנזיר". הסרט הזה נקבר מהר מאוד תחת ביקורות מלגלגות, ומול המשיך לחפש את הפריצה חזרה לתודעה.

בפסטיבל ברלין האחרון פספסתי את הסרט הזה בגלל התנגשויות בלו"ז עם סרטים אחרים שראיתי שם, אבל משיחות שלי עם עמיתים התגובות היו חיוביות. והנה הסרט הזה הגיע לפסטיבל ירושלים, והנה השלמתי צפיה גם בזה. ואחרי כל ההקדמה הזו – התוצאה בינונית למדי.

נדמה שמול מספר את אותו סיפור שוב ושוב עם מידות הצלחה שונות – הוא מספר על גיבור גברי, בורגני, נורמלי, בגיל הביניים, שהטירוף של החיים מסביב לאט לאט מערער אותו.

des nouvelles de la planete marsכך היה גם ב"הארי חבר אמיתי", וגם ב"למינג". מול גם יודע לעבוד עם שחקנים, וגם כאן, כמו בסרטיו הקודמים, עבודת המשחק נהדרת (ב להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: מפלצת עם אלף ראשים

(שם הסרט במקור: Un Monstruo de Mil Cabezas)

שם המשחק בסרט הזה הוא סבלנות. או יותר נכון, חוסר סבלנות.

הסצינה הראשונה בסרט הזה נפלאה בעיניי. באופן הדרגתי, בסצינה ארוכה ושקטה, לאט לאט אני מתחיל להבין מה קורה, מי הדמויות המעורבות, ומה אני רואה בכלל (כי בהתחלה יש רק חושך). הדרמה בסצינה הזו נפרסת בסבלנות, ואותה סבלנות נוזלת אל תוך הסצינה השניה. וזהו. שם נגמרה הסבלנות של הבמאי, והוא החליט לזרז את מהלכי הסיפור. והדרמה, שהיתה מעניינת ואפקטיבית בשלוש הדקות הראשונות של הסרט, בורחת מהר מאוד מבין האצבעות.

munstruo de mil cabezasכי אצה לו הדרך, לבמאי רודריגו פלה, וכבר בהתחלה הוא מספר לנו מה להמשיך לקרוא