פסטיבל ירושלים 2017: פיגומים

והנה מגיע לו הסרט הזה. הסרט האלמוני שמגיע מלמטה, מתחת לרדאר, מבלי שבכלל חשבנו, ומתחיל לצבור מחמאות. וביקורות משבחות. וחוזי הפצה בינלאומיים. והנה הוא גם זוכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל ירושלים. אז על מה כל המהומה?

"פיגומים", לטעמי, הוא אכן סרט מרשים מאוד, אבל אני לא בטוח שדווקא לו הייתי נותן את הפרס. יש ב"פיגומים" שמירה על אמינות גבוהה, צילום של המציאות בצורה מאוד קרובה, מרתקת. אשר לקס, בתפקיד הראשי, הוא בחור צעיר ואימפולסיבי. נדלק ברגע. אבל המינון של הזעם הגיוני. יש בלקס עירוב מסקרן בין אנושיות חמה, תבונה אינסטינקטיבית, לבין פתיל קצר וחוסר סבלנות. זה וגם זה חי בתוך הדמות הראשית, והאיזון שלקס מוצא בדמות הזו מדויק בצורה שמקרבת אותי מהר מאוד לאדם הזה שבמרכז הסרט. גם יעקב כהן בתפקיד אבא שלו הוא איש קשה, מחמיר, אבל לא בהגזמה. וכך גם כל הנערים והנערות בביה"ס שבו לומד לקס.

ויש גם להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל ירושלים 2017: נפש עדינה

(שם הסרט במקור: Krotkaya)

אולי רוברט מקי צדק. Wow Them in the End. "נפש עדינה" הוא סרט של שעתיים וחצי. השעתיים הראשונות די נודניקיות, ואפילו קצת מעייפות. חצי השעה האחרונה של "נפש עדינה" היא לא מהעולם הזה. ולא משנה מה עברתי בשעתיים הראשונות, אני יוצא מהאולם די בהלם.

כי הביקורת של סרגיי לוזניצה כאן היא לא רק נגד השלטון הרוסי. זו כבר כמעט קלישאה לומר שהאנשים שיושבים בחלונות הגבוהים שם, או אלו שמקורבים אליהם, הם אנשים חסרי לב, אינטרסנטים, חסרי אמפטיה לאדם הפשוט. זה לא מה שחדש בסרט הזה. סרגיי לוזניצה מפנה הפעם את האצבע המאשימה העיקרית אל ה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: אדם של יושרה

(שם הסרט במקור: A Man of Integrity)

החיים קשים ואחרי זה מתים.

"אדם של יושרה", סרט מאיראן, הוא סרט מאוד מרשים. תעזבו רגע את העניין הזה של איך הוא בכלל עשה סרט כזה. סרט שמבקר את השלטון בצורה כל כך בוטה. הסרט הזה מאוד מרשים גם בלי העניין הזה. ועדיין, יצאתי קצת לא מסופק.

שני דברים עיקריים מחזיקים את הסרט הזה בחיים: העקשנות שלו, והמשחק. מוחמד רסולוף מחזיק כאן קצב להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: חיי אישה

(שם הסרט במקור: Une Vie)

עצוב לי לראות את הסרט הזה. עצוב, כי סטפן בריזה הוא במאי שמאוד אהבתי דברים שעשה פעם. ראיתי בעבר 2 סרטים שלו, ואחד מהם הוא סרט נפלא ומאוד מרגש לטעמי (חפשו את "מדמוזל שמבון". דרמה רומנטית מופנמת ומאוד מרגשת). לפני שנה וחצי הופץ בארץ סרטו הקודם של בריזה, "ערכו של אדם". גם בסרט הזה התגלה בריזה כבמאי הומניסט, אבל הצרה איתו היתה שבריזה ניסה לעשות חיקוי של האחים דארדן, והוא, אפעס, לא בליגה שלהם (כלומר, הוא במאי מצוין בעיניי, רק שהוא בחר לביים את הסרט הלא נכון). ועכשיו, כשראיתי את סרטו האחרון של בריזה, אני מבין שהבמאי הזה כנראה נמצא בשלב בקריירה שבו הוא עושה נסיונות. בסרט הקודם הוא ניסה לעשות דרמה חברתית. כאן הוא מנסה לעשות דרמת תלבושות. גם כאן זה לא הולך.

נדמה לי שהפעם בריזה יוצא לגמרי מעורו. במקום ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: חיים חדשים

(שם הסרט במקור: Réparer les Vivants)

"שלום. קוראים לי קאטל קילוורה. אני במאית קולנוע מצרפת. הסרט השלישי שביימתי, "חיים חדשים" (תרגום לא הכי מדויק של הישראלים. התרגום המילולי המדויק יותר הוא "לתקן את החיים") מוקרן בפסטיבל ירושלים השבוע. אני אשמח אם תבואו לראות".

"חיים חדשים" בשבילי הוא מפגש עם במאית שארצה לראות דברים נוספים שלה בעתיד. ורק אחרי ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: מוטלים בספק

איפשהו באמצע הסרט יש סצינה אחת לכאורה קטנה וחסרת חשיבות, אבל גם כזו שמבהירה בצורה מרוכזת למה אני חושב שהסרט הזה, למרות כוונותיו הראויות והכשרון הלא מבוטל שהושקע כאן, למה אני חושב שהוא מפוספס ולא עובד: בסצינה הזו הולך הנער הצעיר שהגיע מהעיירה הדפוקה לתל אביב הגדולה להקשיב לנגן רחוב. כזה שגיבור הסרט התלאביבי חלף על פניו לפני כמה סצינות ולא שם ליבו בכלל אליו. הנער ניגש אליו, ולא רק נותן לו כסף, אלא גם ממש מקשיב לנגינה שלו, ואף רוקד לצלילי המוסיקה שלו.

ר"ל: אנחנו, התל אביבים, לא מודעים בכלל לאוטנתיות של בני העיירות הדפוקות והזרוקות, לחיים שלהם, לאמת שלהם, אבל הם צריכים אותנו, התל אביבים, שיראו להם את הדרך אל האור, או משהו כזה. הו, איזו מסקנה מתנשאת.

כי הסרט הזה, לכאורה, דווקא עושה את הדבר הנכון: הוא הולך ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: אבודה בפריז

(שם הסרט במקור: Paris Pieds Nus)

בתכניה כתוב שמדובר בסרט שקד קידה לקומדיות הקלאסיות של באסטר קיטון ושל ז'אק טאטי. יש בזה משהו. אבל רק משהו. קידה קטנה.

לפני כמעט עשור ראיתי בפסטיבל חיפה סרט קודם של הצמד שביים גם את "אבודה בפריז". הם במאים מבריקים עם לא מעט רעיונות ויזואלים מקוריים והומור מצחיק מאוד. הם באמת שואבים מהקולנוע העתיק, המתוחכם של גאוני הקולנוע האילם. אנשים תמימים שקורים להם דברים מצחיקים מאוד והם שומרים על ארשת רצינית, קלולסית שכזו. יש בדיחה כזו גם בתחילת הסרט הזה. מה שגורם לבחורה הזו להיות באמת אבודה בפריס. סצינה מצחיקה ומפתיעה (ואם לומר את האמת, עוד לפני כן יש סצינת הקדמה שהיא כמו הצהרה על סוג הקומדיה שהולכת להיות כאן. וגם זו הצהרה מצחיקה מאוד). או.קיי. ואחרי התחלה מוצלחת שכזו מגיע סרט שהוא…ככה ככה. מאוד בינוני.

כי ה להמשיך לקרוא