פסטיבל ירושלים 2017: געגוע

ברוך שובך, שבי גביזון. נעדרת לנו יותר מדי זמן. ואולי זה בעצם טוב. טוב שהלכת להרבה זמן, וטוב שחזרת. טוב שלקחת לך את הזמן הארוך הזה, כדי לחזור עם סרט שהוא, מצד אחד, אוסף של אלמנטים שבי-גביזונים, כמו שאנחנו כבר מכירים וכל כך אוהבים, אבל, מצד שני, הביצוע הפעם מפתיע ויפהפה, שונה ואחר ממה שהכרנו, בוגר יותר, עדין יותר, ולא פחות, ואולי אף יותר, אפקטיבי.

כי גם כאן, כמו בסרטים הקודמים שלו, ובעיקר ב"אסונות של נינה" הנפלא, שבי גביזון עובר ביד אמן מצחוק לבכי. מרגעים מאוד משעשעים לרגעים מאוד מרגשים. נדמה לי שבזמן שעבר מאז אותו סרט נפלא, "נינה", שבי גביזון עבר תהליך של התבגרות. תהליך של הבנה והפנמה שיש לו את היכולת הזו, הסגנון הכל כך מדויק ומוכר שלו, והוא לא צריך להתאמץ ולהוכיח את עצמו. ב"געגוע" שבי גביזון לא לוחץ. הדברים כאילו מגיעים מעצמם. השחוק נמהל אל תוך הבכי בצורה כמעט טבעית, נטורליסטית, אורגנית לגמרי לחיים של הדמויות כאן, ועדיין זהו דיוק מופלא בשליטה בטון של הסרט.

מתוך "געגוע". צילום: איתן ריקליס

וגם כאן, כמו בסרטיו הקודמים של גביזון, יש סצינות סו להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל ירושלים 2017: מערבון

(שם הסרט במקור: Western)

גבריות. מאצ'ואיזם. גבר עדין או גבר גס. גזענות מול הבנה כלפי האחר. קבלת האחר. המצב הכלכלי המשתנה באירופה העכשווית.

נושאים בוערים. נושאים חשובים. נושאים מעניינים. והסרט הזה מנסה לדבר עליהם. מנסה. הבעיה היא שהוא רק מרפרף עליהם. מביט עליהם בסוג של השתוממות. מאיר אותם, אבל לא מעיר עליהם.

כי יש דמות מרכזית. מרשימה. אניגמטית. אבל מתחילת הסרט ועד סופו אני לא ממש יודע עליו משהו. הוא לא להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: מועדון גלישה עזה

(שם הסרט במקור: Gaza Surf Club)

בעיה, הסרט הזה.

סיפורן של כמה דמויות המנסות, כנגד כל הסיכויים והקשיים, לקיים מועדון גלישה בעיר עזה. נשמע כמו אחלה רעיון לסרט. אבל הסרט הזה נשאר ברמת הרעיון.

כי אלו קשיים יש בעזה? הפסקות חשמל תכופות, הפצצות מזדמנות, בעיות באספקת מים, קשיים במעבר למדינות אחרות, ועוד כהנה וכהנה. את כל אלו אנחנו יודעים מהחדשות. אני באתי לסרט הזה כדי ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: האופה מברלין

אני יכול למנות כמה וכמה ועוד כמה חסרונות שיש בסרט הזה. אבל בשורה התחתונה, איכשהו, מדובר בסרט יפהפה לטעמי, גם אם לא שלם.

כי מצד אחד, יש כאן כמה דילוגים שרירותיים בתסריט. למשל, כבר בהתחלת הסרט, הם מחליפים ביניהם כמה משפטים, והופ, הם כבר מתנשקים. ובעצם, גם את הנשיקה לא רואים, אלא פייד יורד לשחור על התחלת הנשיקה. על בסיס האהבה הגדולה הזו, שלא זכינו לראות מתפתחת ולא מתממשת, על בסיס זה יבנה כל הסרט. ומצד שני, יש משהו בעל טעם בבחירה הזו של הבמאי. משהו שנמנע מסנסציוניות, או מאובר דרמטיות. אופיר ראול גרייצר מתגלה כבמאי ששולט בצורה מיטבית בקצב האיטי והמדוד של הסרט. יותר מכך, גרייצר עושה עבודת בימוי מרשימה, וקובע לסרט טון שקט, לא מתלהם, בוגר ושקול, של אנשים שמתמודדים עם אבל ע"י הפנמת הכאב במקום החצנתו ההיסטרית.

מצד אחד, אני יכול לומר ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: גבריאל וההר

(שם הסרט במקור: Gabriel e a Montanha)

לא הבנתי.

הסרט הזה הוא כמו גלעד זיכרון לאדם שבאמת היה. כנראה קרוב משפחתי, או חבר טוב של הבמאי. הסרט מוקדש לזכרו. בסוף הסרט יש גם תמונות סטילס של אותו אדם, ומסתבר שכל הסרט הוא סוג של שחזור של החודש האחרון בחייו. מסע ביבשת אפריקה (הסרט מחולק לפרקים, כל פרק מתרחש במדינה אחרת ביבשת השחורה). הסרט הזה אמור להיות מחווה מלאת אהבה לאדם יקר. אז לא הבנתי למה הוא כל כך…משעמם?

אולי "משעמם" היא מילה מוגזמת מדי. בכל זאת, זה סרט נחמד. הנופים נחמדים. ה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: מנשה

(שם הסרט במקור: Menashe)

זה היה יכול להיות סרט חמוד לאללה. הוא כמעט כזה.

סיפורו הנוגע ללב של אלמן המטופל בילד קטן. המוסכמה בקהילה שהאלמן חלק ממנה היא שמשפחה בנויה מזוג – אבא ואמא. גבר לבד לא יכול לטפל בילד. אז הילד מתגורר אצל הדוד (אח המנוחה) בינתיים. עד שהאלמן ימצא כלה. אבל האלמן חושב שהוא דווקא כן יכול לגדל ילד. והוא נאבק בקהילה שלו. סיפור באמת נוגע ללב. משוחק נהדר ע"י נון-אקטור בתפקיד הראשי, ועם כימיה מלבבת עם הילד. אז מה הבעיה?

מדובר ב להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: משפחה

אוי, איזו אכזבה.

רוני קידר היא בחורה מוכשרת. מאוד מוכשרת. ויש לה מה שנקרא "קוצים בתחת". היא עושה. הרבה עושה. וניצני הכשרון שלה כבר נראו בעבר, גם כשהיא ביימה בעבר דברים מבלי לחכות לתמיכה כספית מסודרת. היא פשוט קמה ועשתה, והסרטים יצאו בינוניים, כי הכשרון שלה אמנם בצבץ מבין החרכים שם, אבל הסרטים גם יצאו מפוזרים קצת, לא מהודקים מספיק, לא מרוכזים מספיק. חשבתי שכשהיא תקבל תקציב מכובד ותיכנס למיין-סטרים (מבחינת דרך העשייה לפחות) היא תביא אותה בסרט מצוין שבאמת יבטא את הכשרון שיש לה.

אבל "משפחה", הסרט הראשון שקידר מביימת שהוא מושקע מאוד, הסרט הזה הוא כשלון גדול ועצוב (לפחות לטעמי). כי בעיניי, "משפחה" הוא מקרה מצער של במאית שלא מבינה את הסרט של עצמה. הרי מדובר כאן על בחורה צעירה שמגיעה לנקודת שבירה, והיא רוצחת את חברי המשפחה שלה. ואז היא מספרת את זה למישהי זרה (הבת של הפסיכולוגית שלה, בגילומה הסימפטי והמשעשע של טומי ברמבויים. היחידה שיוצאת טוב בסרט הזה). כלומר, יש כאן חומר לקומדיה שחורה מאוד. אבל הסרט הזה מבויים כמו דרמה כבדה. מאוד מאוד כבדה. הסרט הזה לא זז. נגרר כמו איש כבד משקל מאוד עם משקלות כבדות ברגליים. לא יעזור הצילום הנהדר והמאוד מרשים, והעיצוב האמנותי המאוד יפה. "משפחה" הוא סרט חסר חיים על מוות.

רוני קידר עצמה מופיעה בתפקיד הראשי. בסרטים קודמים היתה לה להמשיך לקרוא