פסטיבל ירושלים 2017: האופה מברלין

אני יכול למנות כמה וכמה ועוד כמה חסרונות שיש בסרט הזה. אבל בשורה התחתונה, איכשהו, מדובר בסרט יפהפה לטעמי, גם אם לא שלם.

כי מצד אחד, יש כאן כמה דילוגים שרירותיים בתסריט. למשל, כבר בהתחלת הסרט, הם מחליפים ביניהם כמה משפטים, והופ, הם כבר מתנשקים. ובעצם, גם את הנשיקה לא רואים, אלא פייד יורד לשחור על התחלת הנשיקה. על בסיס האהבה הגדולה הזו, שלא זכינו לראות מתפתחת ולא מתממשת, על בסיס זה יבנה כל הסרט. ומצד שני, יש משהו בעל טעם בבחירה הזו של הבמאי. משהו שנמנע מסנסציוניות, או מאובר דרמטיות. אופיר ראול גרייצר מתגלה כבמאי ששולט בצורה מיטבית בקצב האיטי והמדוד של הסרט. יותר מכך, גרייצר עושה עבודת בימוי מרשימה, וקובע לסרט טון שקט, לא מתלהם, בוגר ושקול, של אנשים שמתמודדים עם אבל ע"י הפנמת הכאב במקום החצנתו ההיסטרית.

מצד אחד, אני יכול לומר ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: גבריאל וההר

(שם הסרט במקור: Gabriel e a Montanha)

לא הבנתי.

הסרט הזה הוא כמו גלעד זיכרון לאדם שבאמת היה. כנראה קרוב משפחתי, או חבר טוב של הבמאי. הסרט מוקדש לזכרו. בסוף הסרט יש גם תמונות סטילס של אותו אדם, ומסתבר שכל הסרט הוא סוג של שחזור של החודש האחרון בחייו. מסע ביבשת אפריקה (הסרט מחולק לפרקים, כל פרק מתרחש במדינה אחרת ביבשת השחורה). הסרט הזה אמור להיות מחווה מלאת אהבה לאדם יקר. אז לא הבנתי למה הוא כל כך…משעמם?

אולי "משעמם" היא מילה מוגזמת מדי. בכל זאת, זה סרט נחמד. הנופים נחמדים. ה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: מנשה

(שם הסרט במקור: Menashe)

זה היה יכול להיות סרט חמוד לאללה. הוא כמעט כזה.

סיפורו הנוגע ללב של אלמן המטופל בילד קטן. המוסכמה בקהילה שהאלמן חלק ממנה היא שמשפחה בנויה מזוג – אבא ואמא. גבר לבד לא יכול לטפל בילד. אז הילד מתגורר אצל הדוד (אח המנוחה) בינתיים. עד שהאלמן ימצא כלה. אבל האלמן חושב שהוא דווקא כן יכול לגדל ילד. והוא נאבק בקהילה שלו. סיפור באמת נוגע ללב. משוחק נהדר ע"י נון-אקטור בתפקיד הראשי, ועם כימיה מלבבת עם הילד. אז מה הבעיה?

מדובר ב להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: משפחה

אוי, איזו אכזבה.

רוני קידר היא בחורה מוכשרת. מאוד מוכשרת. ויש לה מה שנקרא "קוצים בתחת". היא עושה. הרבה עושה. וניצני הכשרון שלה כבר נראו בעבר, גם כשהיא ביימה בעבר דברים מבלי לחכות לתמיכה כספית מסודרת. היא פשוט קמה ועשתה, והסרטים יצאו בינוניים, כי הכשרון שלה אמנם בצבץ מבין החרכים שם, אבל הסרטים גם יצאו מפוזרים קצת, לא מהודקים מספיק, לא מרוכזים מספיק. חשבתי שכשהיא תקבל תקציב מכובד ותיכנס למיין-סטרים (מבחינת דרך העשייה לפחות) היא תביא אותה בסרט מצוין שבאמת יבטא את הכשרון שיש לה.

אבל "משפחה", הסרט הראשון שקידר מביימת שהוא מושקע מאוד, הסרט הזה הוא כשלון גדול ועצוב (לפחות לטעמי). כי בעיניי, "משפחה" הוא מקרה מצער של במאית שלא מבינה את הסרט של עצמה. הרי מדובר כאן על בחורה צעירה שמגיעה לנקודת שבירה, והיא רוצחת את חברי המשפחה שלה. ואז היא מספרת את זה למישהי זרה (הבת של הפסיכולוגית שלה, בגילומה הסימפטי והמשעשע של טומי ברמבויים. היחידה שיוצאת טוב בסרט הזה). כלומר, יש כאן חומר לקומדיה שחורה מאוד. אבל הסרט הזה מבויים כמו דרמה כבדה. מאוד מאוד כבדה. הסרט הזה לא זז. נגרר כמו איש כבד משקל מאוד עם משקלות כבדות ברגליים. לא יעזור הצילום הנהדר והמאוד מרשים, והעיצוב האמנותי המאוד יפה. "משפחה" הוא סרט חסר חיים על מוות.

רוני קידר עצמה מופיעה בתפקיד הראשי. בסרטים קודמים היתה לה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: אויר קדוש

פתגם יהודי נושן אומר: תפסת מרובה לא תפסת.

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. לא כל כך יצא. נצרת היא עירו של המאסטר, איליה סולימאן. נדמה שכל מי שבא משם מנסה לחקות את הסגנון שלו. יש כאלו שעושים את זה יותר טוב (מהא חאג', למשל, עשתה סוג של וריאציה על הסגנון הזה. מאוד אהבתי את "עניינים אישיים"), ויש שעושים את זה פחות טוב, וזה המצב עם שאדי סרור, היוצר והשחקן הראשי (כמו סולימאן, גם הוא מביים ומשחק וכותב) של "אויר קדוש".

וזה לא שאין רגעים נהדרים ב"אויר קדוש". יש כמה רגעים מקסימים כאן, עם תכנון צילומים ובימוי מיזנסצינה נפלאים, כדיוק כמו שכתוב בספר ע"ש המאסטר סולימאן. למשל, סצינת הפתיחה, בפקק. או סצינה אדירה באמצע הסרט, גם היא בפקק תנועה, המתחילה מכלום, והופכת לקרב גדול, והכל בשוט אחד סטטי, שמביט בהשתוממות במתרחש. או כמה סצינות באמבטיה, סצינות שהערך הקולנועי שלהן הוא בקביעת עמדת המצלמה וניוד השחקנים בפריים בצורה חכמה, מצחיקה-עצובה. אז שאדי סרור יודע את העבודה. ומקבץ לכאן גם שחקנים נהדרים לתפקידים גדולים יותר או פחות (טארק קופטי, בתפקיד אבא שלו, נהדר כמו תמיד, למשל).

הבעיה עם הסרט הזה היא ה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: מפעל של שום דבר

(שם הסרט במקור: A Fábrica de Nada)

אז החלטתי לקחת הימור על סרט פורטוגזי בן 3 שעות. ההימור נכשל. בגדול.

כי "מפעל של שום דבר" הוא לא סרט. מדובר בסוג של מנשר סוציאליסטי דידקטי, ארוך, מייגע, חוזר על עצמו, ונדמה לי שאפילו סטודנטים באוניברסיטה שלומדים מדעי החברה יבקשו מנוחה לעפעפיים שלהם (והסרט אכן דומה בחלקים מסוימים להרצאה פרונטלית בכיתה. במיוחד בסצינה מעייפת במיוחד בת כ-20 דקות שכולה נאומים על המצב החברתי).

כי המצב הוא כזה: אנשים עשירים, בעלי עסקים, תמיד יחפשו דרכים להתייעל. לחסוך. ועכשיו, עם גלי המהגרים, הם בכלל חושבים על כוח עבודה זול, ואולי לשוב ולאמץ את הרעיון הישן של העברת כל הייצור למזרח הרחוק. אז הפועלים הפשוטים, אלו שייזרקו לכלבים ולאבטלה, הם צריכים להתאגד ולתפוס פיקוד, לנהל בעצמם בצורה משותפת, קואופרטיבית, את העסק שלהם, את העתיד שלהם. והנה אמרתי במשפט וחצי את מה שהסרט הזה אומר ב-3 שעות.

כי אין כאן, בסרט הזה, אין כמעט ה להמשיך לקרוא