פסטיבל ירושלים 2019: דפנה

(שם הסרט במקור: Dafne)

הסרט הזה נחמד בהתחלה, יפה בסופו, ובאמצע יש לו בטן לא קטנה, שהופכת אותו לקצת משעמם. ולא מדובר בסרט ארוך – סך הכל שעה וחצי.

כי הנה סרט מאיטליה על אשה צעירה ואבא שלה. לאשה יש תסמונת דאון. והאמא עוברת מן העולם בהתחלת הסרט. הסרט הוא על ההתמודדות עם השכול. ומכיוון שלאשה יש תסמונת דאון – המצב שלה מורכב יותר.או שלא. ההתחלה באמת יפה ומרגשת – קצת מהחיים של המשפחה הזאת, ואז האמא מתה בפתאומיות, וההלויה והתגובות הראשוניות. אבל, מסתבר, האשה הצעירה שלנו מ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל ירושלים 2019: יונק הדבש

(שם הסרט במקור: Beol Sae)

הסרט הזה נמשך שעתיים ורבע, ולוקח לו בערך שעתיים עד שהוא מראה סימנים שיש לו דופק בכלל. עד אז הוא משעמם למדי.כי אני לא ממש מבין למה מספרים לי דווקא על הנערה הזאת. היא קצת להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: אל מטונף

(שם הסרט במקור: Dirty God)

קשה לכעוס על הסרט הזה. סרט על אשה צעירה שפניה הושחתו, והיא צריכה לשקם את חייה. השחקנית הראשית גם היא בעלת עיוותים בפנים, וזה לא איפור. ובסך הכל יש כאן כוונה כנה לבדוק את מקומה של החריגה בחברה.

אז מצד אחד, יש כאן באמת גישה אוהבת ומחבקת לגיבורה. יש לה חברים תומכים, ילדה קטנה וחמודה, ואמא שקצת קשה איתה (בעיקר על רקע גידול הילדה), אבל איזו אמא לא קשה. ויש אפילו בחור צעיר שמחזר אחריה, שהוא גם החבר של החברה הכי טובה שלה, ונוצר כאן משולש רומנטי עם רגשות סותרים.מצד שני, במאית הסרט, סשה פולק, משקיעה המון בעיצוב האמנותי ובצד הויזואלי של הסרט. הרבה יותר מדי. הסרט צבעוני מאוד, עם אורות דיסקוטק מהבהבים, ותמונה מסוגננת בעזרת תאורה מיוחדת, ועם עריכה מוסיקלית שמחברת שוטים לסיקוונסים שהם כמו וידאו-קליפים של MTV, עם מוסיקה תואמת. במקום ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: אניארה

(שם הסרט במקור: Aniara)

סרט מדע בדיוני משבדיה. צריך להיות מעניין. בתיאוריה.כי במציאות מדובר בסרט מבולבל מאוד, מפוזר מאוד, וגם לא יפה במיוחד.

נתחיל מזה שהסרט לא נראה כל כך טוב. בניגוד למצופה, האספקט הויזואלי של הסרט מאוד לוקה בחסר. נדמה שאין הרבה דמיון חזותי ליוצרי הסרט. יש הרבה לבן, כזה שמסנוור, ויש הרבה תצלומי תקריבים, גם, ובעיקר, כשלא צריך. החללית עצמה ומסעה בחלל נדמים סטנדרטים למדי, וכל מי שראה שניים-שלושה סרטי חלל בחייו לא יתרשם במיוחד, או בכלל, ממה שהוא רואה כאן.

שנית, יש כאן כמה התחלות של דברים, אבל הכל מבולגן, ולא ממש ברור מה הסרט הזה רצה להגיד. האלמנט הכי מעניין כאן הוא איזשהו מכשיר שנמצא על החללית שנקרא להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: השורקים

(שם הסרט במקור: La Gomera)

יש לי יחסי אהבה-שנאה עם קורנליו פורומבויו. הוא מספר סיפורים מוכשר, ובאותה נשימה, הוא דואג להכפיף את אותם סיפורים למדיום הקולנועי בצורה שמעדיפה את הצד התיאורטי של הקולנוע, ולא את הסיפור או את הדמויות. כך היה ב"שם תואר משטרה", וכך היה גם ב"12:08 מזרחה לבוקרשט" (שהתרחש בתחנת טלויזיה, והיה סרט שהכניס את הסיפור ההסטורי של רומניה לקונטקסט ויזואלי), וגם "כשערב יורד על בוקרשט או מטובליזם" (כאן הביקורת שלי) עסק בסיפור של במאי קולנוע ושחקנית.

וכך גם סרטו האחרון של פורומבויו, "השורקים".באמצע הסרט, פתאום, דפיקה בדלת. בדלת – גבר לא מוכר, שלא נראה לפני כן בסרט, ולא יראה אחרי. הוא אומר שהוא במאי קולנוע, והוא מתלהב מהלוקיישן שבו הם נמצאים עכשיו, והאם הוא יכול להיכנס פנימה ולהתרשם מהלוקיישן יותר לעומק. והוא, כמובן, מדבר באנגלית, כי הוליווד וזה. זה כבר סרט שני שפורומבויו מנסה לביים בקלילות, לחבר את היצירה שלו לקהל הרחב ולעשות סרטים קומוניקטיבים ומהנים (גם "האוצר", שכמעט והופץ בישראל, אבל לא, היה מעין צ'יזבט חביב, סיפור אגדה שכזה). והנה הפעם מדובר בסרט פשע רומני, כזה שכולם בו עובדים על כולם, מרמים את כולם, בשביל כסף, בשביל אהבה, בשביל לחיות.

אבל פורומבויו לא באמת מתעניין בסיפור שהוא עצמו מספר. יותר מעניין אותו ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: בחסדי האל

(שם הסרט במקור: Grâce à Dieu)

אני מאוד אוהב את הבמאי הזה, פראנסואה אוזון. הוא חלקלק, מקצוען, מזיז את הסיפור קדימה במהירות, מבלי לוותר על הקשר הרגשי שלי עם הדמויות. הוא מגוון בנושאיו (אם כי דן לא מעט במיניות האדם), והוא עובד הרבה. עושה הרבה סרטים. ראיתי את רוב יצירותיו, ואהבתי את רובן. כששמעתי שסרטו החדש יוקרן בפסטיבל ירושלים, ויותר מכך, כשהבנתי שהסרט הזה כנראה לא יופץ בישראל (בניגוד לרוב סרטיו שכן הופצו) ידעתי שאני חייב לראות את הסרט.

והוא אכן לא מאכזב. אמנם יש בסרט הזה כמה אלמנטים תמוהים בעיניי, ועדיין, יש כאן סיפור מחריד, שמסופר באינטלגנטיות ובאלגנטיות האופיינית לאוזון, עם שחקנים טובים, ועם כוונה טהורה. הפעם נדרש אוזון לסיפור של התעללות מינית בילדים בכנסיה. הסרט מתחיל עם גבר אחד שמתחיל הליכים כנגד כומר ספיציפי שהתעלל בו כעשרים שנה מוקדם יותר, כשהיה ילד קטן.

זה החלק ה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: שיר ללא שם

(שם הסרט במקור: Canción sin Nombre)

יש סרטים שיש להם סיפור בסיסי כל כך חזק, כל כך דרמטי, עד שליוצרים לא נותר הרבה לעשות חוץ מ…פשוט לספר אותו. אבל נדמה לי שמלינה לאון, ש"שיר ללא שם" הוא סרטה הראשון, מנסה בכל כוחה לסגנן את הסרט, לביים אותו, עד שהיא מרסקת את הסיפור המרכזי, מדללת אותו, ובעיקר מבזבזת הזדמנות לעשות סרט שהוא יצירה מטלטלת.

כי נדמה לי שמלינה לאון לא כל כך מתעניינת בסיפור שהיא עצמה מספרת. לאון מתעניינת יותר בבניית אווירה. בתיאור מציאות של טרור, של פחד, של חיים תחת שלטון צבאי, חיים של חוסר ודאות וחוסר יציבות יומיומית. הבמאית מאוד מתאמצת ל להמשיך לקרוא