לכאורה יש כאן סרט דידקטי. מבט על אשה צעירה שבודקת את ה-DNA המשפחתי, שכאילו חוזרת אחורה לעבר במקום להתקדם קדימה. שמרגישה מחויבת לבדוק את השורשים של משפחתה במקום להצמיח שורשים חדשים משלה. לחזור לאלג'יר, המקור של סבא. לכאורה יש כאן סרט פוליטי אפילו (סגולן רויאל, דמות מוכרת בנוף הפוליטי הצרפתי, מוזכרת כאן בשמה מספר פעמים). למעשה, כל מהלכי התסריט, כל מה שהיא עושה ולא עושה, הכל מגיע מאהבה עמוקה לסבא.
בכמה מקומות קראתי שמבקרי קולנוע חוצלארצים תיארו את הסרט הזה כ"פרנסס הא בנורבגית". אני מבין את הרפרנס לסרט הנהדר ההוא, כי שני הסרטים מדברים על נשים בגיל מאוד מסוים, אבל פרנסס הא, בסרטו של נוח באומבך, יודעת מה היא רוצה להשיג. היא רק לא יודעת איך, והחיים מתערבים ולוקחים אותה למסע. יולי, גיבורת סרטו של יואכים טרייר, לא יודעת מה היא רוצה. תחילת הסרט מציגה אותה כ להמשיך לקרוא 
אני מבין את הרצון של הבמאית ליצור כאן סרט צנוע ושקט, אבל הסרט הזה אנמי מדי. ללא דופק. יש כאן נערה מופנמת במרכז הסיפור, ונערה אחרת "פלפלית" יותר שתסחוף (או אמורה לסחוף) אותה להרפתקאות מרגשות. אז גם אם גיבורת הסיפור שקטה יותר, ליברטד, שזהו שמה של החברה החדשה, גם היא לא ממש להמשיך לקרוא 
בלי להתייפייף, בלי לקרוץ להוליווד ולמה שנכון ומקובל, זה סרט קשוח, עקשן, לרגעים אלים מאוד, אבל הוא מיישיר מבט אל הניצול המאוד כואב של הבנות הצעירות של המיעוטים, ומנסה לתת נחמה אחת קטנה.
שהתארך באופן לא טבעי לסרט באורך מלא.
והם לא ממש ידעו מה לעשות איתו
צריך לומר שהסיפור של "פרה ראשונה" מתחיל רק אחרי כמעט חצי סרט. סיפור נחמד על שני גברים שמשקיעים מכשרונם כדי ליצור להמשיך לקרוא 
יש כאן נסיון לקשור את הפוליטי והפרטי. להראות איך מדיניות של ממשלה משפיעה באופן הכי מיידי על האדם הפשוט. תיאור של משמרת סוערת במיוחד בחדר מיון של בית חולים. אין מספיק מיטות, אין מספיק רופאים, אין מספיק אחיות, אין מספיק תרופות, אין מספיק שום דבר.
יש ב"השחיין" כמה כוחות מנוגדים, ולהרגשתי, אדם קלדרון איבד בשלב מאוד מוקדם את האיזון ביניהם, ובמקביל, אני איבדתי אחיזה בחוט הרגשי של הסרט. יש ב"שחיין" עניין עם מחויבות טוטאלית למקצוע (במקרה הזה: לשחייה), ומצד שני, יש את הרצון, או אולי אפילו את הצורך, לשמור לעצמך קוביה קטנה בה הפרט יכול להתקיים מבלי להתייחס לאותו מקצוע. יש את האהבה ל להמשיך לקרוא 
התשובה, כצפוי, היא קצת מכל דבר. וכך יוהו קוסמאנן (שזהו הסרט השני שלו שאני רואה. הראשון היה "היום היפה בחייו של אולי מקי" הנהדר) מצטרף אל קאנון הבמאים שאני עכשיו אחפש כל סרט חדש שלהם. קוסמאנן מספר כאן סיפור עם הרבה מחשבה, ועם לא מעט רגש. הוא לא מתפתה לפתרונות קלים, אבל הוא כן נוגע ללב (בעזרת השחקנית הראשית הנהדרת סיידי האארלה), והוא כן גורם לי לחשוב תוך כדי צפייה. יש כאן סיפור על אשה שמאוהבת ב להמשיך לקרוא 
איתן 