פסטיבל ירושלים 2022: סבוי

"סבוי" הוא סיפור מרתק. זוהר וגנר מצליחה לקחת סיפור שקרה באמת, ולספר אותו מזווית ייחודית, ששואלת שאלות של מגדר, דווקא בסיפור שמגדר הוא בדרך כלל לא הנושא המרכזי. וגנר עושה ב"סבוי" סרט מקורי ומעניין, אבל בבחירה הסגנונית שלה, היא גם מקלקלת את החוויה הקולנועית שלי.

"סבוי" הוא סיפור של גבורה נשית תחת אש. והוא מכוון לאנשים ש"גבורה נשית תחת אש" נשמע להם כאוקסימורון, וגם לבנות שעדיין לא יודעות שהן יכולות להיות גיבורות במצבים מלחיצים, בנות שיראו בכוכבה לוי, גיבורת הסיפור, כמודל לחיקוי.כוכבה לוי הייתה אדם פשוט שנקלעה למצב לא פשוט. כמו שהיא מעידה על עצמה, ההתנהגות שלה במצב המותח יצאה מתוך מצב רגשי של בדידות. והנה היא פתאום מרגישה נחוצה, מועילה. הנה היא נמצאת פתאום במרכז העניינים, יכולה לפעול תחת לחץ מאוד לא שגרתי, לחץ שיכול להוביל אפילו למוות.

וגנר מקפידה לעמת את הדמות הראשית שלה כל הזמן עם גברים שמזלזלים בה: עם בן הזוג שלה (לא בעלה, אלא בן זוג אחר) שהיה איתה שם במלון סבוי. מבט אחד שלה בו ודי ברור שהיא כבר לא רואה את העתיד שלה איתו. מבט אחד שלה בו וברור לה שהוא הפחדן והיא הגיבורה עם התושייה.

גם ה

פסטיבל ירושלים 2022: כיכר הקתדרה

(שם הסרט במקור: Plaza Catedral)

סרט מפנמה. זה עוד לא ראיתי.

לבמאי קוראים אבנר בן נעים. פגשנו אותו בפסטיבל, וכן, הוא מדבר עברית שוטפת. הוא לבוש ומתנהג כמו אדם פשוט, רגיל, ומדבר כמו אדם שיודע מה הוא עושה, ועם זאת, לא מתנשא. הסרט שלו נראה נהדר, וכצפוי, מספר סיפור הנובע מהפערים העצומים בין העניים מאוד לעשירים מאוד באמריקה הלטינית. אבל זה לא העניין כאן, להבנתי.

יש כאן יותר עניין אנושי. ובן נעים (שהעברית שהוא יודע לא משחקת כאן תפקיד בכלל. למעט "לחיים" אחד בעברית שיש בסרט) עושה כאן עבודה אפקטיבית מצד אחד, ומצד שני קצת מעייפת.שוט הפתיחה של הסרט מהמם ביופיו. מצלמה שעולה בקו ישר ממאוד נמוך למאוד גבוה. באיטיות. תנועת המצלמה האיטית ממשיכה לאורך הסרט, והיא משמשת אותי כצופה כדרך אפקטיבית להיכנס מתחת לעורה של גיבורת הסרט. כשהיא אומרת בתסריט "אני מתה חיה" – זה

פסטיבל ירושלים 2022: ציפורי הלילה

(שם הסרט במקור: Les Passagers de la Nuit)

לפני כמה שנים ראיתי סרט שמאוד ריגש אותי. "אמנדה" היה סרט פשוט ואנושי שנשאר איתי הרבה אחרי שראיתי אותו. אז כשפסטיבל ירושלים הביא השנה את סרטו החדש של מיכאל הרס, שביים את "אמנדה" – מיד קפצתי על ההזדמנות להתרגש שוב.

אבל התאכזבתי.

צריך לומר מראש – מיכאל הרס מתגלה, גם כאן, כבמאי שמבין מה מפעיל אנשים. הוא יודע להיות עם הדמויות שלו ברגעים הכי חמים, פשוטים, רגילים, ובכל זאת לדעת לרגש אותי מתוך ההבנה הכמעט אינטואיטיבית של אנשים.הבעיה היא ש"ציפורי הלילה" הוא סרט מאוד מבולגן, שלא ממש יודע מה הוא רוצה.

הסרט מתחיל ב-10.5.1981. עשיתי קצת גוגל וגיליתי שזה היה התאריך שבו

פסטיבל ירושלים 2022: ציפורים שיכורות

(שם הסרט במקור: Les Oiseaux Ivres)

בשם של הסרט הזה נתקלתי כשסקרתי כאן את המועמדים של המדינות השונות לאוסקר בשנה שעברה. אח"כ הוא קיבל לא מעט מועמדויות (וגם כמה פרסים) בטקס פרסי האקדמיה של קוויבק, קנדה (כתבתי על זה כאן). כתבתי גם שבמבט מרחוק זה נראה כמו אופרת סבון לא מאוד מעמיקה, אבל בגלל שהסרט קיבל הרבה הכרה, חשבתי לבדוק אותו בכל זאת.

הלוואי שזאת היתה אופרת סבון.

במקום סרט שמנסה ללחוץ על הרגש בברוטליות, זה סרט שפונה לחוש האסתטי. בכוח. בברוטליות. על חשבון סיפור, ודמויות, ועוד כל מיני דברים שכאלו, לא חשובים.

מתוך שעה ו-45 דקות של הסרט, ההתחלה מגיעה רק אחרי שעה ורבע בערך. הבת הגדולה יוצאת ל

פסטיבל ירושלים 2022: עכביש קדוש

(שם הסרט במקור: عنكبوت مقدس)

זה סרט איראני שלא ראיתם מימיכם. עירום, סקס, ואלימות קשה בשמחה ובששון.כי זה לא סרט מאירן.

לפני כמה שנים הגיע סרט משונה, מקורי, מרתק, מרגש, ומצוין משבדיה שנקרא "גבול". לבמאי קראו עלי עבאסי. אז כמובן מיד ששמעתי שסרט חדש של הבמאי הזה מגיע לפסטיבל ירושלים רצתי לראות. מה גם שהתגובות מההקרנות שלו בפסטיבל קאן היו טובות.

אז קודם כל, צריך לומר שמדובר בחיה אחרת לגמרי מאותה מעשיה משונה שהיא "גבול". שנית, עלי עבאסי אכן מאשש את מה שראינו ב"גבול" – הוא אכן במאי משובח עם חוש מצוין לדרמה. שלישית, יש כאן, להבנתי, החלטה תסריטאית אחת לא נכונה שבכל זאת מרחיקה אותי מהסרט הזה.

כי בניגוד לסיפור המיתולוגיה של "גבול", הפעם עבאסי מספר סיפור

פסטיבל ירושלים 2022: החלטה לעזוב

(שם הסרט במקור: 헤어질 결심)

ההקלטה הזאת של השיחה שבה אמרת לי שאתה אוהב אותי

אני אמרתי שאני אוהב אותך?! מתי?

פארק צ'אן ווק. מהמובילים שבבמאי העולם. יש לו אנרגיה עצומה. למרות שהסרט החדש שלו ארוך יחסית (כשעתיים ורבע), דברים זזים כאן מהר יחסית. יש לו המצאות בימוי מרתקות וסוחפות. אבל אני לא הבנתי את הסרט החדש שלו.

כי יש כאן בלש משטרה. ויש כאן אישה. פאם פאטאל. בן זוגה מת. היא החשודה העיקרית. והיא מהסוג המעצבן שתדע לתת תשובה לכל שאלה. הבלש נשוי באושר. יש כמה רגעים יפים בינו לבין אשתו (אבל בת זוגו נעלמת מהסרט די מהר, וחסר שיווי המשקל של הצד שלה בכל הסיפור כאן). יש לבלש גם סייד קיק, שמספק כמה רגעים קומיים. גם הוא נעלם די מהר מהסרט. הבלש שלנו מתביית על האישה הזאת, עוקב אחריה, מנסה להוכיח שיש לה בכל זאת יד ורגל במות בן זוגה. ואיכשהו אני צריך להאמין שהאובססיה הזאת יש בה יותר ממסירות למקצוע. יותר מסקרנות לפתור את החידה הזאת.והוא פותר. מעגל סיפור מספר אחת נסגר בערך בחצי הסרט. אבל מעגל שני נפתח. עוד מקרה מסתורי. האישה הזאת היא

פסטיבל ירושלים 2022: הדרך לאילת

הסצנה הנועלת את הסרט היא סצנת צלילה. מה שמיד מחייב אותי לומר: סרטו הקודם של יונה רוזנקיאר היה "הצלילה". "הדרך לאילת" הרבה יותר טוב.

זה לא סרט מקורי שלא נראה כדוגמתו. למעשה, זה סרט נוסחתי למדי. סרט מסע של אבא ובן. יש הרבה כאלו (אם כי לא כל כך בישראל. זאת מדינה קטנה. לאיפה ייסעו? אה, לאילת. בכל זאת, רחוק). יש מטרה (לא ממש חשובה). יש תחנות בדרך. ויש דרמות קטנות, אפיזודות שונות ומשונות, דמויות שונות ומשונות נכנסות ויוצאות מהסיפור, והכל סובב את האבא והבן האלו.

"הצלילה" היה סרט מעניין, אבל מאוד בוסרי. "הדרך לאילת" הוא כבר סיפור אחר לגמרי. כאן יונה רוזנקיאר לגמרי השתלט על הטון של הסרט, שהוא בעיקר קומי, אבל הוא גם יודע להכניס את הרגש בעדינות ובצורה מדויקת ואפקטיבית. סצנת הפתיחה, למשל, היא מופת של כתיבה וביצוע של הומור שחור מאוד. ואז הסרט מתחיל – נקבע היעד, והסיבה לציוות של שני הגברים האלו.וכשהסרט יוצא לדרך, אני מבין גם מהו הנושא של הסרט: יונה רוזנקיאר מנהל כאן דיון מפורט למדי על מצבה של ה

פסטיבל ירושלים 2022: אמריקה

יש אנשים שאסור להם להיות הורים

זאת הבעיה עם ציפיות. על הפוסטר של הסרט הזה יהיה כתוב: מאת הבמאי של "האופה מברלין". ראינו ואהבנו את "האופה מברלין". "אמריקה", הסרט החדש של אופיר ראול גרייצר, כערך מוחלט, הוא יפהפה, ומרגש, ועוד הרבה סופרלטיבים, אבל, לטעמי, הוא פחות טוב מ"האופה מברלין".

קודם כל, צריך לומר שבחינת יכולת בימוי, גרייצר משתכלל ב"אמריקה". יש בו כמעט חיקוי (מוצלח למדי) של אלמודובר. לא רק בצבעים השוטפים את המסך, משכרים את הנשמה, אלא גם בקצב המדוד שבו הוא מוביל את הסרט. בכמה וכמה סרטים של אלמודובר מופיעות מדי פעם כתובית "כעבור שנה". הסיפור קופץ בקפיצות מדודות קדימה. גם גרייצר מוביל את הסיפור ב"אמריקה" ביד בטוחה, עם קפיצות כאלו בזמן. בכמה וכמה סרטים של אלמודובר יש עניין עם בתי חולים. גם כאן.

בנוסף, יש כאן תגלית חדשה ומרגשת בשם אושרת אינגדשט. לא מכיר את השחקנית הזאת, אבל מכאן כדאי לחפש אותה. היא פקעת רגשות, אבל גם נטורליסטית לחלוטין. יש לה אינטראקציה יפהפייה עם שני השחקנים שמולה, ואני לחלוטין יכול להאמין לסיפור האהבה הזה, להתרגש עם כל התהפוכות שהוא עובר.

הסיטואציה הבסיסית של "אמריקה" דומה לזו של "האופה מברלין": בצלו של אסון, שני אנשים שונים מביעים את אהבתם לאותו אדם. "אמריקה" מנסה לשים את הסיפור הזה בקונטקסט של יחסי הורים וילדים. הפצעים שילדים סוחבים איתם עד לגיל בגרות כתוצאה מיחס ההורים אליהם. במקרה של אחד הגיבורים – מדובר ביחס אכזרי במיוחד. במקרה של הצלע הנשית – מדובר גם שם בסיפור קשה. ובמקרה של הצלע השלישית – שם דווקא יש הורים תומכים, אוהבים.הבעיה של "אמריקה" היא חוסר ה

פסטיבל ירושלים 2022: קריוקי

שמעתי אותי ברדיו, ראיתי אותי בטלוויזיה, קראתי עלי בעיתון, אני קיים!

(מיכה שטרית / ארקדי דוכין, מתוך "רדיו בלה בלה", החברים של נטשה).

---

יש לי הרגשה שזה יהיה אחד מאותם סרטים שכל העולם יאהב. חוץ ממני.

בגדול, זה סרט על אדם מבוגר וכבוי שמתעורר לחיים, מוצא טעם חדש בחיים, כשהוא פוגש בשכן חדש, כריזמטי, סוחף. ששון גבאי, בתפקיד הראשי, כמעט מציל את הסרט. השחקן הזה עושה כאן עבודה אדירה. הוא נפתח לאט, הגוף שלו משתחרר לאט, הופך מכבד וכבוי לקל יותר והחלטי, אבל גבאי גם מקפיד להישאר אותו בן אדם, לא לעשות שינוי קיצוני מדי. הכול בעבודת הגוף שלו, בשימוש שלו בקול. בעיניים, בפנים. התהליך שהוא מעביר אותי איתו מרגש ומרתק.הבעיה היא בכל המסביב. כי התסריט אכן מבקש להראות תהליך שגבר אחד עובר. אבל הסרט כאילו בכוח מבקש ל

פסטיבל ירושלים 2022: כל מה שאני יכולה

והסרט הזה נגמר כאילו באמצ"כל מה שאני יכולה" הוא 2 סרטים בכרטיס אחד. כל אחד מהם יפה, ואפילו מרגש לעיתים. אבל שני הסרטים האלו לא נפגשים, לא משפיעים אחד על השני, ובסופו של דבר, יש כאן הרבה פוטנציאל לא ממש ממומש.

צריך לומר שמה שבכל זאת מציל את הסרט הזה הוא