פסטיבל חיפה 2021: קלון

זה הסרט הדוקומנטרי הישראלי היחיד שאני דוגם בפסטיבל חיפה השנה.

לא טעיתי בבחירה.

הון שלטון עולם תחתון, הגרסה האנלוגית. אותו הדבר בדיוק, בהבדל אחד מרכזי."קלון" הוא סרט דוקומנטרי מאוד לא ארוך, והוא מספר ב-50 וקצת דקות מכווצות, ערוכות במהירות, אבל מבלי להקל ראש ומבלי לחפף, את סיפור השחיתות של להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: המעונות

(שם הסרט במקור: Общага)

אני אודה על האמת: חוויה של פסטיבל יכולה להיות מעייפת. לפני ההקרנה של "המעונות" שקלתי לוותר. ללכת לנוח קצת לפני ההקרנה הבאה. בסוף נכנסתי. ואיזה מזל שלא ויתרתי. "המעונות" הוא לא סרט ללא חסרונות, והוא כן תורם לעייפות במידה מסוימת, אבל הוא גם תעודה מחרידה על הימים ההם, ומן הסתם, גם על הזמן הזה.

הימים ההם – רוסיה, או יותר נכון, ברית המועצות של 1984. זמנים אחרים לגמרי, לא קשורים בכלל למה שקורה עכשיו. הסיפור הוא על חבורה שמחה של סטודנטים. כל המערכה הראשונה של הסרט מתארת את הדינמיקה המחויכת, הכמעט מלאכותית בכוונה, של הקבוצה הזאת. השחקנים כל כך נהנים אחד מהשני, ובשילוב עם הבימוי הסבלני נוצרת הרגשה של קבוצת אנשים עם שפה משותפת, אנשים שמכירים אחד את השני כל כך טוב עד שדי בחצאי משפטים, ברמיזות, כדי להעביר את החיים ביחד.

ואז – אסון.הטרגדיה הזאת, שנופלת מהשמים (באופן הכי מילולי שיש, וב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: הבית ברחוב פין

עמיר מנור עשה לפני כמה שנים סרט קטן, צנוע, וחביב שנקרא "חיותה וברל". עכשיו הוא חוזר עם פרויקט הרבה יותר שאפתני, אבל מנור הוא כנראה צנוע מיסודו, והגישה הזאת שלו לטעמי הורגת את הסרט.מנור כנראה רצה להימנע מפורנוגרפיה של הסבל, אז הוא נמנע ככל יכולתו מהצילום של הזוועות. כמעט כל הסצינות בסרט מצולמות מ להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: ויהי בוקר

זוכרים את "ביקור התזמורת"? הסרט האנושי והמקסים ששבה את לב העולם? ערן קולירין, היוצר של "ביקור התזמורת", עשה ב-14 השנים שעברו מאז רק שני סרטים: "ההתחלפות" המוזר והמהנה (אבל גם המנוכר שלא ממש התחבר לקהל), ואת "מעבר להרים ולגבעות", שבו ניסה להיות יותר פוליטי, בהצלחה חלקית בלבד לטעמי (ושוב, מבלי ליצור קשר עם הקהל).

עכשיו חוזר קולירין עם סרט שהוא, להבנתי, סוג של נסיון ליצור "ביקור התזמורת 2". גם כאן, כמו שם, קבוצה של אנשים תקועים במקום אחד בגלל אילוץ. גם כאן, כמו שם, המצב שנכפה עליהם מכריח את האנשים לתקשר, להיפתח, לדבר כמו שלא דיברו כבר הרבה מאוד זמן. ופה, כמו שם, זה יוצר רגעים קולנועיים יפהפיים ומרגשים. ובכל זאת, כדרכו של כמעט כל סרט המשך, המקור הרבה יותר טוב.יש משהו מוזר בדרך ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: הנהגת של מר יוסוקה

(שם הסרט במקור: ドライブ・マイ・カー)

יש סרטים ארוכים שאתה יוצא מהם ואומר: וואלה, לא הרגשתי את הזמן עובר.

זה לא המצב עם "הנהגת של מר יוסוקה".

ומצד שני, יש בסרט הזה גם הרבה דברים להעריך…

לדעתי, הסרט הזה נוקט (בטעות) בגישה של נובלה עצומת מימדים, אבל יש לו נשמה של סיפור קצר. זה כל מה שעומד בבסיס החוויה הלא יציבה שעברתי במשך שלוש השעות הארוכות האלו.סצינת הפתיחה של הסרט מראה גבר ואשה שוכבים במיטה, אחרי מעשה האהבה. היא מספרת לו סיפור. יש כמה וכמה מעמדים כאלו בסרט. מישהו מספר סיפור למישהו אחר. צ'יזבטים. מעשיות קצרות. או אולי סיפורים בהמשכים. אבל קצרים. העניין הזה העלה בי מחשבות על ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: אבו עומאר

אני לא יודע מי זה רוי קריספל. לא ראיתי בעבר סרטים שהוא עשה. במאי אלמוני. אז עם רצון לעשות לו הנחה, אני אומר שיש כאן דווקא סרט מעניין.

כי כן, יש הרבה דברים מאוד בוסריים וגם בעייתיים בסרט הזה. אבל הלב של קריספל במקום הנכון. הכוונה טובה. ואם באים לסרט הזה בלב פתוח, מתוך נכונות לעשות הנחה (גדולה מאוד) לבמאי מתחיל, אפשר למצוא גם דברים טובים גם כאן.

בבסיס, יש כאן רעיון מעניין: סרט מסע כמעט סוריאליסטי במקום החם הזה שנקרא ישראל/ פלסטין. ההשפעה של הפוליטיקות הגדולות על האדם הקטן יוצרת מצבים אבסורדיים, אכזריים לפעמים. אז קריספל מסובב את שני הגיבורים שלו – אחת ישראלית, השני פלסטיני, מסביב למדינת פלסטין שעוד לא קמה, מבקש למצוא פרצה. ובינתיים – החום המעיק של המקום הזה, חום ללא אנושיות, חום מלא שנאה וגזענות. ואולי יש בכל זאת אפשרות לחמם את היחסים. לקרר קצת את קדחת השנאה (יש הרבה קרח בסרט). אשה אחת שכן מנסה לעזור. אולי בכל זאת אפשר להבקיע סדק בקיר הזה.

אבל הדרך שבה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: תוכנית א'

כתבתי כבר כמה פעמים שאני מחבב את דרך החשיבה של האחים פז. הם חושבים מסחרי, אבל יודעים לגעת בנושאים רציניים מבלי להוזיל אותם. כבר כמה פעמים שהם עושים סרטים באנגלית, מתוך צורך מסחרי בינלאומי אני מניח, אבל זה לא הפריע לי יותר מדי בפעמים שעברו.

עד הפעם.הפעם זה לא עובד. בכלל. נדמה לי שהפעם האחים פז עשו סרט שהוא כל כך לפי הספר, כל כך מסחרי בעשייה שלו, עד שבא לי להגיד: כבר לא עושים סרטים כאלו. וטוב שכך.

הסיפור שהסרט הזה מספר התרחש באמת בסוף מלחמת העולם השניה: קבוצה של יהודים תכננה את ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: תל אביב

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. מרט פרחומובסקי הוא איש חביב, והפרויקטים שהיה מעורב בהם בעבר (ושעדיין מעורב בהם) מוכיחים שהוא איש אוהב קולנוע. לצערי, יצאתי מ"תל אביב" לא מסופק.וזה לא בגלל שהסרט הזה כושל. יש בו הרבה אנושיות ורכות בבימוי, וזה ניכר בעיקר בסצינות הסקס. אבל הסרט הזה לא מצליח לקחת אותי למסע רגשי. "תל אביב" הוא סרט מדכא מאוד שמתרחש בעיר השמחה, תל אביב. אין בו עליות וירידות במצב הרוח. יש בו רק ירידות.

הסוד לדרמה אפקטיבית הוא לדעת איך לשלב בין השחוק והדמע. לדעת גם ברגעים עצובים להגניב חיוך או אפילו צחוק רועם ומשחרר. "תל אביב" לא יודע לעשות את זה. הסרט הזה עוקב אחרי להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: אמא קטנה

(שם הסרט במקור: Petite Maman)

המפגש בין ילדים ומוות הוא מפגש לא טבעי. ילדים הם התחלת החיים. המוות הוא הסוף. במשחקי ילדים יש תמיד Do Over. המוות לא מאפשר חיים נוספים. ילדים הם תמימות. המוות הוא התפכחות, הכרה במציאות (עצובה בדרך כלל).

וכך, "אמא קטנה" הוא סרט קטן, קצר אפילו, אבל הוא מכיל בתוכו עולם מלואו. במרכזו ילדה אחת קטנה, בת 8. סבתא שלה, אמא של אמא, נפטרה ממש בתחילת הסרט. וכך היא עכשיו צריכה להתמודד עם משהו לא ילדותי בכלל. והיא עושה את זה בדרך פלאית – היא פוגשת ביער, על יד ביתה של סבתה ז"ל, ילדה אחרת בת גילה. במהרה היא מגלה שהילדה הזאת היא בעצם אמא שלה כשהיא היתה ילדה. וכל מה שהן עושות בסרט, בעצם, הוא לשחק משחקים. להיות ילדות. לדחות את הקץ, את ההתבגרות, את המוות. להתמודד עם הפטאליות ע"י חזרה לתמימות.

petite mamanובגלל זה הרגע הכי שובר לב כאן, מבחינתי, הוא הרגע בו האבא אומר: יאללה, הולכים. הילדה רק רוצה לשחק עוד קצת, להחזיק בניצוץ הילדות עוד יום אחד, אולי עוד כמה שעות, והאבא בא לשבור לה את החלום. לגרום לה להתבגר. והיא לא רוצה להרגיש את הכאב שבא עם ההתבגרות. רוצה לדחות את זה כמה שניתן.

ניתן לראות את זה גם מהצד השני – את הסרט מובילה הילדה, אבל היא להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: בן-אם

(שם הסרט במקור: پسر-مادر)

החצי הראשון של הסרט מאוד מרגש, אבל עם מסקנה מכעיסה.

החצי השני הרבה פחות אפקטיבי, אבל לא בלתי מעניין.

התסריט של החלק הראשון כאן שם בחוכמה אינספור מכשולים בפני הדמות הראשית, והשחקנית שמשחקת אותה, מישהי בשם רהא חודאיארי, עושה עבודה נפלאה בגילום התפקיד הזה של אשה שסופגת מכה אחרי מכה אחרי מכה מהחיים, אבל היא לא נכנסת להיסטריה. בשקט ובנחישות היא פועלת כדי לתקן את הדרוש תיקון, אבל פניה מגלים כל מה שעובר עליה.

son motherקשה שלא להתרגש מ להמשיך לקרוא