פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2019: הזוכים

אתמול התקיים בקנדה טקס חלוקת פרסי האקדמיה הלאומית שלהם לקולנוע. כשנכנסתי הבוקר לאינטרנט לחפש את רשימת הזוכים, באחד הפרסומים של האקדמיה מצאתי שהטקס נמשך רק שעתיים, בסוג של רמיזה סרקסטית לאורך המתיש לעיתים של טקסי האוסקר האמריקאים, אבל זאת הערה לא ממש נכונה, מכיוון שפרסי האקדמיה הקנדית חולקו בעצם במהלך השבוע האחרון בסדרה של אירועים, וכך אתמול חולקו הרבה פרסים ליצירות טלויזיוניות בקנדה, וקצת לקולנוע, כשרוב פרסי הקולנוע חולקו בעצם כבר לפני שבוע.

את המועמדים העיקריים לפרסי הקולנוע בקנדה סקרתי כאן בבלוג לפני כחודשיים. מבט על רשימת הזוכים מגלה שהסרט הבולט ברשימת המועמדויות אכן זכה במספר הפרסים הרב ביותר, אבל אלו היו בעיקר הפרסים המשניים. את פרס הסרט הטוב לקח סרט אחר.

"האפילה הגדולה" (La Grande Noirceur), מעין פנטסיה שחורה ומאיימת על עולם אפוקליפטי, ומקומה של האמנות כאלמנט שאולי יציל את האנושות במצב שכזה – הסרט הזה זכה ב-5 פרסים: לשחקנית המשנה (שרה גאדון), עיצוב אמנותי, צילום, תלבושות, ועריכת סאונד.

"כלב שמירה" (Chien de Garde), הסרט שקנדה שלחה השנה לאוסקר, זכה בפרס אחד בלבד – פרס השחקן.

"סטוקהולם", סרט שוד בנק המתרחש בשנות ה-70 עם אית'ן הוק ונומי ראפאס – הסרט הזה זכה בפרס התסריט המעובד, ובפרס עיצוב השיער.

"בערפל", סוג של פנטסיית אימה על גז רעיל העולה מהאדמה ומכסה את כל פריס בערפל – הסרט הזה זכה בפרס האפקטים ובפרס האיפור.

מה שמשאיר את הבמה לשתי ההפתעות של הערב:

בפרס הבימוי זכתה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

דוד די דונטלו 2019: הזוכים

עכשיו 1 וחצי בלילה. לפני חצי שעה הסתיים באיטליה טקס חלקות פרסי דוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית לקולנוע. טקס שנראה יותר כמו תכנית אירוח, רק בעמידה. מנחה של תכנית אירוח שנמצא למשך קרוב לשלוש שעות על הבמה, מנווט את הטקס במקצועיות, אבל גם נוטה להעלות את מגישי הפרסים אל הבמה ולשוחח איתם מעט כאילו הוא מראיין אותם. טים ברטון, למשל, עלה לבמה לקבל פרס הוקרה. זה רק מקרה שסרטו החדש עולה ממש היום בכל העולם (כולל באיטליה ובישראל). ומסתבר שבאיטליה מתקיים בתחילת אפריל אירוע שנקרא Movie Days, שהוא הגרסה האיטלקית ליום הקולנוע. בישראל רואים סרטים ב-10 ש"ח פעם בשנה. באיטליה רואים סרטים ב-3 אירו. בתחילת אפריל. למשך כשלושה ימים. היה קצת פרסום לדבר הזה במהלך הטקס.

בדיוק בעוד שבוע יפתח בסינמטקים בישראל שבוע הקולנוע האיטלקי. חלק מהסרטים שיוקרנו בו היו מועמדים לפרסים. את המועמדים העיקריים סקרתי בפוסט כאן בבלוג לפני כחודש. אבל לא היה צריך לחשוב יותר מדי. האיטלקים נתנו כבוד גדול לזוכה אחד עיקרי, והוא להמשיך לקרוא

לולה 2019: המועמדויות

אתמול בצהרים התקיימה בגרמניה מסיבת עיתונאים ובה התפרסמו המועמדויות לפרס הלולה של האקדמיה הגרמנית לקולנוע לשנת 2019. את הסקירה של המועמדים העיקריים אני אתחיל מהשמות המוכרים:

טרנזיט (Transit) – כריסטיאן פצולד

הסרט היפהפה הזה, שכבר הוקרן בהקרנות מסחריות בישראל בשנה שעברה, עשה את הבכורה שלו בפסטיבל ברלין 2018, אבל בגלל תאריך הפצה מאוחר הוא נחשב לצורך פרסים לשנה הנוכחית. ועם זאת, האקדמיה הגרמנית לא יודעת כל כך איך לאכול את המשל המלטף-אך-מפחיד הזה על הפשיזם המשתלט על העולם של היום, והיא העניקה לו אמנם מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר, אבל בנוסף, "טרנזיט" קיבל רק מועמדות אחת נוספת – לסאונד (2 מועמדויות בסך הכל).

יצירה ללא מחבר (Werk Ohne Autor) – פלוריאן הנקל פון דונרסמארק

הסרט המרשים הזה היה קצת קשה לעיכול אצל לא מעט אנשים (הוא עדיין מוקרן בישראל. מומלץ), ולמרות שהוא היה נציג גרמניה לאוסקר, ואפילו הגיע לחמישיה הסופית, הגרמנים כמעט ולא נוגעים בסרט שהם עצמם שלחו לייצג באוסקר. וכך "יצירה ללא מחבר" מועמד לפרס אחד בלבד – לפרס שחקן המשנה (לאוליבר מאסוצ'י, המגלם את המורה האקסנטרי של גיבור הסרט).

כפפת הזהב (Der Goldene Handschuh) – פאתיח אקין

סרטו האחרון של אחד הבמאים המובילים בעולם היום עשה את הבכורה שלו בפסטיבל ברלין האחרון, והתגובה הכללית היתה להמשיך לקרוא

גופו 2019: הזוכים

אמש התקיים בבוקרשט טקס חלוקת פרסי האקדמיה הרומנית לקולנוע. אני הייתי ב…קולנוע, ולא יכולתי לראות את הטקס בשידור חי בסטרימינג, כמו שאני עושה בדרך כלל, אבל כשחזרתי הביתה נכנסתי לאינטרנט לברר מי זכה. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג לפני כחודש, והסקרנות לגבי הזוכים התגברה כשגיליתי שבחלק השני של חודש אפריל, הסינמקים בישראל יחגגו עם שבוע קולנוע רומני, וחלק מהסרטים המועמדים יוקרנו שם, כולל הסרט הזוכה בפרס הגדול, והוא

"משפחת מורומטה" (Morometii 2)למען האמת, זה הסרט שהכי פ להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2019: הזוכים

קצת קשה להשיג מידע על טקס הפרסים הזה (כי זה ביפנית), אז טיפה באיחור:

אתמול נערך ביפן טקס חלוקת פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג לפני חודש וחצי. אבל היה זוכה אחד ברור, ואותו מכירים גם בישראל

זה הירוקאזו קורה אדה.

הבמאי בן ה-56 הזה עובד ב להמשיך לקרוא

סזאר 2019: הזוכים

עכשיו 2 בלילה. לפני קצת פחות משעה הסתיים בצרפת טקס חלוקת פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית. כמה תובנות:

את הטקס הנחה קאד מראד. בעוד יומיים יערך בארה"ב טקס האוסקר. שם לא יהיה מנחה. אני לא כל כך מבין איך זה יהיה, כי קאד מראד עשה עבודה מצוינת. מהפתיחה המלהיבה, בה הוא ביצע חיקוי משעשע ובומבסטי של פרדי מרקורי, דרך מערכונים קצרים ומחויכים, ועד להנחיה זורמת וקצבית.

נדמה שהאקדמיה הצרפתית החליטה השנה לצאת בסוג של הצהרה שהקולנוע הוא אמנות המגיבה למציאות, ואם המציאות היא קשה לפעמים, אז גם הסרטים לא ירתעו מלתקוף את המציאות הזאת, גם אם זה לא "סקסי". לפני קרוב לשנתיים הוצג בפסטיבל ונציה החשוב סרט ביכורים של במאי אלמוני בשם קסאוייה לגראן. לסרט קראו "משמורת", והוא התעסק באלימות במשפחה, ובמלחמה על משמורת על הילד המשותף של בני הזוג המסוכסכים. הסרט הקטן והאלמוני הזה יצא מפסטיבל ונציה הגדול עם פרס הבימוי, ומשם הוא המשיך למסע ארוך ומפואר של הרבה פרסים והכרה. המסע הסתיים הלילה, כשנה וחצי לאחר הבכורה ההיא בונציה, עם הפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית.

אבל לא רק אלימות במשפחה. גם התעלללות מינית. סרט שנקרא "דגדוגים", ומתעסק בתופעת מעשים מגונים בילדים, זכה בפרס התסריט המעובד, ובפרס שחקנית המשנה.

ואפילו פרס הסרט הקצר מתעסק באלימות. "ידיים קטנות" (Les Petits Mains) מספר על מהומות במפעל שעומד להיסגר. אחד העובדים, מתוך מצוקה, חוטף את בנו הקטן של מנהל המפעל. רבע שעה, כולה מנקודת מבטו של הילד, שמביטה בנקודת השבירה של גבר בוגר, נקודה שמפעילה אלימות (הנה הסרט הקצר זוכה הסזאר מהערב במלואו).

והיה גם את המערבון, הנחמה שהקולנוע מעניק לאנשים פשוטים מהחיים הקשים. ז'אק אודיאר הוא במאי יותר מדי טוב לצאת מטקס פרסים שכזה בלי כלום, אז גם סרט חלש יחסית שלו זכה במשהו.

רשימת הפרסים המלאה:

"משמורת" – זכה בפרס הסרט הטוב, שחקנית, תסריט מקורי, ועריכה (4 בסה"כ).

"האחים סיסטרז" – זכה ב להמשיך לקרוא

גופו 2019: המועמדויות

אתמול התפרסמו ברומניה המועמדויות לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לקולנוע. בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי נכנס מדי פעם לאתר הרשמי של האקדמיה הרומנית, מחפש להתעדכן בסרטים הרומנים של השנה, ובפרטי הטקס שיחגוג את הסרטים האלו. האתר של האקדמיה חגג את העובדה שמספר שיא של סרטים הוגשו השנה לשיפוט האקדמיה הרומנית – 28 סרטים. אני הרעתי בעיקר לסרט אחד (עליו בהמשך הפוסט הזה), אבל מסתבר שלאחר פרסום הרשימה, רק 5 סרטים צברו את מירב המועמדויות, ועוד מספר קטן של סרטים קיבל מועמדויות בודדות. יותר מחצי מהסרטים שהוגשו לשיפוט האקדמיה הרומנית לא קיבלו אפילו מועמדות אחת.

את הסקירה אני אתחיל מהסרט הרומני היציג של השנה בעיניי, שאכן מועמד לפרס הסרט הטוב, אבל נדמה לי שהאקדמיה הרומנית לא כל כך יודעת מה לעשות איתו, אז היא נתנה לו מספר מועמדויות מינימלי.

לאור ריבוי מקרי האנטישמיות באירופה בשבועות האחרונים, "לא אכפת לי אם ההסטוריה תזכור אותנו כברברים" (Îmi este indiferent daca în istorie vom intra ca barbari) רק הופך אקטואלי יותר ויותר. ראדו ז'ודה מפציץ בשנים האחרונות בקצב עבודה מרשים, ומאז 2013 צפיתי ב-5 סרטים שלו. ז'ודה הופך נועז יותר ויותר, בשפה האמנותית שלו, כמו גם בנושאים החריפים בהם הוא מטפל. הסרט האחרון שלו המם אותי כשצפיתי בו בפסטיבל טורונטו האחרון (הוא הוקרן גם בפסטיבל חיפה), והוא מספר על בחורה צעירה ואכפתית מאוד העומלת על שחזור טבח שהצבא הרומני עשה בכפר יהודי בתחילת מלחמת העולם השניה. השחזור הוא לכבוד איזשהו מיצג חגיגי שהעיריה מארגנת בכיכר העיר, ונציג העיריה מבקש לצנזר כדי לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בפומבי. ויכוח תיאורטי שהופך מעשי מאוד, תוך שימוש בשפה קולנועית חופשית (כי מדובר באחורי קלעים של יצירת אמנות, אז מותר לראות בום בפריים, ולדבר ישירות למצלמה, ולהשאיר תמונות סטילס של אנשים תלויים למשך זמן קשה מנשוא על המסך).

הבעיה היא שכנראה גם האקדמיה הרומנית לא ממש יודעת איך לאכול את הסרט האחרון של ז'ודה. הוא כבר דיבר על גזענות בעבר, למשל ב"בראבו!", שזכה בהרבה פרסים, אבל הפעם זה הרבה יותר ישיר ובוטה. כשראיתי שהשחקנית הראשית (המצוינת) או העריכה (הנועזת) לא מועמדות לפרס האקדמיה, הבנתי שהסרט המצוין הזה בצרות.

בסופו של דבר, "לא אכפת לי אם ההסטוריה תזכור אותנו כברברים" (טריילר) מועמד ל-6 פרסי גופו: פרס הסרט, בימוי, שחקן משנה, תסריט, עיצוב אמנותי, ותלבושות.

סרטים בולטים אחרים ברשימת המועמדים:

צ'רלסטון (Charleston) – אנדריי קרטולסקו

כשקראתי את התקציר של הסרט, חשבתי: רגע, ראיתי לא מזמן סרט ישראלי עם נראטיב דומה. כשראיתי את הטריילר, חשבתי: כמה חבל שהישראלי לא נראה כמו הרומני הזה (לפחות על פניו. את הישראלי, "הד", ראיתי במלואו. את הרומני טרם. אבל אני ממש רוצה עכשיו).

גבר אחד אוהב את אשתו. היא מתה בתאונה ממש בהתחלת הסרט. ואז הוא מגלה ש להמשיך לקרוא