פרסי דאג'ונג 2018: המועמדויות

עברו שנתיים מאז ראיתי את "רכבת לבוסאן". הסרט הדרום קוריאני האחרון שהעיף לי את המוח. מאז ראיתי עוד קוריאני אחד או שניים, אבל הם היו חלשים. הסרט הקוריאני היציג של השנה, "בערה" של לי צ'אנג דונג, אמור לצאת להקרנות מסחריות בישראל בקרוב, ואני כנראה אלך לראות אותו, אבל עם חשש לא קטן, כי "שירה", סרטו הקודם של אותו במאי, די שיעמם אותי. אומרים שהחדש, "בערה", יותר טוב, והביקורות די מתעלפות. "בערה" הוא גם נציג דרום קוריאה לאוסקר השנה, והוא סרט מאוד מדובר בעולם, עם סיכוי לא קטן באקדמיה האמריקאית.

בינתיים אני ממשיך לחפש סרטים קוריאנים מסקרנים. אז אני אסקור כאן את רשימת המועמדים לפרס האקדמיה לקולנוע של קוריאה, פרס הדאג'ונג. המועמדויות פורסמו לפני כשבועיים, אבל אני הייתי עסוק בפסטיבלים של טורונטו ושל חיפה. עכשיו התפניתי להעיף מבט בסרטים המובילים בקוריאה של 2018. אז נתחיל עם מה ששמעתי עליו כבר: "בערה", של לי צ'אנג דונג, קיבל מהאקדמיה הקוריאנית 8 מועמדויות לפרס: הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקן, שחקן משנה, שחקנית מבטיחה, צילום, תאורה, ומוסיקה.

אבל "בערה" הוא לא הסרט המוביל במספר המועמדויות. יש עוד כמה סרטים שיתנו לו פייט הגון על הפרס. הבולטים שביניהם הם:

המרגל שעלה צפונה (The Spy Gone North) – יונג-בין יון

סרט שמצד אחד נראה סיפור מותח ומורט עצבים, ומצד שני, דרמה פוליטית יבשה. ואולי זאת דרמת תככים פוליטית מלאת יצרים, ואולי זה סרט ריגול ללא אקשן. ואולי הכל בבת אחת. מבוסס על סיפור אמיתי, "המרגל שעלה צפונה" מתרחש ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פרסי סוּר 2017: הזוכים

זה כבר ממש לא ברור. משונה בצורה מאוד יוצאת דופן.

בנובמבר 2017, לפני כמעט שנה (!), התפרסמה בארגנטינה רשימת המועמדויות לפרס האקדמיה שלהם, פרס סוּר (Sur). כתבתי על זה כאן. טקס חלוקת הפרסים היה אמור להתקיים במרץ, אבל הוא נעלם ולא היה. מדי פעם נכנסתי לאתר האינטרנט של האקדמיה הארגנטינאית, אבל לא היה זכר לפרסים או לאיזשהו טקס. מסתבר שבשבוע שעבר, באותו אירוע שבו הוכרז שמו של הסרט שייצג את ארנגטינה באוסקר 2019 ("המלאך"), שם גם חולקו פרסי הסוּר של האקדמיה הארגנטינאית לשנת 2017.

ובסופו של דבר יש זוכה אחד ברור, והוא להמשיך לקרוא

אריאל 2018: הזוכים

היום התקיים במקסיקו סיטי טקס פרסי האריאל של האקדמיה המקסיקנית לקולנוע. לפני כחודש וחצי סקרתי כאן את המועמדים הבולטים. בסופו של דבר, הפרסים התחלקו בעיקר בין שני סרטים, שניהם כבר הוקרנו בפסטיבל ירושלים, את שניהם לא ראיתי, אבל לפחות בקשר לאחד מהם, אני לא ממש מבין מה ההתלהבות הגדולה ממנו. והוא גם הזוכה הגדול. הסרט המדובר הוא להמשיך לקרוא

לולה 2018: הזוכה

עוד מעט 2 בלילה. עכשיו נגמר השידור החי-דחוי של טקס פרסי האקדמיה בגרמניה. הטקס התקיים בשעות הערב המוקדמות, ובאתר של האקדמיה הגרמנית היה שידור סטרימינג של…אחורי הקלעים של הטקס. כל מי שזכה יצא אל המנחים שבלובי כדי לומר כמה מילים. מהר מאוד התעייפתי מזה, וחיכיתי לשידור הישיר-דחוי, כדי שיהיה לי קצת מתח (וגם נמנעתי מלבדוק את הטוויטר של האקדמיה).

השידור עצמו היה מתוקתק, מדויק, זוהר כראוי, ללא פרסומות, באורך שעתיים וחצי. כשהמנחה הרגיש שהנאום מתארך מדי, הוא התחיל לשיר (במקום להכניס מוסיקה, כמו באוסקר, הוא התחיל לשיר בלייב, ללא ליווי).

נקודה ישראלית אחת: בקטע "לזכרם" הוזכרה גם דליה לביא ז"ל.

ולגבי הסרטים הזוכים:

בשבוע הבא עולה בישראל "משום מקום" של פאתיח אקין (סרט מאוד מרגש ומעורר מחשבה). הסרט הזה כבר זכה בגלובוס הזהב, ודיאן קרוגר זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן בשנה שעברה (ובצדק. היא מצוינת). כשהיא הפסידה הערב את פרס המשחק הבנתי שגורלו של הסרט הזה נחרץ. בסופו של דבר, "משום מקום" יצא רק עם פרס ניחומים אחד, על התסריט (הנהדר).

הסרט הזוכה העיקרי הוא כנראה יותר ממה שהוא נראה במבט ראשון. אני בדרך כלל לא כל כך אוהב קולנוע על קולנוע, כי יש בזה משהו מתנשא מראש, שפונה ליודעי דבר בלבד, ומי שלא מכיר/לא יודע, נשאר מחוץ למסיבה. כנראה שבסרט הזוכה יש יותר מזה. כי יש כאן לכאורה אפיזודה פיקנטית ש להמשיך לקרוא

פרסי איריס 2018: המועמדים

את סוף השבוע שעבר ביליתי בחו"ל, מה שגרם לי קצת לפספס את ההכרזה על המועמדים לפרס האיריס של האקדמיה הקוויבקית לקולנוע שבקנדה. כמו כל שנה, חלק מהסרטים המועמדים חופפים לפרסי האקדמיה הקנדית, ותוכלו לקרוא עליהם בסקירת המועמדים לפרס שעשיתי כאן בבלוג לפני כמה חודשים, אז אני רק ארפרף עליהם, לפני שאגיע לסרטים אחרים שלא הזכרנו קודם:

"הוצ'לאגה" (Hochelaga, Terre des Âmes), הסרט שקנדה שלחה לאוסקר בשנה שעברה, אפוס הסטורי שמתפרס על פני מאות שנים, מועמד ל-10 פרסי איריס: לשחקן המשנה, עיצוב אמנותי, צילום, סאונד, אפקטים, מוסיקה, תלבושות, איפור, עיצוב שיער, ופרס הסרט היציג של קוויבק.

"המורעבים" (Les Affamés), סרט אימה מסקרן (בפינת האימה של חודש מרץ באתר "סריטה", אור סיגולי כותב בחיבה על הסרט הזה), הסרט הזה מועמד ל-9 פרסי איריס: פרס הסרט, בימוי, 2 שחקניות משנה, סאונד, אפקטים, מוסיקה, איפור, ופרס הסרט היציג של קוויבק.

"להרים" (Boost), סרט פשע נוער, מועמד ל-8 פרסי איריס: פרס הסרט, בימוי, תסריט, שחקן משנה, תגלית, ליהוק, עריכה, ומוסיקה.

"הילדה הקטנה שאהבה גפרורים יותר מדי" (La petite fille qui aimait trop les allumettes), סרט מהסוג הלא ממש ברור, מועמד ל-8 פרסי איריס: פרס הסרט, תגלית, עיצוב אמנותי, צילום, סאונד, עריכה, תלבושות, ועיצוב שיער.

"מלכות מונגוליה" (Les Rois Mongols), סרט על בני נוער שנחושים לא לעבור למשפחת אומנה, ומוכנים אפילו לקחת אשה מבוגרת כבת ערובה כדי שדרישתם תיענה, הסרט הזה מועמד ל-8 פרסי איריס: פרס הסרט, בימוי, תסריט, ליהוק, עיצוב אמנותי, צילום, תלבושות, ועיצוב שיער.

ועכשיו, למועמדים שהאקדמיה הקוויבקית עושה להם כבוד מיוחד:

כלב שמירה (Chien de garde) – סופי דופווי

סרט פשע במסווה של להמשיך לקרוא

אריאל 2018: המועמדויות

התפרסמו המועמדויות לפרס האריאל של האקדמיה המקסיקנית לקולנוע. השנה למקסיקו אין סרט בולט בפסטיבלים הבינלאומיים, ועדיין יש להם לא מעט סרטים מעניינים בזכות עצמם. בפוסט הזה אני אנסה לסקור את הסרטים הבולטים ברשימת המועמדים.

במקסיקו, מסתבר, נותנים תשומת לב גדולה מהרגיל לסרטים דוקומנטרים. בשנה שעברה, "סערה" (Tempestad) זכה ב-4 פרסי אקדמיה (לבימוי, לצילום, לסאונד, וגם פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר) כשהוא מתמודד מול סרטים לא דוקומנטרים באותה קטגוריה. כמה חודשים לאחר מכן, מקסיקו בחרה דווקא בסרט הדוקומנטרי הזה להיות הנציג הלאומי באוסקר. השנה, מתוך חמשת המועמדים הסופיים לפרס הסרט הטוב ביותר, 2 הם דוקומנטרים:

"קרבות אינטימיים" (Batallas Intimas) של לוסיה גאחה מרכז לתוכו 5 סיפורים של 5 נשים מ-5 מקומות שונים בעולם. המשותף לכל הסיפורים: הנשים האלו סבלו מאלימות בתוך הבית, מבני המשפחה. הטריילר מצביע על סרט שמנסה להוסיף אספקט ויזואלי פיוטי, אבל בסופו של דבר יש לי הרגשה של סרט שהופך יותר ויותר דידקטי. "קרבות אינטימיים" מועמד ל-5 פרסי אריאל: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, עריכה, מוסיקה, ופרס הסרט הדוקומנטרי.

"חירותו של השטן" (La Libertad del Diablo) של אוורארדו גונסאלס הוא סרט דומה, רק מהצד השני: קטלוג אינסופי של אלימות, מסופר הפעם מהצד התוקף. אוסף של אנשים שקיבלו מיוצר הסרט מסיכות שיסתירו את תווי פניהם, וישחרר אותם לספר על הזוועות שהם ביצעו. גם כאן, כמו ב"קרבות אינטימיים", נדמה שהתוצאה היא דידקטית יותר ממטלטלת (הסרט הוקרן בדוקאביב של השנה שעברה. לא ראיתי. הנה הטריילר). "חירותו של השטן" מועמד ל-8 פרסי אריאל: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, צילום, עריכה, מוסיקה, סאונד, ופרס הסרט הדוקומנטרי.

עוד סרט דוקומנטרי שקיבל תשומת לב מיוחדת מהאקדמיה במקסיקו הוא "כיכר הבדידות" (Plaza de la Soledad) של מאיה גודד, סרט שמסתכל ברטרוספקטיבה על חייהן של יצאניות. כיכר הבדידות, מסתבר, נמצאת ממש מאחורי המשרדים של נשיא מקסיקו במקסיקו סיטי, והיא מקום ה"עבודה" של הנשים האלו, עכשיו כבר מבוגרות, וחולקות עם במאית הסרט בגילוי לב לא שכיח את מאורעות חייהן (הטריילר מסקרן). "כיכר הבדידות" מועמד ל-4 פרסי אריאל: פרס סרט הביכורים, פרס הסרט הדוקומנטרי, עריכה, ומוסיקה.

שאר הסרטים הבולטים ברשימת המועמדים הם לא דוקומנטרים. העיקריים שבהם הם: להמשיך לקרוא