פרסי אמנדה 2021: הזוכים

הערב התקיים בנורבגיה טקס חלוקת פרסי אמנדה, פרס הקולנוע החשוב ביותר שם. בגלל אילוצים לא יכולתי לראות את הטקס בשידור ישיר, אבל כן יכולתי להציץ פה ושם. ממה שראיתי, מדובר היה בטקס רגיל לחלוטין, עם מנחה שמספר בדיחות, וקהל, ומגישי פרסים נוצצים, וזוכים שעולים נרגשים לקבל את הפרס ונואמים נאומי תודה. העדות היחידה לכך שאנחנו עדיין בימי קורונה היא מבט אל הקהל, שישב עם ריחוק חברתי, כאשר נשמרו מרחקים של כמה כסאות בין זוג אחד לשני, כך שהאולם היה רחוק מלהיות מלא.

את רשימת המועמדים העיקרית סקרתי כאן בבלוג לפני כחודשיים. פרסי האמנדה התחלקו בין כמה וכמה סרטים:

בפרס הסרט הטוב ביותר זכה להמשיך לקרוא

לולה 2021: המועמדויות

יום אחרי פרסום המועמדויות במקסיקו (ושלושה ימים אחרי ישראל) התפרסמו אתמול גם בגרמניה המועמדויות לפרס האקדמיה לקולנוע הגרמנית, פרס הלולה. בימים כתיקונם, פרס האקדמיה הגרמנית מחולק באביב. בימים שלא כתיקונם, נדחה הטקס לסתיו, וכך גם הכרזת המועמדויות.

אמנם נדמה ששנת הקורונה קצת פגעה באיכות הסרטים שיש לגרמנים להציע, אבל עדיין יש סיפורים לספר, ועדיין יש קולנוע בגרמניה. אלו הם הסרטים המובילים את רשימת המועמדויות לפרס הלולה השנה:

אל האבדון (Fabian oder Der Gang vor die Hunde) – דומיניק גראף

זהו הסרט המוביל את רשימת המועמדויות, אבל מכל מה שקראתי על הסרט, כמו גם מצפיה בטריילר, אני לא כל כך מבין מה הסרט הזה רוצה ממני. מבוסס על רומן מאת אריך קסטנר (והפעם לא ספר ילדים. "אל האבדון" הוא שמו של הספר כפי שהתפרסם בעברית, ולא תרגום של השם בגרמנית), הסרט הזה מתרחש בגרמניה בזמן שבין שתי מלחמות העולם. פאביאן הוא גיבור הסיפור, גבר צעיר העובד כפרסומאי בחברת ייצור סיגריות. יש לו גם חבר, והוא גם מוצא אהבה במהלך הסיפור, אבל, כשם היצירה, המדינה הזאת, גרמניה, הולכת לאבדון. לכאורה, הסרט צריך לעקוב אחרי עליית הנאציזם, אבל מצפייה בטריילר, כמו גם מקריאה על הסרט, אני לא מבין את הקשר בין הגבר הזה, שנדמה לי מרוחק מכל העולם ולא מגיב אליו רגשית, לבין כל מה שקורה בגרמניה, ממש מסביבו, באותו רגע, וזה כולל את סיפור האהבה שאני לא ממש מרגיש אותו או את השינוי שהוא אמור לחולל בגיבור הסרט.

דומיניק גראף הוא במאי ותיק (בן 68) עם קריירה ארוכה (בעיקר בטלויזיה). בתפקיד הראשי טום שילינג, מהשחקנים העולים והמצוינים בגרמניה ("או בוי" הנהדר, או "יצירה ללא מחבר" המצוין), ובתפקיד החבר שלו משחק אלברכט שו, שבשנה שעברה זכה בשני פרסי לולה, על תפקיד המשנה בסרט "ברלין אלכסנדרפלאץ", ועל התפקיד הגברי הראשי ב"מחוץ למערכת" (הוא היה המטפל שניסה לעזור לילדה המופרעת בת ה-9). כל זה עדיין לא עוזר לגרות את הסקרנות שלי לגבי הסרט הזה, אבל "אל האבדון" (הנמשך קרוב לשלוש שעות) מועמד ל-10 פרסי לולה: פרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, שחקנית, שחקנית משנה, צילום, עריכה, עיצוב אמנותי, תלבושות, ואיפור.

משחק המלכים (Schachnovelle) – פיליפ שטולץ

מתוך התקציר המופיע באתר של פסטיבל ירושלים, שם יוקרן הסרט בשבוע הבא: "1938. הנאצים צועדים ברחובות וינה. עורך הדין יוזף ברטוק מנסה ל להמשיך לקרוא

אריאל 2021: המועמדויות

אתמול התפרסמו במקסיקו המועמדויות לפרס האריאל של האקדמיה המקסיקנית לקולנוע. מקסיקו היא אחת המדינות שנפגעו קשה בקורונה. קרוב לרבע מיליון מקסיקנים מתו מהמחלה הזאת בשנה וחצי האחרונות, וצרפו לכך את הפשע המשתולל, קרטלי הסמים, וחוסר היכולת של השלטון הרעוע לטפל בכך, ותבינו עד כמה מקסיקו, שעל פניו היא יעד מנצנץ לתיירות, היא מדינה מסוכסכת ומסובכת למדי.

רשימת הסרטים שעומדים לשיפוט האקדמיה המקסיקנית התפרסמה כבר במרץ השנה, אבל אילוצים שונים עיכבו את פרסום רשימת המועמדויות עד לאתמול, ועם זאת, רשימת המועמדויות מרתקת למדי, ומוכיחה שוב שמקסיקו, על כל הבעיות שיש בה, היא מדינה המייצרת קולנוע מסקרן מאוד שמקבל הכרה גם בעולם הגדול (למשל: סרט אחד מתוך רשימת המועמדויות אמור לצאת להקרנות מסחריות בישראל בקרוב). אלו הם הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות לפרס האריאל לשנה זו:

ללא סימנים מזהים (Sin Señas Particulares) – פרננדה ואלאדז

הרבה מקסיקנים מנסים את מזלם בארצות הברית. הרבה מנסים לחצות את הגבול, לא כולם מצליחים. אם זה בגלל המצב הכלכלי, או בריחה מהפשע המשתולל, גלי ההגירה צפונה ממשיכים. כזה הוא גם בנה של גיבורת הסרט. לפני חודשיים הוא יצא אל הדרך, בליווי חבר, בדרך לאריזונה, יונייטד סטייטס. עברו חודשיים, אבל אין סימן חיים מהבן. לא טלפון, לא הודעה. האם מתחילה לדאוג, מתחילה לשאול שאלות. היא מתחילה להיות יותר מודאגת כשהיא פוגשת את האם של החבר של הבן שלה, ושומעת ממנה שהבן שלה נמצא מת. במצב של חרדה הולכת וגוברת יוצאת האם למסע לגלות את גורל בנה. בדרך היא פוגשת לא מעט תחנות, מסוכנות או סתם בירוקרטיות, כולל פגישה עם בחור צעיר שנמצא בדרך חזרה (הוא גורש מארה"ב חזרה למקסיקו) – כולם תחנות בדרך לגלות את גורל בנה, כשהנורא מכל הוא חוסר הידיעה. הטריילר מעביר היטב את החרדה והסכנה.

"ללא סימנים מזהים" הוא המוביל את הרשימה, עם 16 מועמדויות: פרס הסרט הטוב ביותר, וכן לפרס סרט הביכורים, 2 מועמדויות לפרס השחקן/נית המבטיח/ה, צילום, תסריט מקורי, איפור, מוסיקה, סאונד, בימוי, שחקנית, שחקן משנה, עיצוב אמנותי, עריכה, אפקטים מיוחדים, ואפקטים ויזואלים.

הזאבים (Los Lobos) – סמואל קישי

עוד סרט העוסק ב להמשיך לקרוא

גופו 2021: הזוכים

עשיתי טעות. לפני כחודש וחצי דיווחתי כאן בבלוג על המועמדים לפרס הגופו של האקדמיה ברומניה השנה. ואז סימנתי לי את התאריך בלוח השנה כדי שאוכל לפנות לי את הערב לצפיה בטקס. הטעות – סימנתי לי את היום הלא נכון. וכך אמש, כשברומניה התקיים טקס חלוקת הפרסים, אני הייתי בעבודה. הצלחתי רק להגניב מבט קל בטקס, אבל לא באמת יכולתי לעקוב אחרי המתרחש.

gopo 2021ממה שכן הצלחתי לראות, הטקס התקיים באמפיתיאטרון גדול יחסית תחת כיפת השמיים, וכמות האנשים ביציעים היתה קטנה יחסית לתפוסה הפונטציאלית. הם לא לבשו מסיכות, אבל גם לא היו במקום סגור. כמו שכבר הזכרתי בסקירת המועמדים, שנת הקורונה הביאה לכך שרק 8 סרטים עלילתיים היו כשירים להתמודד לפרס האקדמיה ברומניה השנה. ולכן הטקס, עד כמה שיכולתי לראות, התרכז בעיקר בקידום הסרטים הרומנים החדשים של השנה הבאה, בתקווה שיהיו הרבה מהם (אחד מהם כבר זכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין השנה).

גם בשנת הקורונה המצומצמת, הקולנוע הרומני הצליח בזירה הבינלאומית, וסרט רומני הגיע עד למועמדות לאוסקר (למעשה, 2 מועמדויות).

ואכן, "קולקטיב" (Colectiv) , הסרט הדוקומנטרי המרתק שמלווה חקירה של מערכת הבריאות החולה מאוד ברומניה, הסרט הזה הוא להמשיך לקרוא

פרסי אמנדה 2021: המועמדויות

בשנים האחרונות מצאתי שגם המדינה היחסית אלמונית נורבגיה מייצרת סרטים משובחים. למשל הסרטים של יואכים טרייר ("תלמה" המצוין ו"אוסלו 31 באוגוסט" המרשים. לטרייר יש סרט חדש בפסטיבל קאן המתקרב). למשל הסרטים של הנס פטר מולנד ("בסדר ההיעלמות", "ג'נטלמן בנשמה" ו"יוצאים לגנוב סוסים", כולם בכיכובו של סטאלן סקארסגארד). ועוד למשל, אחד הסרטים הכי מצוינים שראיתי בשנים האחרונות, "בליינדספוט", 100 דקות משתקות בשוט אחד. אז החלטתי לבדוק את פרסי הקולנוע של המדינה הזאת כדי לחפש עוד סרטים מסקרנים.

מסתבר שפרס הקולנוע הבכיר בנורבגיה נקרא "פרסי אמנדה" והוא מחולק בכל שנה במסגרת פסטיבל הקולנוע במקום שנקרא הוגסונד. צוות השיפוט הבוחר את המועמדים ואת הזוכים מתחלף מדי שנה, והוא מורכב מנציגים של הענפים השונים של התעשייה (איגודי הצלמים, העורכים, השחקנים וכיוב' ממנים נציגים משלהם לצוות השיפוט).  אמנדה, אגב, לא קשורה לעולם הקולנוע, והפרס החשוב בנורבגיה נקרא על שם דמות מיתולוגית מתוך שיר שנקרא "אמנדה מהוגסונד".

השנה האחרונה, כזכור, היתה שנת הקורונה. נורבגיה נחשבת למדינה שהתמודדה עם המגיפה העולמית בצורה יחסית טובה. במדינה שאוכלוסייתה מתקרבת לחמישה מיליון וחצי תושבים נרשמו קרוב ל-800 (שמונה מאות) מתים מהמחלה. הגבלות הקורונה עדיין קיימות בנורבגיה, אבל בשבוע שעבר נכנסה המדינה הנורדית הזאת לשלב השלישי (מתוך ארבע) בתכנית היציאה משגרת הקורונה. מצד שני, אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שגם שם יש החלטות פוליטיות, כי בספטמבר אמורות להתקיים בחירות בנורבגיה (האם ארנה סולברג תשמור על מקומה בראשות הממשלה? בכלל לא בטוח. יש גם שביתות במערכת הבריאות בנורבגיה בימים אלו. שמח שם).

23 סרטים עמדו בפני וועדת השיפוט המחליטה על המועמדויות ופרסי אמנדה השנה, מתוכם 8 דוקומנטרים, ואכן, מתוך שלושת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, שניים הם תיעודיים, ואחד מהם אף הוקרן כבר בישראל (לא ראיתי). אלו הם הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות לפרס האמנדה הנורבגי השנה:

הציירת והגנב (Kunstneren og Tyven) – בנימין רי

הסרט הזה הוקרן כבר בישראל כחלק מפסטיבל דוקאביב, ובהקרנות סינמטקיות, אבל אני נמנעתי מ להמשיך לקרוא

פרסי איריס 2021: הזוכים

אתמול התקיים בקנדה טקס חלוקת פרסי האיריס של האקדמיה הקוויבקית לקולנוע. בגלל הבדלי השעות בין קנדה לישראל לא יכולתי לצפות בטקס, אבל מהקטעים שראיתי הבנתי שאני יותר ויותר מחבב את הקונספט הזה של אורחים שיושבים סביב לשולחנות ואז קמים והולכים לבמה לקבל את הפרסים. יש משהו יותר נינוח באנשים שאכלו ושתו (בעיקר שתו) שיוצר רגעים יפים בטקסי פרסים (הנה, למשל, הזוכה בפרס הבימוי).

את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני קצת יותר מחודש. והזוכה הגדול של הערב הוא להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2021: הזוכים

אתמול התקיים בקנדה טקס חלוקת פרסי האקדמיה לקולנוע שלהם לשנה זו. בעצם, לא התקיים. כלומר, הפרסים חולקו, אבל לא היה טקס. היה שידור טלויזיוני מוקלט. ועוד בעצם – לא רק אתמול. השידור של אתמול סיכם 4 ימים של חלוקת פרסים במספר רב של קטגוריות – סדרות טלויזיה וסרטי קולנוע. ועוד בעצם אחד – מקבלי הפרסים לא היו בעצם ב"טקס". האקדמיה הקנדית מעודדת את הזוכים להעלות את תגובתם הנרגשת לזכיה אל הרשתות החברתיות, אבל אין נאומי זכיה (לא בזום ולא בכלל). לא ראיתי את השידור (בגלל הפרשי הזמנים בין קנדה לישראל, חלוקת הפרסים התרחשה בלילה שעון ישראל), אבל לפי מה שקראתי, השידור הכיל נאומי זכיה של הזוכים מ…השנה שעברה, כי גם אז התגובות לזכיה היו וירטואליות.

עוד עניין משונה עם פרסי האקדמיה בקנדה השנה היה עם הזוכה המרכזי. את רשימת המועמדים המרכזית סקרתי כאן בבלוג לפני כמעט חודשיים. הסרט שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר לקח הביתה רק 2 פרסים: לסרט הטוב ביותר, ואת פרס סרט הביכורים. וזהו. הנה נאום הזכיה של הבמאית. בטוויטר. להבנתי, "שעועית" (Beans) הוא סוג של להמשיך לקרוא

גופו 2021: המועמדויות

שנת הקורונה פגעה בקולנוע הרומני בצורה די קשה. ובכל זאת, אחד הסרטים הכי מדוברים בעולם השנה היה רומני, והוא אפילו היה מועמד לאוסקר. ובנוסף, סרט רומני אחר זכה בדב הזהב בפסטיבל ברלין החשוב, ולפי מה שקראתי, הוא יהיה אחד הסרטים הכי מדוברים בעולם בשנה שאחרי הקורונה.

היום התפרסמו המועמדויות לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לסיכום שנת הקורונה. רק 8 סרטים עלילתיים עמדו בקריטריונים של האקדמיה הרומנית, ועוד 12 סרטים דוקומנטרים, כך שזה לא מפתיע שמתוך ארבעת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, שניים הם דוקומנטרים. אלו הם הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות לפרס הגופו לשנה זו:

ראשית, חשוב לציין את "קולקטיב" (Colectiv) בבימויו של אלכסנדר נאנאו. הסרט הדוקומנטרי הנהדר הזה (שזמין בשירות ה-VOD של Yes) עוקב אחרי חקירה עיתונאית שמתפתחת בעקבות אסון במועדון "קולקטיב"ב-2015. סיפור האסון הוא זה שפותח את הסרט, והוא לא העיקר כאן, אלא העובדה שמתוך הפצועים כתוצאה מהאסון שהיו מאושפזים בבתי החולים מתו בשבועות שלאחר מכן יותר אנשים מאשר אלו שמתו בליל האסון, וזאת בגלל תחזוקה לקויה של בתי החולים עצמם. החקירה מתפתחת בקצב מדוד ומגיעה עד לממשלה ולשחיתות שלטונית די מדהימה.

colectiv

"קולקטיב" (המאוד מומלץ. הנה הטריילר) היה מועמד השנה אפילו לאוסקר ב-2 קטגוריות. האקדמיה הרומנית מכבדת אותו ב-5 מועמדויות: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, צילום, עריכה, וסאונד (באופן מפתיע, "קולקטיב" לא מועמד בקטגוריה הדוקומנטרית).

הסרט הדוקומנטרי השני ברשימת המועמדויות לגופו הוא להמשיך לקרוא

דוד די דונטלו 2021: הזוכים

בישראל בלגן. בשאר העולם חוזרים לאט לשגרה. הערב התקיים באיטליה טקס חלוקת פרסי דוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית. עדיין שומרים שם על אמצעי זהירות מהקורונה, והטקס התקיים בשני מוקדים: באולפן שבו על הבמה עמד המגיש, והמועמדים הסבו אל שולחנות; ובמקביל, ביציעים של תיאטרון האופרה המפואר ברומא התקבצו עוד מועמדים. בקטגוריות הרלוונטיות, עם הכרזת הזוכה, הופיעה אישה מאחורי הוילון, ומסרה את הפסלון למועמד הזוכה, שנאם את נאום התודה שלו מהיציע. באולפן היה טקס רגיל – הזוכים עלו לבמה והודו לאהוביהם. והטקס עצמו, עם כל התוספות שלו, היה טקס טורבו – רק שעתיים ורבע. 

את רשימת המועמדים העיקרית סקרתי כאן לפני חודש וחצי. בטקס הערב היו כמה רגעים יפים:

מטילדה דה אנג'ליס היא כוח עולה בקולנוע האיטלקי. לפני כמה שנים היא מאוד הרשימה אותי בדרמה האנרגטית "מהירה כמו הרוח". בשנה שעברה היא כבר נצפתה לצידה של ניקול קידמן בסדרת הטלוויזיה "היית צריכה לדעת". הערב היא זכתה בפרס שחקנית המשנה על תפקידה בסרט "הסיפור המדהים של אי הוורדים" (L'incredibile Storia dell'Isola delle Rose). הסרט הזה זכה גם בפרס שחקן המשנה ובפרס האפקטים – בסך הכל 3 פרסים.

סרט שנקרא "הטורפים" (I Predatori) זכה בפרס סרט הביכורים. אני מזכיר את זה, כי האדם שעלה לקבל את הפרס, במאי הסרט, הוא פייטרו קסטליטו, הבן של סרג'יו.

סרט שנקרא Figli (ילד) זכה בפרס התסריט המקורי.  לקבלת הפרס עלתה אל הבמה נערה צעירה. מסתבר שהיא ביתו של התסריטאי הזוכה, והיא קיבלה את הפרס בשם אביה שנפטר לפני כשנתיים.

סופיה לורן בת 86. היא בקושי הולכת. סימני הגיל ניכרים בה. והיא זכתה הערב בפרס השחקנית על תפקידה ב"כל החיים לפניו". כמובן שכל הקהל נעמד ומחא לה כפיים.

sophia loren

סרט שנקרא Lontano Lontano קיבל בישראל את השם "צ'או איטליה", ומוקרן בימים אלו בפלטפורמות הדיגיטליות כסוג של טרום בכורה. הערב זכה הסרט הזה ב להמשיך לקרוא

פרסי איריס 2021: המועמדויות

אתמול הלכתי לקולנוע לראות טרום בכורה של סרט שאמור לעלות מתישהו בישראל. לסרט קוראים בעברית "בשם האח". שם הסרט במקור הוא "אנטיגונה". זהו הזוכה הגדול של פרסי האקדמיות בקנדה בשנה שעברה. במקביל, ולגמרי במקרה, התפרסמו אתמול בקוויבק, קנדה, המועמדויות לפרס האיריס של האקדמיה הקוויבקית לקולנוע. הפרס הזה הוא סוג של פרס משלים לפרסי האקדמיה הקנדית – הוא מכיר בהישגיהם של סרטים קנדים, אבל גם שולח אלומת אור אל סרטים קוויבקים שהאקדמיה הלאומית דילגה עליהם, ויכול להיות שהם בכל זאת ראויים לתשומת לב. בפוסט הזה אני אסקור את המועמדים העיקריים ("בשם האח"/ "אנטיגונה" הוא סרט משובח, אגב):

ראשית, אני אעבור בקצרה על הסרטים שגם האקדמיה הלאומית בקנדה ציינה, וכבר כתבתי עליהם בסקירה של המועמדויות לפרס שלהם:

"מתחת לאדמה" (Souterrain) של סופי דופווי, על כורה פחם היורד מתחת לאדמה כדי להציל את חבריו הנמצאים בסכנה בעקבות פיצוץ במכרה, הסרט הזה מועמד ל-13 פרסי איריס: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, 2 שחקני משנה, שחקן מבטיח, ליהוק, צילום, סאונד, עריכה, מוסיקה, תלבושות, ואיפור.

"שנת הסלינג'ר שלי" (My Salinger Year) של פיליפ פאלארדו, על בחורה צעירה המתקבלת לעבודה בסוכנות המטפלת בסופרים, ובעיקר בסופר הידוע והמתבודד ג'יי. די. סלינג'ר – הסרט הזה זכה להתעלמות כמעט מוחלטת מהאקדמיה הקנדית, שם קיבל רק 2 מועמדויות. הקוויבקים מעניקים לו תשומת לב הרבה יותר גדולה, בדמות 10 מועמדויות: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, שחקנית, שחקנית משנה (סיגורני וויבר), עיצוב אמנותי, צילום, מוסיקה, תלבושות, ועיצוב שיער.

"נדיה, פרפר" (Nadia, Butterfly) של פסקל פלאנט, סרט שמאוד מסקרן אותי על אשה צעירה שהגיעה לשיאים בשחייה אולימפית ועומדת לפני פרישה, ובעקבות כך עומדת לפני משבר, כי אין לה מושג מה תעשה עם חייה, והיא בסך הכל אשה צעירה – האקדמיה הלאומית בקנדה העניקה לה רק 3 מועמדויות. האקדמיה בקוויבק לא משפרת את המצב – ל"נדיה, פרפר" יש רק 2 מועמדויות לפרס האיריס – לפרס הסרט הטוב ביותר, ולסאונד.

"מנת דם" (Blood Quantum) של ג'ף ברנבי, סרט אימה-זומבים, קיבל 10 מועמדויות מהאקדמיה הקנדית. גם האקדמיה הקוויבקית שמה לב לסרט הזה, ונותנת לו 5 מועמדויות – לפרס העיצוב האמנותי, אפקטים, תלבושות, איפור, ועיצוב שיער.

ומכאן, סקירה קצרה של הסרטים שהאקדמיה הקוויבקית מוצאת לנכון להאיר:

אלת הגחליליות (La Déesse des Mouches à Feu) – אנאיס ברבו-לאוואלט

"אלת הגחליליות" הוא פרויקט שמצד אחד נראה מאוד מסקרן, ומצד שני הוא גם יכול להיות בוטה וצעקני רק לשם הצעקה. האיזון שבין תיאור אותנטי וסוער של מרד הנעורים לבין מציאת הכאב הגדול שנמצא שם בבסיס אותו מרד ותיאורו ללא התלהמות – האיזון הזה יהיה בבסיס הצלחתו או כשלונו של הסרט הזה.

לפי מה שקראתי, אין ממש סיפור בסרט הזה. רק בחורה צעירה אחת, בת 16, בת להורים בתהליך גירושים מכוער, המתנסה במה שצעירים מתנסים (אהבה ראשונה, סקס ראשון), ומנסה לברוח מהכאב שלה בעזרת סמים. סביב לבחורה הזאת נדמה שכל העולם בוער – ההורים, כאמור, אבל גם בית הספר, חברות, חברים, חבר.

יכול להיות סרט מרתק, או סרט בוטה ודוחה (אני מהמר על האפשרות הראשונה. הבמאית אנאיס ברבו-לאוואלט עשתה לפני כעשור סרט שנקרא להמשיך לקרוא