גופו 2019: הזוכים

אמש התקיים בבוקרשט טקס חלוקת פרסי האקדמיה הרומנית לקולנוע. אני הייתי ב…קולנוע, ולא יכולתי לראות את הטקס בשידור חי בסטרימינג, כמו שאני עושה בדרך כלל, אבל כשחזרתי הביתה נכנסתי לאינטרנט לברר מי זכה. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג לפני כחודש, והסקרנות לגבי הזוכים התגברה כשגיליתי שבחלק השני של חודש אפריל, הסינמקים בישראל יחגגו עם שבוע קולנוע רומני, וחלק מהסרטים המועמדים יוקרנו שם, כולל הסרט הזוכה בפרס הגדול, והוא

"משפחת מורומטה" (Morometii 2)למען האמת, זה הסרט שהכי פ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע 2019: הזוכים

קצת קשה להשיג מידע על טקס הפרסים הזה (כי זה ביפנית), אז טיפה באיחור:

אתמול נערך ביפן טקס חלוקת פרסי האקדמיה היפנית לקולנוע. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן בבלוג לפני חודש וחצי. אבל היה זוכה אחד ברור, ואותו מכירים גם בישראל

זה הירוקאזו קורה אדה.

הבמאי בן ה-56 הזה עובד ב להמשיך לקרוא

סזאר 2019: הזוכים

עכשיו 2 בלילה. לפני קצת פחות משעה הסתיים בצרפת טקס חלוקת פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית. כמה תובנות:

את הטקס הנחה קאד מראד. בעוד יומיים יערך בארה"ב טקס האוסקר. שם לא יהיה מנחה. אני לא כל כך מבין איך זה יהיה, כי קאד מראד עשה עבודה מצוינת. מהפתיחה המלהיבה, בה הוא ביצע חיקוי משעשע ובומבסטי של פרדי מרקורי, דרך מערכונים קצרים ומחויכים, ועד להנחיה זורמת וקצבית.

נדמה שהאקדמיה הצרפתית החליטה השנה לצאת בסוג של הצהרה שהקולנוע הוא אמנות המגיבה למציאות, ואם המציאות היא קשה לפעמים, אז גם הסרטים לא ירתעו מלתקוף את המציאות הזאת, גם אם זה לא "סקסי". לפני קרוב לשנתיים הוצג בפסטיבל ונציה החשוב סרט ביכורים של במאי אלמוני בשם קסאוייה לגראן. לסרט קראו "משמורת", והוא התעסק באלימות במשפחה, ובמלחמה על משמורת על הילד המשותף של בני הזוג המסוכסכים. הסרט הקטן והאלמוני הזה יצא מפסטיבל ונציה הגדול עם פרס הבימוי, ומשם הוא המשיך למסע ארוך ומפואר של הרבה פרסים והכרה. המסע הסתיים הלילה, כשנה וחצי לאחר הבכורה ההיא בונציה, עם הפרס הגדול של האקדמיה הצרפתית.

אבל לא רק אלימות במשפחה. גם התעלללות מינית. סרט שנקרא "דגדוגים", ומתעסק בתופעת מעשים מגונים בילדים, זכה בפרס התסריט המעובד, ובפרס שחקנית המשנה.

ואפילו פרס הסרט הקצר מתעסק באלימות. "ידיים קטנות" (Les Petits Mains) מספר על מהומות במפעל שעומד להיסגר. אחד העובדים, מתוך מצוקה, חוטף את בנו הקטן של מנהל המפעל. רבע שעה, כולה מנקודת מבטו של הילד, שמביטה בנקודת השבירה של גבר בוגר, נקודה שמפעילה אלימות (הנה הסרט הקצר זוכה הסזאר מהערב במלואו).

והיה גם את המערבון, הנחמה שהקולנוע מעניק לאנשים פשוטים מהחיים הקשים. ז'אק אודיאר הוא במאי יותר מדי טוב לצאת מטקס פרסים שכזה בלי כלום, אז גם סרט חלש יחסית שלו זכה במשהו.

רשימת הפרסים המלאה:

"משמורת" – זכה בפרס הסרט הטוב, שחקנית, תסריט מקורי, ועריכה (4 בסה"כ).

"האחים סיסטרז" – זכה ב להמשיך לקרוא

גופו 2019: המועמדויות

אתמול התפרסמו ברומניה המועמדויות לפרס הגופו של האקדמיה הרומנית לקולנוע. בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי נכנס מדי פעם לאתר הרשמי של האקדמיה הרומנית, מחפש להתעדכן בסרטים הרומנים של השנה, ובפרטי הטקס שיחגוג את הסרטים האלו. האתר של האקדמיה חגג את העובדה שמספר שיא של סרטים הוגשו השנה לשיפוט האקדמיה הרומנית – 28 סרטים. אני הרעתי בעיקר לסרט אחד (עליו בהמשך הפוסט הזה), אבל מסתבר שלאחר פרסום הרשימה, רק 5 סרטים צברו את מירב המועמדויות, ועוד מספר קטן של סרטים קיבל מועמדויות בודדות. יותר מחצי מהסרטים שהוגשו לשיפוט האקדמיה הרומנית לא קיבלו אפילו מועמדות אחת.

את הסקירה אני אתחיל מהסרט הרומני היציג של השנה בעיניי, שאכן מועמד לפרס הסרט הטוב, אבל נדמה לי שהאקדמיה הרומנית לא כל כך יודעת מה לעשות איתו, אז היא נתנה לו מספר מועמדויות מינימלי.

לאור ריבוי מקרי האנטישמיות באירופה בשבועות האחרונים, "לא אכפת לי אם ההסטוריה תזכור אותנו כברברים" (Îmi este indiferent daca în istorie vom intra ca barbari) רק הופך אקטואלי יותר ויותר. ראדו ז'ודה מפציץ בשנים האחרונות בקצב עבודה מרשים, ומאז 2013 צפיתי ב-5 סרטים שלו. ז'ודה הופך נועז יותר ויותר, בשפה האמנותית שלו, כמו גם בנושאים החריפים בהם הוא מטפל. הסרט האחרון שלו המם אותי כשצפיתי בו בפסטיבל טורונטו האחרון (הוא הוקרן גם בפסטיבל חיפה), והוא מספר על בחורה צעירה ואכפתית מאוד העומלת על שחזור טבח שהצבא הרומני עשה בכפר יהודי בתחילת מלחמת העולם השניה. השחזור הוא לכבוד איזשהו מיצג חגיגי שהעיריה מארגנת בכיכר העיר, ונציג העיריה מבקש לצנזר כדי לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בפומבי. ויכוח תיאורטי שהופך מעשי מאוד, תוך שימוש בשפה קולנועית חופשית (כי מדובר באחורי קלעים של יצירת אמנות, אז מותר לראות בום בפריים, ולדבר ישירות למצלמה, ולהשאיר תמונות סטילס של אנשים תלויים למשך זמן קשה מנשוא על המסך).

הבעיה היא שכנראה גם האקדמיה הרומנית לא ממש יודעת איך לאכול את הסרט האחרון של ז'ודה. הוא כבר דיבר על גזענות בעבר, למשל ב"בראבו!", שזכה בהרבה פרסים, אבל הפעם זה הרבה יותר ישיר ובוטה. כשראיתי שהשחקנית הראשית (המצוינת) או העריכה (הנועזת) לא מועמדות לפרס האקדמיה, הבנתי שהסרט המצוין הזה בצרות.

בסופו של דבר, "לא אכפת לי אם ההסטוריה תזכור אותנו כברברים" (טריילר) מועמד ל-6 פרסי גופו: פרס הסרט, בימוי, שחקן משנה, תסריט, עיצוב אמנותי, ותלבושות.

סרטים בולטים אחרים ברשימת המועמדים:

צ'רלסטון (Charleston) – אנדריי קרטולסקו

כשקראתי את התקציר של הסרט, חשבתי: רגע, ראיתי לא מזמן סרט ישראלי עם נראטיב דומה. כשראיתי את הטריילר, חשבתי: כמה חבל שהישראלי לא נראה כמו הרומני הזה (לפחות על פניו. את הישראלי, "הד", ראיתי במלואו. את הרומני טרם. אבל אני ממש רוצה עכשיו).

גבר אחד אוהב את אשתו. היא מתה בתאונה ממש בהתחלת הסרט. ואז הוא מגלה ש להמשיך לקרוא

דוד די דונטלו 2019: המועמדויות

היום התפרסמו באיטליה המועמדויות לפרס דוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית לקולנוע לשנה זו. בתפריט הפעם: כמה סרטים שכבר שמענו עליהם, ואפילו ראינו אותם כאן בישראל, ואפילו בהקרנות מסחריות רגילות לגמרי. וגם עוד שניים שלושה מסקרנים שאולי עוד יגיעו לכאן. אלו הם הסרטים המובילים את רשימת המועמדים:

דוג-מן (Dogman) – מתיאו גארונה

גארונה הפך בשנים האחרונות לאחד המובילים בבמאי איטליה. משני סרטיו הראשונים ("גומורה", ו"ריאליטי") די השתעממי, ולכן ויתרתי על סרטיו הבאים "מעשיית המעשיות" (שאכן קיבל ביקורות לא טובות ברובן) ו"דוג-מן", שהוקרן בישראל לפני כמה חודשים, וירד מהמסכים מהר מאוד. הסיפור, על פניו, דווקא יכול להיות מעניין: אדם נעים ועדין המתחזק עסק המטפל בכלבים הופך לשק אגרוף של בריון שכונתי, עד שהוא (כנראה) לא יכול יותר, והוא (כנראה) ישחרר את הכלבים כדי שיגנו עליו. אבל אני כבר למדתי שלמתיאו גארונה יש את היכולת לקחת סיפורים מעניינים ולשאוב מהם את החיים, ולהשאיר סרטים די משעממים (אותי, לפחות). גם הטריילר לא שכנע אותי לצאת מהבית ולראות את הסרט הזה.

אבל אני כנראה במיעוט. גארונה ממשיך לבסס את מעמדו כאחד מהבמאים האיטלקים המובילים היום, ו"דוג-מן" הוא הסרט המוביל במספר המועמדויות לפרס האקדמיה האיטלקית לשנה זאת, עם 15 מועמדויות: לפרס ה להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה הקנדית לקולנוע 2019: המועמדים

אתמול התפרסמה בקנדה רשימת המועמדים לפרס האקדמיה הקנדית לקולנוע לשנת 2019. עושה רושם שבניגוד לשנים קודמות, השנה לא היה סרט קנדי עם פרופיל בינלאומי גבוה (אני מזכיר לכם שבשנה שעברה הזוכה היה "מודי", שאולי לא היה סרט גדול, אבל מעט אחרי זכייתו הגיע גם לישראל, ואפילו הפך להצלחה קטנה כאן), מה שלא אומר שאין לקנדים השנה מה להציע בקולנוע. מבט על רשימת המועמדים השנה מציע מספר רב של סרטים שונים, ובסקירה הזאת אני אנסה להתמקד במובילים במספר המועמדויות.

הסרט הבולט ברשימת המועמדויות הוא

האפילה הגדולה (La Grande Noirceur) בבימויו של מקסים ז'ירו

זי'רו פרץ לתודעה הבינלאומית לפני כמה שנים עם סרט על הקהילה היהודית-חרדית במונטריאול שנקרא "פליקס ומאירה". בכשרון הצלחתי לפספס את הסרט המסקרן הזה על רומן מחוץ לנישואין של אשה חרדית וגבר לא (את האשה גילמה הדס ירון הישראלית). נדמה שהסרט האחרון של ז'ירו הוא אופרה אחרת לגמרי. במקום מתיקות מלנכולית, יש כאן מבט מאיים על עולם אפל, מפחיד, שבכוונה לא מספק פרטים מזהים לגבי מה בדיוק קורה שם, מה שכנראה גורם לכל הסיפור החידתי הזה להפוך לאלגוריה על המצב בעולם היום.

ב"אפילה הגדולה", שחקן קנדי כושל מוצא את עצמו ב להמשיך לקרוא

פרסי רוברט 2019: הזוכים

בשנים האחרונות אני מכסה כאן בבלוג טקסי פרסים מכל מיני מדינות, וההרגשה היתה שהעולם הזה קצת השתגע. פעם היתה לפרסים האלו סוג של חוקיות. אם סרט היה זוכה בפרס הבימוי, למשל, אז כמעט תמיד הוא היה זוכה בפרס הסרט. עוד למשל, כמעט ולא קרה שסרט שזכה בפרס החשוב ביותר, בפרס הסרט, זכה במעט מאוד פרסים בסיכום הכללי. בשנים האחרונות רשימות הזוכים הפכו ללא צפויות, וקצת לא הגיוניות.

והנה הגיע אמש טקס פרסי הרוברט של האקדמיה הדנית, והחזיר את ההגיון הבריא לטקסי הפרסים. את רשימת המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני כחודש. המועמד הפייבוריט לזכייה יצא להקרנות מסחריות בישראל בסופ"ש האחרון (ואם מצמידים את האוזן לקרקע ומנסים להקשיב להלך הרוח, נדמה שהקהל הישראלי נענה בחיוב ובשמחה לא קטנה לסרט המצוין הזה). ואכן, הזוכה הגדול של טקס פרסי האקדמיה הדנית לשנה זו הוא להמשיך לקרוא