פרסי אופיר 2018: ההתחלה

אתר האקדמיה הישראלית לקולנוע התעדכן אתמול עם רשימת הסרטים המתמודדים השנה על פרס אופיר. אבל לפני שאני אסקור את המתמודדים, כמה מילים:

קשה לו, למוש דנון. מאוד קשה לו. הוא בא עם כוונות טובות, אבל באקדמיה הישראלית לקולנוע יש כוחות עצומים שמתעקשים לשמר את הישן, למנוע כל שינוי. אנחנו, הבלוגרים שכותבים על הקולנוע הישראלי ועל תחרות האופיר כבר כמה וכמה שנים, אנחנו באים עם שתי טענות עיקריות לתחרות הזאת: אחת היא שהקהל הרחב, זה שלמענו נעשים הסרטים בסופו של דבר, הקהל הזה לא מביע עניין בתחרות מכיוון שהוא לא מכיר את הסרטים המתמודדים. רוב הסרטים בתחרות מוקרנים לחברי האקדמיה בהקרנות בכורה עולמיות, וחלקם הגדול יוצאים למסכים בשנה-שנתיים שלאחר מכן. בזמן טקס חלוקת הפרסים, המועמדים לגבי רוב הקהל הם אלמוניים לחלוטין.  מוש דנון רצה לשנות את זה, ולעשות את הדבר שנראה לנו, אלו שכותבים על קולנוע, ההגיוני ביותר – לנהל את התחרות בין סרטים שכבר הופצו לקהל הרחב. הכוחות השמרנים באקדמיה מתעקשים להפוך את התחרות למקדם מכירות לסרט אחד (הזוכה), ולקבור בכך את השאר. פעם, בשנות ה-90, כשהאקדמיה היתה צעירה, "השאר" היו שלושה-ארבעה סרטים. היום, כשהקולנוע הישראלי פורח, "השאר" הוא עשרים-שלושים סרטים. לפני שנתיים הכריז דנון על שינוי שהולך להגיע, על כוונתו אכן לנהל את התחרות בין סרטים שהקהל כבר מכיר, אלו שהופצו כבר. השינוי נקבע לשנה שעברה. ובעקבות לחץ מבפנים, השינוי נדחה מהשנה שעברה לשנה הנוכחית. ואז כמעט ובוטל לחלוטין: השנה, כמו כל שנה, עומדים לשיפוט האקדמיה הישראלית 25 סרטים. מתוכם רק 2 (שניים!) כבר הופצו. בתקנון התחרות החדש הוכנס שינוי מאולץ ועקום, המחייב את מפיקי הסרטים המועמדים, מרגע פרסום רשימת המועמדויות, לערוך 15 הקרנות טרום בכורה ברחבי הארץ כדי לערב את הקהל (הלא כל כך רחב במקרה הזה) בתחרות. אני מניח שזה אמור להשתלב בפרויקט "מובילים קולנוע" המבורך שמוש דנון מקדם, פרויקט שמקרב קהל ישראלי גם מחוץ למרכז ליצירה ישראלית, אבל להביא אנשים לראות סרט שעוד לא נאמר ונכתב עליו שום דבר זו משימה קשה. גם אלו שיוקרנו בהקרנות הטרום האלו ישארו עלומים לקהל הרחב בזמן הטקס.

הטענה השניה נגד הטקס היא העובדה שהזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר אוטומטית מייצג את ישראל באוסקר. הסעיף הזה מעוות את הבחירה, ושנה אחרי שנה אנחנו רואים איך הבחירה היא בסרט שיכול (אולי. מאוד אולי) להביא את האוסקר, ולא בסרט הטוב ביותר לטעמם של חברי האקדמיה (לא תמיד זה אותו דבר). טסט קייס מצוין עומד השנה למבחן: הסרט "האופה מברלין". סרט יפהפה, מרגש, ומצליח. אחד משני הסרטים שכבר הופצו ונמצאים בתחרות. כסרט שמספר על קשר בין גבר גרמני (הומוסקסואל) לבין אשה ישראלית, הסרט מתנהל ברובו באנגלית, אבל האוסקר שהאקדמיה הישראלית מתכוונת אליו הוא האוסקר לסרטים בשפה זרה, כלומר, זו שאינה אנגלית. האם "האופה מברלין" יפסיד את התחרות רק בגלל שהוא דובר אנגלית? (מה גם שלפי התקנון של האקדמיה הישראלית, רק ישראלים יכולים להיות מועמדים. מה שאומר שטים קלקהוף, השחקן הגרמני בתפקיד הראשי, שלטעמי עשה עבודה נהדרת ומאוד מרגשת, לא תהיה לו אפשרות להיות אפילו מועמד, רק בגלל שהוא לא ישראלי).

שני סרטים מסקרנים שאמורים להיות להיטים לא ניגשו בכלל לתחרות. "עמק רפאים", החדש של אבי נשר, שצולם בקיץ שעבר, ואמור להיות כבר מוכן,  כמו גם סרט הבכורה של מאור זגורי, "בתולים", שצולם בתחילת החורף, וגם הוא אמור להיות כבר גמור. אני מניח שהם מחפשים חשיפות בפסטיבלים בינלאומיים, ואח"כ להגיע עם תהילה וביקורות טובות אל הקהל הרחב, ורק אח"כ, אולי, פרסים (זה עבד מצוין ל"אופה מברלין". חוץ מעניין הפרסים).

אז מי בכל זאת ברשימת הסרטים שאמורים לייצר תחרות מרגשת?

ובכן להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מות המשוררת: הביקורת

באתי להקרנה של "מות המשוררת" עם הרבה חשש. כל מה ששמעתי וקראתי על הפרויקט הזה גרם לי לחשוב שמדובר בפרויקט נסיוני הדורש סבלנות (למרות אורכו הקצר של הסרט – רק 77 דקות). מה גם שהפרויקט הקודם של דנה גולדברג, אחת הבמאיות כאן, זכור לי בעיקר כבוסרי עד מאוד ולא מאוד מוצלח.

אז אחרי הצפיה ב"מות המשוררת" יש אנחת רווחה. זה ממש לא רע, הסרט הזה. אמנם הוא חסר פיתוח בצורה אקוטית, קצר מדי, ולא מספיק מרגש או מגובש, אבל יש כאן בסיס, משהו שאפשר היה לבנות עליו דרמה חכמה ואפילו סוחפת. סרט מעניין, אבל מפוספס.

כי יש כאן סיפור מקביל על 2 נשים. סיפור של אחת מהן נדמה ש להמשיך לקרוא

מונטנה: הביקורת

משהו בקבלת הפנים המאוד צוננת לסרט הזה מאוד מחמיץ לי את הלב. לא, ממש לא מדובר בסרט גדול, ובטח לא ביצירת מופת. למעשה זה סרט קטן. אבל זה גם הקסם שלו. דווקא הנטורליסטיות שלו, השקט שלו, האנושיות שלו, הפשטות שלו – זה מה שקנה אותי. יש כאן סיפור על אשה שחוזרת הביתה אחרי הרבה זמן. בהתחלה זה בית במובן Home, ואח"כ את מתחילה להיזכר למה עזבת את המקום המעצבן הזה.

בהתחלה זה: איזה יופי שבאת. כמה זמן לא ראיתי אותך. בואי, שבי, תאכלי משהו. תספרי משהו. איך בחוץ. הרי כל אחד מאיתנו, בכל פינה על פני כדור הארץ, ותהיה זו הפנינה הכי מקסימה, כל אחד מאיתנו הרי לא רואה את היופי הזה. כל אחד מאיתנו הרי רק רוצה 'לעזוב כבר את החור הזה'. אבל כשחוזרים, יש הרגשת בית. הרגשה של הקלה. ואז, כשמתרגלים שוב, נזכרים למה עזבנו. במקום קטן, שלימור שמילה בכשרון מכירה לי אותו על נופיו, אנשיו, הים, הסמטאות – במקום כזה יש גם הרבה סודות. ושקרים. ואם את מחפשת את האמת שלך – אי אפשר למצוא אותה במקום שכזה. חייבים לברוח. לצאת מפה.

אז סיפור האהבה היפה הזה שאנחנו עדים לו ב"מונטנה" – הוא גם התלהבות של רגש ראשוני, משיכה מינית במבטים,  בלי מילים, infatuation. האם במקום קטן שכזה יש סיכוי לאהבה שכזאת? – כנראה ש להמשיך לקרוא

אלסקה: הביקורת

על סרטים טובים יותר או פחות אני משתדל לכתוב באורך הגיוני ולנסות להסביר מה אהבתי או לא אהבתי בהם. יש גם סרטים ששום דבר לא טוב בהם. כלום. ועליהם אני משתדל לכתוב בקיצור נמרץ. אז הנה כמאתיים מילה על סרט שכזה:

לא ברור. ממש לא ברור איך פרויקט כזה מגיע למקום שבו מקרינים סרטי קולנוע. זה לא ממש סרט, וזה בטח לא קולנוע.

כמעט כל הסרט מתרחש ב להמשיך לקרוא

מוצא אל הים: הביקורת

באתי אל הסרט הזה מאוד סקפטי. שמעתי עליו דברים לא ממש טובים, והעובדה שהוא מופץ בהפצה מצומצמת רמזה לי שגם המפיצים לא ממש יודעים מה לעשות איתו. אבל בכל זאת עניין אותי לראות את הסרט הזה. ובסופו של דבר, זו דווקא הפתעה לא רעה.

כלומר, העובדה שהסרט הזה זכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל חיפה האחרון מורגשת היטב. מצד אחד, זה סרט בוסרי מאוד, מבולבל, מאוד לא מהודק ומאוד מפוזר (ואני ספרתי לסרט הזה שלושה סופים, שמדגימים לי את הבלבול של במאי ביכורים). מצד שני, "מוצא אל הים" הוא סרט מאוד מפוקס על מה שהוא רוצה להגיד, והוא די מרשים בקולנועיות שלו (רוב הזמן).

כי קשה לחיות כאן, במדינת ישראל. אולי אפילו בלתי אפשרי. "מוצא אל הים", להבנתי, הוא סרט שמבטא יאוש טוטאלי מהחיים כאן. מהסכסוך הבלתי נגמר עם הפלסטינים. עם העובדה שאנחנו הופכים למפלצות אדם שמחרבות בתים של אנשים בעזה, רחובות שלמים של הרס שם, וגם כאן, בישראל, לא קל לחיות, תחת אזעקות צבע אדום חוזרות ונשנות. וגם המצב הכלכלי לא משהו. אבטלה. אנשים מיואשים. אז אולי כדאי לצאת מכאן. לברוח מכאן. לא להגיע לשירות המילואים שלנו, ופשוט לעזוב.

גיבור הסרט לא מגיע לשירות המילואים שלו. זאת נקודת הפתיחה של הסרט. ומכאן, התסריט ה להמשיך לקרוא

3 סיפורי ערבה: הביקורת

קולנוע לב מציג על מסכיו פרויקט לא שכיח המאגד אליו 3 סרטים ישראלים קצרים. המשותף לסרטים האלו הוא מקום ההתרחשות – המדבר, הערבה. מלבד זאת, שלושתם מאוד שונים אחד מהשני – אחד חביב, אחר מבריק, והשלישי תמוה. אורכם הכללי של שלושת הסרטים הוא כ-50 דקות, ומחיר הכרטיס הוא רק 10 ש"ח. שווה. לגמרי שווה.

ב-"3 סיפורי ערבה" יש שלושה סיפורים. בערבה. 3 סרטים קצרים:

הסיפור הראשון, "בדרך חזרה", נראה כמו מ להמשיך לקרוא

הלומים: הביקורת

טוב, זה סרט מכובד. וזהו.

אני חושב שהבעיה של הסרט הזה מקורה בכותרות הסיום. שם מתגלה ש"הלומים" הוא בעצם סרט תעמולה. סרט שבכוונתו להעלות מודעות ציבורית לתופעת הלומי הקרב בישראל ובעולם. אז במאי הסרט כנראה יצא מתוך הרצון הזה, ושרבט סיפור מסוים על הלום קרב שכזה. וכך יוצא שחווית הצפיה שלי מגיעה מהכללי אל הפרטי (כלומר: מהנושא הגדול אל הסיפור של גיבור הסרט) במקום מהפרטי אל הכללי (כלומר: הבנת מה שעובר על גיבור הסרט משליכה על כל שאר האנשים שעוברים דברים דומים).

כי גיבור הסרט הוא הלום קרב. זה מה שאני יודע עליו. אני לא ממש מבין מה עובר עליו. התסריט של "הלומים" לא יורד לפרטים. הסצינה הראשונה בסרט, היא סצינת הלחימה, אין בה מספיק פרטים. אני לא ממש מבין מה בדיוק מפריע לו. מה היה בו, באותו קרב, שהלם בו כל כך. כי הסצינה עוצרת בדיוק במקום שבו הוא מקבל הלם, ואני לא מקבל הסבר, רגשי או אחר, למה בדיוק הולם בו. מה בדיוק יחזור אח"כ לרדוף אחריו. מה הספיציפיות של הדמות הזו (אני אמנם לא מומחה, אבל להבנתי הלומי קרב לרוב אמנם סובלים מסימפטומים דומים, אבל כל אחד חווה את המחלה הזו בצורה אינדיבידואלית קצת שונה, המבוססת על חוויותיו המדויקות מהמלחמה. אין את זה ב"הלומים").

אז מה שיוצא מזה הוא ש להמשיך לקרוא