פרסי אופיר 2019: התחלה

אתר האינטרנט של האקדמיה הישראלית לקולנוע התעדכן היום עם פרטי התחרות של השנה.

ראשית, צריך לומר: מוש דנון נכנע. הוא בא לתפקיד יו"ר האקדמיה עם כוונות להזיז דברים, לשנות, לנער את התחרות. היו אמביציות לקרב את התחרות הזאת לקהל הרחב, לתת רק לסרטים שהופצו להתחרות. אז היו. אחרי התנגדות קשה מאוד מצד חלק מחברי האקדמיה, ואחרי שבשנה שעברה נוצר מעין מיקס לא ברור בחוקי התחרות, השנה תקנון התחרות חזר לשגרה: הרבה סרטים שכמעט אף ישראלי לא מכיר יתחרו על הפרס שאמור להיות הכי יוקרתי בקולנוע הישראלי: פרס האופיר של האקדמיה. אה, והזוכה ייצג את ישראל באוסקר. כי אולי, במקרה, בטעות, מישהו ישים לב אלינו. הרי היום גם הוכרזה רשימת הסרטים שיתחרו בקאן. אין שם אפילו ישראלי אחד (נצטרך לחכות לונציה). בינתיים, השנה הפרופיל הבינלאומי של הקולנוע הישראלי מאוד נמוך: רק "עיניים שלי" של ירון שני (החלק השני בטרילוגיית האהבה, שהקהל הישראלי עדיין לא זכה לראות את החלק הראשון שלה, למעט הקרנה אחת בפסטיבל חיפה) הוקרן בפסטיבל ברלין, וגם "היום שאחרי לכתי" היה באותו פסטיבל. שניהם לא פייבוריטים בעיניי לזכיה.

וגם: אבי נשר התבקש להדליק משואה ביום העצמאות. בסוף השנה שעברה, סרטו הנהדר והמאוד מצליח "סיפור אחר" הוקרן מסחרית בישראל, ומאות אלפי ישראלים ראו אותו (רובם גם אהבו אותו). "סיפור אחר" היה בפסטיבל טורונטו, וזכה לכבוד בינלאומי. אבל "סיפור אחר" לא מתחרה על האופיר. ככה זה.

גם "אהבה בשלייקס" הנורא לא בתחרות. ו"מקוללים" של יבגני רומן (תכף נדבר עליו שוב), שהוקרן לרגע בסוף השנה שעברה גם לא הוגש. וגם "אול אין" החביב שעלה היום למסכים נעדר מהתחרות. ואחד הסרטים הכי מסקרנים השנה – "המוסד" של אלון גור אריה, גם הוא לא משתתף.

אז מי כן?

26 סרטים בליין אפ של האופיר השנה. 8 כבר ראיתי:

"אישה עובדת" של מיכל אביעד. כאן כתבתי על הסרט המכובד אבל הלא מספיק טוב הזה. יופץ ביוני.

"בוקר טוב ילד" של שרון בר זיו. מאוד לא אהבתי (אבל אולי קרן מור למועמדות לשחקנית?). כבר הופץ.

"גאולה" של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב. ראיתי את הסרט פעמיים והתרגשתי. מאוד. כבר הופץ.

"הבלתי רשמיים" של אלירן מלכה. סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים בשנה שעברה. הופץ מיד אחרי הפסטיבל ועשה עסקים לא רעים בכלל. סרט לא רע.

"הגולם" של האחים פז. סרט לא רע בכלל, אבל אין לסרט הזה מה לעשות בתחרות האופיר, ולו בגלל שהוא מדבר אנגלית (הרי הסרט הזוכה נשלח לאוסקר בקטגוריית הסרטים בשפה שאינה אנגלית). חני פירסטנברג מצוינת בסרט הזה (ומגיעה לה לפחות מועמדות), וגם ישי גולן טוב מאוד, אבל הסרט הזה לא יקבל שום דבר מהאקדמיה הישראלית. כבר הופץ.

"הצלילה" של יונה רוזנקיאר. הוקרן בשנה שעברה בפסטיבל ירושלים, וגם פרץ החוצה והגיע עד לטורונטו. עדיין לא הופץ. סרט מעניין, אבל בוסרי.

"מילים נרדפות" של נדב לפיד. זוכה פרס דב הזהב של אחד הפסטיבלים הכי גדולים בעולם, בברלין. מוקרן בימים אלו בישראל. אני מסויג ממנו, אבל סביר להניח שהפרופיל הבינלאומי הגבוה שלו יעזור לו בתחרות. ומסתבר שטום מרסייה, השחקן הראשי בסרט, הוא אכן ישראלי, כי הוא הוגש מטעם ההפקה לפרס השחקן (לא-ישראלים לא יכולים להיות מועמדים לפרס האופיר לפי התקנון. כי ככה זה בישראל. אם מרסייה אכן עומד בתנאים, הוא אחד המועמדים המובילים לזכות).

"תל אביב על האש" של סמח זועבי. סרט נהדר שעומד להיות מופץ בחודש מאי. קומדיה חכמה ומאוד אפקטיבית על המצב. אחד המועמדים המובילים בעיניי לזכיה, גם מכיוון שגם הסרט הזה כבר עשה סיבוב בינלאומי נכבד, כולל הקרנה בונציה בשנה שעברה.

אלו 8 הסרטים שכבר ראיתי. נשארו לי רק עוד 18. הכי מסקרנים מביניהם הם: להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אהבה בשלייקס: הביקורת

יש דבר אחד טוב בסרט הזה. קוראים לו יהודה בארקן. כן, השחקן הותיק הזה ניגש גם לפרויקט הזניח הזה עם כוונה מלאה, והוא הסיבה היחידה לצפות בסרט הזה, אם בכלל. הדרך האיטית שבה הוא מתנהל במרחב, התבונה הרגשית שלו, ההקשבה שלו, והתגובות המדודות שלו – כל ההתנהגות שלו היא של שחקן המבין לעומק את הדמות שלו, מבין את הסיטואציות שבהן הוא נמצא, ואז מגיב להן בהתאם. סצינה אחת שבה הוא נמצא לבד, מדבר בטלפון, בשיחה שבה נגלה מצבו העגום האמיתי – הסצינה היחידה בסרט שאפילו ריגשה אותי – הכל בגלל האינטלגנציה הרגשית של יהודה בארקן.אבל בחיי שאין באמת סיבה לצפות ב"אהבה בשלייקס". זאת הרי לא יצירת אמנות. מדובר במוצר תעשייתי, כמעט במוצהר. ימי שלישי בישראל בשנים האחרונות הם הימים שבהם האזרחים הותיקים יכולים לרכוש כרטיסים לסרטים בבתי הקולנוע ב-10 ש"ח בלבד. למסגרת הזאת קוראים "שלישי בשלייקס". לסרט הזה קוראים "אהבה בשלייקס", והוא דן, כמה מפתיע, באהבות של האזרחים הותיקים. ויש אפילו ב להמשיך לקרוא

מראות שבורות: הביקורת

זה מסוג הסרטים שלא נעים לי לרדת עליהם, מכיוון שניכרת בהם כוונה אמיתית לדבר על נושא רציני. הבעיה היא שזה לא עובד.

כי הנושא מכובד ומעניין: חינוך. Tough Love. אהבה קשוחה. מאוד קשוחה. אבא שמאוד קשה עם הבת הבוגרת שלו, ונערה שמתמרדת. האם יגיעו לעמק השווה? האם האב טועה בקשיחות שלו? האם האב מגזים בקשיחות שלו? האם עצם החינוך הכמעט אלים של האב לא בעצם משיג את הכוונה ההפוכה, ורק דוחף את הנערה אל מעשים יותר ויותר קיצוניים, יותר ויותר מרדניים?

שאלות מעניינות. חשובות. מרתקות. שאלות של גבולות שצריך לשים לילדים, אבל עד כמה הם צריכים להיות גמישים, אם בכלל. שאלות שלא תמצאו להן תשובה בסרט הזה. או שאולי כן, אבל לא מתוך הסיפור שבתוכו, אלא בצורה יותר דידקטית, ופחות רגשית.כי כן, הסרט מנסה להיות רגשי. מאוד רגשי. סרט של מרד בוטה מאוד באב, ושל חינוך קשוח מאוד. קיצוניות בוטה אחת מול קיצוניות לא פחות בוטה בצד השני. ואני, הצופה, באמצע, לא מצליח לרדת לסוף דעתה של הנערה, וגם לא להיות לצידו של האב. אני לא מבין את הדמות שלה, ולא את שלו. שירה האס מאוד משתדלת, אבל היא לא להמשיך לקרוא

סדקים: הביקורת

אז הנה מגיע עוד סרט ישראלי חדש למסכים. הבעיה היא שזה לא ממש סרט. וחמור יותר, ומעצבן הרבה יותר, ההרגשה שאני קיבלתי מצפיה ב"סדקים" היא של אופורטוניזם. נסיון לקפוץ על העגלה של הנושא הנדון ביותר בתקשורת בעת האחרונה. נסיון שאין בו כוונה אמיתית לטפל בתופעה חשובה, אלא יותר נסיון של אגו טריפ, מקום לומר: תראו אותי, גם אני עושה סרט חשוב.

כי הנה, מישהו רצה כאן לעשות דרמה על הטרדה מינית. או קיי. מכובד. מעניין. וזהו. כי אם אתה רוצה לטפל בנושא חשוב – בבקשה. תתחיל לעבוד. תפתח דמויות. תפתח סיפור. תחקור מניעים. תצרף דמויות משנה. תעשה משהו. ב"סדקים" אין כמעט כלום."סדקים" הוא סרט גנרי על הטרדה מינית. איזשהו פרופסור מואשם ע"י איזושהי סטודנטית לשעבר שלו בהטרדה. הוא מגיע לחקירה בתחנת המשטרה, ושם הסרט נעצר. כמעט כל הסרט עומד במקום, שם, בתחנת המשטרה. הנסיונות לפתח את הסיפור כל כך מגוחכים ומביכים. זה אפילו לא להמשיך לקרוא

מילים נרדפות: הביקורת

צריך לומר מראש: אני בא לסרט הזה עם סקפטיות א-פריורית. אני לא מחובבי הבמאי הזה, נדב לפיד. הוא אמנם איש חביב ונעים המברך אותי לשלום בחיוך בכל פעם שאנחנו נפגשים, אבל את הסרטים שלו אני לא מחבב. יש בדרך שמר לפיד מביים משהו שלא מתחבר אלי. להרגשתי האיש הזה מביים בשכלתנות המונעת ממני קשר רגשי עם הדמויות. זה היה בולט במיוחד בסרטו הראשון, "השוטר", וקצת פחות ב"גננת", אבל גם שם היו לא מעט רגעים שעצבנו אותי. והנה, הפיצ'ר השלישי של לפיד זכה בפרס הגדול של אחד הפסטיבלים הכי גדולים בעולם, בברלין, אז הלכתי לראות גם את זה. אמנם, בשנה שעברה זכה בברלין סרט אוונגארדי כל כך הארד קור ("אל תיגע בי" הרומני) עד שלא יכולתי שלא לחשוש שהפעם לפיד באמת הגזים, אבל בכל זאת הלכתי לראות.וביציאה מההקרנה הרגשתי בעיקר מבולבל. לא כ להמשיך לקרוא

הגולם: הביקורת

והשוטים אוהבים את הכוח

מאמינים ועוזרים לו לצמוח

מי יציל אתכם כשתבינו פתאום

מאוחר! הוא לא עוצר באדום

(שלום חנוך, "לא עוצר באדום", מתוך "מחכים למשיח", 1985)

קצת חבל שהסרט הזה נדחק בכוח לאיזושהי פינה. היוצרים שלו, האחים פז, ביימו את הסרט באנגלית, אני מניח מסיבות מסחריות, והם מכניסים בכוח לסרט אלמנטים מוגזמים ובובמסטים כדי לנסות למכור את הסרט, אבל, מסתבר, שהחיבה המובנית שלי לאחים פז ("פובדיליה", סדרת הטלויזיה "מתים לרגע") היא לא בלי בסיס. בלא מעט רגעים, "הגולם" מתגלה כסרט עמוק וחכם, ששואל לא מעט שאלות פילוסופיות.

אז כן, האחים פז מכניסים לסרט הזה הרבה מוסיקה בומבסטית מדי, לוחצת מדי, ולא מעט שפריצים של דם, ובכמה סצינות זה פשוט מגוחך, מה גם שהשפה האנגלית לא מתאימה לסביבה שבה מתרחש הסרט – כפר יהודי במזרח אירופה שבמאה ה-17, אז למרות שתנאי הפתיחה מנתקים אותי רגשית מהמתרחש על המסך, יש ל"גולם" כמה אלמנטים חשובים שמצליחים לרגש אותי ולגרום לי לחשוב. ראשית, התסריט: סיפורה של אשה שעברה להמשיך לקרוא

פרה אדומה: הביקורת

יש משהו קצת לא הוגן ב"פרה אדומה". כי נדמה לי שיש כאן תיאור מאוד כן של התאהבות ראשונה. אביגיל קובארי נפלאה בתפקיד הראשי של נערה שחווה התעוררות מינית, התרגשות חסרת מעצורים כשהיא פוגשת במישהי שמדליקה אותה. סיפור אהבה עצום רגשות, שמתואר בסרט ע"י המשחק חסר המנוח שלה, כמו גם בצילום הנהדר של בועז יהונתן יעקב, עם מצלמה שמוחזקת ביד רוב הזמן, והיד של הצלם כאן נושמת ביחד עם גיבורת הסרט את סערת הנפש.

ואז בא אותו סרט, אותו סיפור התאהבות מרגש ונפלא, ואז מגיע התירוץ לכל הסיפור הזה: הכל בסך הכל מרד נעורים. אין מה להתרגש. סך הכל נערה העוברת סוג של משבר אמונה, מרד בדמות האב. אין כאן קשר בכלל לאהבה, או אפילו למין. זה סתם מרד נעורים רגיל. ובכך, כל סיפור ההתאהבות המרגש הזה מוקטן לגודל חסר חשיבות. ויש בזה משהו לא הוגן, ואפילו קצת מכעיס.האקספוזיציה של הסרט מציבה את הגיבורה בתוך הסביבה שלה, והסביבה הזאת לא מנומקת עבורי. לא מוסברת מספיק. סיסמאות ימניות קיצוניות נזרקות לאוויר, ואין להן בסיס מספיק. "צריך לפעול באלימות", "עמונה לא תיפול שנית". זה נראה ונשמע כמעט מגוחך. הסביבה הזו של פנים לא מוכרים המדקלמות סיסמאות מחרידות מספקת בסיס רעוע להבנת המרד הזה.

היחיד שמחזיק את החלק הזה של הסרט בחיים הוא להמשיך לקרוא