תמונת הנצחון: הביקורת

נתחיל מהסוף: כן, זאת הפקת פאר. ממש. משהו שלא נראה כמוהו בארץ זה זמן רב. אולי אף פעם. צילום מרשים מאוד, בימוי התרחשויות של במאי מיומן שיודע לעשות סדר בבלגן העצום של המלחמה – יש כאן סרט מאוד יוצא דופן מבחינת גודל.

אבל מבעד לערפל המלחמה (ויש כאן הרבה עשן ערפילי והרבה מלחמה) אני מתחיל לתהות מהי התכלית של תמונת הנצחון? וכאן העניינים מתחילים להסתבך. כי מה שאני מבין מהסרט הזה הוא סוג של הצהרה של אבי נשר: תשמעו, אנחנו נלחמנו כל כך הרבה כל הזמן בינינו לביו עצמנו, בין ימין לבין שמאל, עד ששכחנו מהו הבסיס לקיומנו כאן. שכחנו למה המדינה הזאת קמה בכלל. אנחנו כבר לא ידעים מה זאת ציונות.

כן, "תמונת הנצחון" הוא סרט פטריוטי. סרט שמהלל את הגבורה היהודית, והופך את הנוכחות הערבית באזור לסוג של ישות של רשע. דווקא בזמן ש להמשיך לקרוא

לקראת 2022 בקולנוע הישראלי: סקירה

המצב בעייתי. כן, קורונה, אבל הרצון עכשיו הוא לנסות לחיות לצד המגיפה. ייקח עוד זמן עד שהדבר הזה ייעלם מחיינו, ועד אז, מנסים כאן (ובעולם) איכשהו לחיות רגיל. וזה אומר, גם, לראות סרטים בקולנוע. הרתיעה מובנת, ואכן, כמות הצופים המגיעים לקולנוע נמוכה משמעותית מהכמות שהייתה לפני הקורונה, אבל לחיות לצד המגיפה אומר גם להמשיך לספר את הסיפורים שלנו. להמשיך להקשיב לסיפורים שיש לאנשים לספר. להמשיך לחיות את העולם הזה, גם אם האינסטינקט הטבעי הוא לעצור את החיים. עצרנו. עכשיו ממשיכים בזהירות.

עוד מלפני הסגרים נוצר תור של סרטים ישראלים המחכים לראות אור מקרנה של הקרנות מסחריות. ואחרי ההלם הראשוני, בתי הקולנוע היו סגורים לתקופה ארוכה, אבל ההפקות המשיכו להצטלם, כדי להאריך את התור למידה מפלצתית. יש הרבה מאוד סרטים ישראלים שמחכים לפגוש את הקהל שלהם, כמה מהם מסקרנים במיוחד. הנה סקירה על הסרטים הכי מעניינים (לטעמי) שנמצאים כעת בחדרי עריכה, ומחכים לפריצה שלהם (שתגיע מתישהו בעתיד, ובכל זאת, טעימה קטנה וראשונית מהעתיד הזה):

אמריקה – אופיר ראול גרייצרלפני כמה שנים הגיע במאי משום מקום וזכה בהרבה פרסים וגם באהבת הקהל על סרט יפהפה שנקרא "האופה מברלין". גרייצר לא חיכה הרבה, ודי מהר יצא לצלם את סרטו הארוך השני. כמו סרט הבכורה שלו, גם זה מביא אורחים מ להמשיך לקרוא

שתיים: הביקורת

סינמטק תל אביב מקרין בימים האחרונים בהקרנות מסחריות רגילות סרט ישראלי קצת נחבא אל הכלים שנקרא "שתיים". בקצרה: סיפורן של שתי נשים, זוג בחיים, וניסיונותיהן להיכנס להריון ולהקים משפחה. הסרט הזה היה חלק מתחרות האופיר של שנת 2020, שנת הקורונה, ודי נעלם שם, אבל כבר כשראיתי את פרטי הסרט באתר האקדמיה עוד אז, ב-2020, כבר אז משהו שם סיקרן אותי. גם הנושא של המועקה והצל שטיפולי הפוריות מטילים על חיי השגרה של זוג, וגם אחת בשם מור פולנוהר, מישהי שזכרתי עוד כילדה כשהופיעה בסדרת הטלוויזיה "פרשת השבוע" ועכשיו היא אישה צעירה. סיקרן אותי מה קורה עם ההבטחה שראיתי בה כשהייתה צעירה.

אז הלכתי לראות את "שתיים".

הסרט מתחיל עם סצנת סקס. ובסצנה הזאת יש את כל מה שאני מרגיש כלפי הסרט: הטוב, והפחות טוב.נתחיל מהטוב: כן, מור פולנוהר אכן מגשימה את ההבטחה. ולצידה יש עוד שחקנית, אגם שוסטר. הדינמיקה בין שתיהן סוחפת ומרגשת. הן אכן עוברות את המסך כזוג אוהב, כשתי נשים ש להמשיך לקרוא

זרים מושלמים (ישראלי) : הביקורת

ובסצנה האחרונה (זאת שלפני האפילוג) יוצאת בחורה מהשירותים, והולכת.

בהילוך איטי.

וחנן סביון וגיא עמיר מחליפים צ'פחות.

ואני נשאר עם המחשבה: בשביל מה זה היה טוב?

אני באמת לא מבין. ליאור אשכנזי הוא איש עם זכויות גדולות מאוד בקולנוע הישראלי. מ"חתונה מאוחרת" דרך "ללכת על המים" ועד "פוקסטרוט", אשכנזי הוא הפנים של הקולנוע הישראלי. שחקן מצוין שעשה הרבה מאוד, וחלק מהדברים שעשה הם אבני דרך של ממש בתולדות התרבות הישראלית. אז עכשיו אשכנזי החליט שהוא גם רוצה לביים. הייתי חושב שאם מישהו מביים בפעם הראשונה, הוא יעשה משהו שבאמת בוער בו. משהו מדם ליבו. אחרת למה כל כאב הראש הזה של בימוי?

אבל "זרים מושלמים" הוא כמו קריצה מסחרית של אשכנזי. כמו אחד שעבד קשה במשך קריירה ארוכה, ועכשיו אומר: יאללה, בואו נעשה משהו קליל. משהו שיביא הרבה קהל. משהו שלא צריך לעבוד קשה בשבילו. איזשהו רימייק של משהו מצליח, כי למה להתאמץ ולכתוב משהו מקורי שמי יודע איך יתקבל? יש כבר נוסחה, יש כבר הצלחה, אז רק נלהק את השחקנים הכי טובים שיש, ויאללה, נרים הפקה.אבל גם אם כבר עושים רימייק (רעיון רע מלכתחילה לטעמי, אבל נגיד לרגע שהייתי הולך איתו), עדיין צריך לעשות עבודה. נדמה לי ש להמשיך לקרוא

עוד סיפור אחד: הביקורת

וכשהבחור בא להגיד לבחורה שהוא אוהב אותה, יושבות להן שתי במאיות בכיסא הקונטרול ומחליטות איזו מוסיקת רקע לשים. והן כמובן טועות, ומיד מתקנות: כמה עמוקה אהבתך של הבי-ג'יז. גם קומדיה וגם מלאכותיות בחבילה אחת.

לכאורה קומדיה רומנטית. הז'אנר הכי טוב לב שיש. בחור אוהב בחורה, בחורה אוהבת בחור, אבל יש מכשולים בדרך. מתגברים על אחד, מגיע אחר. ובסוף הכל מסתדר. וכולם שמחים. מה רע?אז זהו, שרע. ואפילו מעצבן למדי. הרי כבר לא מעט שנים מקוננים כאן ובלא מעט מקומות אחרים על להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: קלון

זה הסרט הדוקומנטרי הישראלי היחיד שאני דוגם בפסטיבל חיפה השנה.

לא טעיתי בבחירה.

הון שלטון עולם תחתון, הגרסה האנלוגית. אותו הדבר בדיוק, בהבדל אחד מרכזי."קלון" הוא סרט דוקומנטרי מאוד לא ארוך, והוא מספר ב-50 וקצת דקות מכווצות, ערוכות במהירות, אבל מבלי להקל ראש ומבלי לחפף, את סיפור השחיתות של להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: הבית ברחוב פין

עמיר מנור עשה לפני כמה שנים סרט קטן, צנוע, וחביב שנקרא "חיותה וברל". עכשיו הוא חוזר עם פרויקט הרבה יותר שאפתני, אבל מנור הוא כנראה צנוע מיסודו, והגישה הזאת שלו לטעמי הורגת את הסרט.מנור כנראה רצה להימנע מפורנוגרפיה של הסבל, אז הוא נמנע ככל יכולתו מהצילום של הזוועות. כמעט כל הסצינות בסרט מצולמות מ להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: ויהי בוקר

זוכרים את "ביקור התזמורת"? הסרט האנושי והמקסים ששבה את לב העולם? ערן קולירין, היוצר של "ביקור התזמורת", עשה ב-14 השנים שעברו מאז רק שני סרטים: "ההתחלפות" המוזר והמהנה (אבל גם המנוכר שלא ממש התחבר לקהל), ואת "מעבר להרים ולגבעות", שבו ניסה להיות יותר פוליטי, בהצלחה חלקית בלבד לטעמי (ושוב, מבלי ליצור קשר עם הקהל).

עכשיו חוזר קולירין עם סרט שהוא, להבנתי, סוג של נסיון ליצור "ביקור התזמורת 2". גם כאן, כמו שם, קבוצה של אנשים תקועים במקום אחד בגלל אילוץ. גם כאן, כמו שם, המצב שנכפה עליהם מכריח את האנשים לתקשר, להיפתח, לדבר כמו שלא דיברו כבר הרבה מאוד זמן. ופה, כמו שם, זה יוצר רגעים קולנועיים יפהפיים ומרגשים. ובכל זאת, כדרכו של כמעט כל סרט המשך, המקור הרבה יותר טוב.יש משהו מוזר בדרך ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: אבו עומאר

אני לא יודע מי זה רוי קריספל. לא ראיתי בעבר סרטים שהוא עשה. במאי אלמוני. אז עם רצון לעשות לו הנחה, אני אומר שיש כאן דווקא סרט מעניין.

כי כן, יש הרבה דברים מאוד בוסריים וגם בעייתיים בסרט הזה. אבל הלב של קריספל במקום הנכון. הכוונה טובה. ואם באים לסרט הזה בלב פתוח, מתוך נכונות לעשות הנחה (גדולה מאוד) לבמאי מתחיל, אפשר למצוא גם דברים טובים גם כאן.

בבסיס, יש כאן רעיון מעניין: סרט מסע כמעט סוריאליסטי במקום החם הזה שנקרא ישראל/ פלסטין. ההשפעה של הפוליטיקות הגדולות על האדם הקטן יוצרת מצבים אבסורדיים, אכזריים לפעמים. אז קריספל מסובב את שני הגיבורים שלו – אחת ישראלית, השני פלסטיני, מסביב למדינת פלסטין שעוד לא קמה, מבקש למצוא פרצה. ובינתיים – החום המעיק של המקום הזה, חום ללא אנושיות, חום מלא שנאה וגזענות. ואולי יש בכל זאת אפשרות לחמם את היחסים. לקרר קצת את קדחת השנאה (יש הרבה קרח בסרט). אשה אחת שכן מנסה לעזור. אולי בכל זאת אפשר להבקיע סדק בקיר הזה.

אבל הדרך שבה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: תוכנית א'

כתבתי כבר כמה פעמים שאני מחבב את דרך החשיבה של האחים פז. הם חושבים מסחרי, אבל יודעים לגעת בנושאים רציניים מבלי להוזיל אותם. כבר כמה פעמים שהם עושים סרטים באנגלית, מתוך צורך מסחרי בינלאומי אני מניח, אבל זה לא הפריע לי יותר מדי בפעמים שעברו.

עד הפעם.הפעם זה לא עובד. בכלל. נדמה לי שהפעם האחים פז עשו סרט שהוא כל כך לפי הספר, כל כך מסחרי בעשייה שלו, עד שבא לי להגיד: כבר לא עושים סרטים כאלו. וטוב שכך.

הסיפור שהסרט הזה מספר התרחש באמת בסוף מלחמת העולם השניה: קבוצה של יהודים תכננה את ה להמשיך לקרוא