פרסי אופיר 2023: התחלה

היום זה מתחיל. היום מתחילות הקרנות הסרטים המיוחדות לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע כדי לקבוע מי יהיה הסרט שייצג אותנו באוסקר.

מה לעשות, זה העיוות שאיתו אנחנו חיים כבר כשלושה עשורים. ככה זה, ואף אחד לא משנה את זה. כי זאת לא התחרות לבחירת הסרט הטוב ביותר, אלא לבחירת הסרט שאולי, במקרה, בטעות, מישהו איכשהו יאהב מספיק כדי לקבל מועמדות ואולי אפילו פרס אוסקר. זה לא אותו דבר, אבל האקדמיה הישראלית עושה את זה שוב ושוב.

ואני מתעצבן שוב ושוב. אבל אני אוהב קולנוע ישראלי, אז אני מנסה לעקוב אחרי התחרות הזאת בכל זאת.

כי אם לא אני, ועוד כמה בלוגרים ומבקרי קולנוע, אף אחד הרי לא יכיר את הסרטים האלו. השנה יש כמות גדולה יחסית של סרטים בתחרות: 29 סרטים. מתוכם רק ארבעה (4!) הופצו לקהל הרחב. עוד אחד אמור להיות מופץ בקרוב. זה אומר ש-24 סרטים הם נעלם מוחלט עבור רוב הקהל בישראל. אז איך אתם רוצים שמישהו בכלל יתעניין בתחרות הזאת? איזה מזל שיש עוד כמה משוגעים לדבר, כמוני וכמו עוד כמה מבקרי קולנוע, שעוד כותבים על זה. אחרת בכלל התחרות הזאת הייתה נעלמת ולא זוכה לשום חשיפה.

מתוך 29 הסרטים בתחרות, ראיתי כבר שבעה:

גן הקופים – החדש של אבי נשר. בימים אלו עושה סבב טרום בכורות. יצא לי להיות באחת מהן. לטעמי סרט נהדר ומאוד מהנה וחכם.

המנצחים – אלירן פלד. בימים אלו עושה סבב טרום בכורות. איכשהו ראיתי גם את זה. אני חושב שזה סרט שיפצל קהל. מדובר במחזמר שמח על נושא רציני. אני אהבתי את הסרט, אבל החוויה שהוא משאיר היא מבלבלת, ולוקח זמן לעכל אותה. אני מקווה שמי שיצפה בו יבוא עם סבלנות ואורך רוח.

אמריקה – סרטו השני של אופיר ראול גרייצר, שסרטו הקודם היה "האופה מברלין", זוכה פרס האופיר בשנת 2018. הופץ מסחרית לפני כמה חודשים, לצערי ללא הצלחה. חבל, סרט יפה.

בחורים טובים – ארז תדמור. הסרט הישראלי הכי מצליח בקופות בשנה שעברה. הרבה ישראלים אהבו את מה שנראה לי סרט פגום, אבל בכל זאת עם לב. אני מעריך שזה יהיה הסרט שעליו יצעקו – איך האקדמיה לא מתייחסת לסרט שהביא כל כך הרבה אנשים לקולנוע? קשה לי לראות את הסרט הזה זוכה למועמדויות רבות, אבל אולי זה רק אני.

כולם מחכים רק לי – אקי אבני. מוקרן בימים אלו בבתי הקולנוע. סרט סתמי ומיותר. לא מצאתי אפילו טעם לכתוב עליו.

גרגירי חול – גיתית כבירי ויהל כבירי

לפני כמה חודשים הייתה לסרט הזה הקרנה בודדה בתל אביב. מאוד אהבתי את מה שראיתי. סוג של "אביבה אהובתי", אבל במקום טבריה – דימונה. סרט צנוע יותר מהסרט של זרחין, ועם זאת, לא פחות חכם, ומרגש. אהבתי.

החבר השמן שלי – גודיס שניידר

הוקרן בפסטיבל חיפה בשנה שעברה. יוצא לקולנוע בקרוב. קומדיה רומנטית טובת לב, משעשעת, וכיפית. לא בטוח שהסרט הזה הוא חומר לפרסים, אבל הוא כן חומר לקהל. כיף של סרט.

חוץ מהסרטים האלו שראיתי, אני מנסה לסמן את אלו שהכי מסקרנים אותי, אלו שאולי יהיו שחקנים מרכזיים בעונת האופיר הזאת:

להמשיך לקרוא

דוקאביב 2023: ליל כלולות

איזה סרט מעצבן, בחיי. פספוס עצום של נושא מרתק.

בתחילת הסרט יושבים כמה שחקנים אל מול מצלמה. מיד מגיע ההסבר: "ליל כלולות" דן בנושא שהוא מעין טאבו בחברה החרדית. לצורך הסרט נגבו עדויות מכמה וכמה דמויות, אבל הן לא יכולות להיחשף, אז השחקנים יביאו את העדויות האלו למסך בשמם. חשבתי: Fair Enough. מקובל עלי.

השימוש שהסרט הזה עושה בשחקנים הוא מינימלי עד כמעט לא קיים.

למעשה, הסרט הזה, במקום לספר על חוויית הגבר החרדי הצעיר והאישה החרדית הצעירה לפני, תוך כדי, ומיד אחרי החתונה, הוא יותר מספר לי על העולם החרדי, ולא על האנשים שממלאים את העולם הזה. התמונות שמלוות את סיפורי האנשים האלו לפעמים קשורות לנאמר, ולפעמים לא, והן כאן יותר כדי ליצור עולם חרדי, שיש בו חתונות, אבל גם הכנת חלות, ויש בו לימודי תורה, אבל גם חדרי ייחוד.

המון המון דיבורים יש בסרט הזה, אבל הם לעולם לא משויכים לאדם מסוים. הם הרי לא יכולים להיחשף. אז יש טשטוש התמונה. או צילום מהגב. או צילום של אוזן, או של שיער. הכול בכל דרך, רק לא לחשוף את הדובר או את הדוברת. אז בשביל מה הבאת שחקנים?

אה, אז ככה: מדי פעם יש פאוזה, והשחקנים שואלים את הבמאית שאלות. כאלו שיעזרו להם לבצע את התפקיד שלהם טוב יותר. והבמאית (החרדית) מסבירה להם (ולנו) את העולם החרדי. בשביל זה הם שם. בשביל זה כל הסרט כאן: כדי להסביר לי, החילוני, את העולם הזר והמוזר הזה שנמצא ממש מעבר לכביש. אבל אם אין כאן באמת דמויות, אז אין לי דרך להבין את האנשים שבו.כל כמה דקות יש כיתובית: משה, בן 37, גרוש  ואבא לשניים; או: חנה, בת 42, נשואה, אימא לחמישה. המון משה וחנה כאלו עוברים בסך, קולם (או קול של שחקנים. לא יודע) נשמע, ממלא את הסרט ב להמשיך לקרוא

דוקאביב 2023: שיחה נכנסת

אחד הסרטים הכי טובים שראיתי בשנים האחרונות היה סרט קטן-גדול מדנמרק שנקרא "האשמים" (עשו לו גם רימייק אמריקאי. ראיתי רק את המקור המצוין. הנה הביקורת שלי). בסרט ההוא, טלפן במוקד חירום של המשטרה מקבל שיחה מאישה שנחטפה, ובמהלך הסרט הוא מנהל את האירוע. הסרט הדני לעולם לא יוצא משני החדרים בהם הוא מתרחש, ובעזרת פיתולי תסריט חכמים ומפתיעים, צילום רגיש, עריכה חכמה, ומשחק מצוין של שחקן אחד ויחיד – "האשמים" הוא סרט מתח מעולה.

כל כך הייתי רוצה שיוצרי "שיחה נכנסת" יראו את "האשמים". אולי הם היו מקבלים רעיונות איך לטפל בסיפורים שהם מביאים למסך. כי כל מה ש"האשמים" עשה מצוין, "שיחה נכנסת" עושה הפוך. ובכך הוא מחרב סרט עם פוטנציאל אדיר.אלמנט קריטי ב"האשמים" שנשבר בדוקו הישראלי הזה ומקלקל את הכול כאן הוא אחידות הזמן והמקום. יש טלפן. יש חדר. ויש אדם בצד השני של הקו. זה כל מה שצריך. להישאר עם הסיטואציה. אבל "שיחה נכנסת" יוצא ונכנס, חותך את ה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2023: יוסי שריד

אז מה קיבלנו מכל זה? – שאל איתמר בן גביר את יוסי שריד – נתת להם שטחים וריבונות, נתת להם כל מה שהם רצו, וכל מה שקיבלנו הם טילים וטרור. נתת להם הכול, ומה קיבלנו?, ויוסי שריד ענה – קיבלנו אותך!

אני משתדל להימנע בדרך כלל מסרטי דיוקן של אנשים מפורסמים. אלו הם סרטים שמסתמכים בעיקר על נוסטלגיה. על אהבה של הקהל הרחב לדמות מסוימת, ואין להם ערך מוסף מלבד אותה נוסטלגיה. אבל בשם אותה נוסטלגיה, גם אני הלכתי בשבת האחרונה לראות את הסרט על יוסי שריד. וראה זה פלא – תחת איום טילים וטרור, בצל מלחמה אמיתית שהתרחשה, אולם 1 של סינמטק תל אביב, אולם גדול של מאות מקומות, ביום שבת בצהרים, היה מלא וגדוש. הרבה אנשים (ואני בתוכם) מתגעגעים ליוסי שריד. מבקשים להביע אהבה לדמות שהייתה, שעצבנה, שהצחיקה, שנקטה עמדה לא קונבנציונלית, שראתה לעתיד בזמן שאחרים לא ראו בכלל, אבל גם דמות שהכשילה מהלכים שהיו יכולים אולי כן לעשות את החיים שלנו כאן טובים יותר בשם אותה אידאולוגיה.ואבידע ליבני, במאי ותיק ומיומן (ולא כל כך זקן עדיין), יודע לספר את הסיפור של יוסי שריד, אבל גם לשאול שאלה מרתקת שאין עליה באמת תשובה: האם באמת ניתן ל להמשיך לקרוא

דוקאביב 2023: ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר

ובסוף – שקט. דממה של מוות. מועקה כבדה, נוכחת, בתוך שקט רועם של מאות אנשים.

מי אמר שהקולנוע מת. בהקרנה של הסרט "ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר" השבוע בסינמטק תל אביב, מאות אנשים הגיעו. להיזכר. לאהוב מחדש. להיכנס לגרוב. להרכין ראש בפני מוזיקאית שרק התחילה, וכבר נקטפה. מתה. וזה ידוע מראש (אנחנו, הקצת יותר מבוגרים, זוכרים. וחוץ מזה, הסרט מתחיל מהסוף, מהודעת הפטירה), ובכל זאת, כשמגיע הרגע, בסוף הסרט, השקט של מאות אנשים באולם הקולנוע היה משתק. שקט של אנשים שלקחו את החוויה הזאת ללב. בבת אחת.וזאת עדות לעד כמה יוצרות הסרט הזה הצליחו לזקק דמות ייחודית לכמעט שעה וחצי, להחיות אותה ולו לרגעים בודדים בצורת תמונות וצלילים. סרט. שרון לוזון ואביגיל שפרבר מספרות בסרט הזה על אישה צעירה ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2023: ממעמקים קראתיך

אולי זה סרט טוב. אני לא יודע. בעיניי זה סרט ניו אייג'. ואני בכלל לא מתחבר לניו אייג'. לתורות רוחניות. מצד שני, נדמה לי שלפחות עבור האנשים שכאן, זה עובד. התרפיה הזאת כן עושה משהו. כשהסרט הזה מגיע לקראת הסוף, לסצנה שלצורך הביקורת הזאת נקרא לה "סצנת הערסל", נדמה לי שהם, כל אחד בתורו, נכנסים לטרנס ואיכשהו כן עוברים חוויה תרפויטית. הצרה היא שאני מסתכל עליהם מהצד, וממש לא משתתף בייסורים שלהם. אני מהר מאוד התנתקתי מהסרט הזה, מהאנשים האלו, והרגשתי מאוד לא בנוח לשמוע מהם על חוויות איומות שהם עברו, אבל לא להרגיש כלפיהם שום חמלה.

בתחילת הסרט מכנס במאי הסרט כמה אנשים בחדר ואומר להם: שלום. אני רוצה לבקש ממכם לשתף אותי, כל אחד בתורו, בפגיעה ובהתעללות שהוא עבר. גם אני עברתי התעללות בילדותי (לא מינית, אלא פיסית), כך שאני מכיר חלק מהחוויה, ואני רוצה לבקש ממכם לספר על שלכם.

יופי, חשבתי. תתחיל אתה.לא. מה פתאום. הבמאי לא להמשיך לקרוא

דוקאביב 2023: הרף התחתון ביותר

כשמגדירים סרט כ"אקספרימנטלי", בדרך כלל מתכוונים שהוא לא ממש קומוניקטיבי. "הרף התחתון ביותר" הוא סרט ניסיוני אבל נגיש.  ניסיון מאוד מעניין בצורה מקורית של סרט, בערבוב ז'אנרים, אבל בקשר שבין התוכן לצורה יש יותר בעיות.

אני מניח שנור פיבק, הבמאית, מנסה לעבד כאן מקרה של הטרדה מינית שהיא עצמה חוותה בילדותה. היא התלוננה על המקרה שנים ארוכות לאחר מכן, והיה משפט. הסרט הזה הוא שחזור המשפט. אז קודם כל: הסרט הזה לא רק נודד בין דוקומנטרי לעלילתי, הוא לא ממש דוקומנטרי, ולא ממש עלילתי. רוב רובו של הסרט מתרחש בחדר חזרות. אין בנייה של סט. זה לא נראה כמו בית משפט. זאת בעצם קריאה ראשונית של תסריט. יושבים שחקנים  מסביב לשולחן, מנסים למצוא את הטון, את ההרגשה של הדמות שהם הולכים לשחק. בינתיים זאת רק התרשמות ראשונית.אבל

נדמה ששתי עורכות הדין כבר נמצאות לגמרי בתוך ה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2023: המדרשיה

צריך לומר ביושר: כסרט קולנוע, "המדרשיה" מספק חוויה לא יציבה, מספקת רק בחלקה, אבל הוא מרתק, ובבסיס היצירה הזו יש הנחת יסוד לא קונבנציונלית שמגרה את המחשבה.

"המדרשיה" מכניס אותי בצורה מאוד מוחשית לעולם מאוד מובחן, מאוד שונה ממה שאני מכיר, אחר ומרוחק מאוד ממני, אבל גם כזה שנמצא בערך חצי שעה נסיעה מהמקום בו אני גר. עולם של פנימייה. עולם של גאוות יחידה יוצאת דופן. של קבוצה מגובשת. של יחידה כמעט צבאית, מלוכדת.

עולם של משובת נעורים חסרת גבולות. אבל ממש חסרת גבולות. הסרט הזה מעביר את העולם הזה בצורה סוחפת ומרתקת. אלו הם חלקיו טובים של "המדרשיה". הסרט הזה חוגג את הנעורים, ההשתוללויות, ומעשי הקונדס. הבעיה היא שבהתחלה אלו הם באמת סתם מעשי קונדס. מהר מאוד זה מתדרדר לאלימות סתמית חסרת הסבר. לא צריך הסבר. זה נוער, אלו הם גברים צעירים, אז הם רועשים מאוד, אנרגטיים מאוד, ואלימים. מאוד. ומהר מאוד זה מתחיל לחזור על עצמו. סתם, אלימות, וסתם, ונדליזם, ולשבור, ולהרוס. סתם. כי ככה הם נערים.מספרים לנו ש להמשיך לקרוא

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם: הביקורת

הסרט הזה עם השם הקצת ארוך הוא טעם נרכש. לוקח זמן להסתנכרן אליו. לוקח זמן אפילו להבין מה המכניקה של הסרט הזה. זה הרי סרט בתוך סרט בתוך סרט. סוג של צ'רלי קאופמן בעברית. לוקח זמן להחליט אם אני אוהב את זה או לא. מבין את זה או לא. מתרגש מזה או לא. ואיכשהו, אחרי כרבע שעה-עשרים דקות אני חושב שכן, אני אוהב את זה.

כי דני רוזנברג, הבמאי-תסריטאי, שם את הנשמה שלו כאן. מאחורי הרבה דלתות והסתרות, שם נמצאת האמת. כי מה זה סרט קולנוע? זה שחקנים משחקים תסריט. זה במאי וצלם שמפרשים תסריט. אבל התסריט נכתב על ידי תסריטאי שחי באמת. והוא שואב את החומרים שלו מחומרים שקיימים באמת. והסרט שיוצא בסוף הוא עיבוד של האמת. אבל בדרך מאבדים חלק מהאמת. או שאולי דווקא אותו חלק מהאמת שלכאורה אנחנו מאבדים מתחדד, הופך להיות ברור יותר.

ומה שנשאר בסוף הוא חומר מצולם. סרט. גלעד זיכרון. ואולי זוהי המטרה של דני רוזנברג בסופו של דבר: להנציח את אבא שלו הגוסס לפני שהוא עובר מן העולם. וכל הסרט הזה הוא סוג של חיפוש אחרי האבא האמיתי שלו. הכועס והמאוכזב, כמו שהוא מוצג במציאות, ואולי גם זה המכיל והאוהב למרות הכול, כמו שמרק רוזנבאום (בהופעה נהדרת) מגלם אותו בסרט שבתוך הסרט. רוני קובן (ליהוק מפתיע) מגלם ברגישות נהדרת את הבמאי עצמו, ונועה קולר מגלמת את בת זוגתו. כולם כאן עושים עבודת קודש ממש, מתמסרים לחלוטין לחזונו של רוזנברג, לחיפוש שלו אחרי האמת של אביו. ולמרות שהכול, לכאורה, מצולם, הדמיון עובד כאן שעות נוספות. כמה סצנות יפהפיות כאן רק מתארות מה יצולם בעתיד, בסצנה דמיונית, וההתלהבות ממה שיקרה מידבקת. וכך יש כאן סרט על אבא, וסרט על במאי שמביים את אבא שלו, וגם את הסרט שהבמאי שבתוך הסרט מביים.בנוסף יש להמשיך לקרוא

ליידי עמר: הביקורת

"ליידי עמר" היה חלק מתחרות פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע בשנת 2021, אבל רק עכשיו הוא מגיע להקרנות מסחריות (סוג של) בסינמטק תל אביב. וזה לא סתם. מדובר בסרט עם סיטואציה בסיסית מרתקת, ואפילו עם מחשבה מרתקת מאחוריו, אבל הבעיה היא שהמחשבה היא לא מאחוריו, אלא ממש מולך, ישר בפנים.

אז אישה נחטפת ברחוב. החוטף מביא אותה אליו הביתה באיזשהו מושב מרוחק. הוא אומר לה: את אימא שלי. היא אומרת לו: לא אני לא. ומכאן נפרסת מלחמת מוחות הנמשכת סרט שלם. בנוסף, חוץ מהסצנה הראשונה והסצנה האחרונה, כל הסרט מתרחש בלוקיישן אחד, ביתו של החוטף. הסרט הזה מוצא פתרונות יפים ויצירתיים כדי להפוך את הסרט הזה לקולנועי. סיטואציה בסיסית מסקרנת עם כיסוי קולנועי מניח את הדעת. הכול מוכן לחוויה מותחת ומעניינת. הבעיה היא ש"ליידי עמר" עוזב מהר מאוד את להמשיך לקרוא