ואז היא הגיעה: הביקורת

אז אני אשכנזי. גפילטע פיש. חננה. כזה שאוהב דברים מסודרים. להגיע בזמן. להספיק לעשות דברים. מאופק כזה. מוסיקת רוק. מקסימום שלמה ארצי. אשכנזי, אתם יודעים. כל המהות שלי היא אשכנזית. אין בי שום דבר חוץ מהאשכנזיות שלי. זה מה שאני. וזהו.

וזה גם הסרט הזה, "ואז היא הגיעה". בתוך מעטפה מפתה של צמר גפן מתוק (קצת מקולקל, שגורם כאב בטן) יש כאן סרט שנעשה בישראל של 2017, מתרחש ב-1998, ונראה כאילו נשלף מפס הייצור של הקומדיות העממיות שרווחו בישראל בשנות ה-70. האשכנזי אוהב מזרחית, הסביבה מסתכלת בעין עקומה (כי מה אתה מוצא בכורדייה הזו, הא?!. ושתדעו לכם, הכורדיות הכי טובות במיטה. אבל חתונה?! נפלת על הראש?. הכל בסרט הזה). אתם יודעים איך זה. "כולנו יהודים, גם השוורצע וגם הווזווז". חתונה בסוף, ושלום על ישראל.

השד העדתי יוצא חזרה, והוא חי ונוכח בישראל. וזה לא מצחיק.

מתוך "ואז היא הגיעה". צילום: עמית יסעור

בהתחלה עוד חשבתי ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: פיגומים

והנה מגיע לו הסרט הזה. הסרט האלמוני שמגיע מלמטה, מתחת לרדאר, מבלי שבכלל חשבנו, ומתחיל לצבור מחמאות. וביקורות משבחות. וחוזי הפצה בינלאומיים. והנה הוא גם זוכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל ירושלים. אז על מה כל המהומה?

"פיגומים", לטעמי, הוא אכן סרט מרשים מאוד, אבל אני לא בטוח שדווקא לו הייתי נותן את הפרס. יש ב"פיגומים" שמירה על אמינות גבוהה, צילום של המציאות בצורה מאוד קרובה, מרתקת. אשר לקס, בתפקיד הראשי, הוא בחור צעיר ואימפולסיבי. נדלק ברגע. אבל המינון של הזעם הגיוני. יש בלקס עירוב מסקרן בין אנושיות חמה, תבונה אינסטינקטיבית, לבין פתיל קצר וחוסר סבלנות. זה וגם זה חי בתוך הדמות הראשית, והאיזון שלקס מוצא בדמות הזו מדויק בצורה שמקרבת אותי מהר מאוד לאדם הזה שבמרכז הסרט. גם יעקב כהן בתפקיד אבא שלו הוא איש קשה, מחמיר, אבל לא בהגזמה. וכך גם כל הנערים והנערות בביה"ס שבו לומד לקס.

ויש גם להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: מוטלים בספק

איפשהו באמצע הסרט יש סצינה אחת לכאורה קטנה וחסרת חשיבות, אבל גם כזו שמבהירה בצורה מרוכזת למה אני חושב שהסרט הזה, למרות כוונותיו הראויות והכשרון הלא מבוטל שהושקע כאן, למה אני חושב שהוא מפוספס ולא עובד: בסצינה הזו הולך הנער הצעיר שהגיע מהעיירה הדפוקה לתל אביב הגדולה להקשיב לנגן רחוב. כזה שגיבור הסרט התלאביבי חלף על פניו לפני כמה סצינות ולא שם ליבו בכלל אליו. הנער ניגש אליו, ולא רק נותן לו כסף, אלא גם ממש מקשיב לנגינה שלו, ואף רוקד לצלילי המוסיקה שלו.

ר"ל: אנחנו, התל אביבים, לא מודעים בכלל לאוטנתיות של בני העיירות הדפוקות והזרוקות, לחיים שלהם, לאמת שלהם, אבל הם צריכים אותנו, התל אביבים, שיראו להם את הדרך אל האור, או משהו כזה. הו, איזו מסקנה מתנשאת.

כי הסרט הזה, לכאורה, דווקא עושה את הדבר הנכון: הוא הולך ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: געגוע

ברוך שובך, שבי גביזון. נעדרת לנו יותר מדי זמן. ואולי זה בעצם טוב. טוב שהלכת להרבה זמן, וטוב שחזרת. טוב שלקחת לך את הזמן הארוך הזה, כדי לחזור עם סרט שהוא, מצד אחד, אוסף של אלמנטים שבי-גביזונים, כמו שאנחנו כבר מכירים וכל כך אוהבים, אבל, מצד שני, הביצוע הפעם מפתיע ויפהפה, שונה ואחר ממה שהכרנו, בוגר יותר, עדין יותר, ולא פחות, ואולי אף יותר, אפקטיבי.

כי גם כאן, כמו בסרטים הקודמים שלו, ובעיקר ב"אסונות של נינה" הנפלא, שבי גביזון עובר ביד אמן מצחוק לבכי. מרגעים מאוד משעשעים לרגעים מאוד מרגשים. נדמה לי שבזמן שעבר מאז אותו סרט נפלא, "נינה", שבי גביזון עבר תהליך של התבגרות. תהליך של הבנה והפנמה שיש לו את היכולת הזו, הסגנון הכל כך מדויק ומוכר שלו, והוא לא צריך להתאמץ ולהוכיח את עצמו. ב"געגוע" שבי גביזון לא לוחץ. הדברים כאילו מגיעים מעצמם. השחוק נמהל אל תוך הבכי בצורה כמעט טבעית, נטורליסטית, אורגנית לגמרי לחיים של הדמויות כאן, ועדיין זהו דיוק מופלא בשליטה בטון של הסרט.

מתוך "געגוע". צילום: איתן ריקליס

וגם כאן, כמו בסרטיו הקודמים של גביזון, יש סצינות סו להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: האופה מברלין

אני יכול למנות כמה וכמה ועוד כמה חסרונות שיש בסרט הזה. אבל בשורה התחתונה, איכשהו, מדובר בסרט יפהפה לטעמי, גם אם לא שלם.

כי מצד אחד, יש כאן כמה דילוגים שרירותיים בתסריט. למשל, כבר בהתחלת הסרט, הם מחליפים ביניהם כמה משפטים, והופ, הם כבר מתנשקים. ובעצם, גם את הנשיקה לא רואים, אלא פייד יורד לשחור על התחלת הנשיקה. על בסיס האהבה הגדולה הזו, שלא זכינו לראות מתפתחת ולא מתממשת, על בסיס זה יבנה כל הסרט. ומצד שני, יש משהו בעל טעם בבחירה הזו של הבמאי. משהו שנמנע מסנסציוניות, או מאובר דרמטיות. אופיר ראול גרייצר מתגלה כבמאי ששולט בצורה מיטבית בקצב האיטי והמדוד של הסרט. יותר מכך, גרייצר עושה עבודת בימוי מרשימה, וקובע לסרט טון שקט, לא מתלהם, בוגר ושקול, של אנשים שמתמודדים עם אבל ע"י הפנמת הכאב במקום החצנתו ההיסטרית.

מצד אחד, אני יכול לומר ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: משפחה

אוי, איזו אכזבה.

רוני קידר היא בחורה מוכשרת. מאוד מוכשרת. ויש לה מה שנקרא "קוצים בתחת". היא עושה. הרבה עושה. וניצני הכשרון שלה כבר נראו בעבר, גם כשהיא ביימה בעבר דברים מבלי לחכות לתמיכה כספית מסודרת. היא פשוט קמה ועשתה, והסרטים יצאו בינוניים, כי הכשרון שלה אמנם בצבץ מבין החרכים שם, אבל הסרטים גם יצאו מפוזרים קצת, לא מהודקים מספיק, לא מרוכזים מספיק. חשבתי שכשהיא תקבל תקציב מכובד ותיכנס למיין-סטרים (מבחינת דרך העשייה לפחות) היא תביא אותה בסרט מצוין שבאמת יבטא את הכשרון שיש לה.

אבל "משפחה", הסרט הראשון שקידר מביימת שהוא מושקע מאוד, הסרט הזה הוא כשלון גדול ועצוב (לפחות לטעמי). כי בעיניי, "משפחה" הוא מקרה מצער של במאית שלא מבינה את הסרט של עצמה. הרי מדובר כאן על בחורה צעירה שמגיעה לנקודת שבירה, והיא רוצחת את חברי המשפחה שלה. ואז היא מספרת את זה למישהי זרה (הבת של הפסיכולוגית שלה, בגילומה הסימפטי והמשעשע של טומי ברמבויים. היחידה שיוצאת טוב בסרט הזה). כלומר, יש כאן חומר לקומדיה שחורה מאוד. אבל הסרט הזה מבויים כמו דרמה כבדה. מאוד מאוד כבדה. הסרט הזה לא זז. נגרר כמו איש כבד משקל מאוד עם משקלות כבדות ברגליים. לא יעזור הצילום הנהדר והמאוד מרשים, והעיצוב האמנותי המאוד יפה. "משפחה" הוא סרט חסר חיים על מוות.

רוני קידר עצמה מופיעה בתפקיד הראשי. בסרטים קודמים היתה לה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: אויר קדוש

פתגם יהודי נושן אומר: תפסת מרובה לא תפסת.

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. לא כל כך יצא. נצרת היא עירו של המאסטר, איליה סולימאן. נדמה שכל מי שבא משם מנסה לחקות את הסגנון שלו. יש כאלו שעושים את זה יותר טוב (מהא חאג', למשל, עשתה סוג של וריאציה על הסגנון הזה. מאוד אהבתי את "עניינים אישיים"), ויש שעושים את זה פחות טוב, וזה המצב עם שאדי סרור, היוצר והשחקן הראשי (כמו סולימאן, גם הוא מביים ומשחק וכותב) של "אויר קדוש".

וזה לא שאין רגעים נהדרים ב"אויר קדוש". יש כמה רגעים מקסימים כאן, עם תכנון צילומים ובימוי מיזנסצינה נפלאים, כדיוק כמו שכתוב בספר ע"ש המאסטר סולימאן. למשל, סצינת הפתיחה, בפקק. או סצינה אדירה באמצע הסרט, גם היא בפקק תנועה, המתחילה מכלום, והופכת לקרב גדול, והכל בשוט אחד סטטי, שמביט בהשתוממות במתרחש. או כמה סצינות באמבטיה, סצינות שהערך הקולנועי שלהן הוא בקביעת עמדת המצלמה וניוד השחקנים בפריים בצורה חכמה, מצחיקה-עצובה. אז שאדי סרור יודע את העבודה. ומקבץ לכאן גם שחקנים נהדרים לתפקידים גדולים יותר או פחות (טארק קופטי, בתפקיד אבא שלו, נהדר כמו תמיד, למשל).

הבעיה עם הסרט הזה היא ה להמשיך לקרוא