פרסי אופיר 2021: סיכום שלב א'

אתמול הסתיימו שלושה שבועות אינטנסיביים. שלושה שבועות של צפייה בכל הסרטים הישראלים העלילתיים הארוכים בתחרות אופיר של האקדמיה הישראלית לשנה זו. 18 סרטים עומדים השנה לשיפוט האקדמיה הישראלית לקולנוע (בתחילת הדרך היו 20. ממש לפני תחילת ההקרנות פרשו שניים, ודווקא מהיותר מסקרנים: "התנור" של ג'ייק פאלטרו ו"ילדים של אף אחד" של ארז תדמור), אבל רק שלושה מתוך הסרטים האלו הופצו מסחרית לקהל הרחב. עוד סרט אחד אמור להיות מופץ בעוד כשבועיים, וסרט נוסף נמצא כעת בסבב הקרנות טרום בכורה לקראת הפצה מסחרית, אני מניח, בתקופת החגים. מה שמשאיר את הרוב הגדול של הסרטים לא מוכר לעמישראל.

וחבל. מצפייה בכל הסרטים מסתבר שיש השנה סרטים ממש מצוינים, רק שלעמישראל תתאפשר הצפייה בהם ב..מי יודע מתי, אם בכלל. מכיוון שרוב האנשים לא באמת מכירים את רוב הסרטים, הנה מדריך קצרצר לכל הסרטים (אני בכוונה לא כותב כאן ביקורות, אבל כן, בקצרה, כדי שתדעו במה מדובר):בגידה – סרט שמתחיל סינטטי אבל סביר הופך בהדרגה לסינטטי אבל תוקפני ולא נעים לצפייה. היה הסרט הישראלי הראשון שהופץ בקולנוע עם חזרתו מהקורונה. לא אהבתי.

הארוחה – ש להמשיך לקרוא

אחד בלב: הביקורת

ובסצינת המחזמר הבנתי: הסרט הזה הוא Self Indulgent. טליה לביא עשתה כאן סרט שלהרגשתי היא מדברת בו רק אל עצמה, משתעשעת עם עצמה, מצחיקה את עצמה. זה סרט שלהרגשתי דומה למופע סטנד-אפ של קומיקאי סיני שמדבר סינית לקהל שלא מבין את השפה. אז לפעמים בורח צחקוק או חיוך בגלל משהו קטן שהוא עשה, או סתם בגלל שהדרך שבה הוא מדבר נשמעת מוזר, אבל רוב הזמן אני מרגיש מנותק ממה שאני רואה, כי אני לא מבין את ההומור הפנימי הזה.

יש כאן דמות אחת נורמלית – זו של החתן, רן דנקר. כל שאר הדמויות כאן מטורללות. וזה כולל את הכלה, שאני בכלל לא מבין למה הוא בכלל התחתן איתה. לא הרגשתי כל אהבה או קשר ביניהם (בעיקר בגלל שאביגיל הררי משחקת אותה כחסרת מנוחה ומעצבנת כבר מהתחלה), וכך כל משבר שמגיע בהמשך הסיפור לא מזיז לי, כי אני לא רואה שום קשר שעלול להיסדק.אני מבין שיש כאן סוג של סרט מסע לילי פסיכי, אבל בתוך מסע שכזה אני צריך שני אנשים נורמלים שעוברים הרפתקאות לא נורמליות. ושני האנשים האלו לא נורמלים. בטח לא כשהם ביחד. אין לי שום עוגן רגשי להיאחז בו, וכך, כשהסרט הופך ליותר ויותר מטורף, אני חי את הטירוף הזה כגחמה של הבמאית, כי אני לא מרגיש את הדמויות, ואני לא מרגיש שזה בא מתוכן.

אז עד כמה שסצינת המחזמר מרשימה, היא נראית לי תלושה ולא שייכת, ובעיקר באה להראות עד כמה להמשיך לקרוא

הרפסודה: הביקורת

אני מנסה לחשוב מה נער מליברפול היה חושב על "הרפסודה"

שלושה נערים, חברים הכי טובים, אוהדים שרופים של מכבי חיפה, רוצים לקנות כרטיסים למשחק של הקבוצה שלהם נגד מועדון הפאר ליברפול במסגרת הליגה האירופית. בגלל המצב הבטחוני המשחק הועבר לקפריסין, והחבורה יוצאת למסע הרפתקאות מטורף כדי להגיע למשחק.

והמצב הבטחוני – לא עושים ממנו עניין. אני מנסה לדמיין את הנער מליברפול שיראה את "הרפסודה" אומר: "משחק? נופלים עליכם טילים אנשים! איזה משחק בראש שלכם?! (וחוץ מזה, אין לכם סיכוי)". אבל "הרפסודה", בהיותו סרט ישראלי, לא עושה עניין מ"המצב". הוא אפילו מתבדח על חשבון המצב (סצינת התרגיל בבית הספר). כגבר ישראלי בן 48, מעניין אותי לראות את הנוער הישראלי גדל תחת איום מתמיד (ולא רק את הנוער בשדרות), ועדיין מצליח למצוא עניין בדברים שלא קשורים למלחמה. מעניין לראות איך "הרפסודה" מנסה, ובמידה מסוימת גם מצליח, למשש את הדופק של בני נוער בישראל של המאה ה-21."הרפסודה", בהגדרה, הוא סרט מסחרי לבני הנוער לקיץ, אבל עודד רז מביים סרט לא רע בכלל שלא מעליב את האינטלגנציה. אמנם האלמנט המסחרי מגביל אותו, אבל רז מפתיע, ומביים אותו בקצב יחסית איטי. רז משקיע בפיתוח מערכות היחסים בין הדמויות, ובעיקר בין שלושת החברים. הדינמיקה בין שלושת השחקנים להמשיך לקרוא

אגדת חורבן: הביקורת

לא תישא את שם השם לשווא

פעם בכמה שנים מגיע סרט כל כך שונה, כל כך אחר, כל כך פורץ דרך, עד שחייבים להביט בהשתאות ולומר: כל הכבוד. סחתיין על ההשקעה, סחתיין על התעוזה, סחתיין אפילו על החוצפה, אני מרכין ראש בפני הכשרון הגדול שנראה על המסך, בפני המקוריות, ובפני היצירתיות הסוחפת.

אבל זה לא מספיק. כל זה לא היה משנה אם כל המחשבה האמנותית הכל כך יוצאת דופן לא היתה באה לשרת איזשהו רעיון. הרי תעוזה אמנותית בפני עצמה אין לה ערך בעיניי. לפעמים יש סרטים מאוד מיוחדים שאני מרגיש שכל הקטע שלהם הוא "שופוני". תראו כמה אני כשרוני. וכל התסריט, והדמויות, והנראטיב, והמסר – הכל מכופף לאותו ספקטקל אמנותי מרשים, שבמקרה הזה הופך חסר ערך בעיניי.

וכאן, ב"אגדת חורבן", יש תסריט חכם, ויש רעיון מאחורי הסרט, ויש ביצוע שהולך יד ביד עם הרעיון.

הרי זה ברור לי שהפרויקט הזה מספר על נפילת ירושלים בידי הרומאים ועל חורבן בית המקדש אז, בשנת 70 לספירה, אבל הוא בעצם מסתכל על ישראל של היום. המילים "ממשלת זדון" נאמרות באופן מפורש בסרט, ומשום מה, הן נשמעות לי מאוד מוכרות. "אגדת חורבן" שם במרכזו דמות צעירה, דף לבן וחלק, ועל הדף הזה נכתבות קנאויות דתיות. מהר מאוד הוא נסחף באמונה דתית קנאית. וקל לראות את הדרך שבה העם הזה מתפרק.כי על זה הסרט. לא תישא את שם השם לשווא. אבל כל אחד כאן חושב שהוא משרתו של האלהים. וכל מי שלא איתו הוא האויב. והו, כמה שהסרט הזה אכזרי. מדמם מאוד. הדרך לטירוף קצרה. האמונה היוקדת, אמונה שצעיר קל להשפעה כמו גיבור הסרט נדבק בה, הופכת כל אדם אחר לחשוד בבגידה. ודין בוגד הוא הרי מוות. אז עם ישראל טובח בעם ישראל, כל אחד מאמין באמונה יוקדת שהצדק עימו, שאלהים בכבודו ובעצמו לצידו, והתוצאה היא חורבן.

"אגדת חורבן" יודע לערוך בקצב נבון אל ההתרחשויות השונות גם את ה להמשיך לקרוא

לשחרר את שולי: הביקורת

אין לי הרבה מה לומר על הסרט הזה, אז רק כמה הערות קצרות:

1. זה לא שחשבתי שאני הולך לראות כאן סרט איכות יוצא דופן, אבל, אחרי שנת הקורונה, בסך הכל רציתי לצחוק קצת.

2. לא צחקתי

3. כלומר, היו כמה חיוכים קלים פה ושם, אבל הסרט הזה לא עובד. קומדיה לא ממש מצחיקה. בעיה.

4. וזה בגלל שכבר מהתחלה הסרט הזה מו להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: להיות ענת קם

דוקאביב 2021 הוא פסטיבל הקולנוע הראשון שאני נוכח בו זה למעלה משנה וחצי. התגעגעתי לדינמיקה הזאת של פסטיבל קולנוע. שיחות המסדרון. המפגשים עם הקולגות. המפגשים עם היוצרים. המפגשים עם קהל. הויכוחים והבאז שיש לסרטים מסוימים. מה שמעת על הסרט ההוא, ואומרים שהסרט הזה הוא ככה וככה.

אני מזכיר את זה גם כי את הסרט "להיות ענת קם" ראיתי כבר אחרי שהבאז שטף את מסדרונות הסינמטק בתל אביב. כבר כתבו עליו ודיברו עליו לפני שהספקתי לראות. אמרו, למשל, שהדמות הראשית בסרט מתווכחת כל הזמן עם הבמאי. שיש שם אנטגוניזם. כשהזדמן לי, סוף סוף, לראות את הסרט, חששתי שיהיה מדובר בסרט לעומתי. איזה מין סרט זה שהדמות הראשית בעצם לא רוצה בכלל להיות בסרט?אחרי הצפייה אני חושב שהיתה כאן מיסקונספציה. אכן יש כמה ויכוחים בסרט, אבל אני לא חושב שענת קם מתווכחת כאן עם הבמאי, שלומי אלדר. אני חושב שהיא מתווכחת עם עצמה. "להיות ענת קם" בעיניי הוא פורטרט מרתק ומאוד אמפטי של דמות מסוכסכת בתוך עצמה. הרי בתחילת הסרט אומרת ענת קם שהיא יודעת שעצם העובדה שהיא ענת קם, ההיא שהורשעה בריגול, זאת בעצם הסיבה לכל הסרט הזה. והיא אומרת: אני לא רוצה להיות ענת קם. אני רוצה להיות ענת.

ומצד שני, הסרט הזה, להבנתי, רק מראה עד כמה ענת קם לא יכולה, ואולי לא באמת רוצה, לברוח מה"ענת קמיות". עד כמה זה טבוע בדמה. הרי הסרט הזה נדמה לי כמעט מבוים מדי: סיפור המסגרת כאן הוא: ענת קם לא הצליחה ל להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: החייל הטוב

באחת הסצינות בסרט מתלבטת אחת מחברות ארגון "שוברים שתיקה" שנמצא במרכז "החייל הטוב" בנוגע לדרך הטובה והאפקטיבית ביותר לספר את סיפורה מול קהל. העצה שהיא מקבלת: תספרי את זה מנקודת המבט האישית שלך. אנשים מתחברים לסיפור אישי, ומתוך זה הם גם יכולים להשתכנע באידאולוגיה שלנו (נגד הכיבוש, בעיקר).

חבל שסילבינה לנדסמן, בבואה ליצור סרט העוקב אחרי "שוברים שתיקה", לא הלכה בעקבות העצה הזאת.חברי "שוברים שתיקה", הרי, אוספים ומתעדים מאות ואולי אפילו אלפי עדויות של חיילים ששירתו ומשרתים (במילואים) בשטחים. לנדסמן היתה צריכה להבדיל את עדויות החיילים שבמאגר של הארגון מ להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: איך אומרות שתיקה

תל אביב. העיר שלא נרדמת. העיר שחוגגת ללא הפסקה. העיר האוהבת, המכילה. העיר שתקבל אותך, לא משנה מי אתה. גיי פרנדלי. העיר הליברלית, שטופת השמש. העיר השמחה. העיר שתאפשר לך לומר מה שאת רוצה.

רגע, המשפט האחרון לא לגמרי נכון.

"איך אומרות שתיקה" של שיר ניומן הוא יצירה דחוסה, מרגשת, חכמה, ומרתקת, שמספרת סיפור אישי של גיבורת הסרט, אבל מתוכו ניתן להבין שלמרות כל החופש שאנחנו לכאורה מרגישים בתל אביב, עדיין אנחנו עושים לעצמנו צנזורה עצמית. מפחדים להגיד דברים מסוימים. מרגישים חסומים, חנוקים, למרות כל האהבה שמסביב. ובעיקר אם את אישה.שיר נוימן, בסרט אמיץ בצורה יוצאת דופן, מביימת כאן בעצם שלושה סיפורים, שבעזרת עריכה עם קצב מהיר יחסית (אבל גם כזה שיודע לחוש את הדופק של הדמויות ולהאריך רגעים מסוימים כדי להרגיש ולרגש) יוצרת סרט שבאופן כמעט פלאי הוא הומוגני לחלוטין. יש כאן סיפור אחד שבליבו חשיפה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: דם חם

אומרים שבקולנוע דוקומנטרי העריכה היא החלק הקריטי ביותר ביצירה, אפילו יותר מאשר בקולנוע עלילתי. יש סרטים דוקומנטרים שלמים שממש נבנים בחדר העריכה. קייס אין פוינט: "דם חם".

השניות הראשונות של הסרט הן כל מה שטוב (מאוד) ולא טוב בסרט הזה. העריכה דוחפת בפתאומיות אל תוך השקט הבזקים מבהילים של אלימות. מתמזגת לחלוטין עם אופי הספורט שבמרכז הסרט כאן – הקיקבוקסינג. בעיטות ואגרופים פתאומיים המכים חזק, מהר, מהממים את החושים. יש כאן גם פרצי מוסיקה שמולבשת בדיוק רב על הסרט. פתיחה מהממת.ואז צריך להתחיל לנשום. להבין מי הם אלו שבועטים ומכים. וזה החלק הפחות להמשיך לקרוא

דוקאביב 2021: חורים

על הפרויקט הזה שמעתי לפני 6 שנים, כשנכחתי באירוע הפיצ'ינג של קו-פרו (כאן כתבתי עליו). ואת שירלי ברקוביץ' אני זוכר לטובה גם מסרט קודם שלה, "שקרים בארון" (כתבתי עליו כאן). אמנם מאז היה עוד סרט אחד שלה שלא ראיתי, אבל אם נקודת הייחוס שלי היא "שקרים בארון", אז "חורים" הוא צעד אחד גדול מאוד קדימה של גברת ברקוביץ'. יש משהו מאוד בוגר, שמציג במאית עם נסיון וידע קולנועי רחב, בדרך שבה ברקוביץ' מובילה את הנראטיב ב"חורים". יש לה סבלנות מרשימה, אמפטיה אנושית מחממת לב, ויכולת סוחפת לבטא את כל זה בקולנוע. בחיי שכבר בהתחלה (ובעוד כמה רגעים בהמשך הסרט), ברקוביץ' מצליחה ליצור רגעים שמעלים דמעה בעיניי כמעט מכלום. העריכה הסבלנית, הצילום המאוד מוקפד, הדרך שבה המוסיקה (היפה) נכנסת מתחת לתמונה, מתחת לעור שלי – והופ – דלת אולם בית המשפט נפתחת, והעיניים נרטבות."חורים" הוא, לכאורה, סרט מסוג "פשע אמיתי". סרט שמספר על מקרה מוות טראגי שקרה, על עיוות דין, על חקירה אל תוך פרטי מקרה שהמדינה / המשטרה/ הפרקליטות/ בתי המשפט קבעו את דינו, אבל בעצם, האמת לא נמצאת כאן, ובטח לא צדק. אני אומר "לכאורה", כי שירלי ברקוביץ', מסתבר, היא אדם חכם יותר מזה. מי שיבוא ל"חורים" כדי לראות עוד "צל של אמת" להמשיך לקרוא