מבצע שלאגר: הביקורת

עוד מעט מגיעה הקומדיה הקיצית המסקרנת של השנה. "המוסד" כבר דופק בדלת. בינתיים מכינים לו מופעי חימום. "אול אין" היה חביב, אבל לא מספיק מצחיק. ו"מבצע שלאגר" הוא…לא טוב.

יש כאן רצון כן ואמיתי להצחיק. ויש מבט מבחוץ על בית המשוגעים הזה שנקרא ישראל/ לבנון/ המזרח התיכון. ויש אפילו כשרון. והסרט עצמו…נו, שוין. שיהיה.כי בסרט שכזה, בקומדיה שמצהירה על עצמה כקומדיה בצורה כל כך ברורה, גיחכתי בקושי פעם או פעמיים. כי כן, הראלד זיכריץ הבמאי עשה כאן הכל נכון: יש כאן הרבה חוטי סיפור הנקשרים ביחד בעריכה מהירה ומדויקת; הקצב הקטלני בנוי בדיוק לפי הספר של איך צריך לעשות קומדיה. ויש אפילו מבט קצת לא רגיל על המצב כאן (אולי מלחמה עדיפה על שלום? אולי כבר התרגלנו למלחמה, ולא נדע מה לעשות עם עצמנו אם פתאום יפרוץ השלום?), מבט לא רגיל שמהווה נקודת פתיחה מצוינת לקומדיה. כולם באים עם רצון טוב לצחוק קצת (או הרבה) מהמצב. הכל מוכן לצחוקים הגדולים. והם לא באים.

בסוף הסרט הבאומשלגר הזה נתפס ב להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

15 שנה: פסטיבל TLV2019

אתמול נפתח בתל אביב פסטיבל TLV לקולנוע גאה לשנת 2019. אירוע הפתיחה התכבד בבכורה של סרט ישראלי חדש בשם "15 שנה" שהוא סרט מרשים למדי, גם אם לא ממש התחברתי אליו.

זוג חי ביחד 15 שנה. חברה קרובה נכנסת להריון. חיי הזוג נכנסים לסחרור, או יותר נכון, אחד מחברי הזוג מתחיל לגלות סימני משבר, המשפיעים על הקשר הארוך הזה שנמשך כבר 15 שנה.

אה, והזוג הזה שחי 15 שנה ביחד – הם שני גברים.להרגשתי, השורה האחרונה הזאת עושה עוול לסרט הזה. להתייחס ל"15 שנה" כסרט שמציג על המסך מציאות חיים הומוסקואלית נורמלית כמו שלא שכיח לראות בקולנוע זה מצד אחד נכון, אבל מצד שני, מנקודת המבט שלי, לדבר על זה גם עושה רדוקציה ליצירה עצמה. "15 שנה" מציג זוג ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2019: הדווקאים

אז עד כמה שאני זוכר, במשך הרבה שנים היו סיפורים על הקהילה ההומוסקסואלית כנגד העולם. כמה קשה לצאת מהארון, לחיות בעולם שלא ממש מכיר או יודע מה זאת תשוקה חד מינית. בשנים האחרונות עברנו לשלב הבא: כבר יש קהילה, אבל איך מקיימים אותה. איך חיים חיים מלאים כזוג חד מיני. משפחה חד מינית. עם ילדים או בלי. זוג חד מיני מזדקן. זה השיח שאני מכיר היום.

אבל רגע, בואו נלך אחורה. נלך לזמנים של לפני המלחמה להכרה. זמנים שהומוסקסואליות לא היה מושג שקיים בכלל. בחוק היה מצוין בקטן שזוהי עבירה שדינה מאסר. אבל מלבד משפט בספר החוקים – מושג ההומוסקסואליות לא היה קיים בכלל בדיבור. איך אדם בעל תשוקה לבני מינו בכלל יכול להגדיר את עצמו במקום ובזמן שלא מכיר בכלל מושג כזה, הומוסקסואליות?

ככזה, המסמך הזה שנקרא "הדווקאים" הוא מסמך חשוב ומרתק. הוא מרכז אליו כמה דמויות של הומוסקסואלים מבוגרים, שהיו נערים וגברים צעירים עוד בשנות ה-60 וה-70, ומקבץ מהם עדויות, סיפורים, נסיונות להבין איך הם ניווטו את חייהם בעולם שהיה עיוור למצבם. והמסקנה העיקרית היא ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2019: שייקה – החיים הנסתרים של שייקה אופיר

סרט מפואר על אדם מפואר.

אמרתי את זה כבר פעם – בעיניי שייקה אופיר היה האמן הגדול ביותר, המוכשר ביותר, שחי ופעל ב-71 שנות המדינה הזאת שנקראת ישראל. אני לא נוהג לכתוב כאן בבלוג הספדים לאמנים שעברו מן העולם, או לציין תאריכים חשובים, אבל באופן יוצא דופן פרסמתי כאן לפני שנתיים פוסט לזכרו של שייקה אופיר במלאות 30 שנים למותו.

לעשות סרט על שייקה אופיר זאת לכאורה משימה לא קשה. יש הרבה חומר מצולם שייצג את גאונותו של האמן הייחודי הזה. מביאים איזשהו איש תקשורת שיכול לתווך את כל החומר הזה לקהל, אורזים את זה יפה, והרי לכם סרט זכרון לאמן אהוב. למעשה, עשו את זה כבר, ואפילו לא רע בכלל. הנה, כהקדמה, הלינק לתכנית שמודי בר און הקדיש לשייקה אופיר.

אבל כאן, בסרט הזה, הבמאי ארי דווידוביץ', עשה עבודה יסודית מאוד, והלך ועשה תחקיר מקיף מאוד. הוא עירב כאן בני משפחה, אנשים שעבדו איתו, שחיו איתו, ראיונות מקיפים עם כל מי שסבב אותו ועדיין בחיים (לידיה אופיר, אשתו השנייה של שייקה, התראיינה גם היא לסרט הזה. לידיה נפטרה לפני שנה, וזהו, כנראה, הראיון האחרון שהעניקה בחייה).הסרט הזה, בבסיסו, בא להחזיר אהבה גדולה מאוד למי שנתן לנו כל כך הרבה. בסבלנות גדולה הסרט ע להמשיך לקרוא

דוקאביב 2019: לאה צמל, עורכת דין

הסרט הזה מתסיס את הרוחות מעצם קיומו: הנצחת פועלה של עורכת דין שבעקשנות ובמסירות מייצגת מפגעים, מרצחים, טרוריסטים. פלסטינים. אבל אם זה כל מה שהיא עושה, אם זה סיכום כל פועלה, הרי אין לנו באמת על מה לדבר. ואולי עצם קיומו של הסרט הזה, עם כל האנטי המובנה אליו, אולי הקיום שלו הכרחי? אולי אני חייב לפחות להקשיב, לנסות להבין, לפני שאני פוסל?הרי כשלאה צמל נשאלת האם היא תומכת במאבק המזוין הפלסטיני, היא מתעלמת במופגן מהשאלה. היא טוענת שהכל, אבל הכל, זה בגלל הכיבוש. האם כיבוש אכן מצדיק פיגועים, רצח, יריות, ודקירות של יהודים בישראל רק בגלל שהם יהודים? בישראל? האינסטינקט של רובנו הוא לומר: לא, מה פתאום. הרי אפילו המנהיג הפלסטיני, אבו מאזן, אמר כמה וכמה פעמים שהוא מתנגד לצורה הזאת של ההתנגדות. ובכל זאת, במשך שעה ו-48 דקות הסרט הזה מנסה להבין את הדמות המאוד לא קונבנציונלית הזאת.

הרי אני תל אביבי. חי חיי נוחות (עד כמה שניתן תחת השלטון הזה). מה אני יודע על חיים תחת דיכוי, מה אני יודע על מציאות יומיומית של חיים תחת כיבוש שנמשך כבר יותר מ-50 שנה? עד כמה אני יכול לבוא ולומר, ממקום מושבי הנוח, שמה שלא יהיה, אסור להרוג?

לאה צמל מוצאת בתוכה מספיק חמלה כדי לנסות ולהגן בבית משפט על אנשים שפגעו, שניסו לפגוע, שיצאו למסע כדי לפגוע, ביהודים רק בגלל שהם יהודים. הסרט הזה מנסה לנסות להבין את האשה הלא קונבנציונלית. והיא אכן מתגלה כ להמשיך לקרוא

בלי דם: הביקורת

סרט מוזר. משונה. לא ממש ברור. לא ממש הבנתי מה הוא רוצה ממני. סרט ממש מבולגן. אבל לא כזה רע או נורא.אני חושב שהבעיה העיקרית של הסרט הזה היא שהוא נינוח מדי. מתנהל בחלל בנעימות, בסבבה, בכיף. הכל ממש נחמד. שלוש הדמויות העיקריות כאן (ועוד שלל דמויות משנה) מדברות בשפה שמצטלצלת מצוין, נשמעת הגיונית לחלוטין, טבעית לגמרי, והאינטראקציה בין כולם כאן ממש מלבבת. נחמד מאוד.

רק שיש כאן תעלומה. סוג של עלילת מתח שמתפתחת לאט לאט. ואף אחד לא ממש מתערער. הרי כבר בהתחלה מזומן גיבור הסרט לתחנת המשטרה לבירור. לא, הוא לא חשוד בשום דבר מיוחד, אבל שואלים אותו הרבה שאלות. "במה העניין?" הוא שואל, ולא מקבל תשובה. להיפך, הוא מקבל הרבה שאלות נוספות. ואפילו עוקבים אחריו ומצלמים אותו. האם לא הייתם מתעצבנים? מאבדים את השלווה?

הסרט הזה נשאר רגוע. מעשן ג'וינטים כל הזמן. שותה ק להמשיך לקרוא

אול אין: הביקורת

פסח. חג. צורך של בתי הקולנוע למלא את המסכים בסרטים מסחריים. סרטי אקשן אמריקאים. ואם ישראלים – אז קומדיות. משהו קל שימשוך הרבה קהל.

"אול אין". קומדיה ישראלית שלכאורה תפורה לפי דרישות הצרכן. הטריילר מבטיח סרט מופרע. הכל מוכן כדי להבריח אותי מהאולם. אני רוצה לראות סרטים טובים, לא כאלו שמראש נועדו להביא קהל (כי אלו בדרך כלל זורקים את כל האספירציות האמנותיות מהחלון).

רגע, בקרדיטים יש שם אחד מעניין. יהונתן בר אילן. הוא היה בצוות שהפיק וכתב סרט שנקרא "חתולים על סירת פדלים". אני זוכר את הפרויקט הזה מאוד לטובה. אולי יש ב"אול אין" הזה בכל זאת משהו.

אז הלכתי לראות. וביציאה אני חושב ששתי ה להמשיך לקרוא