ליידי עמר: הביקורת

"ליידי עמר" היה חלק מתחרות פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע בשנת 2021, אבל רק עכשיו הוא מגיע להקרנות מסחריות (סוג של) בסינמטק תל אביב. וזה לא סתם. מדובר בסרט עם סיטואציה בסיסית מרתקת, ואפילו עם מחשבה מרתקת מאחוריו, אבל הבעיה היא שהמחשבה היא לא מאחוריו, אלא ממש מולך, ישר בפנים.

אז אישה נחטפת ברחוב. החוטף מביא אותה אליו הביתה באיזשהו מושב מרוחק. הוא אומר לה: את אימא שלי. היא אומרת לו: לא אני לא. ומכאן נפרסת מלחמת מוחות הנמשכת סרט שלם. בנוסף, חוץ מהסצנה הראשונה והסצנה האחרונה, כל הסרט מתרחש בלוקיישן אחד, ביתו של החוטף. הסרט הזה מוצא פתרונות יפים ויצירתיים כדי להפוך את הסרט הזה לקולנועי. סיטואציה בסיסית מסקרנת עם כיסוי קולנועי מניח את הדעת. הכול מוכן לחוויה מותחת ומעניינת. הבעיה היא ש"ליידי עמר" עוזב מהר מאוד את להמשיך לקרוא

השתיקה: הביקורת

אחד הסרטים הכי אהובים עלי אי פעם הוא "הכול אודות אימא" של פדרו אלמודובר. אני זוכר שכשנה לאחר שהוא יצא, ואחרי שהוא זכה בכל הפרסים האפשריים (כולל אוסקר), באהבת הביקורת, ובאהבת הקהל, אני התחלתי לחשוב: אז מה עכשיו? מה יעשה אדם שהשיג את כל מה שאפשר להשיג במקצוע? שהגיע לטופ הכי גבוה? לאן ילך? חשבתי שיש רק שתי אפשרויות: אחת, הטבעית והצפויה, היא לעשות ניסיון פתטי לשחזר את ההצלחה.  שניה, הנועזת יותר, היא לנסות לפנות לכיוון אחר לגמרי. לעשות משהו חדש לגמרי. אלמודובר הפתיע, ובחר בדרך השלישית: לחזור על אותו חומר שהוא אמון עליו, אבל מזווית ראייה בוגרת יותר. הסרט הבא של אלמודובר היה "דבר אליה" היפהפה. להזכירכם, בין היתר, בסרט ההוא יש עניין עם אונס של אישה צעירה הנמצאת בתרדמת. אני די בטוח שאם אלמודובר היה עושה את הסרט הזה בשנות ה-80, הוא גם היה מראה את המעשה. ב"דבר אליה" הוא כבר היה במאי מיומן ומצליח, והוא ידע מה להראות ומה להסתיר.סרטו האחרון של שמי זרחין היה לפני 7 שנים. לטעמי האישי, "המילים הטובות" היה הטוב בסרטיו, וכמו רוב סרטיו של זרחין, גם זה זכה לאהבת הקהל. יותר מכך, להרגשתי היה ב"מילים הטובות" איזשהו אלמנט של סיכום. של הבאת כל סימני ההיכר של זרחין מגוף עבודתו הנרחב לאיזשהו שיא. וגם כאן שאלתי את עצמי: ומה עכשיו? מה עושים אחרי סיכום? מתחילים מהתחלה?

וגם כאן, זרחין מפתיע. "השתיקה" הוא חיה מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים מזרחין. וגם, לא כל כך. מדובר, למעשה, ב להמשיך לקרוא

פסטיבל גאה 2022: קבלו אותי

הסצנה הראשונה של הסרט מתארת סשן צילומים של דוגמן. זה הסרט. סרט שמדגמן סיטואציות, מדגמן רגשות. "קבלו אותי" הוא סרט שחי בעולם של אינסטגרם. עולם שבו איך הדברים נראים חשוב הרבה יותר מהאופי האמיתי של אותם דברים.

כי יש כאן אבא שזורק את הבן שלו מהבית, כנראה בגלל נטייתו המינית. הוא מצא תמונות בטלפון. אין כאן פיתוח של הסצנה הזאת, אין בכלל סצנה. האבא מודיע לבן שלו: אני טס עכשיו לחו"ל. כשאני חוזר, אתה לא תהיה יותר בבית. זה הכול. זוהי, פחות או יותר, כל הסצנה. דני גבע, שחקן נהדר, נשדד כאן. אין לו כמעט נוכחות, ולדמות שלו אין כל נפח (וזה יותר ממה שאסתי זקהיים, שחקנית נהדרת בזכות עצמה, עושה כאן. נדמה לי שהיא אפילו לא אומרת מילה אחת בזמן המסך המאוד מועט שיש לה כאן).וזהו. יש כאן בעיקר תיאור הווי של נוער. אין ממש קו נרטיבי. וזה בסדר, אבל הכול מכופף כאן לאיך הדברים נראים, ופחות ל להמשיך לקרוא

פסטיבל גאה 2022: כאילו אין מחר

הסרט הקודם של ניצן גלעדי, "חתונה מנייר", זכה להערכה לא קטנה, וגם לפרס אופיר (מוצדק מאוד מאוד מאוד) למורן רוזנבלט. אני לא כל כך התחברתי לסרט ההוא. אני חושב שמה שהפריע לי בסרט ההוא חוזר שוב, ובאופן בולט הרבה יותר, בסרטו החדש של גלעדי, "כאילו אין מחר".

"חתונה מנייר" התרחש באיזושהי עיירה בדרום. "כאילו אין מחר" מתרחש בעיר הגדולה תל אביב. כאילו. כי, בעצם, כמעט כל הסרט מתרחש בדירה אחת. ויש בו רק 3 שחקנים. זה הכול.אז אם אתה, בעצם, עושה סרט קאמרי, אז תעשה סרט קאמרי. קטן. אבל ניצן גלעדי מכוון מאוד גבוה. כאילו זאת בושה ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2022: השכן שלי אדולף

זאת הבעיה שלי עם לאון פרודובסקי.

הוא הרי במאי מיומן. באמת. ובסרטו החדש זה ניכר אף יותר. מדובר בהפקה גדולה. מושקעת. המתרחשת בחו"ל. ויש בה שחקנים בינלאומיים. ומצוינים. שחקן בריטי אחד, דיויד היימן, שמשחק כאן יהודי פולני ניצול שואה המדבר באנגלית שבורה, והוא עושה את זה בצורה מאוד משכנעת, מה גם שזאת רק המעטפת למשחק המצוין שלו, דמות העוברת תהליך מאובססיה לנקמה עד להשלמה. יש כאן גם שחקן גרמני ותיק ואהוב (אודו קיר, מוכר בעיקר מעבודתו עם לארס פון טרייר) שיודע לשחק על המתח בין קומדיה לדרמה, המתח שפרודובסקי כל כך אוהב.

פרודובסקי משקיע הרבה בסרט הזה, והוא יוצר כאן קראוד פליזר אפקטיבי במודע. העבודה עם המוסיקה מכריזה בקול בטוח שזהו סרט קליל, וגם אם יש כאן כמה רגעים תמוהים תסריטאית (כשהוא נכנס אל השכן שלו הביתה בלא ידיעתו – מה הוא שכח שיש שם כלב?) הכול מוחלק כאן ועובר ללא הסתייגות מכיוון שמדובר בשעשוע לא מחייב, אבל אפקטיבי ונעים.זאת הבעיה שלי עם לאון פרודובסקי. אם אתה כבר עושה סרט על נאצים ויהודים, ואם אתה כבר משקיע הרבה מעבר למה שמקובל בסרטים ישראלים, ויוצר כאן פרויקט גדול עם שחקנים מפורסמים, אולי כדאי ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2022: ילדים של אף אחד

זה היה צריך להיות "יוצאים מן הכלל" של נקש וטולדנו. במקום זה ראיתי את "סוף שבוע עם ברני".

התקציר של "ילדים של אף אחד" מבטיח דרמה חודרת קרביים. מעון לנערים בסיכון שמופעל בצורה חצי פיראטית עומד לפני סגירה. בן המקום יעשה מעשה קיצוני כדי למנוע את הסגירה. ומה המעשה הקיצוני? אותו מעשה שעומד במרכז קומדיית הקאלט האמריקאית "סוף שבוע עם ברני".זאת הצרה שלי עם הסרט הזה. אין בכלל איזון בין הקומי לדרמטי, מה גם ששני החלקים האלו לא ממש עשויים טוב. הקומי לא ממש מצחיק, ואין כמעט סט אפים שיהפכו לסצנות קומיות אפקטיביות (חוץ, אולי, מחצי סצנה של רועי אסף בבית ראש העיר). ומבחינת הדרמה – גם כאן, דמויות הילדים שהיו אמורות להיפתח בפנינו נשארות מרוחקות. אני יודע מעט מאוד על ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2022: ולריה מתחתנת

בחודשים האחרונים מסתבר ש"ולריה מתחתנת" הוא הסרט הישראלי היציג של השנה. הוא זה שהיה בפסטיבל בינלאומי נחשב (ונציה!, וגם טורונטו!), הוא זה שמקבל אהבה גדולה מהאקדמיה הישראלית (בדמות הרבה מועמדויות, אבל רק זכייה אחת), וגם הביקורות שאני שומע מכל כיוון מחבקות, אבל אני ניצב מול כל האהבה שהסרט הזה מקבל, ולא מבין אותה. כי בעיניי זה בסך הכול סרט טלוויזיה חביב. שמאבד את עצמו לדעת על המסך הגדול.

התחלת הסרט. מוסיקה קצבית, סוערת. על המסך לא קורה כלום. רק כותרות פתיחה. המוסיקה נגמרת, ואז הסרט מתחיל. משהו במתמטיות הזאת של שימוש במוסיקה הוא פשוט לא נכון לטעמי. במקום לעבוד על הרגש יותר בערמומיות, להביא את המוסיקה מלמטה, זה עובד יותר כמו סרט טלוויזיה קטן.

בחלק גדול מהזמן יש כאן, בעצם, סיטואציה אחת מרכזית המתרחשת בתוך בית אחד. אנשים הולכים וחוזרים במסדרון, מנסים למצוא פתרון לבעיה. אבל הסרט הזה די נתקע במקום, לא ממש מתפתח, ודי חוזר על עצמו.

יש כאן, בעצם, סוג של ביקורת (לא כל כך) מרומזת על שליטה גברית בנשים. הולריה שמתחתנת משם הסרט היא כלה בהזמנה. שנקנתה בכסף. ומה שנקנה בכסף אפשר גם להחזיר. זה נאמר בפירוש בסרט. וזהו השוט שהגברים מחזיקים מעל ראש הנשים, שמא יתנהגו לא יפה ויישלחו בחזרה לאוקראינה.אבל הולריה הזאת לא מספיק ספציפית. לא ממש ברור מה קורה לה, ולמה היא להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2022: השמן

המרחק בין הגג שעליו מתרחשת סצנת הסיום של "השמן" לבין הגג של אמפייר סטייט בילדינג הוא כמו המרחק בין "הארי פגש את סאלי" לבין "השמן". רחוק, אבל גם לא כל כך.

ההבדל הוא בכסף. בניצוצות. כי ניו יורק, בחייך. אבל זה לא אומר שתל אביב היא לא משהו. גם מול ניו יורק. ובדיוק על זה הסרט הזה, "השמן". לכאורה, תל אביב מול ניו יורק, פחחח…למעשה, גם תל אביב השמנה (מול ניו יורק הנוצצת) – גם אנחנו שווים משהו. רק לוקח קצת זמן (או אולי הרבה זמן) לראות את זה.

כי הנה מגיע סרט טוב לב. קומדיה רומנטית. הזן הנכחד הזה. הנה מישהו מחייה אותו. כמו ב"הארי וסאלי", יש כאן סיפור על בחור ובחורה ידידים. כמו בקומדיה האמריקאית, יש קפיצות של זמן, והם נפגשים שוב ושוב במקרה, פעם בכמה שנים. כמו שם, גם פה, עולה השאלה האם הידידות תתפתח ליותר מכך. ויש גם סצנה של שתי שיחות טלפון (שלו ושלה) שערוכות במקביל, כמו שתי השיחות ב"הארי וסאלי" שמספרות לזוג החברים ש: הם עשו את זה!.אבל זהו גם ההבדל בין האמריקאי לישראלי. כי אז מה אם אני ישראלי? אז מה אם אני לא עשיר כמו אמריקאי? אז מה אם אני לא יפה כמו אמריקאי? אז מה אם אני להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2022: הנפש הטובה

לאורי זוהר ז"ל הגיע סרט יותר טוב

מפיקת קולנוע חילונית שנקלעת למצב כלכלי בעייתי נאלצת לקבל על עצמה פרויקט חדש – סרט הקאמבק של רב חרדי שהיה פעם קולנוען חילוני אבל חזר בתשובה ופרש מעשייה קולנועית. השם אורי זוהר לא נאמר כאן ולו לרגע כאן, אבל ברור לכולם למי הכוונה.אבל זהו רק אחד מהעניינים כאן. הסרט בכלל מתחיל עם הקדמה לא קצרה ודי מיותרת לטעמי. ובכלל, הדבר הראשון שמבחינים בו בהתחלת הסרט היא העובדה שהוא מצולם בשחור לבן. זאת הייתה יכולה להיות זכות גדולה לסרט הזה, להפוך סרט על סרט שיש בו אנשים שמייצגים חברה שסועה – היה אפשר להפוך את הסרט הזה לאמירה יפה אסתטית וטעונה רגשית. אבל כבר מהתחלה ניתן להבין ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2022: 44 שעות

לפני 4 שנים ביקרתי באירוע הקו-פרו, אירוע שבו פרויקטים דוקומנטריים ישראלים מחפשים מימון מחו"ל להשלמת ההפקה. הפרויקט שהכי הרשים אותי היה "44 שעות" (כתבתי על זה כאן). לקח לפרויקט הזה הרבה זמן להתבשל (והוא אכן קיבל מימון זר), אבל עכשיו, סוף סוף, הוא הגיע לפסטיבל חיפה, ובהמשך אולי לסינמטקים (הלוואי לסינמטקים) וגם לערוצי הלוויין. נכנסתי להקרנה עם ציפייה גדולה.

"44 שעות" הוא גם מסוג הסרטים שמתחילים עם הבטחה לספר את הסיפור הכי גדול, הכי מדהים ששמעתם בחיים. בדרך כלל סרטים כאלו נופלים על הפנים.

"44 שעות" עומד בכל ההבטחות. ביג טיים. מדובר בסרט לא פחות ממפואר.מבחינה קולנועית הסרט הזה נראה מדהים. הרי לקחו אנשים, הביאו אותם לסוג של האנגר, וצילמו איתם ראיונות. מה שנקרא בעגה המקצועית "ראשים מדברים". לא ב"44 שעות". כאן מצלמים אותם ב להמשיך לקרוא