דרייבר: הביקורת

אז מה זו אמנות? סיפור? נגינה? מוסיקה ולחן? סרט קולנוע? מה בונה אותה, את האמנות? מאיפה היא מגיעה, ומה היא נותנת לנו בחיים?

"דרייבר" הוא סרט שצריכים לבוא אליו נטולי ציניות. הרי יש בו אדם שמסיע מוכי גורל אל גבירים אמידים, מלמד אותם את אמנות הסיפור, וכל זאת כדי שיוכלו לשנורר עוד כסף. מצד אחד: הרי הכל בשביל כסף. תאוות בצע. מצד שני: אלו הם מוכי גורל. הם זקוקים לממון בשביל השתלת כבד, או בשביל החתונה של הבת. זו לא תאוות בצע. הם באמת זקוקים לעזרה. והדרייבר מלמד אותם את האמנות. את הדרך לספר סיפור, כדי שיזכו בלב השומעים.

והרי אתם קניתם כרטיס כדי לראות את הסרט. שילמתם כסף. אז בואו תשמעו סיפור. בואו להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה: הביקורת

ובפעם השניה זו קרן מור

את "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" ראיתי פעמיים. בפעם הראשונה די נדהמתי. כשבאים לקופות הסינמה סיטי ושואלים איזה סרטים יש עכשיו, בטח יגידו לכם שיש גם את "הסרט הישראלי החדש הזה", אבל אתם צריכים לדעת שהסרט הזה הוא אמנם סרט ישראלי, אבל הוא אחר ושונה מכל סרט ישראלי שאי פעם ראיתם (וגם מהרבה סרטים לא ישראלים). כי סרטים ישראלים מתרחשים בירושלים, תל אביב, חיפה, בני ברק, עכו. מקומות שאנחנו מכירים, חיים בהם, עוברים ברחובותיהם יום יום. רוב הסרטים הישראלים גם מתרחשים בהווה, או באיזושהי נקודת זמן מוגדרת בעבר ההסטורי של המדינה הזו. "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" מתרחש במקום לא מוגדר, בזמן לא מוגדר. הסרט הזה הוא, במודע, סיפור אגדה. היה היה פעם.

ובהתאם, כך הוא גם מעוצב ומבוים. החוקים המשונים של העולם המוזר הזה שנפרס מול עינינו, הדמיון הנפלא של התסריטאים ושל המעצבים האמנותיים של הסרט הזה, והשימוש הנהדר שגלעד אמיליו שנקר הבמאי עושה כאן במוסיקה מכניסים אותנו לעולם כל כך אחר ושונה ממה שאנחנו מכירים, בקולנוע שלנו, כמו גם בקולנוע העולמי או בכלל ביום יום.

וכמו סיפורי האחים גרים, סיפור האגדה הזה הוא בעצם למבוגרים. סיפור על עולם שבו ה להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2018: סיכום שלב א'

אתמול הסתיים השלב הראשון של הקרנות האקדמיה לשנה זו. ואנחנו בבעיה.

בחודש וחצי האחרונים צפיתי בכל 21 הסרטים העלילתיים בתחרות (25 סרטים עמדו על קו הזינוק. 4 פרשו בדרך). רק שניים הופצו לפני כן לקהל הקחב, ועוד 4 הוקרנו בפסטיבלים בארץ ובעולם. הרוב המוחלט של הסרטים בתחרות הם אלמוניים. וכך ראיתי סרט אחר סרט, מחפש את הניצוץ, את הסרט שידהים אותי. ואין.

צריך לומר מהתחלה: "האופה מברלין", הסרט היפהפה שכבר הופץ, וזכה באהבת המבקרים והקהל, הסרט הזה הוא ברמה אחת לפחות מעל כולם. השאלה היא האם לחברי האקדמיה יהיה האומץ לעשות את הדבר הנכון, והוא לתת את הפרס לסרט היפה ביותר של השנה, או ששיקולים זרים יכנסו למיקס. שיקולים כמו איזה סרט יכול לייצג את ישראל באוסקר (את "האופה מברלין" ראיתי פעמיים. ההתרשמות שלי היתה שיש הרבה אנגלית בסרט, והוא לא כשיר להיות נציג ישראל לאוסקר הזר. אנשי "האופה מברלין" הזדרזו לעדכן בשבוע שעבר את כל מי שצריך שהם עשו ספירת מילים, ואחוז האנגלית בסרט הוא פחות משליש. מצד שני, כבר שמעתי מישהו שאמר לי שבאקדמיה האמריקאית לא סופרים מילים אלא זמנים. לפי סטופר. אותי זה בעיקר הצחיק, כי כל זה היה מיותר אם הבחירה היתה מראש בסרט הטוב ביותר, ולא בסרט שמתאים אולי, במקרה, בטעות, לאוסקר), או איזה סרט פרס האופיר יכול לקדם מסחרית בקופות ("האופה מברלין" כבר עשה סיבוב מסחרי יפה בארץ, ובערך 130 אלף ישראלים כבר ראו אותו. חברי האקדמיה הישראלית אוהבים לרשום לזכותם קידום סרטים באמצעות פרס האקדמיה).

ומצד שני, זה לא שהקולנוע הישראלי ייצר רק סרטים רעים השנה. אולי פשוט התפנקנו מדי, וזכינו ללא מעט סרטים מופלאים בעשור האחרון, סרטים אדירים בקנה מידה עולמי (אין לנו השנה "גט", או "עג'מי", וגם לא "פוקסטרוט", שבחלקו לפחות השפיע עלי ממש פיסית). השנה יש לא מעט סרטים יפים, חביבים, נחמדים, לא רעים, אבל גם סרטים שרחוקים מאוד מהיצירות שהדהימו אותי בשנים שעברו.

מכיוון שכמעט כל הסרטים לא נחשפו לקהל הרחב, וראיתי אותם רק בהקרנות סגורות, אני די מנוע מלכתוב עליהם, ומצד שני, אני כן רוצה לנסות לנסח התרשמות מהקרנות האקדמיה, לנסות להכיר את הסרטים למי שמתעניין ומגיע לבלוג הקטן שלי לקולנוע, אז אני כן אשחק במשחק הרגיל שלי של "אם הייתי חבר אקדמיה הייתי בוחר ב…", אבל לפני כן, אני אכתוב מילים בודדות על כל סרט בתחרות, כדי לתת מושג קלוש על מה שיש לנו השנה בקולנוע הישראלי. אלו הם 21 הסרטים שבתחרות, על קצה-קצהו של המזלג:

האופה מברלין – סרט יפהפה ומאוד מרגש. כבר הוקרן מסחרית. כאן כתבתי עליו.

מונטנה – סרט יפה. כבר הוקרן מסחרית. כאן כתבתי עליו.

המלחינה – סרט איום

ליידי טיטי – סרט נורא

הסוסיתא של הרצל – כשלימור לבנת היתה שרת התרבות, היא ניסתה לקדם יצירת סרטים ציוניים. והנה באה מירי רגב ומשלימה את מה שלבנת התחילה. כשרגב תשתלט סופית על התרבות במדינת ישראל, כל הסרטים יראו ככה. לא טוב.

ליצנים בצללים – מיצג אמנותי, אקספרימנט – היצירה הזו היא כל מיני דברים, אבל היא לא סרט.

סדקים – זה לא סרט. זה טיוטה לסרט. סינופסיס. הצעת עבודה. זה היה צריך לעבור פיתוח משמעותי לפני שהתחיל את שלב הצילומים. לדרמה על נושא הטרדה מינית מגיע טיפול הרבה יותר רציני. הלאה.

קריאה לחלומות – אקספרימנט קולנועי עם רעיון מעניין, אבל עם ביצוע לא מוצלח.

מראות שבורות – נסיון מכובד לדבר על חינוך קשוח. נסיון מכובד, אבל לא מוצלח.

עץ תאנה – מבחינת פרודקשן ווליו – סרט מאוד מרשים. תסריטאית, מבחינת פיתוח נראטיב ודמויות – הסרט מאוד לוקה בחסר.

פרא אציל – אני מאוד אוהב את העבודה של מרקו כרמל ("אחותי היפה", "כמעט מפורסמת", סדרת הטלויזיה "הרמון"). כאן כרמל לא מצליח לסחוף אותי. סרט מפוספס.

הד – עמיקם קובנר עמד לפני כמה שנים מאחורי הסרט הבינוני "עיר מקלט". "הד" הוא שיפור ניכר, ועדיין גם כאן יש חסרונות בולטים למדי.

עירום – הסרט שהוציא אותי הכי לא החלטי. מצד אחד זה סרט מאוד מבולגן ובעייתי. מצד שני, בכל זאת יש לו אפקט מצטבר שנשאר אחרי הצפיה.

התשיעית של אסי – סרט מאוד מצחיק ומבדר, אבל גם כזה שמכוון בעיקר לאנשי התעשיה ולברנז'ה. כל השאר, אני חושש, ישארו מחוץ לחגיגה. וגם מתוך הקבר, אסי דיין ז"ל מצליח להוציא מעצמו הופעה נהדרת.

אין בתולות בקריות – סרט חמוד, חביב, אבל בוסרי. מהסרטים הישראלים הבודדים עם נוכחות בפסטיבלים בינלאומיים השנה. ג'וי ריגר זכתה בפרס השחקנית בטרייבקה על משחקה בסרט זה. בצדק. גם יבגניה דודינה מצוינת.

הנשף – סרט יפה, מרשים, ועם זאת הרבה פחות טוב מסרטם הקודם של שרון מימון וטל גרניט, "מיתה טובה". כמו כן, הצמד מימון את גרניט אמנם לא אשמים, אבל אחרי שראיתי את  "אשה פנטסטית" פעמיים ומאוד אהבתי אותו, "הנשף" נדמה כמו חיקוי חיוור של זוכה האוסקר הצ'יליאני הנפלא לטעמי.

כאן ועכשיו – רומן שומונוב עושה סוג של הרחבה של הסרט הדוקומנטרי הנהדר "החולמים מבבילון" של עצמו מלפני כמה שנים. הטרנספורמציה לפורמט עלילתי מרשימה למדי, ועדיין הדוקו היה יותר טוב.

אנתרקס – ההפתעה הכי גדולה שהיתה לי השנה בהקרנות האקדמיה. סרט שהוקרן בפסטיבל אוטופיה בשנה שעברה, מוקיומנטרי שהסטילס מתוכו גרם לי לחשוב שמדובר בסרט אימה שהוא לא הסוגה המועדפת עלי – הסרט הזה התגלה כסרט מאוד מבדר, מותח, וחכם (וכזה שכנראה יעצבן את מירי רגב, אם מישהי מהעוזרות שלה תראה אותו. לא רגב בעצמה. מה פתאום).

ילדי הסתיו – גם הסרט הזה הוקרן בפסטיבל אוטופיה. אותו לא אהבתי.

שרוכים – ההפתעה היפה השניה שהיתה לי השנה. על פניו היה צריך להיות כאן סרט מלא יגון שדופק בראש עם פטישים כבדים של עצב. אז אמנם לא מדובר כאן בקומדיה, אבל ינקול גולדווסר הותיק עושה כאן עבודה יפהפיה וחמה, ויוצר סרט נעים ואנושי. ודב'לה גליקמן מצוין.

פרה אדומה – שני סיפורים יש לסרט הזה – סיפור אהבה יפה ומאוד מרגש (ומאוד חושני), וסיפור על קיצוניות ימנית-דתית. סיפור האהבה קנה אותי מאוד. החלק השני עשוי פחות טוב לטעמי (אבל גל תורן נהדר). כבר הוקרן בברלין, וכנראה יסתובב בעוד פסטיבלים בעולם.

ועכשיו הגיע זמן המשחק ב"אם הייתי חבר אקדמיה הייתי בוחר ב…". כל מה שיהיה רשום להלן הוא לטעמי הפרטי בלבד, ואינו מחייב אדם, ועם זאת, אני מסוקרן לדעת עד כמה אני מסונכרן עם טעם האקדמיה בכלל, עם המגבלות של התקנון הבעייתי של התחרות.

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב): להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: המועמד

צריך לומר מראש: משה כחלון לא מעניין אותי. לא הצבעתי עבורו, ולא נראה לי שאני אצביע לו בעתיד. יותר מכך, דמותו כפי שהיא משתקפת בתקשורת, וכפי שאני מבין ומרגיש אותה, היא דמות של אדם אנמי, חסר כריזמה, כמעט נחבא אל הכלים. לא הדמות הפוליטית הרגילה, ובוודאי לא הקולנועית.

אז כחלון לא ממש מעניין אותי. אבל טלי שמש כן. ראיתי בעבר שני סרטים של הגברת שמש. "מועדון בית הקברות", מלפני כעשור, היה סרט יפהפה ומרגש. ו"מוות בבית שבע", זוכה הדוקאביב מלפני שנתיים, היה סרט אדיר ומהמם. אז חשבתי ששמש אולי תוכל להפוך את הדמות הלא ממש זוהרת של משה כחלון למישהו יותר מעניין ממה שאני חושב עליו.

התוצאה – סרט די משונה.

"המועמד" עוקב אחרי הקמפיין של מפלגת "כולנו" בהובלתו של משה כחלון לבחירות האחרונות. וכחלון אכן מתגלה בסרט כאנמי, חסר אנרגיה. אולי הלב שלו והכוונה שלו נוגעים ללב, אני רק לא בטוח ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: אתה מת רק פעמיים

"אתה מת רק פעמיים" הוא סרט מרתק. באמת. רק שאיכשהו לא באמת התרגשתי מכל האירוע הזה.

סיפור של חידה בלשית שהיא כמו חידת הגיון מסובכת. סיפור מדהים שקרה באמת. שני אנשים עם אותו שם, אותו תאריך לידה, אותו מקום לידה, אבל עם תאריכי מוות שונים, ומקומות מוות שונים. זה מתחיל מסיפור של חקירת ירושה, אבל מהר מאוד חשיבותה של הירושה נזנחת, כי החידה התמוהה הזו כל כך משונה, עד שפתירת התעלומה הזו הופכת חשובה יותר, מעניינת יותר. נאצים, יהודים, סיפור אהבה אסור, גניבת זהות, הענקת זהות, חברים, הורים שמתנגדים לסיפור האהבה של הבת על רקע אהבתה לגבר "אסור" – כל הסרט הזה הוא רכבת הרים מטורפת של גילוי אחרי גילוי אחרי גילוי. וזה די מתסכל, כי לפעמים נדמה שאנחנו לומדים עוד ועוד על הדמויות במרכז הסיפור, אבל אנחנו לא מתקרבים ולו במילימטר לפתרון הבעיה.

עוד פרט ועוד פרט מתגלים, עוד אדם ועוד אישה מצטרפים לפאזל המסועף הזה, ודי קל לאבד את הידיים והרגליים. אבל זאת לא הבעיה שלי עם הסרט.  נדמה שהסרט הזה מבקש לנכס לעצמו טון רגשי מאוד, כי יוצרו הוא בן של ניצול שואה, ומאוד אכפת לו מכל הסיפור הזה. אבל נדמה לי ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: אחיות

כשנכנסים לסרט של דנאי אילון, נכנסים לעולם אחר. שונה. לא צפוי. עולם שמצריך כיוון ציפיות מחדש. כי אנחנו בפסטיבל דוקומנטרי. אבל סרטים דוקומנטרים בדרך כלל לא נראים ככה. לא נשמעים ככה. לא מקבלים טיפול של במאית כל כך מיומנת. הסרט הקודם של דנאי אילון היה יפה ומרגש ("הפטריארך". הנה הפוסט שלי עליו, לתזכורת). "אחיות" הוא כבר סרט של מאסטרית. במאית בחסד עליון.

גם הסרט הקודם של אילון היה אנושי וחם. אבל כאן זה כבר סיפור אחר. צילום כל כך יפה, מדויק ומואר באור חם. היופי של חיפה ושל יוון נתפס בעדשה של אילון ושל איתמר מנדס פלור בצורה שגורמת לי להיאנח בהנאה. הסבלנות בעריכה והשילוב של המוסיקה מובילים קצב איטי שמקשיב לפעימות לב הגיבורות. הקלוז אפים של שתי הנשים הצעירות האלו מפעימים. הסרט הזה נראה מתוכנן ויפה כל כך, כאילו היה סרט עלילתי עם שוטינג סקריפט מדויק לכל דבר.

לכאורה, זה עלול ליצור תחושה מלאכותית. למעשה, האריזה הכל כך מתוקתקת הזו מהווה כר רך עליו מניחה אילון בעדינות נפלאה את מערכת היחסים הטעונה הזו בין שתי האחיות. יש כאן סיפור על שתי נשים: שתי צעירות ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2018: אשה של בית

קשה שלא להעריך את ג'יין ביבי לפי הסרט הזה. היא נחשפת אל מול המצלמה ב"אשה של בית" בצורה נרחבת למדי, מוציאה את כל הלכלוך של חייה אל האור. ובאותה נשימה, יש בסרט הזה משהו שקצת עצבן אותי, הרחיק אותי מהדמות הזו שמובילה את הסרט.

מוצאה של ג'יין ביבי ממשפחה ממוצא גיאורגי מאשדוד. שם הסרט, כמו גם חלק מסוים ממנו, דן בזכויות האשה המקוצצות בתרבות והמסורת הגיאורגית. לא סתם גם מוזכר בסרט שמו של להמשיך לקרוא