פיגומים: הביקורת

תהיה פחות קוצים

השבוע ראיתי את "פיגומים" בפעם השניה (זה מה שכתבתי עליו אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותו). לא בגלל שאני חושב שזאת כזאת יצירת מופת, אלא בגלל שאני זכרתי שאהבתי את הסרט, אבל בעיקר זכרתי שרוב הדברים שיש לי להגיד עליו הם דווקא מהצד היותר ביקורתי. שזה בעיקר מוזר ולא ברור. הרי אם אהבתי, אני צריך לנסות להסביר למה אהבתי, מה היה בו שכל כך נשאר בזכרון, למה מבקרי קולנוע אחרים משתפכים עליו, וכיוב'.

גם אחרי צפיה שניה, עדיין קשה לי לנסח מה יש בסרט הזה. הוא יפה ומרתק, אין לי ספק. בצפיה שניה אהבתי אותו יותר מבראשונה. ועדיין, יש בו משהו שמציק לי.

יש ב"פיגומים" מתח קבוע בין ה להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הדרך לאן: הביקורת

יש סרטים שאין הרבה מה להגיד עליהם. "הדרך לאן" הוא כזה. זה לא ש"הדרך לאן" הוא סרט רע, רק שהוא…תמוה. לא ממש ברור. אז ממש בקצרה:

סצינה ראשונה. יפו 1948. משפחה ערבית המכונסת סביב מיטת הסבתא מגורשת מביתה ע"י היהודים. אה, אז זה סרט פוליטי?

את הערבים לא נראה עד הסצינה האחרונה.

כל שאר הסרט דן ב להמשיך לקרוא

המחברות של אליש: הביקורת

איך לקחת סיפור מצוין, ולפספס אותו.

בסינמטק תל אביב יוקרן לאורך החודש הקרוב הסרט הדוקומנטרי הישראלי "המחברות של אליש". לסרט יש נקודת מוצא מרתקת, אבל התוצאה, למרבה הצער, היא סרט מאוד בינוני.

היתה אשה שקראו לה אלישבע. אליש בקיצור. היו לה שבעה ילדים. עם לידת הילד הראשון היא החלה לכתוב יומנים בשמם של ילדיה. את היומנים היא כתבה בשם הילד, בגוף ראשון, מבלי ידיעתו. עם מותה של האם בשיבה טובה נחשפים היומנים האלו בעזבונה, וילדיה, עכשיו אנשים בוגרים, קוראים ביומנים האלו לראשונה בחייהם.

זה לא ספוילר, אגב. את כל המידע הזה אנו למדים בכיתוביות על המסך כבר בהתחלה. והנה, כבר, בעיה מספר אחת: למה אנחנו להמשיך לקרוא

אמור: הביקורת

בהפרש של שבוע יצאו כאן שני סרטים ישראלים איומים. שניהם משאריות התחרות לפרסי אופיר 2016. אני לא נהנה לכסח סרטים, ומצד שני, אני מרגיש שפטור בלא כלום אי אפשר. אז הנה, ממש בקצרה:

"אמור" הוא סרט עם תסריט מגוחך, ובו דיאלוגים איומים, בלתי אפשריים, לא אמינים, שיוצרים סיטואציות לא ריאליסטיות, שבתורן מתחברות לסרט שהתואר "חובבני" יותר הולם אותו. ובכלל: גיבור הסרט חוזר מצרפת אחרי כמה שנים, לא עושה כלום במשך סרט שלם, ואז, בסוף, להמשיך לקרוא

הולכת שבעה: הביקורת

אז עכשיו, כשפסטיבל חיפה נגמר, אפשר לשחרר קצת פוסטים שהתעכבו. אחד מהם הוא על סרט שיצא למסכים לפני כמה ימים. אין הרבה מה לומר על הסרט הזה. הוא פשוט סרט נורא. וזה חבל, כי הבמאי שלו הוא דווקא איש מוכשר.

אם זה היה הסרט הראשון של טומי לנג שהייתי רואה, הייתי מייעץ לו בידידות שיחדל מלעסוק בבימוי סרטים, כי "הולכת שבעה" הוא מקרה מצער של סרט שבו שום דבר לא עובד. כלום. נאדה. גורנישט.

אבל זה יותר מזה. כי לנג כבר הוכיח בעבר שהוא דווקא יודע לביים שחקנים, ושיש לו את התושיה ואת הידע להפקת ועשיית סרטים. ולמרות ששני סרטיו הקודמים היו לא בלי פגמים, אני זוכר אותם לטובה (כאן כתבתי על "טיארה", וכאן על "פטר השלישי"). אלא מה, שני סרטיו הקודמים היו להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: מסתור

איזה סרט יפה זה, "מסתור". באמת. כמו עטיפת מתנה מרשרשת.

איזה צילום יפה יש ב"מסתור". סבסטיאן אדשמיט הגרמני, שכבר צילם בעבר כמה סרטים ישראלים (למשל: "פלאפל אטומי", או "אדמה משוגעת") עושה כאן עבודה יפהפיה, מלווה בצבעוניות משכרת ובגוונים מפתים, מלאת תנועה שמוסיפה הרבה אנרגיה לסרט הזה.

איזו מוסיקה יפה נכתבה לסרט הזה. יונתן ריקליס (שאני מניח שיש לו קשר משפחתי לבמאי הסרט, ערן ריקליס) כתב כאן מוסיקה שמנסה להיכנס אל מתחת לעור של הדמויות האלו, וערן ריקליס, הבמאי, יודע להשתמש במוסיקה הזאת בטעם ובמידה.

איזה סרט זה "מסתור". סרט, אהמ, די בינוני, למען האמת.

כי עם כל הכיסוי הטכני המרשים שיש בסרט הזה, ולמיומנות המרשימה של ערן ריקליס הותיק בתזמור כל אלו לכדי סרט קולנוע, נדמה לי שהפקת "מסתור" יצאה לדרך בלי… להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: אזימוט

"בבקשה. צו קריאה. מזל טוב".

מאז שיהורם גאון קפץ משמחה כשקיבל צו קריאה לצבא ב-1968, ב"כל ממזר מלך" (הנה, כאן), לא ראיתי סרט ישראלי עם כל כך הרבה פאתוס על אהבת מורשת קרב, זכותנו על הארץ הזו, האדמה הזו, ועוד כהנה וכהנה.

ואולי יכול להיות שאני פשוט לא בנוי לאהוב את הסרט הזה. כי כן, הוא מרשים מאוד. אבל הוא גם בנוי לפי ערכיה של גברת שרת התרבות של מדינת ישראל. ואני לא ממעריציה. אני מהצד השני. זה שמסרב להיכנע להפחדה. זה שחושב שלמרות מה שנראה, מדינת ישראל כבר לא נמצאת בסכנת הכחדה מיידית. אנחנו כבר פה, ועומדים. עכשיו אני רוצה לחיות פה בצורה נורמלית. פחות או יותר.

אבל מהצד השני יש אנשים שלא מאמינים בקיומו האפשרי של שלום עם הערבים. אנחנו צריכים לעבור עוד סיבוב לחימה אחד (לפחות), להראות להם מה זה, להראות להם את חוזקו של צה"ל, של עם ישראל, של הרעיון הציוני. רק אז הם יכנעו, ואז נוכל לשיר את השיר שמלווה את כותרות הסיום של הסרט הזה, "אזימוט": "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה". אבל עד אז: מלחמה.

אני אמנם די מגחך על הסרט הזה, אבל קשה להתנגד לו באמת. כי בבסיסו ע להמשיך לקרוא