פוקסטרוט: הביקורת

8 שנים העולם חיכה. 8 שנים מאז ששמואל מעוז המם אותו עם הסרט "לבנון". היו לי בעיות עם הסרט ההוא, אבל גם אני לא יכולתי להתכחש לכח הממש פיסי שהיה לו עלי. על הרגשת הקלסטרופוביה המוחשית שהוא יצר אצלי. והסרט ההוא הרי זכה בפרס ראשון בפסטיבל ונציה המאוד חשוב, אולי הפרס הבינלאומי הגדול ביותר שאיזשהו סרט ישראלי זכה בו אי פעם. אז הנה שמואל מעוז חוזר. וגם הסרט הזה מרשים מאוד, ובאותה נשימה יש לי גם ממנו השגות.

בגדול, הסרט הזה מחולק לשלושה חלקים, פחות או יותר שווים באורכם. החלק הראשון אדיר, השני פחות, והשלישי, פחות פחות. ראשית צריך לומר שהצלם גיורא ביח חוזר לשתף פעולה עם מעוז גם בסרט החדש. והעבודה של ביח בסרט הזה, כמו בקודם, היא סוג של מדהימה. אולי אפילו יותר מדי. יש לא מעט שוטים בסרט הזה ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

געגוע: הביקורת

מוות. אבל. אהבה נכזבת. דרך ספירלית במורד לשגעון. נשמע כמו סרט שמח.

וזה באמת סרט שמח. בלי ציניות.

שבי גביזון הוא בדיוק האדם לביים סרט כזה. והוא חוזר עכשיו, אחרי יותר מעשור, ומגע ידו קל מתמיד. לגביזון תמיד היתה נטייה לסוריאליזם, ויכולת לשלב שחוק ודמע בצורה מדויקת מאוד. זאת הסיבה שאני כל כך אוהב את "האסונות של נינה", סרט שהוא ביים ב-2003. גם האהבה המטורפת של ויקטור ב"חולה אהבה בשיכון ג'" הובילה אותו למוסד הסגור (ושם הוא פגש את "אוולין, אל תלכי…". זוכרים?). כזה הוא גביזון, וכאן הוא חוזר אל החומרים שתמיד העסיקו אותו, אבל היופי המיוחד של "געגוע" הוא המגע הקל של גביזון. אם בסרטיו הקודמים גביזון ביים בתנופה ובאנרגיה, ב"געגוע" גביזון לא לוחץ. הפעם גביזון בא ממקום בוגר יותר, בעל נסיון, והדברים כאילו מתרחשים מעצמם. הבטחון של גביזון ביכולות שלו כל כך יפה, והוא מוביל אותי בין שחוק לדמע ממש כמו שהוא עשה ב"נינה", רק ששם אני כל הזמן חשבתי: איך לעזאזל הוא עושה את זה, את הקסם הזה? ב"געגוע" אני אפילו לא הרגשתי שהוא עושה את הקסם הזה, שהוא מביים. הדברים פשוט קורים בצורה כל כך טבעית, עד שכשמגיע החלק המסיים של "געגוע", ובו מדובר בסוג של חתונת רפאים, משהו מיסטי, שמתבסס על מסורת מזרח אסיאתית כלשהי, משהו מופרך ולכאורה מגוחך, אבל בגלל מגע היד של גביזון והדרך הכמעט בלתי נראית שבה הוא מוביל את הסרט הזה, גם החלק האחרון והלכאורה מופרך מרגיש אמיתי ואורגני לגמרי בעולם של הסרט, בעולם שלי.

לכאורה, שי אביבי עושה כאן תפקיד קצת להמשיך לקרוא

סלאח פה זה ארץ ישראל: הביקורת

בשבועות האחרונים מוקרן בסינמטקים הסרט הדוקומנטרי הזה, ומסתבר בהצלחה (אני בעצמי הלכתי יום אחד לראות את הסרט, וחזרתי כלעומת שבאתי. לא היו כרטיסים. באתי ביום אחר). פספסתי את הסרט הזה בדוקאביב, ומאז אני שומע עליו הרבה דברים טובים מכל מיני כיוונים, ומצליח לפספס אותו בכל פעם מחדש. בסופו של דבר ראיתי אותו.

"סלאח פה זה ארץ ישראל" זכה בפסטיבל דוקאביב האחרון בפרס התחקיר. וזה הפרס הנכון לסרט הזה. פרס ראוי. כי כן, "סלאח פה זה ארץ ישראל" הוא תחקיר אדיר, מהמם, על מה שקרה פה בשנים הראשונות של המדינה. זו תעודה מחרידה ומטלטלת. אבל כסרט קולנוע, משהו כאן לא כל כך עובד.

דוד דרעי, הבמאי, דווקא מתחיל טוב: התחלת הסיפור היא להמשיך לקרוא

מבצע ביצה: (סוג של) ביקורת

אין באמת טעם לכתוב ביקורת על הסרט הזה. כי מצד אחד, זה סרט שבאופן מוצהר מיועד לילדים קטנים. מאוד קטנים. מצד שני, סרט לילדים לא חייב להיות סרט ילדותי. ו"מבצע ביצה" הולך כל הזמן על קו הגבול הדק הזה בין סרט לגיטימי לילדים ולכל המשפחה לבין סרט אינפנטילי ומגוחך.

תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג. צילום: רפי דלויה

"מבצע ביצה" הוא בעיקר תזכורת ליכולות של אלון גור אריה. זה ש להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2017: סיכום שלב א'

ב-19 ביוני 2016 מני יעיש הביא לי נבוט בראש.

ב-19 ביוני 2016 התקיימה הקרנת האקדמיה הראשונה של תחרות האופיר של השנה שעברה.

ב-19 ביוני 2016 ראיתי לראשונה את "אבינו". סרט נפלא לטעמי. סרט שבו מני יעיש בעט לי במוח בצורה עוצמתית, עד שראיתי את אותו סרט שוב פעמיים נוספות, ובסופה של אותה שנה בחרתי בסרט הזה כסרט השנה שלי. שנה לפני כן מאוד אהבתי את "המילים הטובות" ואת "באבא ג'ון". ב-2014 היה לנו את "גט" האדיר של משפחת אלקבץ, וגם את "יונה" של ניר ברגמן, שחרך לי את הנשמה, ואת "מיתה טובה" של שרון מימון וטל גרניט, סרט שמאזן בצורה נפלאה בין שחוק ובכי.

ר"ל: בכל שנה אני מוצא בקולנוע הישראלי פנינים של ממש. סרטים מצוינים בכל קנה מידה. והשנה? לא כל כך. בחודש וחצי האחרונים הלכתי לסינמטק תל אביב וצפיתי בכל הסרטים שעומדים לשיפוט האקדמיה הישראלית לקולנוע בתחרות האופיר לשנת 2017. יש ביניהם לא מעט סרטים יפים. לגמרי. אבל אף אחד מהם, אף אחד, הוא לא סרט מצוין ממש לטעמי. לא מצאתי סרט שבאמת הולך איתי הלאה.

כמו כל שנה, גם השנה האקדמיה, שכבר הבטיחה לשנות את התקנון, עדיין עובדת על השיטה הישנה (עם הבטחה לשנות, אולי, אם אף אחד לא יתנגד יותר מדי, בשנה הבאה). בינתיים, גם השנה, זו תחרות בין סרטים אלמונים למדי לקהל הרחב. 31 סרטים משתתפים במירוץ לפרס האופיר. רק 10 מהם הופצו מסחרית (מתוך העשרה, שניים הופצו בהפצה סינמטקית מצומצמת בלבד, ועוד אחד, "מבצע ביצה", סרט ילדים בינוני של אלון גור-אריה, יופץ ממש בקרוב. כלומר, רק 7 סרטים באמת הופצו לקהל הרחב). עוד 14 סרטים הוקרנו בהקרנות פסטיבליות כאלו ואחרות (מתוך ה-14, 3 יוקרנו בקרוב בפסטיבל ונציה, כלומר, הם עוד לא נחשפו בכלל). מה שמשאיר 7 סרטים שלא הוקרנו בשום מקום אחר מלבד הקרנות האקדמיה. במהלך החודש וחצי האחרונים היו חברי אקדמיה שפגשו אותי בהקרנות ושאלו למה אני לא כותב על הסרטים שאני רואה. הרי בשנים שעברו כתבתי על הסרטים תוך כדי המירוץ, וחיפשתי בנרות הקרנות פסטיבליות ואחרות כדי שאוכל לתרץ פרסום פוסט. השנה לא הרגשתי שום צורך שכזה. היו סרטים שראיתי ואהבתי, היו סרטים אחרים שלא אהבתי, אבל לא רציתי להיכנס למריבה חסרת צידוק אמיתי על סרט מסוים שלא אהבתי, כי לא הרגשתי טעם. על הסרטים שהוקרנו בפסטיבל ירושלים כתבתי כאן, ועל השאר תוכלו לקרוא כאן כשהם יוקרנו בפסטיבלים או כשיופצו לקהל הרחב (וזה יכול לקרות גם בעוד שנה, או בכלל לא).

אז לפני שאני אשחק כאן את המשחק הרגיל שלי, משחק ה"אם הייתי חבר אקדמיה הייתי מצביע ל…", אכתוב כמה מילים בכל זאת על הסרטים שהרשימו אותי, כי אף אחד אחר לא כתב עליהם בשום מקום, כי הם לא הוקרנו בשום מקום:

אמנם אף סרט לא היה סרט בלתי נשכח עבורי, אבל היה אחד שחלקים ממנו הם באמת מעולים. "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז הוא סרט בעייתי מבחינתי. בעייתי, כי הוא מחולק באופן ברור ל-3 חלקים. החלק הראשון הוא קולנוע אדיר בכל קנה מידה, מרגש בצורה יוצאת דופן, פוער אישונים ברמה בלתי נתפסת. הבעיה היא שהחלק השני פחות טוב מהראשון, והשלישי פחות טוב מהשני.

והיה גם את "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה". סרט מאוד יוצא דופן. אגדת עם למבוגרים. סרט מקורי, נהדר, חכם, ומרתק. לא הכל עובד בו, אבל מה שכן, משאיר אותי מריע לחשיבה יוצאת הדופן של הסרט המיוחד הזה.

אבל הסרט שהכי אהבתי השנה מבין אלו שבמירוץ הוא "געגוע" של שבי גביזון. הבמאי הזה חוזר אחרי העדרות ארוכה, והוא מביא איתו את עולמו המוכר והאהוב, אבל מנקודת מבט בוגרת יותר. כתבתי עליו כאן, כשהוקרן בפסטיבל ירושלים.

היה בהקרנות האקדמיה גם סרט שנקרא "דרייבר" של יהונתן אינדורסקי. בשיחותי עם חברי אקדמיה שונים הבנתי שהם לא כל כך אוהבים אותו, אבל אני מצאתי בו הרבה עניין ומחשבה. אני חושב שאינדורסקי הצליח לדלג מעל המשוכה הלכאורה בעייתית שבבסיס הסרט, וכן לראות את הצד הרגשי והאוהב של האדם שבמרכז הסיפור, הדרייבר שמלמד את מוכי הגורל את אמנות השנור. זאת הצורה הצינית להסתכל על הסרט, אבל אינדורסקי הצליח להסתכל בצורה אמפטית על האיש הזה, ולחלץ מהסיפור שלו תובנות על אמנות ועל החיים בצד הפחות מואר בצל האמנות שאנחנו יוצרים. ויש בסרט הזה גם שחקנית בת 8. נהדרת ומקסימה. הלוואי שתהיה מועמדת.

ועוד קצת, בקצרה:

"אווה" – בתור דרמה משפחתית הסרט הזה דווקא אפקטיבי למדי, אבל עם כניסת אלמנט השואה לסיפור, הדרמה מתפרקת בידיים. אבל אבי קושניר אדיר בתפקיד הראשי.

"הלומים" – סרט בעייתי על תופעת הלומי הקרב. הרגעים הכי יפים בסרט הזה מגיעים באדיבות שחקנית אחת כמעט אלמונית שעושה תפקיד מצוין בסרט בינוני. קוראים לה אדווה בולה.

"הבן דוד" – הסרט החדש של צחי גראד שיוקרן בקרוב בפסטיבל ונציה לא מבויים טוב לטעמי, אבל יש לו תסריט מרתק, וצחי גראד עצמו תמיד משחק טוב. ויש לו גם תמיכה לא רעה בתפקידי משנה.

משיחות שלי עם חברי אקדמיה, הבנתי שמקומו של "פיגומים" מובטח בחמישיה. אני חושב שזה סרט מרשים, אבל לא עד כדי כך שיזכה למועמדות (כתבתי עליו כאן). גם "לא פה לא שם" סחף את חברי האקדמיה בהקרנות שהיו לו. אני מבין את זה לגמרי, ויש לסרט הזה גרוב מדליק, אבל גם כאן, לטעמי הסרט הזה לא מספיק טוב (כתבתי עליו כאן). במקרה של "לא פה לא שם", יכול להיות שחברי האקדמיה חושבים על האקדמיה האמריקאית. הסרט הזה עשה סיבוב יפה בחו"ל, ויש לו נקודה אקזוטית (בואו תראו את החיים של ערביות בתל אביב!), אבל התסריט עצמו לא מספיק טוב, והסרט לטעמי צולל בחלק השני שלו, מה גם שאי אפשר לחזות מה האקדמיה האמריקאית תאהב. גם אלמודובר לא היה מועמד בשנה שעברה, ועוד עם סרט יפהפה ("חולייטה"), אז אין טעם אפילו לנסות. וזה בכלל לא קשור לשאלה מהו הסרט היפה ביותר לטעמי.

אז עכשיו אני מתחיל לשחק:

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב): להמשיך לקרוא

ואז היא הגיעה: הביקורת

אז אני אשכנזי. גפילטע פיש. חננה. כזה שאוהב דברים מסודרים. להגיע בזמן. להספיק לעשות דברים. מאופק כזה. מוסיקת רוק. מקסימום שלמה ארצי. אשכנזי, אתם יודעים. כל המהות שלי היא אשכנזית. אין בי שום דבר חוץ מהאשכנזיות שלי. זה מה שאני. וזהו.

וזה גם הסרט הזה, "ואז היא הגיעה". בתוך מעטפה מפתה של צמר גפן מתוק (קצת מקולקל, שגורם כאב בטן) יש כאן סרט שנעשה בישראל של 2017, מתרחש ב-1998, ונראה כאילו נשלף מפס הייצור של הקומדיות העממיות שרווחו בישראל בשנות ה-70. האשכנזי אוהב מזרחית, הסביבה מסתכלת בעין עקומה (כי מה אתה מוצא בכורדייה הזו, הא?!. ושתדעו לכם, הכורדיות הכי טובות במיטה. אבל חתונה?! נפלת על הראש?. הכל בסרט הזה). אתם יודעים איך זה. "כולנו יהודים, גם השוורצע וגם הווזווז". חתונה בסוף, ושלום על ישראל.

השד העדתי יוצא חזרה, והוא חי ונוכח בישראל. וזה לא מצחיק.

מתוך "ואז היא הגיעה". צילום: עמית יסעור

בהתחלה עוד חשבתי ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2017: פיגומים

והנה מגיע לו הסרט הזה. הסרט האלמוני שמגיע מלמטה, מתחת לרדאר, מבלי שבכלל חשבנו, ומתחיל לצבור מחמאות. וביקורות משבחות. וחוזי הפצה בינלאומיים. והנה הוא גם זוכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל ירושלים. אז על מה כל המהומה?

"פיגומים", לטעמי, הוא אכן סרט מרשים מאוד, אבל אני לא בטוח שדווקא לו הייתי נותן את הפרס. יש ב"פיגומים" שמירה על אמינות גבוהה, צילום של המציאות בצורה מאוד קרובה, מרתקת. אשר לקס, בתפקיד הראשי, הוא בחור צעיר ואימפולסיבי. נדלק ברגע. אבל המינון של הזעם הגיוני. יש בלקס עירוב מסקרן בין אנושיות חמה, תבונה אינסטינקטיבית, לבין פתיל קצר וחוסר סבלנות. זה וגם זה חי בתוך הדמות הראשית, והאיזון שלקס מוצא בדמות הזו מדויק בצורה שמקרבת אותי מהר מאוד לאדם הזה שבמרכז הסרט. גם יעקב כהן בתפקיד אבא שלו הוא איש קשה, מחמיר, אבל לא בהגזמה. וכך גם כל הנערים והנערות בביה"ס שבו לומד לקס.

ויש גם להמשיך לקרוא