הורדוס איילנד: הביקורת

ושוב, כמיטב המסורת, הפוסטים שלי על סרטים שאני לא אוהב קצרים באופן משמעותי מביקורות על סרטים שאני אוהב יותר. אז הנה כ-250 מילה על סרט איום ונורא:

אוי ואבוי

אפרים קישון מתהפך בקברו. ואני מאמין שגם מהקבר הוא יכול היה לכתוב את הסרט הזה טוב יותר. כי

אוי ואבוי

לא להאמין כמה הסרט הזה רע. יש כאן דווקא הנחת יסוד מדליקה (וטריילר משעשע, הסיבה העיקרית שהלכתי לראות את הדבר הזה). יש כאן רעיון קישונאי קלאסי: הדרך היחידה לשרוד את ג'ונגל החיים הישראלי היא קומבינה על קומבינה על קומבינה. יופי. עכשיו צריך לשבת ולכתוב את הרעיון הזה. לא מספיק שיש סיטואציה. צריך דמויות, וסיפור, ו להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הבלתי רשמיים: הביקורת

באופן אירוני, העובדה ששרצתי בשבוע האחרון במסדרונות סינמטק ירושלים במסגרת הפסטיבל שנערך שם, היא גם הסיבה שעכבה אותי מלהגיע ולצפות בסרט הפתיחה של אותו פסטיבל. הסרט שעלה כבר להקרנות מסחריות, ורק עכשיו מצאתי את הזמן לצפות גם בו. ואחרי הצפיה, אני מוצא שאין לי הרבה מה להוסיף לרוב הביקורות שכבר התפרסמו: כן, זה בידור משובח. עשוי היטב. אבל גם: זה לא ממש סרט עמוק במיוחד. למרות שהוא דווקא מנסה.

כי אלירן מלכה הבמאי מתגלה כאן כיוצר מהוקצע, שבעצם יוצר סרט רוק'נ'רול. לרגעים היה נדמה לי שהעריכה מקשיבה לקצב המוסיקה. הקיטוע שמגיע כבר בהתחלה (כותרות הפתיחה), הקצב, הצבעים, העיצוב האמנותי, וגם הכנסת האלמנט המוסיקלי אל תוך הנראטיב עצמו (הגג המאוד מצחיק שקשור לבי-ג'יז) – הכל מכוון לסרט בידורי וזורם, והכל עשוי במקצועיות קוסמת במיוחד. סרט קיץ מושלם, שנבנה דווקא מתוך המציאות שאנחנו מכירים (ולא מתוך עולם הוליוודי מדומין). אחלה סרט.הבעיה מתחילה כשאני רוצה לקבל מהסרט הזה ערך מוסף. משהו מעבר ל'אחלה סרט'. כי יש כאן נסיון לעשות סרט רציני. לדבר על ההתחלה של ש"ס. על הגרעין הטהור שהיה שם, ועל הקלקולים שבאו אח"כ. והכל דרך סיפור של איש אחד, יעקב כהן, אדם שיצא מתוך כאב אמיתי, ואז נזרק לכלבים. הכאב הזה לא עובר בסרט, כי כל עולמו של היעקב כהן הזה לא בנוי מספיק טוב. הרי הכל מתחיל ב להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: הצלילה

בחשש מאוד גדול נכנסתי להקרנה הזאת. לא שמעתי דבר על מי מהיוצרים לפני כן. לא במאים, לא שחקנים – לא מכיר, לא יודע. ובכל זאת, סרט בתחרות הרשמית של פסטיבל ירושלים. מצד אחד – החשש הגדול שלי היה שמדובר כאן בסרט חובבני, לואו-באדג'ט, מביך. מצד שני, פסטיבל ירושלים הוא פסטיבל מכובד. המעמד מחייב. לא יכול להיות שזאת תהיה הפקה ענייה (בכסף, כמו גם בכשרון).

אז לאור הציפיות הנמוכות, לאחר הצפייה ניתן לומר שמדובר בהפתעה לטובה. אמנם מדובר בסרט עם לא מעט חסרונות, אבל נתחיל מזה שזה נראה כמו סרט. הצילום מרשים מאוד, המשחק של רוב הקאסט טוב מאוד, והכי חשוב – יש כאן נסיון רציני לדיון בשאלה כבדת משקל – מה לעשות עם החיים שלנו כאן. עם האלימות המשתוללת סביבנו – האם עלינו לענות באלימות, או להימנע, ולנסות לפתור עניינים אחרת.

הנסיון לדיון הוא מכובד, רק שרגשית הוא לא ממש עובד. אני חושב ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: אשה עובדת

יש בעיה כשבאים לדבר על הסרט הזה. בעיה, כי לכאורה הכל בסדר בו: הכוונה לדבר על נושא חשוב נדמית טהורה, ללא כוונה אופורטוניסטית לדבר על הנושא החם; הצילום נהדר, בתנועה, מוסיף הרבה אנרגיה. עיצוב התפאורה מרהיב. השחקנים טובים. הכל ממש בסדר בסרט הזה. אבל הוא לא עובד. ממש, אבל ממש לא עובד.

לכאורה זה ברור לגמרי: אם את אמרת לא, והגבר נגע בך נגד רצונך, זו הטרדה מינית. אין בכלל ספק. כשהגבר שואל את אשתו: למה לא התנגדת, היא לא יודעת לענות. זה אמנם ברור לגמרי, אבל היא לא יודעת לענות. וזאת הבעיה של הסרט: הכל בו ברור לגמרי. אין בכלל ספק. אין רבדים לסיפור. זה שחור או לבן. הוא הטריד אותך, וזהו.

כדי להבהיר את הנקודה שלי, אני רוצה לחזור לרגע כמה שנים אחורה. סרט שנקרא "6 פעמים". הויכוחים שהסרט הזה עורר הם בדיוק מה שאני רציתי לראות כאן: האם הוא הוטרדה, או שלא? האם היא אמרה לא, או שלא באמת התכוונה לזה? האם היא נאנסה, או שהשתתפה באקט מרצון? הסרט הבלתי יאמן של יונתן גורפינקל (ורונה סגל התסריטאית) ידע ללכת על הקו הדק של אשה שאמנם נאנסה, אבל היתה במקום מאוד אפור מבחינת היכולת שלה (הפיסית, כמו גם הפסיכולוגית) להתנגד. מיכל אביעד עושה ב"אשה עובדת" סרט שאמנם מגיע מכוונות לדבר ברצינות על תופעה, אבל בגלל שהכל כל כך ברור ומובן כאן, הסרט הזה הופך לדידקטי, חסר רגש. הנה, נשים יקרות: כך תדעו אם הבוס שלכן מטריד אתכן. זה מתחיל ב להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: אין בתולות בקריות

אז מה עם קצת דמיון בחיים? קצת חלומות, רסיסי התלהבות ששולפים אותי מהמציאות היומיומית המדכאת. קצת אמנות, קצת שירה, קצת קולנוע.

קצת אהבה.

"אין בתולות בקריות" הוא לא סרט מושלם, אבל הוא מקסים. שעה וחצי שמזריקות רגעים קטנים של קסם אל תוך מציאות אפורה ומדכאת. סרט עם הרבה מחשבה, עם הרבה לב, ועם הרבה כשרון. כי הנה יש לנו מקום ליד הים. קרית ים. מקום להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: פרה אדומה

על שתי רגליים עומד הסרט הזה. אחת מהן יפהפיה ומרגשת. לשניה פחות התחברתי.

צריך להבין שאני תל אביבי. חילוני. רחוק מאוד מהשקפת העולם של האנשים שתומכים בשלטון הנוכחי בישראל. והעולם שציביה ברקאי חושפת ב"פרה אדומה" הוא עולם מאוד קיצוני בעיניי. מסוכן. פסיכופטי אפילו. ואני מאוד רוצה לנסות להבין את הרציונל מאחורי מה שנראה לי טירוף. יש בסרט הזה נאומים על זכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל, ואפילו על הצורך להחזיר את דין רודף לתוקף, גם אחרי רצח רבין. מבחינתי אנשים כאלו מסיתים לרצח, אבל אלו הם גיבורי המקום שבתוכו פועלת הנערה שבמרכז הסיפור, ומאוד רציתי לנסות להבין מה גורם לאדם להגיע לקיצוניות כל כך מוחלטת, לאמונה כל כך עיוורת באלהים עד שהיא מדריכה אותו לתורה כל כך רצחנית. גל תורן, בתפקיד האב, מצוין בעיניי, כי הבחירה שלו כשחקן היא דווקא להוריד טונים. לא לגלם את האיש הזה כפסיכופט אנרגטי וחדור שליחות, אלא להיפך, כאדם נעים הליכות, שקט, רגוע. עם זאת, לגל תורן, כפי שהוכיח בעבר, יש כריזמה סוחפת, והיא נוכחת גם כאן. בסרט הוא מנהיג של קבוצה קיצונית, מדריך אנשים מהיישוב שלו בדיני הלכה, מחדיר בהם רצון ללכת אחריו, והוא עושה את זה דווקא בשקט וברוגע שמחרידים אפילו יותר. ועדיין, "פרה אדומה" לא מצליח להסביר לי את הבחירה הכל כך שטנית הזו בעיניי, לא מצליח לקרב אותי לאנשים האלו ולהגיון הרגשי שמניע אותם.

ומצד שני, יש את סיפור האהבה שמוביל את הסרט. "פרה אדומה" מתחיל את הסיפור שלו עם פוקוס על האב, ולאט לאט מעביר את מרכז הכובד שלו אל הבת המתבגרת. ואביגיל קובארי, בתפקיד הראשי, ובהדרכתה הרגישה של ציביה ברקאי, מאוד מרגשת בדרך ההדרגתית והטוטאלית שבה היא חווה אהבה. בחלק הזה של הסיפור, "פרה אדומה" מתגלה כסרט מאוד להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: כאן ועכשיו

יש סרטים שכבר מהסצינה הראשונה אני יודע שאני אוהב אותם. "כאן ועכשיו" הוא אחד מאלו. בסצינה הראשונה חבורה של אנשים מתעסקים בצביעת גרפיטי. המילים שהם כותבים הן "אין עתיד". ועל זה הסרט.

את רומן שומונוב הכרתי כשראיתי את סרטו הקודם, הדוקומנטרי הנהדר "החולמים מבבילון". "כאן ועכשיו" הוא סוג של פיתוח תסריטאי של אותו מילייה תרבותי לכדי סרט דרמטי באורך מלא. שם, כמו גם כאן, שומונוב עובד בשילוב מלהיב של אנרגיה סוחפת ורגישות גדולה למצבם הרעוע של האינדיבידואלים שמרכיבים את הלהקה שבמרכז הסיפור.

והמסקנה של הסרט עצובה. כי אכן אין עתיד. הגבר שבמרכז הסיפור הוא איש טוב. היחסים עם אחותו הקטנה, המתוארים כאן בפרוטרוט ובאהבה גדולה, רק מדגישים עד כמה מחויב הגיבור הראשי לחיים מצפוניים, מספקים, ערכיים, אוהבים. הוא בכלל לא בעניין של פשע וסמים. כל מה שהוא רוצה זה קצת אוכל, קצת עבודה, וקצת זמן כדי להיפגש עם החברים ולשיר איתם ביחד. אבל התסריט החכם ששומונוב כתב עם אלכסנדר פלבניק נותן לגיבור הראשי סטירה אחרי סטירה אחרי סטירה. אם זה נסיבות החיים בלתי נמנעות, או הגזענות של החברה הישראלית, או סתם רוע לב – "אין עתיד" מתעד צלילה חופשית בלתי נמנעת של איש טוב אל תוך תהום.

והחברים – שומונוב טוב מאוד בתיאור האינטראקציה בין החברים. כמעט כל הסרט להמשיך לקרוא