מקוללים: הביקורת

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. היה נדמה לי שזה פרויקט ביניים של יבגני רומן בין סרטו הקודם המעניין ("האיש שבקיר") לבין סרטו המסקרן הבא (סרט על מדבבי סרטים לשעבר מברה"מ). ובכלל, היה נדמה לי שמדובר בסוג של נסיון ז'אנרי לא מחייב, נסיון לעשות סרט אימה בכלים קולנועיים צנועים. מאוד רציתי לאהוב את היצירה של הבמאי החביב והכשרוני הזה. אבל לטעמי, למרות הכווונות הטובות, "מקוללים" הוא סרט מאוד לא מפוקס, ודי לוקה בחסר.

כי כבר כשהסרט מתחיל, הוא מציג את מה שנקרא מ.ש.ל. (מה שצריך להוכיח): צה"ל (ובהתאמה – מדינת ישראל כולה) הם גופים יהירים, מלאים מעצמם, בוטים, חסרי רגישות לאחר (ובעיקר למיעוטים מוחלשים – כבר בסצינה הראשונה אחד מגיבורי הסרט משתין ליד בניין בדואי נטוש), וכל המידות הרעות האלו יובילו בסופו של דבר את עם ישראל להפנות את האלימות הטבועה בתוכו לא רק החוצה, אלא פנימה, להרוג אחד את השני כאן בתוכנו.

תזה מעניינת. עכשיו צריך ל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אורי זוהר חוזר: הביקורת

יש כמה וכמה אמנים שאני אוהב את עבודתם. שאני עוקב אחרי הדברים שהם עושים. כל שיר חדש שלהם מסקרן אותי. כל סרט חדש שלהם מעניין אותי. כשהקריין ברדיו אומר: והנה שיר חדש של…(גידי גוב, יהודית רביץ, או מישהו בסגנון), אני משתדל לעזוב את הכל ולהקשיב. וכשאני קורא על סרט חדש של אלמודובר, אני מיד מחפש את הביקורות עליו, ומתי לעזאזל הוא יגיע לכאן.

כל מפגש עם יצירה חדשה של אמן אהוב הוא כמו מפגש עם חבר שלא ראיתי תקופה ארוכה. אהלן, מה נשמע? איפה היית ומה עשית מאז הפעם האחרונה? בוא, שב, ספר. כל סרט חדש של במאי אהוב מספר לי על מה שקרה לו בשנתיים האחרונות. כל שיר חדש של זמר אהוב מעביר לי את סיכום עולמו הרגשי של הזמר מאז האלבום האחרון.

והנה אורי זוהר חוזר. למעלה מ-40 שנה מאז הסרט האחרון שלו. אני אמנם הייתי בן 5 כשהוא חזר בתשובה ועזב את עולם הבידור, אבל גם אני זוכר במעומעם את העצב על האובדן הגדול של עולם הבידור הישראלי. אני זוכר שהוא הגיש את "תשע בריבוע". ואז הוא הלך לעולם אחר. מדי פעם שמו צץ בחדשות, אבל זה היה כבר נדיר. ומה יש לאורי זוהר לספר לי על הזמן שעבר מאז הסרט האחרון שלו?לצערי, כלום. "אורי זוהר חוזר" הוא סרט לאנשים שלא הכירו את אורי זוהר, או, לחלופין, לאנשים שאוהבים נוסטלגיה. הוא מאוד מעניין, ויש בו לא מעט אנקדוטות מאחורי הקלעים של היצירה האהובה של זוהר (לא את כל הסיפורים כאן הכרתי), אבל מבחינה רגשית, אין לי כאן ש להמשיך לקרוא

סיפור אחר: הביקורת

לפעמים מה שאתה רואה הוא לא מה שאתה חושב

כשקראתי את התקציר של סרטו החדש של אבי נשר, חשבתי: הא, פשוט. סיפורה של בחורה צעירה העומדת להתחתן עם בחיר ליבה. הוא חוזר בתשובה, והוא לוקח אותה איתו אל העולם ההוא. הוריה של הנערה מתגייסים למנוע את רוע הגזירה, את המעבר שלה אל העולם הרע והנורא של החרדים, העולם שאין ממנו חזרה.

לכאורה, ברור לחלוטין מי כאן הטובים ומי כאן הרעים. חלוקה דיכוטומית פשוטה. וזהו בדיוק הקסם של הסרט החכם והנהדר הזה: התשובה היא בדיוק הפוכה. העולם הדתי מלא בהרבה יותר רבדים, צבעי ביניים. הוא לא רק שחור. החילונים הם לא רק טובים. ולא רק חכמים. הסרט כולו בנוי שתי וערב מסיפורים של אנשים שהם גם טובים וגם רעים, גם ערכיים וגם נכנעים לחולשות אנושיות, גם מנסים לעשות טוב, וגם הולכים אחרי היצר. העולם שבו אנחנו חיים הוא מורכב. ולחלק אותו ל"טוב" ו"רע" עושה לנו עוול גדול. בעצם, זה מה שמוביל אותנו אל טירוף (כשתגיעו לסוף הסרט תראו מי עושה את המעשה המטורף. לאו דווקא זה שחשבתם).אני מודה שלא את כל סרטיו של נשר ראיתי, אבל ממה שכן צפיתי בו (שגם זה לא מעט) נדמה לי ש"סיפור אחר" הוא הבשל בסרטיו, החכם והמרתק בסרטיו, המרגש, והיפה ביותר. הקצב שבו מפתח נשר את הסרט הזה הוא קצב של במאי ותיק ומנוסה, ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: קריאה לחלומות

נסיון מעניין, הסרט הזה. אקספרימנט. מסקרן. עם כוונה. נסיון מעניין, אבל לא מוצלח.

מהם חלומות? סרטים? יצירות אמנות? אילו אלמנטים מהחיים מרכיבים את החלומות שלנו? איך החלומות שאנחנו חולמים משפיעים חזרה על החיים שלנו?

שאלות מעניינות. יצירה אמביציוזית המבקשת לדון ברצינות בשאלות האלו. אמביציה שבסופו של דבר די מתרסקת.יש כאן רעיון מדליק: בחורה יפנית עולה על רעיון: היא מפרסמת מודעה בעיתון, ומבקשת מאנשים לשלוח לה את פרטי החלומות שהם חולמים. תמורת תשלום היא תשתדל להמחיז אותו, להחיות את החלום. סטארט-אפ. אבל לסרט הזה אין מספיק דמיון. כי קודם כל: למה בכלל יפן? מה הקשר של יפן וישראל? למה עירוב התרבויות הזה?

ומעבר לכך: איפשהו באמצע הסרט יש סצינה שבה הבחורה רוקדת ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: תל אביב על האש

יש גם חומוס בסרט, אז אני חושב שמשפט הסיכום הכי קולע לסרט הזה הוא: אחלה סרט

לעשות קומדיה מהמצב. לא פשוט. "תל אביב על האש" היא קומדיה מוצלחת על המצב. עם קצת יותר לחיצה על דוושת הדרמה, הסרט הזה היה באמת סוחף, אבל כמו שהוא, הוא מאוד מצחיק, ויש בו לא מעט אבחנות מעניינות.

כמו למשל, שגם הפלסטינים לא משתגעים על אוסלו. וכמו למשל, שהאדמה הזאת שאני ואת והוא והיא חיים עליה היא גם הבית שלהם (אומרים בסרט: אתם יודעים מה טוב בפריס? שאין שם כיבוש. אבל אז אחת אומרת: החיים שלי פה. העבודה שלי פה. המשפחה שלי פה. הבית שלי פה). וכמו למשל שהיהודים צריכים את עניין השליטה, אבל אפשר גם לקנות אותם (את היהודים) עם משחקי כבוד, גם אם הוא מזויף. וכמו למשל, שכרגע אין לנו משהו אחר לעשות מלבד להמשיך את הריקוד האבסורדי של הסכסוך הבלתי פתיר הזה.

את כל זה (ועוד) אפשר ללמוד מהסרט הזה. כי יש כאן עלילה חכמה: אופרת סבון פלסטינית הנכתבת על ידי להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: עץ תאנה

חיכיתי מאוד לסרט הזה. מקריאה מוקדמת היתה לי הרגשה שעלם-וורק דוידיאן, הבמאית, כאן בסרטה הראשון, מביאה את הלב והנשמה שלה לכאן. זכרונות אישיים, כמעט אוטוביוגרפיים, תשומת לב לסיפור ולפרטים, השקעה כספית ניכרת (בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית). גם לישראלים יוצאי אתיופיה מגיע הסרט הגדול שלהם.

בסופו של דבר, הסרט אכן מאוד מרשים (ורואים את הכסף על המסך טוב מאוד), אבל הוא גם קצת מאוהב בעצמו, ומפספס אותי.

כי דוידיאן כנראה זוכרת בעיקר ריחות. מקומות. צלילים. עצים. סביבה. והיא עובדת קשה מאוד כדי לשחזר את ההרגשה של מה זה אומר לגור באתיופיה. בימים ההם, ואולי גם בזמן הזה. "עץ תאנה" משקיע את כל מה שיש לו בצילום, בעיצוב אמנותי, במוסיקה, בעיצוב פס-קול. בבניית העולם שמקיף את הדמויות. הסרט הזה מצוין בדרך שבה הוא מכניס אותי לעולם זר, אחר, שונה. הנשים העובדות קשה מאוד בתחזוקת הבית. השפה. הדרך שבה הבתים בנויים. אתיופיה היא עולם מאוד שונה ממה שאני מכיר, מרתקת, עם ריחות ומאכלים מסקרנים.

אבל זה סרט נשיונל ג'יאוגרפיק, לא סרט קולנוע. כי בכל הקשור בבניית הנראטיב, בלקיחת הצופה ביד בעזרת דמות אחת או שתיים, בבניית מתח וחרדה לגורלה של אותה דמות – בכל זה דוידיאן עושה עבודה הרבה פחות טובה. אמנם השחקנית הראשית חביבה, ולא צריכה לעשות הרבה, ו להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: טרילוגיה על אהבה: עירום

קשה לי עם הסרט הזה. קשה, כי יש לי הרבה טענות נגדו. הוא, במידה מסוימת, די מעצבן אותי. ומצד שני, בסופו של דבר, יש לו אפקט מצטבר. יש בו משהו מרשים. יש לו אמביציה שקשה להתעלם ממנה, ויש לו כיסוי (לפחות חלקי) לאמביציה הזו.

ירון שני עשה פעם סרט שהיה מועמד לאוסקר. סרט מצוין זה היה. "עג'מי". אבל הוא לא עשה אותו לבד. היה שם שותף לבימוי. נדמה לי שברגע שדרכיהם של סקנדר קופטי ושל ירון שני נפרדו, משהו מת בעשייה של שני. ירון שני הוא במאי מאוד מעניין, ואת זה רואים גם ב"עירום", אבל קופטי (שגם כיכב ב"עג'מי") הביא לשולחן הרבה התלהבות. הרבה אנרגיה. ו"עירום", מסתבר, חסר את האנרגיה הזו. כל הסרט החדש הזה, "עירום", מתנהל בקצב איטי, שמצד אחד יש בו חפירה אפקטיבית אל תוך הנשמה, ומצד שני, לקראת הסוף, הסרט כאילו נזכר שצריך לסגור דברים, ופתאום הוא מדלג מעל כמה שלבים במהירות מוגזמת, שונה מאוד מכל מה שהורגלנו אליו במהלך שני שליש סרט.

אני לא כל כך יודע מה קרה מאחורי הקלעים של היצירה הזאת, "עירום", אבל להבנתי היה שם תסריט מרובה סיפורים, ואיפשהו בדרך הוחלט לפצל את הסרט המאוד מסובך הזה לטרילוגיית סרטים. אז ב"עירום" נשארנו עם שני סיפורים. וגם כאן, הסרט הזה סובל ממה שקורה לפעמים לסרטים מרובי סיפורים: הבעיה היא שסיפור אחד הרבה יותר מעניין מהסיפור השני.

כי יש כאן בחורה העוברת משבר.

לא באמת ברור מה להמשיך לקרוא