חומוס פול טריילר: הביקורת

הלכתי לראות את הסרט מאוד פסימי. הטריילר נורא בעיניי. יש כאן, להבנתי, פרויקט עסקי גרידא, ללא גרם יצירתיות. רצון להביא צופים רבים ככל האפשר לקולנוע, על המשקל, והמרשם לכך: קומדיה. בווליום עצום. וכמה שיותר כוכבים. שחקנים אהובים שיביאו את הקהל. לא משנה על מה הסיפור, ומי, ומה. העיקר – קומדיה. והצלחה.

אז כן, הסרט הזה אכן מאוד לא טוב בעיניי. אבל גם לא כזה גרוע כמו שחשבתי. כי, להבנתי, אם מכניסים את הסרט הזה למקצה שיפורים בחדר עריכה, עם עורכת או עורך שישב עם פטיש 5 קילו על הראש של הבמאי והמפיקים, וירסן/ תרסן מאוד מאוד מאוד את הרצון שלהם לצעוק כדי לקבל פרסום והצלחה, אז אולי אפשר היה להציל את הסרט הזה.כי יש כאן, ברמה הכי פשוטה, קומדיית טעויות. זה בסדר גמור. החלפה תמימה של מכולות בנמל שולחת את הסחורה הלא נכונה לאנשים הלא נכונים. אז בדרך כלל, בקומדיות שכאלו, מדובר בהחלפה של A עם B. הסרט הזה חושב בגדול יותר (כי ככה. כמה שיותר צועק יותר טוב, הם חושבים), אז מוסיפים למשוואה גם מכולה C. החלפה משולשת. הבעיה היא ש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2022: 7 מונולוגים על זנות

איזה פספוס של סרט, בחיי.

היה יכול להיות כאן מסמך חשוב. משמעותי. מרגש. מטלטל. יצא משהו חלבי. מעניין, עם כמה דמויות שמסקרן אותי לשבת איתן לכוס קפה ולשמוע עוד, אבל היצירה הזאת, בגלל כמה בחירות קולנועיות לא נכונות להרגשתי, מפספסת אותי.לסרט הזה קוראים "7 מונולוגים על זנות". אני חשבתי שאני אראה 7 עדויות של נשים שהיו בזנות, או שהן עדיין בזנות. חשבתי שאני אראה אישה אחת יושבת מול המצלמה, מספרת את סיפורה, ואז עוד אישה, ועוד אחת. הסרט הזה נוקט בגישה אחרת – הוא מראיין 7 נשים במקביל. הסרט עורך סיפורים של 7 נשים במקביל, לא אחת אחרי השנייה. זאת גם הייתה יכולה להיות בחירה מעניינת, אם ה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2022: רבקה מיכאלי, מה קורה לי בזמן האחרון

קשה באמת להתנגד לסרט הזה. רבקהל'ה מיכאלי. היא פרפורמרית מלידה. מצלמה מול הפרצוף שלה – והיא כבר יודעת מה להגיד. איך להגיד. גם אם זה מהחיים – היא תמצא דרך להגיד את זה כך שזה יצבוט מעט בלב, וגם יעלה חיוך.

אבל הסרט הזה היה יכול להיות כל כך הרבה יותר. הוא לא. הוא נשאר ברמת ה"חביב". ואפילו זניח.

כי ההתחלה מבטיחה. רבקה מיכאלי מדברת על הפער בין ההרגשה שלה שכאן זה הבית, ובין חוסר היכולת של "כאן" להשלים עם זה שלשחקנית ולאשת התקשורת שכולם אוהבים יש דעות שלא כולם מסכימים איתן. איך היא מעזה להיות שמאלנית במקום שכזה? אז היא נוסעת לאמריקה, לפגוש את ילדיה שחיים שם.וכל הסרט הוא שם באמריקה. על מי מנוחות. מדי פעם יש להמשיך לקרוא

דוקאביב 2022: 40 צעדים

שפי פז אשמה. אבל לא בגלל מה שאתם חושבים.

"40 צעדים" מנסה לבדוק את המצב בבית ספר אחד בדרום תל אביב, שם, במרחק 40 צעדים אחד מהשני, נמצאים בית ספר דתי, ובית ספר שקולט לתוכו ילדי זרים, פליטים, וגם ישראלים. בתוך האקלים הלא מאוד מחבק את הזרים, איך מתקיים, אם בכלל, דו קיום של ילדים מרקעים שונים?ילדים הם ילדים. הם לא יודעים מה זה פוליטיקה, גזענות, שנאת זרים, ועוד כאלו מילים גדולות. ילדים יודעים אם אין מספיק אוכל במקרר, והם יודעים שהילד בכיתה הוא בצבע שחור. הם פותחים את עיניהם הגדולות, ומנסים ללמוד על העולם. הסרט "40 צעדים" מנסה ללמוד על המצב הלא מאוד פשוט בדרום תל אביב דרך עיניי הילדים.

והוא נכשל בזה. בגלל שפי פז.

אני דווקא מעריך את העובדה ששפי פז היא חלק אינטגרלי מהסרט הזה. הסרט הזה מביא את פז, ה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2022: סוד מוחלט בהחלט

זה מסוג הסרטים שלא נעים לכתוב עליהם דברים רעים.

ברור לי לחלוטין שהסרט הזה בא מאהבה.

ברור לי לחלוטין שיוצר הסרט מעריץ את גיבורו.

הרמה הטכנית של הסרט גבוהה. יש כאן שימוש אינטנסיבי באנימציה יפה ומלאת דמיון, והצילום יפהפה (לסרט הזה יש את שוט הפתיחה היפה ביותר שראיתי זה זמן רב. בסרט דוקומנטרי או עלילתי).ועם זאת, נדמה לי שהסרט הזה היה צריך חשיבה נוספת לפני עשייתו (או לפני עריכתו). חשיבה על להמשיך לקרוא

דוקאביב 2022: המצלמה של ד"ר מוריס

לא הבנתי את הסרט הזה

"המצלמה של ד"ר מוריס" הוא אוסף של צילומים של, ובכן, ד"ר מוריס. טיפוס בריטי שהחליט להתיישב דווקא באילת, ובמשך שנים הוא צילם.

אז הסרט הזה מורכב מהצילומים. של ד"ר מוריס. הום מוביז.

צריך לומר שהעבודה הטכנית של יוצרי הסרט הזה היא לא פחות ממדהימה. בסרט יש רק הום מוביז, אבל יוצרי הסרט עבדו על עיצוב פס קול והוספת מוסיקה בצורה כל כך מדויקת עד שאכן כל הצילומים קמים לתחייה. המקום שד"ר מוריס מצלם נדמה אולי ישן ומאז, אבל אני חי אותו באולם כאן ועכשיו. רחשים של מי ים, קולות של אנשים במסיבות, תינוק בוכה, ועוד כהנה וכהנה רעשי סביבה – הכול אורגני וחי מולי באולם הקולנוע.

אבל אני לא מבין את הסרט הזה.כל מיני דברים עוברים על המשפחה הזאת, אבל ה להמשיך לקרוא

דוקאביב 2022: טנטורה

קשה לכתוב על הסרט הזה. מצד אחד, מדובר במסמך פולמוסי מעצם קיומו, כזה שנועד לעורר ויכוח, נועד להרגיז, לעורר מהומות, לעורר מודעות. מצד שני, זה לא סרט טוב (לפחות לא לטעמי).

"טנטורה", לכאורה, בא לפתוח פצע ישן מאוד בציבוריות הישראלית: מסתבר שמלמדים אותנו בבתי הספר על גאוות היחידה של צה"ל, על מוסריותו של הצבא, על מלחמות אין ברירה שהיו כאן, ועל כך שהעם היהודי חזר אל אדמתו ונאלץ להגן עליה בדם בניו (מילת המפתח היא "להגן". לצבא הישראלי קוראים צבא ההגנה לישראל). מסתבר גם שבלהט המלחמה, היו גם חיילים ישראלים שנשרף להם פיוז בתוך ערפל המלחמה, והם שברו, ובזזו, ורצחו אנשים גם לא מתוך קרב מלחמתי, והם אנסו (או לפחות ניסו לאנוס), וסתם התאכזרו שלא לצורך לערבים שחיו בטנטורה.למעשה, הסרט הזה לא ממש מ להמשיך לקרוא

איפה אנה פרנק: הביקורת

תשע שנים עברו מאז סרטו הקודם של ארי פולמן, "כנס העתידנים". 14 שנים מאז "ואלס עם בשיר". לוקח זמן לעשות סרטים כאלו. הזמן הזה, מן הסתם, מחייב את האמן (פולמן, במקרה הזה) להכניס את כל כולו לתוך היצירה, אחרת למה בכלל לעשות את זה? ואכן, גם "איפה אנה פרנק", כמו סרטיו הקודמים, הוא יצירת אמנות שניכר בה דם ליבו של היוצר, ועם זאת, להרגשתי, הפעם היוצר כל כך היה מושקע בתהליך היצירה עד שהוא איבד קשר עין עם הסיבה המקורית לשמה הוא יצא למסע הארוך מאוד הזה שנקרא "איפה אנה פרנק".

לפני שצפיתי בסרט הזה, חשבתי שזה קצת מוזר שדווקא ארי פולמן עושה סרט שמנסה להכניס את הדור החדש, הדור של המאה ה-21, אל תוך הסיפור הישן הזה של השואה. הרי פולמן עצמו עשה לפני יותר מ-20 שנה סרט שנקרא Made in Israel, שלהבנתי הייתה יצירת אמנות שאומרת: או.קיי, שואה, למדנו, הבנו, Next. והנה פולמן בכל זאת מנסה למצוא דרכים חדשות לספר על אותה תקופה.הרי כולנו לומדים בבית הספר על השואה. החוויה שלי (ואני מניח של הרבה אחרים) היא בסופו של דבר של ניתוק. לומדים עובדות היסטוריות, קצת תמונות, קצת סרטים בשחור לבן, ויאללה, שיעור ספורט (אני הייתי תלמיד בבית ספר בשנות ה-80. לפני שהיה נהוג לשלוח תלמידים לטיולי אושוויץ. אני לא יודע עד כמה החוויה שלי הייתה שונה אם הייתי נוסע לפולין. עד היום לא הייתי בפולין). ארי פולמן מנסה לתת חיים לאנשים צעירים בתקופת מלחמה, לנסות להסביר לאנשים הצעירים של היום איך חיים רגילים לגמרי משתבשים בגלל הגבלות שונות שקורות בגלל כוחות פוליטיים שפועלים מעל הראש של כולנו, אבל בעצם חודרים חדירה גסה אל תוך החיים הפרטיים שלנו. בזה פולמן נכשל.

"איפה אנה פרנק" בעצם מספר על להמשיך לקרוא

מרחק הליכה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Saints Rest)

בסינמטק תל אביב מוקרן הסרט "מרחק הליכה" בהקרנות סמי-מסחריות. פספסתי את הסרט הזה כשהוקרן בפסטיבל ירושלים, והשלמתי אותו עכשיו.

הסרט הזה הוא סיפור משונה. מדובר בהפקה ישראלית, עם שחקניות ישראליות, אבל, בעצם, מדובר בסרט אמריקאי שמתרחש באמריקה ומדבר אנגלית (ברובו). גם הנושא אמריקאי, כי רק באמריקה יש מרחקים גדולים כל כך. הרי כאן, בישראל, אם את גדלה ברחובות, אבל מתחתנת עם מישהו מנתניה, ועוברת לגור בקיבוץ יקום, אין מצב שלא תראי את ההורים למשך תקופה ארוכה כי…החיים. בארה"ב, כנראה, זה אחרת. את גדלה במקום קטן, מכירה את הכול ואת כולם, אבל אז הולכת ללמוד בקולג', ואח"כ מפתחת קריירה, וגם משפחה, ואת ההורים רואים אולי פעם-פעמיים בשנה. כי המרחקים שם גדולים, ואי אפשר פשוט לקחת רכב ולהגיע ב-45 דקות.

ועל זה הסרט הזה, "מרחק הליכה". על התבגרות שמשמעותה לעשות דברים לבד, רחוק מההורים ומהמשפחה ומהמקום שבו גדלת. ויש כאן שחקניות מקסימות, ופשטות נהדרת.

ואני לא אוהב את הסרט הזה.אבל זה רק אני. כי אף אחד לא סיפר לי שהסרט הזה הוא בעצם מיוזיקל. ואני לא אוהב מיוזיקלס.

בשבילי סרט הוא סיפור שמסופר בקצב מסוים. ב"מרחק הליכה", כמו בכל מיוזיקל, כל כמה דקות יש שיר, והקצב נתקע. אמנם אני חייב להודות ש להמשיך לקרוא

אל תחכי לי: הביקורת

לפני בערך 8 שנים ראיתי סרט של במאי שלא הכרתי שנקרא דני רייספלד. מאוד אהבתי את "פנתר לבן". סרט שהיה לכאורה סרט בורקס נוסחתי הכניס אל תוך הצפוי הרבה מציאות מפחידה. מציאות של אלימות ושל גזענות.

8 שנים בערך לקח לרייספלד לעשות את הסרט השני. באתי אליו מלא ציפיה. אבל הפעם התאכזבתי. אני חושב שרייספלד הפעם טעה בשיקול הדעת. גם הפעם רייספלד מסתובב במילייה האלים, אבל מתוך חשיבה מסחרית, ומתוך רצון להגיע לקהל הצעיר, הוא מעדן מאוד את האלימות, עוטף אותה בהרבה צמר גפן. במקום להסתכל לאימה בלבן של העיניים, כמו שהוא עשה ב"פנתר לבן", הוא לוקח הרבה צעדים אחורה. וכך, למשל, בסצנת השיא בסוף הסרט, וגם בכמה סצנות במהלכו, רייספלד מפנה את המבט מהיריות. מצלם אותן מחוץ לבניין. הטעות העיקרית של רייספלד, לדעתי, היא לרכך את הסרט. הוא רוצה לשנות, להזהיר את קהל הצופים, ובעיקר את הנוער, מתוצאות האלימות. אבל איך אני אזהר ממשהו שאני לא רואה? ממשהו שאני לא מרגיש?

ועוד למשל: הפעם הוא מלהק לתפקידים הראשיים שני כוכבני נוער. אני בן 49. אני לא יודע מי זה טיילור מלכוב (אה, זאת בכלל בחורה?), ומי זה עומר חזן. אני מניח שאנשים שהגיל שלהם חצי משלי יודעים טוב מאוד מי הם האנשים האלו. לפי מה שראיתי ב"אל תחכי לי", הם אנשים יפים מדי, ושחקנים לא מאוד טובים. דוגמנים שתפקידם לשים את השם שלהם על פוסטר הסרט כדי למשוך קהל (ואני, מה אני יודע. אולי הקהל עוד יימשך), אבל אני לא מאמין לאף מילה שיוצאת להם מהפה. דמויות פלסטיק משחקות אהבת פלסטיק בסרט שאמור להיות קשוח אבל הופך גם הוא לפלסטיק.אבל לא הכול רע. יש ב"אל תחכי לי" גם להמשיך לקרוא