פרה אדומה: הביקורת

יש משהו קצת לא הוגן ב"פרה אדומה". כי נדמה לי שיש כאן תיאור מאוד כן של התאהבות ראשונה. אביגיל קובארי נפלאה בתפקיד הראשי של נערה שחווה התעוררות מינית, התרגשות חסרת מעצורים כשהיא פוגשת במישהי שמדליקה אותה. סיפור אהבה עצום רגשות, שמתואר בסרט ע"י המשחק חסר המנוח שלה, כמו גם בצילום הנהדר של בועז יהונתן יעקב, עם מצלמה שמוחזקת ביד רוב הזמן, והיד של הצלם כאן נושמת ביחד עם גיבורת הסרט את סערת הנפש.

ואז בא אותו סרט, אותו סיפור התאהבות מרגש ונפלא, ואז מגיע התירוץ לכל הסיפור הזה: הכל בסך הכל מרד נעורים. אין מה להתרגש. סך הכל נערה העוברת סוג של משבר אמונה, מרד בדמות האב. אין כאן קשר בכלל לאהבה, או אפילו למין. זה סתם מרד נעורים רגיל. ובכך, כל סיפור ההתאהבות המרגש הזה מוקטן לגודל חסר חשיבות. ויש בזה משהו לא הוגן, ואפילו קצת מכעיס.האקספוזיציה של הסרט מציבה את הגיבורה בתוך הסביבה שלה, והסביבה הזאת לא מנומקת עבורי. לא מוסברת מספיק. סיסמאות ימניות קיצוניות נזרקות לאוויר, ואין להן בסיס מספיק. "צריך לפעול באלימות", "עמונה לא תיפול שנית". זה נראה ונשמע כמעט מגוחך. הסביבה הזו של פנים לא מוכרים המדקלמות סיסמאות מחרידות מספקת בסיס רעוע להבנת המרד הזה.

היחיד שמחזיק את החלק הזה של הסרט בחיים הוא להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ליידי טיטי: הביקורת

על סרטים שממש לא אהבתי אני כותב פוסטים קצרצרים. אבל נתחיל במילה טובה. אחת.

מצאתי משהו טוב להגיד על הסרט הזה: הוא נראה טוב. מושקע. מצולם יפה. עטוף בעטיפה נוצצת.

מצאתי משהו טוב להגיד על הסרט הזה. רק משהו אחד.כי בתוך העטיפה המרשרשת הזאת יש סרט איום ונורא, ובעיקר חובבני להחריד. אסופת שחקנים נוראיים שמתנהלת בשטח כחבורה של נבוכים שלא ממש יודעים מה הם עושים (גם לירית בלבן הזכורה לטוב מ"הבורר" נפלה קורבן לזוועה הזאת). התסריט מבולבל ולא ממש להמשיך לקרוא

גאולה: הביקורת

מאוד אהבתי את הסרט הזה כשראיתי אותו בפעם הראשונה, אז כשהוא יצא למסכים באופן רשמי, הלכתי לראות אותו שוב. אם לומר את האמת, חלק מהקסם הנפלא שחוויתי בצפיה בו בפסטיבל ירושלים – חלק מזה פג. פתאום ראיתי כמה וכמה פגמים. ועדיין – זה סרט יפהפה, מרגש, חכם, ומאוד שווה צפיה.

כי אנחנו בסך הכל בני אדם. ומלאכת החיים קשה היא. יש לנו, לכל אחד מאיתנו, סט של אמונות ומנהגים, וביום-יום אנחנו משתדלים לפעול לפיהם. אבל החיים, הו החיים. הם לפעמים לוקחים אותנו למקומות לא צפויים (ללאה שבת היה שיר כזה פעם: רק החיים לוקחים אותי; החיים, נוהגים אותי). גיבור "גאולה" עבר הרבה בחיים שלו: הוא היה זמר בלהקת רוק מבטיחה, אבל משהו בסגנון החיים החילוני הפריע לו, אז הוא חזר בתשובה. ואז אשתו נפטרה ממחלה, והשאירה לו ילדה חמודה. עכשיו הילדה בת 6 וגם היא חולה. הטיפולים יקרים, והוא מתפרנס בדוחק מכמה עבודות. אז הוא מחויב לחזור אחורה כדי לקבץ את הלהקה מפעם לצורך איסוף כסף.וזה קל להיסחף בחיים. המוסיקה לוקחת אותך למקום רגשי, וזו גם נוסטלגיה, ואלו גם החברים. קל לשכוח למה עזבת את העולם הזה מלכתחילה. אבל השקר הזה שאתה עושה בעצמך מתגנב, חופר לאט, מתפוצץ ברגע מסוים. מישהו עושה משהו, ואתה מגלה את זה, ולא יכול יותר. "גאולה", בהובלתו של משה פולקנפליק הנהדר בהופעה מרוסנת, אוהבת, המגלה את העולם הגועש בתוכו, ועם זאת משתדלת לא להתפרץ, הסרט הזה מספר על אדם ש להמשיך לקרוא

לקראת 2019 בקולנוע הישראלי: סקירה

בימים אלו מוקרן בבתי הקולנוע "סיפור אחר", סרטו הנהדר והמאוד מצליח של אבי נשר, ובעוד יומיים אמור לעלות על המסכים "גאולה", הסרט המאוד מרגש של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב. שני הסרטים האלו יכולים כמעט להשכיח את העובדה שעברנו כאן בשנתיים האחרונות תקופה בינונית מאוד של קולנוע ישראלי. תקופה שבה גם אם היו סרטים לא רעים בכלל, רובם לא הצליחו ליצור קשר אמיתי עם הקהל הישראלי.

והנה הגיע חודש דצמבר, ועימו המבט השנתי שאני שולח אל השנה הבאה. והפעם המבט הזה הוא מבטיח ומסקרן באופן מיוחד. הפרויקטים שנמצאים כעת בחדרי העריכה, הסרטים שממתינים לחשיפה לקהל הרחב ב-2019 בפסטיבלים שונים (בינלאומיים ו/או ישראלים) ובקופות בהקרנות מסחריות רגילות – הפרויקטים הישראלים של 2019 נדמים ככאלו שישלחו את הקולנוע הישראלי לעוד ועוד שיאים שהוא עדיין לא ראה. כאלו שימשיכו את הרנסנס שהקולנוע הישראלי חווה במאה ה-21, וגם כאלו שיפתחו לו דלתות חדשות. יש כאן סרטים שעל הנייר ימשיכו לספר את הסיפור הישראלי בעברית, וגם כמה פרויקטים בינלאומיים שאולי יצליחו להיכנס סוף סוף להיכנס למיין-סטרים האמריקאי והכל עולמי (בעבר חשבתי שהגרסה האמריקאית של "החוב" תעשה את זה. ואז היתה לנו ציפיה מהפרויקט הישראלי של נטלי פורטמן. ואז חשבנו ש"נורמן" של יוסף סידר יקבל את תשומת הלב הזאת. כולם היו נחמדים כאלו. השנה יש לנו סיכוי לפריצת דרך אמיתית).

אז הנה סקירה של הפרויקטים הישראלים המסקרנים של שנת 2019:

מאמי – קרן ידעיה

עיירה בדרום, יום שלישי בערב/ פעמיים כי טוב במתנ"ס מתחתנים/ הסמל, ניסים מלכה, חייל מילואים/ ומאמי ביתם של השכנים

2019 תהיה שנה של בחירות. במוקדם. או במאוחר. או במוקדם. ו"מאמי" הוא פרויקט פוליטי. בוטה. זעקה מחרישת אוזניים שמגיעה במכונת זמן מאמצע שנות ה-80 ומגלה שהכל כאן השתפר לרעה. באמצע שנות ה-80 רצה אופרת הרוק "מאמי" בהובלת אהוד בנאי, יוסי אלפנט ז"ל, ולהקת הפליטים, על במות תל אביב בהצלחת קאלט מרשימה, כשזעקת מערכת היחסים בין הפלסטינים ליהודים על המטר וחצי הרבועים שיש לנו כאן מטלטלת את כל מי שראה אותה. בשנת 2019 הווליום של הויכוחים יהיה גבוה הרבה יותר (בשנות ה-80 לא היה אינטרנט), ולתוך האקטואליה הזאת ישפך שמן מתסיס מאוד למדורה – עיבוד מחודש של "מאמי".

סיפורה של מאמי, נערה מה להמשיך לקרוא

סנאפשוט: הביקורת

את הסרט הזה ראיתי לפני שנתיים. משום מה הוא יוצא עכשיו למסכים. לא התגעגעתי. כי זה סרט של דורון ערן. ובאתי לסרט הזה עם ציפיות נמוכות. ממש נמוכות. את הסרט הקודם של דורון ערן ממש לא אהבתי, ולהבנתי, זה היה הטוב בסרטיו. אז לא ממש התלהבתי לראות את סרטו החדש. ואז התחיל הסרט. במהלך כל השליש הראשון של "סנאפשוט" אני יושב וחושב: הממ…זה לא משהו, הסרט הזה (כצפוי), אבל זה גם הרבה פחות נורא ממה שחשבתי שיהיה. כי מדובר, בכלל, בסוג של קומדיה רומנטית. לא מוצלחת במיוחד (התסריט מאוד מקרטע, הדיאלוגים לא אמינים, הוויס-אובר מיותר וכתוב לא טוב, האינטראקציה בין גיבורת הסרט לבין החברה שלה מסכנה, ועוד כהנה וכהנה טענות), אבל משהו באוירה הקלילה מונע ממני לשנוא את הסרט. יש כאן כאילו סט-אפ קלאסי של קומדיה רומנטית על בחורה שמקבלת רגלים קרות ממש לפני החתונה.

אבל אחרי השליש הראשון של הסרט נזכר דורון ערן הבמאי שהסיבה היחידה שהוא עושה סרטים היא כדי לדבר על נושאים "חשובים". ממש "חשובים" (הסרט הקודם היה על היחס לקהילה הגאה. לפני זה הוא עשה סרט על מילת נשים. אתם יודעים. נושאים חשובים). קומדיות רומנטיות זה ללפלפים. ואז להמשיך לקרוא

פיניטה לה קומדיה: הביקורת

בסינמטק תל אביב מוקרן בהקרנות ספורדיות החודש סרט משונה, משעשע, חביב, אבל גם חסר משקל, שנקרא "פיניטה לה קומדיה". באחד התפקידים הראשיים: אסי דיין. ז"ל.

יש לי 2 דברים עיקריים להגיד על "פיניטה לה קומדיה". אחד טוב, השני פחות טוב.

אחד: מדובר פשוט מאוד בסרט קומי מאוד מצחיק. ממש. אוירה לא מחייבת של כיף כנראה שלטה על הסט, וזה לגמרי עובר מסך. אנשים שבאו כדי להנות. וזה אחלה. וסבבה.

השני: מדובר בסרט שכנראה מכוון לברנז'ה. בדיחה פנימית של אנשי קולנוע. כל מי שמחוץ למעגל עולם הקולנוע נראה לי שיסתכל על הסרט הזה בהשתוממות לא ברורה.

כי בגדול, "פיניטה לה קומדיה" מנסה לדבר על אחורי הקלעים של עשיית אמנות. הסרט הזה מנסה לאוורר קצת את ה להמשיך לקרוא

מקוללים: הביקורת

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. היה נדמה לי שזה פרויקט ביניים של יבגני רומן בין סרטו הקודם המעניין ("האיש שבקיר") לבין סרטו המסקרן הבא (סרט על מדבבי סרטים לשעבר מברה"מ). ובכלל, היה נדמה לי שמדובר בסוג של נסיון ז'אנרי לא מחייב, נסיון לעשות סרט אימה בכלים קולנועיים צנועים. מאוד רציתי לאהוב את היצירה של הבמאי החביב והכשרוני הזה. אבל לטעמי, למרות הכווונות הטובות, "מקוללים" הוא סרט מאוד לא מפוקס, ודי לוקה בחסר.

כי כבר כשהסרט מתחיל, הוא מציג את מה שנקרא מ.ש.ל. (מה שצריך להוכיח): צה"ל (ובהתאמה – מדינת ישראל כולה) הם גופים יהירים, מלאים מעצמם, בוטים, חסרי רגישות לאחר (ובעיקר למיעוטים מוחלשים – כבר בסצינה הראשונה אחד מגיבורי הסרט משתין ליד בניין בדואי נטוש), וכל המידות הרעות האלו יובילו בסופו של דבר את עם ישראל להפנות את האלימות הטבועה בתוכו לא רק החוצה, אלא פנימה, להרוג אחד את השני כאן בתוכנו.

תזה מעניינת. עכשיו צריך ל להמשיך לקרוא