3 סיפורי ערבה: הביקורת

קולנוע לב מציג על מסכיו פרויקט לא שכיח המאגד אליו 3 סרטים ישראלים קצרים. המשותף לסרטים האלו הוא מקום ההתרחשות – המדבר, הערבה. מלבד זאת, שלושתם מאוד שונים אחד מהשני – אחד חביב, אחר מבריק, והשלישי תמוה. אורכם הכללי של שלושת הסרטים הוא כ-50 דקות, ומחיר הכרטיס הוא רק 10 ש"ח. שווה. לגמרי שווה.

ב-"3 סיפורי ערבה" יש שלושה סיפורים. בערבה. 3 סרטים קצרים:

הסיפור הראשון, "בדרך חזרה", נראה כמו מ להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הלומים: הביקורת

טוב, זה סרט מכובד. וזהו.

אני חושב שהבעיה של הסרט הזה מקורה בכותרות הסיום. שם מתגלה ש"הלומים" הוא בעצם סרט תעמולה. סרט שבכוונתו להעלות מודעות ציבורית לתופעת הלומי הקרב בישראל ובעולם. אז במאי הסרט כנראה יצא מתוך הרצון הזה, ושרבט סיפור מסוים על הלום קרב שכזה. וכך יוצא שחווית הצפיה שלי מגיעה מהכללי אל הפרטי (כלומר: מהנושא הגדול אל הסיפור של גיבור הסרט) במקום מהפרטי אל הכללי (כלומר: הבנת מה שעובר על גיבור הסרט משליכה על כל שאר האנשים שעוברים דברים דומים).

כי גיבור הסרט הוא הלום קרב. זה מה שאני יודע עליו. אני לא ממש מבין מה עובר עליו. התסריט של "הלומים" לא יורד לפרטים. הסצינה הראשונה בסרט, היא סצינת הלחימה, אין בה מספיק פרטים. אני לא ממש מבין מה בדיוק מפריע לו. מה היה בו, באותו קרב, שהלם בו כל כך. כי הסצינה עוצרת בדיוק במקום שבו הוא מקבל הלם, ואני לא מקבל הסבר, רגשי או אחר, למה בדיוק הולם בו. מה בדיוק יחזור אח"כ לרדוף אחריו. מה הספיציפיות של הדמות הזו (אני אמנם לא מומחה, אבל להבנתי הלומי קרב לרוב אמנם סובלים מסימפטומים דומים, אבל כל אחד חווה את המחלה הזו בצורה אינדיבידואלית קצת שונה, המבוססת על חוויותיו המדויקות מהמלחמה. אין את זה ב"הלומים").

אז מה שיוצא מזה הוא ש להמשיך לקרוא

רוח חדשה: הביקורת

לבמאי של "רוח חדשה" קוראים דורון ערן. ואני כבר למדתי לצפות למעט מאוד מדורון ערן. הוא לא במאי עדין במיוחד, והוא יוצר קולנוע סנסציוני, שאמנם מקפיד לטפל בסוגיות חברתיות חשובות, אבל עושה את זה עם עדינות של פיל בחנות חרסינה, ללא ניואנסים. אז מהבחינה הזאת, "רוח חדשה" הוא דווקא שיפור יחסי בהשוואה לשאר סרטי דורון ערן (מאלו שראיתי, לפחות). ברוב דקותיו של הסרט הזה ערן מצליח לשמור על איפוק, ואפילו על הדרכת שחקנים ראויה, והדבר ניכר בעיקר בכימיה בין השחקנים, ומדובר כאן בקאסט לא קטן שמתמסר לסיפור הזה. גם העבודה של ערן עם מוסיקה, נקודת תורפה בולטת בסרטיו האחרים, כאן ממותנת לאפקט סביר שבעיקר נמנע מללחוץ על הרגש בכוח.

אבל שלא תטעו: עדיין מדובר בסרט לא טוב לטעמי. כי הסרט הזה להמשיך לקרוא

האופה מברלין: הביקורת

…אז אתה לבד..

…לא, אני לא לבד. יש לי את העבודה שלי, את האהבה שלי לאפיה ולעוגות, ויש לי אותך. פעם בחודש, בערך…

"האופה מברלין" הוא מסוג הסרטים שאחרי צפייה בהם נאנחים, ואומרים משהו כמו: אח, כבר לא עושים סרטים כאלו יותר…

וזה בגלל שהעולם שבו אנחנו חיים היום הוא ברובו גס רוח, קולני, המוני, בוטה. כל מה ש"האופה מברלין" לא.

"האופה מברלין" יודע לספר על תשוקות עמוקות, רגשות סוערים, אהבות גדולות, עצב אינסופי על מות אהוב – אבל הכל באיפוק, בטעם, בנימוס. ואיכשהו, אופיר ראול גרייזר הבמאי יודע ל להמשיך לקרוא

לקראת 2018 בקולנוע הישראלי: סקירה

אמצע דצמבר. עוד מעט סיכומי שנה. בינתיים, כמו בכל סוף שנה, אני מנסה לפתוח חלון אל הסרטים הישראלים של השנה הבאה. לנסות לאמוד אלו סרטים יעמדו במוקד תשומת הלב בשנה הקרובה, לפחות מהצד הישראלי.

צריך לומר: שנת 2017 היתה שנה יחסית מאכזבת. קצת מוזר לומר את זה על שנה שבה יצא סרט שעוד יכול להביא לישראל את האוסקר (או לפחות להיות מועמד), אבל למרות שהיו לא מעט סרטים מעניינים ואפילו לא רעים בכלל, לא היה השנה אף סרט שהדהים אותי, שסחף אותי, שריגש אותי כל כך עד שהוא הפך לבלתי נשכח. גם הקהל לא התחבר ברובו לסרטים, ורק סרט ישראלי אחד הפך השנה ללהיט גדול (ודווקא הפחות טוב מכולם לטעמי).

לפני שהתחלתי לחפש חומר לפוסט הזה ידעתי רק על שני סרטים ישראלים מעניינים שנמצאים בעריכה, כך שבהתחלה חשבתי שגם שנת 2018 תמשיך איזושהי מגמה מדאיגה של ירידה באיכות של הקולנוע הישראלי, אבל עם העמקת החיפוש (באינטרנט, ודרך שליחת כמה מיילים לאנשים מסוימים) גיליתי ששנת 2018 עומדת להיות (לפחות בפוטנציה) שנה קולנועית מרתקת, ויכול להיות שיהיו בה כמה סרטים מרגשים ומאוד מעניינים. הנה כמה מהפרויקטים המסקרנים שנמצאים כרגע בשלבים שונים של עריכה, ואמורים להיחשף בשנה הקרובה:

הנשף-טל גרניט ושרון מימון

נכון לעכשיו, הפרויקט הישראלי שהכי מסקרן אותי ב-2018. סרטם הקודם של גרניט ומימון היה להמשיך לקרוא

פיגומים: הביקורת

תהיה פחות קוצים

השבוע ראיתי את "פיגומים" בפעם השניה (זה מה שכתבתי עליו אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותו). לא בגלל שאני חושב שזאת כזאת יצירת מופת, אלא בגלל שאני זכרתי שאהבתי את הסרט, אבל בעיקר זכרתי שרוב הדברים שיש לי להגיד עליו הם דווקא מהצד היותר ביקורתי. שזה בעיקר מוזר ולא ברור. הרי אם אהבתי, אני צריך לנסות להסביר למה אהבתי, מה היה בו שכל כך נשאר בזכרון, למה מבקרי קולנוע אחרים משתפכים עליו, וכיוב'.

גם אחרי צפיה שניה, עדיין קשה לי לנסח מה יש בסרט הזה. הוא יפה ומרתק, אין לי ספק. בצפיה שניה אהבתי אותו יותר מבראשונה. ועדיין, יש בו משהו שמציק לי.

יש ב"פיגומים" מתח קבוע בין ה להמשיך לקרוא

הדרך לאן: הביקורת

יש סרטים שאין הרבה מה להגיד עליהם. "הדרך לאן" הוא כזה. זה לא ש"הדרך לאן" הוא סרט רע, רק שהוא…תמוה. לא ממש ברור. אז ממש בקצרה:

סצינה ראשונה. יפו 1948. משפחה ערבית המכונסת סביב מיטת הסבתא מגורשת מביתה ע"י היהודים. אה, אז זה סרט פוליטי?

את הערבים לא נראה עד הסצינה האחרונה.

כל שאר הסרט דן ב להמשיך לקרוא