עכביש ברשת: הביקורת

אני חושב שכדי להבין למה "עכביש ברשת" הוא סרט לא טוב, לא מותח, ולא מרגש באף רגע שלו, כדי להבין למה זה קרה, צריך להגיע עד לסצינה האחרונה שלו. אני מתכוון לסצינה הממש אחרונה. זאת שמגיעה אחרי הסוף. זאת שהרגשתי שהיא כמו אפילוג לא נחוץ. הסצינה הזאת היא סצינה של חיסול. הסרט היה חי טוב מאוד גם בלעדיה ("חי טוב מאוד" זה רק ביטוי. הסרט הזה לא ממש חי טוב). למראה הסצינה הזאת רק חשבתי: למה היא קיימת בסרט בכלל? יש כאן איזושהי שמחה לא נחוצה לאיד. איזשהו צמא מרתיע לדם.

לכאורה, זהו סרט פטריוטי. סרט על המוסד, על סוכני מוסד, על כך שהם ישמרו על בטחון ישראל בכל מחיר, בלה בלה בלה. זה בדיוק מה שלא עובד בסרט. גם בסרטי האקשן הכי מטופשים של סטאלון וחבריו יש תמיד סיבה מאוד רגשית לצאת למסע הרג. "חטפו לי את הבת, אז אני יוצא להציל אותה!". משהו כזה. כאן, ב"עכביש ברשת", יש איזשהו ברבור על כך שהסורים משתמשים בנשק כימי, ואנחנו יוצאים, שירות הבטחון הישראלי העשוי ללא חת, יוצאים לדרך כדי למנוע את זה. אין כאן שום מימד אישי שמפעיל את העלילה.

זה מאוד מפתיע שהאדם שסרטו הטוב והיפה ביותר היה "הכלה הסורית" עושה עכשיו סרט שבו לסורים אין פנים ושמות. הסורים הם האיש הרע. יש אינסרט אחד של ראיון עם בשאר אל אסד, ויש עוד סורי אחד, בגילומו של מכרם חורי (שהוא הסורי היחיד בסרט, ורק בגלל שהוא בעצם מרגל לטובתנו, הישראלים הצודקים). וגם הסורי הזה נעלם מהר מאוד מהסרט. כך שכל המסע הזה לגילוי הקשר בין יצרני כימיקלים אירופאים לבין השלטון הסורי אין לו שום מניע אישי, אלא פטריוטי. ובמרכזו עומד איש שאינו מדבר עברית בכלל.

שחקן בריטי זוכה אוסקר שמגלם סוכן מוסד ישראלי. בן קינגסלי מאוד משתדל, אבל זה להמשיך לקרוא

הסוסיתא של הרצל: הביקורת

איזה בלגן, הסרט הזה.

באחת הסצינות בסרט נשאלת בכיתה השאלה: מהי ציונות. אחת התשובות של התלמידים משדרות היא: להישאר בשדרות, ולא לעזוב. למרות הקסאמים. למרות החיים הקשים. כמה אירוני, ובעיקר עצוב, שהסרט הזה בורח משדרות בעצמו. הרי אוולין הגואל, שמשחקת כאן גרסה גרוטסקית של מירי רגב, הקומיסרית לענייני תרבות, מצנזרת את כל מה שלא מראה את החיים בשדרות מצידם היפה, והיא מסמלת את חלק גדול מהרעות החולות של הסרט הבעייתי הזה.כי לכאורה יש כאן סרט על מורה לקולנוע מתל אביב שמגיע לשדרות והלב שלו נשבה בחיי הנוער הקשים במקום קשה. עוד "מוטלים בספק" אחד. וגם אם היו לי בעיות עם הסרט ההוא עם רן דנקר, ב"מוטלים בספק" היה הרבה יותר אמת ואותנטיות מאשר בבדיחה העצובה הזו שנקראת "הסוסיתא של הרצל". כי, בסופו של דבר, הסרט הזה מבקש ללמד אותנו על ציונות. רק שהוא יורה כדורי סרק, ולא פוגע.

כי בניית הדרמה כאן חסרת כשרון מינימלי, וחסרת כל אפקטיביות. לכאורה, הסרט באמת מנסה ללמד אותי על החיים הקשים בשדרות. אבל כל נסיון ל להמשיך לקרוא

לקראת 2020 בקולנוע הישראלי: סקירה

כבכל שנה, אני מנסה להסתכל קצת קדימה, אל הסרטים הישראלים שנמצאים עכשיו בחדר עריכה, ואמורים להיחשף לקהל הרחב בשנה הבאה. אני צריך לומר שהפעם התחקיר לקראת הפוסט הזה היה קצת יותר קשה מהרגיל, כי היה נדמה לי שמלבד שניים-שלושה פרויקטים, שאר הסרטים בתהליך עבודה שנתקלתי בהם נדמים לי או לא מאוד מעניינים, או כאלו שנמצאים ברגרסיה לקולנוע הישראלי של שנות ה-80, שם המבט על הסכסוך הפוליטי בינינו לבין הפלסטינים היה קצת חד מימדי מדי. מה גם שיש כמה סרטים שהזכרתי בסקירות קודמות ומתעכבים יותר מהצפוי, כמו "בתולים" של מאור זגורי, ו"אסיה" של רותי פרי-בר (שניהם מאוד מסקרנים אותי, אבל גם כבר מתחילים להדאיג אותי בעיכוב הקצת ארוך מדי שלהם). כמו-כן, אני צריך להזכיר שעל המדף עדיין עומדים כמה סרטים שכבר נחשפו לקהל הרחב בהקרנות ספורדיות, ועדיין מחכים להפצה רחבה, כמו "מאמי" המצוין של קרן ידעיה, "קולות רקע" היפהפה של יבגני רומן, ו"היום שאחרי לכתי" המרגש של נמרוד אלדר. כך שהמבט שלי הפעם הוא אולי במודע לטווח קצת יותר ארוך, אבל עם קצת חשש.

כי כן, יש כמה סרטים מעניינים על הפרק, אבל הם מעטים מדי, ומכיוון שנדמה לי שסצינת הפסטיבלים העולמית קצת התעייפה מהקולנוע הישראלי, ההצלחה הקופתית הבאה מוטלת בספק.

ובכל זאת, אלו הם הפרויקטים המסקרנים של הקולנוע הישראלי ב-2020:

טליה לביא – נפש פתלתלה

6 שנים אחרי ה להמשיך לקרוא

המלחינה

בסינמטק תל אביב מוקרן החודש "המלחינה". לא ממש ברור למה. "המלחינה" היה חלק מתחרות האופיר בשנה שעברה (2018), והוא נשאר על המדף מאז ועד היום. עדיף היה להשאיר אותו שם, כי מדובר בסוג הסרטים שאין הרבה מה לכתוב עליהם פשוט מפני שהם כל כך רעים עד שכבר לא נעים להתחרע עליהם.אני מניח שבהתחלה היה דווקא רעיון מדליק: לעשות להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: נלסון

לקראת סוף השנה שעברה חיפשתי חומר לפרויקט השנתי שלי על הסרטים הישראלים המסקרנים של השנה הבאה. נתקלתי גם בחומר על הסרט הזה, "נלסון". בפוסט שפרסמתי כתבתי על "נלסון":

הסיפור שאפתני מאוד, והקאסט מלא בשחקנים מאוקראינה ומרומניה, בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית עצומת מימדים, שיכולה להיות מרשימה מאוד, או מגוחכת ומביכה מאוד.

לצערי, האפשרות השניה היא שהכריעה בסוף.כי עברה כבר קרוב לשנה מאז שהפוסט הזה פורסם. והסרט הזה לא הופיע באף פסטיבל, ואף נעדר מתחרות האופיר. וגם כאן, בפסטיבל חיפה, הוא מוקרן מחוץ לתחרות ולא כחלק מהתחרות הרשמית. הכל היה מוכן לאכזבה, ובכל זאת הלכתי לראות. ואכן, הסרט הזה כנראה היה מאוד לואו-באדג'ט, ולסרט שמנסה לספר סיפור מקיף יבשות מדובר במכת מוות.

ואז, כשאתה מתמודד עם קשיים, או שאתה מכיר בחולשות שלך ומנצל אותן לטובתך, או שאתה מנסה לעשות את הסרט שלך בכל זאת ולמרות הכל. וזה לא הולך. כי אם אין כסף, אז אין כסף. גרין סקרין או טיפול טכני מסיבי בויזואליה לא יציל אותך (בהתחלת הסרט זה ברור שהתמונה עברה עיבוד צבע הסטרי, ושלא מדובר באיזושהי פנטסיה ריאליסטית למרות ההצהרה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי). התסריט מלא ב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: קולות רקע

אז למה עליתם לישראל? למה בכלל עשיתם את המהלך הכל כך קיצוני הזה? למה עקרתם את עצמכם מכל מה שמוכר, שנוח לכם? מהשפה, מהסביבה, ממזג האויר, מהמוכר במכולת שכבר מכיר אתכם? ואם כבר החיים שלכם באמת כבר הפכו בלתי נסבלים, והייתם חייבים לעזוב, למה לישראל? למה לא ל…דנמרקשבדיהאמריקה? מה זה, ציונות? אמונה יוקדת באלהים, ביהדות, בארץ הקודש?

"קולות רקע", סרטו היפה של יבגני רומן, מתחיל בדיוק כאן. על כבש המטוס מצטלמים להם 2 עולים חדשים. גיבורי הסרט. בעצם, הוא מצלם אותה. הוא – אידאליסט, חולמני, מאמין. היא – פרגמטיסטית, מעשית. שניהם שקטים. שניהם אנשים כבר לא צעירים. אולי כבר קצת עייפים. אבל חייבים לעשות את הצעד הזה. לעלות לישראל. מאות אלפים עושים את אותו הדבר, אז גם אנחנו.וזה לא שהם לבד. כמעט כל הסרט הישראלי הזה מדבר רוסית. יש הרבה דוברי רוסית בישראל. הם, איכשהו, מצליחים לתקשר ביום יום הישראלי עם הרוסית שלהם (פלוס קצת עברית שבורה). אבל מה עושים עכשיו? איך באמת בונים חיים חדשים לגמרי? ולמה?

"קולות רקע" מספר סיפור יפהפה ששואל את השאלה הזאת. מה יש לנו בחיים האלו אם לא אידאליזם, איזושהי אמונה, דרך, שמדריכה אותנו, את מעשינו, ומצד שני, עד כמה אנחנו יכולים לדבוק באותה אמונה, אותה דרך, בחיינו היומיומיים, כשהצורך שלנו להתפרנס בעצמנו, להרוויח כסף כדי לשלם שכר דירה, על אוכל שאנחנו קונים, וכן, גם על אוכל לנשמה (גם כרטיס לקולנוע עולה כסף) – הצורך הזה מחייב אותנו לפשרות שאנחנו לא תמיד שמחים בהן.

וכך ולדימיר פרידמן ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: בוכרא פי אל מישמיש

איזה פספוס.

מסתבר שפעם, לפני כמעט 80 שנה, נולדה במצרים דמות אנימציה מפורסמת מאוד. פוליטיקה ומריבות בינאישיות קברו את הדמות הזאת, וכמעט העלימו אותה מהזכרון ההסטורי. הסרט הזה בא לעשות צדק עם האנשים שיצרו את מישמיש אפנדי, סוג של מיקי מאוס בערבית.

אז זה מתחיל עם צאצאי האחים פרנקל, יוצרי המישמיש הזה. הם מבקשים לשחזר גלגלי פילם ישנים. ולתוך מכתב המגולל את סיפורם ערוכים מפגשים משפחתיים, העלאת זכרונות, ראיונות עם חוקרי תרבות ערבית וחוקרי הסטוריית האנימציה בפרט, ואנימציה בעולם הערבי בכלל.

והכל משובץ באינספור רגעים של סרטי מישמיש אפנדי משוחזרים. וזאת הבעיה שלי עם הסרט. הרי כששומעים "סרטים מצוירים", הקונוטציה היא בדרך כלל סרטי ילדים. משהו חמוד ומשעשע. מצחיק. אבל הסרט הזה בא לספר סיפור רציני, והוא נכנע פעם אחר פעם ל"איזה חמוווד".כי הנה, יש שלושה אחים שיוצרים בשלושים אצבעות ידיהם סרטי אנימציה במצרים של שנות ה-30. הם לאט לאט זוכים ל להמשיך לקרוא