פרסי אופיר 2020: המועמדים

ברוכים הבאים לרשימת המועמדים לפרסי האופיר לשנת 2020, או, ליתר דיוק, לתחרות לתואר: הסרט היציג של מדינת ישראל לאוסקר.

כי השנה הדיסוננס בין בחירת הסרט הטוב לבין בחירת הסרט היציג לאוסקר נחשף במלואו: בתי הקולנוע בישראל סגורים כבר למעלה משישה חודשים. אין הקרנות של סרטים בכלל. בתחרות של השנה משתתפים 23 סרטים. רק 7 הופצו לקהל הרחב (ויש עוד כמה, חלקם טובים מאוד, שמחכים להפצה עוד מהתחרות של השנה שעברה). לתחרות השנה ניגשו 26 סרטים. שלושה פרשו מהתחרות בדרך, כולל הסרט המסקרן מכולם, "אחד בלב" של טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש"). גם החדש של ערן קולירין ("ביקור התזמורת") פרש. לאיתן פוקס ("יוסי וג'אגר") יש סרט חדש השנה. הוא בכלל לא ניגש לתחרות.

אז מה שנשאר היא תחרות בין סרטים שמקווים לקצת יחסי ציבור כתוצאה מזכייה פוטנציאלית, כדי שאנשים יבואו לראות אותם בבתי קולנוע שעדיין סגורים, ואין צפי לפתיחתם. ובאותו עניין:

לפי תקנון האקדמיה האמריקאית, על הסרט המייצג כל מדינה להיות מופץ מסחרית לקהל הרחב עד לתאריך 31 בדצמבר. האם בתי הקולנוע בישראל יפתחו עד אז?

יש סייג אחד לחוק הזה בתקנון האמריקאי: אם הסרט היה אמור להיות מופץ, ואז קיבל הפצה דיגיטלית כי בתי הקולנוע נסגרו, אז הוא יהיה כשיר. כלומר, הפצה דיגיטלית (VOD) יכולה לכאורה להכשיר את הסרט לייצוג המדינה באוסקר. אבל האקדמיה הישראלית תצטרך לספק לאמריקאים מסמכים שהסרט אכן היה מתוכנן להיות מופץ בהפצה רגילה, ואז הופץ דיגיטלית. בתקנון האמריקאי כתוב בפירוש:

Provide to The Academy documentation (original document(s) and an English translation) of government mandated theater/cinema closure dates, previously planned theatrical release and steaming distribution or video on demand agreements

כמו כן, התקנון האמריקאי מציין בפירוש שהקרנה בפסטיבל כלשהו לא הופכת את הסרט לכשיר לייצג את המדינה, אלא רק הקרנה מסחרית רגילה.

סייג נוסף שהאקדמיה האמריקאית מציינת לחוק הזה: הסרט יכול להיות מופץ מסחרית גם בכל מדינה אחרת (שהיא לא ארצות-הברית), אבל מי יפיץ עכשיו סרט ישראלי, ויהיה הטוב ביותר, כשבתי הקולנוע ברוב מדינות העולם פתוחים באופן מוגבל, ואפילו הסרט המסקרן ביותר בעולם השנה (Tenet) עושה עסקים מוגבלים, או לפחות כאלו שרחוקים מאוד ממה שהיה צפוי.

כלומר, אלא אם הסרט הזוכה השנה יהיה אחד מה-7 שכבר הופצו ("אלוהי הפסנתר", "המוסד", "המחשמלים", "המתים של יפו", "הרפתקה בשחקים", "מחילה", ו"עכביש ברשת"), האקדמיה הישראלית צריכה לקוות ולעשות אולי אפילו טקסי וודו שונים ומשונים כדי שבתי הקולנוע בישראל יפתחו לקהל הרחב לפני 31 בדצמבר. (אה, רגע: כדי להיות כשיר לייצג אותנו באוסקר, הסרט צריך להיות מופץ אחרי ה-1 באוקטובר 2019. "המוסד" הופץ ביוני בשנה שעברה. "הרפתקה בשחקים" הופץ ביולי 2019. "מחילה" הופץ בספטמבר 2019. הם לא כשירים לייצג את המדינה באוסקר). (ואה, עוד רגע: "עכביש ברשת" דובר ברובו אנגלית. גם הוא לא כשיר). אני אמנם מעריך את האקדמיה שמתעקשת על טקס לקולנוע גם בימי משבר (ואני ממשיך לסקור בבלוג שלי את טקסי האקדמיות בחו"ל מאותה סיבה), אבל, שלא כמו בחו"ל, אם התחרות היא בין סרטים שכמעט אף אחד לא ראה, ואין יודע מתי נראה, אז התחרות היא רק כדי לשלוח איזשהו סרט לאוסקר, איזושהי תקווה חלושה לפרס חמקמק, ובלי קשר בכלל לאנשים החשובים באמת: הקהל הישראלי רוכש הכרטיסים.

אני צריך לומר שמבחינה אישית, השנה, לראשונה זה לפחות 15 שנה, לא פקדתי את הקרנות האקדמיה. אני לא חבר אקדמיה (מעולם לא הייתי), וההקרנות השנה היו מצומצות בגלל הקורונה, ולא יכולתי להידחף כמו שאני עושה כל שנה (מה גם שלא יכולתי לקבל הרשאה לצפייה דיגיטלית, כי אני לא חבר אקדמיה). כך שיוצא שמתוך 23 הסרטים שבתחרות, ראיתי רק 9 (אלו שהופצו ברובם, ועוד כמה בפסטיבלים). הסרטים המסקרנים מכולם לגבי מבין אלו שבתחרות הם "הנה אנחנו" של ניר ברגמן, ו"אסיה" של רותי פרי-בר (למרות שגם אני מודה שאם בתי הקולנוע נפתחים מחר, הסרט שאני הכי ארצה לראות, גם אם הוא לא סרט איכות, הוא "לשחרר את שולי". אחרי יותר מחצי שנה בבית, אני רוצה לראות קומדיה עם שלישיית "מה קשור". אח"כ אני אראה את הסיפור על אבא ובן אוטיסט, או על אמא שעוזרת לבת שלה שחולה במחלה סופנית).

ואחרי כל זה, אני עדיין מתעניין בקולנוע ישראלי. קולנוע. זה שרואים בקולנוע. אז בתי הקולנוע עדיין סגורים, אבל המועמדויות לסרטים שאולי יוצגו באולמות ובהיכלים מתישהו מתפרסמות היום, והנה הן:

להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2020: התחלה (בערך)

אתר האינטרנט של האקדמיה הישראלית לקולנוע התעדכן היום עם רשימת הסרטים בתחרות פרסי אופיר לשנת 2020. כמו כן, לרשימה צורף מכתב מאת אסף אמיר, יו"ר האקדמיה, ומאת נעמי מיכאלי, מנכ"לית האקדמיה.

במכתב הם מציינים שהם אמנם מבינים שהמצב עדיין לא ברור, ושהמחשבה הראשונית היא בכלל על הפרנסה, ולא על הפרסים, ובכל זאת הם מבקשים לקיים את התחרות, גם אם עדיין לא ברור איך ומה בדיוק. אבל משורה וחצי במכתב אני כנראה מבין מה הסיפור: זאת לא תחרות לבחירת הסרט הישראלי הטוב של השנה. זאת התחרות לבחירת הנציג הישראלי לאוסקר. במכתב כתוב:

חשוב לנו שלא לוותר על שנת 2020. לתת חשיפה לסרטים שנעשו והופצו כמו גם לסרטים חדשים.

אז קודם כל: איזו חשיפה? למי החשיפה? הרי מתוך רשימת 26 הסרטים שבתחרות השנה, רק 7 הופצו לקהל הרחב. עוד 19 ממתינים להפצה. בהתחלה, רק לכמה מאות חברי האקדמיה תהיה גישה לצפייה בהם. בהמשך, בעוד כמה חודשים, שנה, שנתיים, או שלוש (אם בכלל) – לקהל הרחב. בהמשך המכתב נכתב:

בנוסף אנחנו בודקים בימים אלה היתכנות להקדים כבר בשנת 2021 את טקס אופיר לתקופת האביב כדי לאפשר זמן מספיק לקמפיין אוסקר ראוי לסרט הזוכה…ובכך לקדם אף יותר את החשיפה של קולנוע ישראלי בעולם.

כלומר: אנחנו מכוונים את הקולנוע הישראלי החוצה, לחוצלארץ. תושבי ישראל לא חשובים. וזה חבל, כי אני דווקא עוקב אחרי האתר של האקדמיה הישראלית בזמן האחרון, ופרויקט "מובילים קולנוע" בהובלת האקדמיה הישראלית הוא מפעל יפה, שבמסגרתו מאורגנות הקרנות של סרטים ישראלי שונים, חדשים יותר ופחות, במקומות רבים ושונים בארץ, בליווי שיחות עם היוצרים. כך שהאקדמיה כן פועלת להנגיש קולנוע ישראלי לקהל, רק שנדמה לי שהאקדמיה עצמה כאילו מתביישת בפעילות שלה, ואת הפעולות הגדולות שלה היא מכוונת החוצה, במקום לקהל הרחב והמגוון שיבוא לראות סרטים ישראלים בצוותא, בכל המדינה, בבת אחת, מה שייצור דיבור על במאים, שחקנים, וסרטים ישראלים, ויהפוך את הקולנוע הישראלי להצלחה כאן, פה בישראל, ולא רק שם, בחו"ל.

להבנתי, האקדמיה לא מוותרת על ההקרנות המסורתיות, אבל מכיוון שכרגע בתי הקולנוע סגורים, לא נקבע לוח זמנים להקרנות. חברי האקדמיה יוכלו לצפות בסרטים בלינק מאובטח במחשב, אבל אני לא ממש יודע כמה מהם באמת עושים את זה, ואני לא באמת יודע אם רק על הבסיס הזה תתקיים ההצבעה.

ובכל זאת, מהם הסרטים הבולטים ברשימה?

ראשית, אלו ש להמשיך לקרוא

צוללת: הביקורת

הקורונה עדיין כאן, אבל בתי הקולנוע עובדים. בערך. בסינמטקים מוקרן הסרט הדוקומנטרי "צוללת", והלכתי לבדוק במה מדובר כי אהבתי סרט קודם של היוצרת, דבורית שרגל, וכי הסיפור הזה על הרצח יוצא הדופן הזה באמת שרק ליד האוזן שלי בחדשות לא מזמן.אבל יש בסרט הזה בעיה. אני חושב שהיה זה היצ'קוק שאמר להמשיך לקרוא

מריונטה: הביקורת

לפי כל הדיווחים, בקרוב, עוד מעט, ממש מעבר לפינה, חוזרים לקולנוע. החדר הגדול והחשוך הזה, עם עוד כמה אנשים, ועוד כמה כסאות, ומסך גדול. וסרט. קולנוע.

בינתיים

יש עדיין כל מיני תחלופות. סינמטק תל אביב מציע, עדיין, כמה סרטים ב-VOD. בין היתר יש שם גם את "מריונטה". אני תמיד בעד צפייה בסרט על מסך גדול, בקולנוע, אבל במקרה של "מריונטה", יכול להיות שהקורונה דווקא עושה חסד עם הסרט הזה. זה לא סרט בשביל לצאת בשבילו מהבית, אבל בצפייה לא מחייבת על מסך קטן, זה דווקא לא רע.

אשה אחת, כתבת צבאית, דורכת על איזושהי יבלת של הצבא, וחייה מתהפכים על פניהם כתוצאה מכך. הלחץ של אנשים בחלונות הגבוהים גורמים לפיטוריה ולרדיפה אחריה בכל מיני דרכים, אבל היא נחושה להגיע לאמת.

וזאת קומדיה.טומי לנג לא יוצר סרטים מושקעים. להיפך. הוא עושה סרטים בעבודת יד, בהפקה עצמית. וזה ניכר ברמה הטכנית הלא ממש משופרת של התוצאה (ב"מריונטה" מדובר בעיקר על עיצוב פס קול רועש שמקשה לעיתים לשמוע את השחקנים), אבל אם מצליחים לצלוח את הקשיים ולסלוח עליהם מגלים הרבה טוב לב ונעימות, כי בעצם ההתמודדות של לנג עם האין-כסף של ההפקה הוא מוצא כמה רעיונות יצירתיים מלבבים ואף מרגשים.

כמו סרט קודם שלו ("פטר השלישי"), גם "מריונטה" נדמה יותר כ להמשיך לקרוא

מאמי: הביקורת

לא יאומן כמה פסיכי הסרט הזה.

ואז מגיעה סצינת הפלסטינאים, ומזכירה לי שזה היום-יום שלי. אני הולך לעבודה, וערבים עובדים איתי שכם אל שכם. אני הולך לאכול, ואיזה ערבי מכין לי פיתה שווארמה. והכל נחמד ומנומס, אבל גירוד קל שבקלים של פני השטח, והכל אלים, וקשה, ובוטה, ובלתי נסבל.

לא יאומן כמה מטורף כמה הסרט הזה.

ואז מגיעה סצינה של עצרת בחירות לראשות הממשלה, והטקסטים שנאמרים-מושרים שם הם טקסטים שאני שומע אותם ביום יום, ואפילו, רחמנא ליצלן, אומר אותם בעצמי. אני בטוח שאני בצד הצודק, ואני יודע שהצד השני פשיסטי, מסוכן למדינה, מסוכן לקיום שלי. כולם שונאים את כולם. וגם אני בתוך זה.

אה או

איך עברו שנים

השבט חוזר אל השדות האדומים

לכאורה, "מאמי" פונה אל כל אותם אלו שהיו כאן בשנות ה-80, חוו בזמן אמת את התופעה הזאת שנקראה "מאמי". אני הייתי רק נער אז. לא הלכתי לראות את "מאמי" בהופעה. אני זוכר שקראתי על זה משהו במוסף "7 לילות" של ידיעות, אבל זה עניין אותי רק כנספח לאלבום הראשון והמוצלח של אהוד בנאי והפליטים. לא ממש התעמקתי בתוכן. כך שאני מגיע די נקי לסרט הזה. כמו חלק גדול מהאנשים שלפניהם מוצג הסרט הזה עכשיו, יותר משלושים שנה מאז הוצגה "מאמי" לראשונה. והשנים עברו, והשדות רק הפכו אדומים יותר ויותר. המציאות השתפרה לרעה, אם לצטט את הגששים. הרי רק לאחרונה נחשף שמה שמנחה את הקמפיין של ראש הממשלה הוא השנאה. ועל זה הסרט.הסרט הזה מטורף, אבל הוא נפרש לפנינו בהדרגה. בסבלנות. מחיים פשוטים בעיירה בדרום, עבודה במזנון של תחנת דלק, חתונה. חיים קשים של מאמי, בגילומה של אחת בלתי ידועה, נטע אלקיים, שעושה כאן עבודה מדהימה. מהרגעים הראשונים להמשיך לקרוא

היום שאחרי לכתי: הביקורת

ובסוף הסרט, הסכנה מתרחקת. לא נעלמת, לא מתפוגגת. קיימת. אורבת במרחק. אבל היא שם, רחוק, ולא קרובה כמו שהיא היתה כל הזמן. הסרט מתחיל בצילום מסחרר מקרוב של מתקן הרפתקאות בלונה פארק, עם מוסיקה מסתורית שחודרת ללב ומכוונת אותי, דורכת אותי. הסרט מסתיים עם אותו מתקן הרפתקאות, אבל במרחק.

וכל מה שהיה צריך הוא שאלה. לא פתרון, לא הבנה של המצב, לא מציאת הגורם למעשה של הבת ותיקונו, אלא שאלה. "מה את רוצה ממני?". לא בטוח שהוא יודע. לא בטוח שהוא מבין גם בסוף הסרט את הילדה המתבגרת שלו. אבל עצם זה שהוא שאל את השאלה, זה מה שעשה את ההבדל.

כי הסרט הזה מסתובב בנופים של ארץ ישראל, נע בין העיר, החיות שבספארי, לבין המדבר, וכל הסביבה פולשת לחיים שלנו כל הזמן. מגרש הספורט שנמצא לא רחוק מהבית, וקולות האוהדים ששוטפים את הסייסטה שלנו. האוהדים שחוצים את הרחוב שלנו בדרכם למשחק, והם יוצרים כאוס. בלגן בחיים שלנו. אז אנחנו מסתגרים. משתבללים. מגיבים רק למה שמיידי, למה שקורה במרחב הכי דחוף. חוץ מזה – כל אחד ל להמשיך לקרוא

עכביש ברשת: הביקורת

אני חושב שכדי להבין למה "עכביש ברשת" הוא סרט לא טוב, לא מותח, ולא מרגש באף רגע שלו, כדי להבין למה זה קרה, צריך להגיע עד לסצינה האחרונה שלו. אני מתכוון לסצינה הממש אחרונה. זאת שמגיעה אחרי הסוף. זאת שהרגשתי שהיא כמו אפילוג לא נחוץ. הסצינה הזאת היא סצינה של חיסול. הסרט היה חי טוב מאוד גם בלעדיה ("חי טוב מאוד" זה רק ביטוי. הסרט הזה לא ממש חי טוב). למראה הסצינה הזאת רק חשבתי: למה היא קיימת בסרט בכלל? יש כאן איזושהי שמחה לא נחוצה לאיד. איזשהו צמא מרתיע לדם.

לכאורה, זהו סרט פטריוטי. סרט על המוסד, על סוכני מוסד, על כך שהם ישמרו על בטחון ישראל בכל מחיר, בלה בלה בלה. זה בדיוק מה שלא עובד בסרט. גם בסרטי האקשן הכי מטופשים של סטאלון וחבריו יש תמיד סיבה מאוד רגשית לצאת למסע הרג. "חטפו לי את הבת, אז אני יוצא להציל אותה!". משהו כזה. כאן, ב"עכביש ברשת", יש איזשהו ברבור על כך שהסורים משתמשים בנשק כימי, ואנחנו יוצאים, שירות הבטחון הישראלי העשוי ללא חת, יוצאים לדרך כדי למנוע את זה. אין כאן שום מימד אישי שמפעיל את העלילה.

זה מאוד מפתיע שהאדם שסרטו הטוב והיפה ביותר היה "הכלה הסורית" עושה עכשיו סרט שבו לסורים אין פנים ושמות. הסורים הם האיש הרע. יש אינסרט אחד של ראיון עם בשאר אל אסד, ויש עוד סורי אחד, בגילומו של מכרם חורי (שהוא הסורי היחיד בסרט, ורק בגלל שהוא בעצם מרגל לטובתנו, הישראלים הצודקים). וגם הסורי הזה נעלם מהר מאוד מהסרט. כך שכל המסע הזה לגילוי הקשר בין יצרני כימיקלים אירופאים לבין השלטון הסורי אין לו שום מניע אישי, אלא פטריוטי. ובמרכזו עומד איש שאינו מדבר עברית בכלל.

שחקן בריטי זוכה אוסקר שמגלם סוכן מוסד ישראלי. בן קינגסלי מאוד משתדל, אבל זה להמשיך לקרוא

הסוסיתא של הרצל: הביקורת

איזה בלגן, הסרט הזה.

באחת הסצינות בסרט נשאלת בכיתה השאלה: מהי ציונות. אחת התשובות של התלמידים משדרות היא: להישאר בשדרות, ולא לעזוב. למרות הקסאמים. למרות החיים הקשים. כמה אירוני, ובעיקר עצוב, שהסרט הזה בורח משדרות בעצמו. הרי אוולין הגואל, שמשחקת כאן גרסה גרוטסקית של מירי רגב, הקומיסרית לענייני תרבות, מצנזרת את כל מה שלא מראה את החיים בשדרות מצידם היפה, והיא מסמלת את חלק גדול מהרעות החולות של הסרט הבעייתי הזה.כי לכאורה יש כאן סרט על מורה לקולנוע מתל אביב שמגיע לשדרות והלב שלו נשבה בחיי הנוער הקשים במקום קשה. עוד "מוטלים בספק" אחד. וגם אם היו לי בעיות עם הסרט ההוא עם רן דנקר, ב"מוטלים בספק" היה הרבה יותר אמת ואותנטיות מאשר בבדיחה העצובה הזו שנקראת "הסוסיתא של הרצל". כי, בסופו של דבר, הסרט הזה מבקש ללמד אותנו על ציונות. רק שהוא יורה כדורי סרק, ולא פוגע.

כי בניית הדרמה כאן חסרת כשרון מינימלי, וחסרת כל אפקטיביות. לכאורה, הסרט באמת מנסה ללמד אותי על החיים הקשים בשדרות. אבל כל נסיון ל להמשיך לקרוא

לקראת 2020 בקולנוע הישראלי: סקירה

כבכל שנה, אני מנסה להסתכל קצת קדימה, אל הסרטים הישראלים שנמצאים עכשיו בחדר עריכה, ואמורים להיחשף לקהל הרחב בשנה הבאה. אני צריך לומר שהפעם התחקיר לקראת הפוסט הזה היה קצת יותר קשה מהרגיל, כי היה נדמה לי שמלבד שניים-שלושה פרויקטים, שאר הסרטים בתהליך עבודה שנתקלתי בהם נדמים לי או לא מאוד מעניינים, או כאלו שנמצאים ברגרסיה לקולנוע הישראלי של שנות ה-80, שם המבט על הסכסוך הפוליטי בינינו לבין הפלסטינים היה קצת חד מימדי מדי. מה גם שיש כמה סרטים שהזכרתי בסקירות קודמות ומתעכבים יותר מהצפוי, כמו "בתולים" של מאור זגורי, ו"אסיה" של רותי פרי-בר (שניהם מאוד מסקרנים אותי, אבל גם כבר מתחילים להדאיג אותי בעיכוב הקצת ארוך מדי שלהם). כמו-כן, אני צריך להזכיר שעל המדף עדיין עומדים כמה סרטים שכבר נחשפו לקהל הרחב בהקרנות ספורדיות, ועדיין מחכים להפצה רחבה, כמו "מאמי" המצוין של קרן ידעיה, "קולות רקע" היפהפה של יבגני רומן, ו"היום שאחרי לכתי" המרגש של נמרוד אלדר. כך שהמבט שלי הפעם הוא אולי במודע לטווח קצת יותר ארוך, אבל עם קצת חשש.

כי כן, יש כמה סרטים מעניינים על הפרק, אבל הם מעטים מדי, ומכיוון שנדמה לי שסצינת הפסטיבלים העולמית קצת התעייפה מהקולנוע הישראלי, ההצלחה הקופתית הבאה מוטלת בספק.

ובכל זאת, אלו הם הפרויקטים המסקרנים של הקולנוע הישראלי ב-2020:

טליה לביא – נפש פתלתלה

6 שנים אחרי ה להמשיך לקרוא

המלחינה

בסינמטק תל אביב מוקרן החודש "המלחינה". לא ממש ברור למה. "המלחינה" היה חלק מתחרות האופיר בשנה שעברה (2018), והוא נשאר על המדף מאז ועד היום. עדיף היה להשאיר אותו שם, כי מדובר בסוג הסרטים שאין הרבה מה לכתוב עליהם פשוט מפני שהם כל כך רעים עד שכבר לא נעים להתחרע עליהם.אני מניח שבהתחלה היה דווקא רעיון מדליק: לעשות להמשיך לקרוא