עוד סיפור אחד: הביקורת

וכשהבחור בא להגיד לבחורה שהוא אוהב אותה, יושבות להן שתי במאיות בכיסא הקונטרול ומחליטות איזו מוסיקת רקע לשים. והן כמובן טועות, ומיד מתקנות: כמה עמוקה אהבתך של הבי-ג'יז. גם קומדיה וגם מלאכותיות בחבילה אחת.

לכאורה קומדיה רומנטית. הז'אנר הכי טוב לב שיש. בחור אוהב בחורה, בחורה אוהבת בחור, אבל יש מכשולים בדרך. מתגברים על אחד, מגיע אחר. ובסוף הכל מסתדר. וכולם שמחים. מה רע?אז זהו, שרע. ואפילו מעצבן למדי. הרי כבר לא מעט שנים מקוננים כאן ובלא מעט מקומות אחרים על להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: קלון

זה הסרט הדוקומנטרי הישראלי היחיד שאני דוגם בפסטיבל חיפה השנה.

לא טעיתי בבחירה.

הון שלטון עולם תחתון, הגרסה האנלוגית. אותו הדבר בדיוק, בהבדל אחד מרכזי."קלון" הוא סרט דוקומנטרי מאוד לא ארוך, והוא מספר ב-50 וקצת דקות מכווצות, ערוכות במהירות, אבל מבלי להקל ראש ומבלי לחפף, את סיפור השחיתות של להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: הבית ברחוב פין

עמיר מנור עשה לפני כמה שנים סרט קטן, צנוע, וחביב שנקרא "חיותה וברל". עכשיו הוא חוזר עם פרויקט הרבה יותר שאפתני, אבל מנור הוא כנראה צנוע מיסודו, והגישה הזאת שלו לטעמי הורגת את הסרט.מנור כנראה רצה להימנע מפורנוגרפיה של הסבל, אז הוא נמנע ככל יכולתו מהצילום של הזוועות. כמעט כל הסצינות בסרט מצולמות מ להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: ויהי בוקר

זוכרים את "ביקור התזמורת"? הסרט האנושי והמקסים ששבה את לב העולם? ערן קולירין, היוצר של "ביקור התזמורת", עשה ב-14 השנים שעברו מאז רק שני סרטים: "ההתחלפות" המוזר והמהנה (אבל גם המנוכר שלא ממש התחבר לקהל), ואת "מעבר להרים ולגבעות", שבו ניסה להיות יותר פוליטי, בהצלחה חלקית בלבד לטעמי (ושוב, מבלי ליצור קשר עם הקהל).

עכשיו חוזר קולירין עם סרט שהוא, להבנתי, סוג של נסיון ליצור "ביקור התזמורת 2". גם כאן, כמו שם, קבוצה של אנשים תקועים במקום אחד בגלל אילוץ. גם כאן, כמו שם, המצב שנכפה עליהם מכריח את האנשים לתקשר, להיפתח, לדבר כמו שלא דיברו כבר הרבה מאוד זמן. ופה, כמו שם, זה יוצר רגעים קולנועיים יפהפיים ומרגשים. ובכל זאת, כדרכו של כמעט כל סרט המשך, המקור הרבה יותר טוב.יש משהו מוזר בדרך ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: אבו עומאר

אני לא יודע מי זה רוי קריספל. לא ראיתי בעבר סרטים שהוא עשה. במאי אלמוני. אז עם רצון לעשות לו הנחה, אני אומר שיש כאן דווקא סרט מעניין.

כי כן, יש הרבה דברים מאוד בוסריים וגם בעייתיים בסרט הזה. אבל הלב של קריספל במקום הנכון. הכוונה טובה. ואם באים לסרט הזה בלב פתוח, מתוך נכונות לעשות הנחה (גדולה מאוד) לבמאי מתחיל, אפשר למצוא גם דברים טובים גם כאן.

בבסיס, יש כאן רעיון מעניין: סרט מסע כמעט סוריאליסטי במקום החם הזה שנקרא ישראל/ פלסטין. ההשפעה של הפוליטיקות הגדולות על האדם הקטן יוצרת מצבים אבסורדיים, אכזריים לפעמים. אז קריספל מסובב את שני הגיבורים שלו – אחת ישראלית, השני פלסטיני, מסביב למדינת פלסטין שעוד לא קמה, מבקש למצוא פרצה. ובינתיים – החום המעיק של המקום הזה, חום ללא אנושיות, חום מלא שנאה וגזענות. ואולי יש בכל זאת אפשרות לחמם את היחסים. לקרר קצת את קדחת השנאה (יש הרבה קרח בסרט). אשה אחת שכן מנסה לעזור. אולי בכל זאת אפשר להבקיע סדק בקיר הזה.

אבל הדרך שבה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: תוכנית א'

כתבתי כבר כמה פעמים שאני מחבב את דרך החשיבה של האחים פז. הם חושבים מסחרי, אבל יודעים לגעת בנושאים רציניים מבלי להוזיל אותם. כבר כמה פעמים שהם עושים סרטים באנגלית, מתוך צורך מסחרי בינלאומי אני מניח, אבל זה לא הפריע לי יותר מדי בפעמים שעברו.

עד הפעם.הפעם זה לא עובד. בכלל. נדמה לי שהפעם האחים פז עשו סרט שהוא כל כך לפי הספר, כל כך מסחרי בעשייה שלו, עד שבא לי להגיד: כבר לא עושים סרטים כאלו. וטוב שכך.

הסיפור שהסרט הזה מספר התרחש באמת בסוף מלחמת העולם השניה: קבוצה של יהודים תכננה את ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2021: תל אביב

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. מרט פרחומובסקי הוא איש חביב, והפרויקטים שהיה מעורב בהם בעבר (ושעדיין מעורב בהם) מוכיחים שהוא איש אוהב קולנוע. לצערי, יצאתי מ"תל אביב" לא מסופק.וזה לא בגלל שהסרט הזה כושל. יש בו הרבה אנושיות ורכות בבימוי, וזה ניכר בעיקר בסצינות הסקס. אבל הסרט הזה לא מצליח לקחת אותי למסע רגשי. "תל אביב" הוא סרט מדכא מאוד שמתרחש בעיר השמחה, תל אביב. אין בו עליות וירידות במצב הרוח. יש בו רק ירידות.

הסוד לדרמה אפקטיבית הוא לדעת איך לשלב בין השחוק והדמע. לדעת גם ברגעים עצובים להגניב חיוך או אפילו צחוק רועם ומשחרר. "תל אביב" לא יודע לעשות את זה. הסרט הזה עוקב אחרי להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2021: השחיין

את "השחיין" של אדם קלדרון הלכתי לראות עם ציפייה לא קטנה. זכרתי לטובה את סרטו הקודם של קלדרון, "פרחים של מרציפן", בעיקר בגלל הדמיון הויזואלי המרשים שהיה שם (את "פרחים של מרציפן" ראיתי פעמיים. כתבתי עליו כאן וכאן). מסתבר שהפעם קלדרון פנה לעשייה יותר קונבנציונלית, אם כי עדיין יש לו דמיון יצירתי מרשים, שבא לביטוי רק בסצינה האחרונה והיפה. חבל שאין לסצינה הזאת בילד-אפ דרמטי ראוי, אבל כסצינה בודדה, מופרדת משאר הסרט, זאת סצינה יפהפיה.

אני לא בטוח אם הסצינה הזאת שווה את ההשקעה בשאר זמן הסרט.יש ב"השחיין" כמה כוחות מנוגדים, ולהרגשתי, אדם קלדרון איבד בשלב מאוד מוקדם את האיזון ביניהם, ובמקביל, אני איבדתי אחיזה בחוט הרגשי של הסרט. יש ב"שחיין" עניין עם מחויבות טוטאלית למקצוע (במקרה הזה: לשחייה), ומצד שני, יש את הרצון, או אולי אפילו את הצורך, לשמור לעצמך קוביה קטנה בה הפרט יכול להתקיים מבלי להתייחס לאותו מקצוע. יש את האהבה ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2021: מישהו יאהב מישהו

מאוד לא אהבתי את סרטה הקודם של הדס בן ארויה. הרגשתי בעיקר שהגישה שלה לאהבה היא מאוד צינית, מה שהופך את ההזדקקות שלה לאהבה למגוחכת. הסרט החדש של בן ארויה הוא בעת ובעונה אחת עוד מאותו דבר, וגם סיפור שונה לחלוטין, מה שהופך אותו לבעייתי מאוד בעיניי, אבל גם הרבה יותר טוב ומעניין מבכורת הבימוי שלה.

להבנתי, יש ב"מישהו יאהב מישהו" הרגשה של גישה מלאכותית לחיים. כבר סרט שני של בן ארויה שאני רואה, והשחקנים בו כאילו לא מגיבים למה שהם אומרים. בסרט החדש הזה זה בולט במיוחד על רקע הדיאלוגים המצוינים שבן ארויה כתבה. למקרא התגובות לסרטה הראשון, וגם לזה האחרון, הרושם הוא שבן ארויה היא קולו של דור, ולפחות מבחינת האוזן שלה לשפה, כך אכן צעירים תל אביבים מדברים.  יש סיפורים קטנים ונהדרים שהדמויות מספרות כאן (למשל סיפור הפיליפינים), אבל בעוד שהסיפור עצמו קושר אותי רגשית לדמות, השחקנים לא עושים רושם שהם מגיבים לאותו זכרון שהם מעלים. לרגעים הרגשתי שיש כאן מעין גרסה מודרנית של תיאטרון ברכטיאני, קר ומנוכר בכוונה. הרי כבר בסצינה הראשונה אנו עוקבים אחרי דמות המאופרת במעין ציורים על הפנים שאמורים לדמות בכי, הפגנת רגש, אבל זהו רק ציור על הפנים, וכשהיא מתחילה לדבר על הריון והפלה, אירועים משני חיים בדברי ימי הנשים, אין לי כל הרגשה של מעורבות רגשית בנאמר. רק דימוי של רגש, לא הרגש עצמו. ובכלל, למה בכלל צריך את הסצינה הראשונה הזאת? היא אמנם קובעת את הטון, ומדגימה אסתטיקת צילום ועיצוב אמנותי מרשימה, אבל הדמות שבמרכזה מהר מאוד נדחקת הצידה, ולא חוזרת לסרט בכלל עד סופו. אז למה מספרים לנו עליה בכלל? הרי ניתן להכיר את דמויות המשנה דרך סצינת הסקס שפותחת את החלק השני, ודבר לא יחסר.

צילום: מידן ארמה

מה שהופך את סצינות הסקס (הארוכות מאוד והמפורטות מאוד מאוד) ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2021: יותר ממה שמגיע לי

את "יותר ממה שמגיע לי" הזה ראיתי במסגרת הקרנות האקדמיה בחודש שעבר, ויש לי בעיה גדולה עם הסרט הזה. להפתעתי, משיחות מסדרון חטופות עם חברי אקדמיה נוכחתי לדעת שאני במיעוט, והסרט הזה מקבל לא מעט אהבה (ואכן, הסרט הזה קיבל 6 מועמדויות לפרס האופיר). ועדיין, אני מאוד עצבני עליו, ודווקא בגלל שיש בו גרעין יפה של דרמה מרגשת.

כל עוד הסרט מספר את הסיפור האנושי שבמרכזו, הוא עושה עבודה יפה ומרגשת. אם חד הורית (בגילומה הנוגע ללב של אנה דוברובצקי) מתקשה לפרנס את עצמה ואת בנה המתבגר, וגם לנהל איזושהי מערכת יחסים עם גבר נשוי שמבטיח הרבה ונותן מעט. אשה שבעת אכזבות שרק מתאכזבת שוב ושוב – והנה, אולי, יש תקווה חדשה למישהו שיספק אופק ועתיד. ואולי לא.

הילד המופנם והאם שכל כך זקוקה למגע שמתאכזבת כל פעם מחדש – זה סיפור אנושי יפה שרק מבקש להביט סביב ולראות את הכאב הנסתר בדרך כלל מעיני כל.

אבל הסרט הזה רוצה יותר. ובחלק הזה הוא עושה עבודה גסה, בוטה, לרגעים אפילו תמוהה ומאוד לא נעימה לצפייה.

more than i deserve

צילום: שי פלג

הסרט הזה רוצה לדבר על להמשיך לקרוא