סיפור אהבה ארץ ישראלי: הביקורת

האיום האיראני! דעאש! סוריה! חיזבאללה! בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו! אל קאעדה!

ומה, אתם באמת חושבים שיש כאן זמן לשטויות? העם דורש צדק חברתי? אז מה? קודם שתהיה כאן מדינה. שיהיה בטחון. שלום. רק אז (כלומר: אף פעם) תוכלו לבקש רווחה. חופש לעשות מה שאתם רוצים. עד אז תחיו בפחד מתמיד מהאויב הערבי האכזר, ותקריבו את עצמכם למען המטרה הנעלה: מדינת היהודים.

סרטו החדש של הבמאי הותיק דן וולמן הוא גרסה קולנועית של סיפור אמיתי שהתרחש ב-1947 בארץ ישראל. היישוב היהודי על סף הכרה בינלאומית בזכותו למדינה על האדמה הזו. וכולי, וכולי, וכל מה שקראתם ולמדתם בבי"ס כשהייתם קטנים. מורשת קרב. אבל כמו שהבנתם מפסקת הפתיחה (הסרקסטית, אני מקווה שהבנתם), יש לסרט הזה רלוונטיות גם היום. "סיפור אהבה ארץ ישראלי" הוא סרט יפה בעיניי, קודם כל מכיוון שברוב דקותיו הוא מנהל דיון אינטלגנטי בין ההקרבה האישית של האנשים החיים כאן לבין המחויבות האידאולוגית שלנו לארץ. מחויבות למדינה יהודית שבה יחיה העם היהודי בשקט ובבטחה, אבל האם הוא באמת יחיה, או שלעד יחיה על חרבו, כלומר, לא ממש יחיה, אלא לעד יהיה על המשמר, ולא באמת יגשים את רצונותיו, תשוקותיו, כשרונותיו.

והסרט הזה פורש את כל המשנה הזו דרך סיפור אהבה. ברוב דקותיו של הסרט, הבימוי סבלני, והמשחק נהדר. לא יודע מי זאת עדי ביילסקי, אבל הליהוק שלה הוא מדויק. מישהי שנראית כמו להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: ילדי הצללים

פספוס אדיר של נושא חזק.

אני חושב שהשאלה הכי חשובה שנועה אהרוני הבמאית לא שאלה את עצמה היא: למה?

למה היא יצאה למסע הייסורים הזה? מה התכלית של חשיפה של כל כך הרבה כאב, חפירה בלתי פוסקת במוגלה? בשביל מה זה טוב?

אני חושב שרק סוף הסרט מגלה את התשובה, אבל נדמה לי שאהרוני לא באמת הקשיבה למשפט האחרון בסרט, ובכך היא פספסה נושא מרתק וחשוב. כי איך הדור השלישי והרביעי (והחמישי, והשישי, וכן הלאה) מתמודדים עם ההשלכות הבלתי נגמרות של השואה? אז הנה, יש ניצולים שהפכו להורים מכים, לילדים, שהפכו בעצם להורים מכים, לילדים שהם עכשיו אנשים צעירים (שיהפכו גם הם למכים?). הגלגל מסתובב, וחוזר לאותו מקום, או שאולי יש סיכוי לשינוי, לריפוי, להתקדמות למקום חדש.

נושא קשה. אז למה לא נתנה אהרוני ל להמשיך לקרוא

דוקאביב 2017: לפני שהרגלים נוגעות בקרקע

ואולי אין בן אדם כזה, דפני ליף.

כלומר…כן, בטח, יש. אבל אולי אין אדם אמיתי מאחורי הסיסמאות. או שיש. אבל דפני ליף הבמאית לא מצליחה למצוא אותה.


אתם זוכרים מה קרה כאן בקיץ 2011, כן?! מחאה חברתית? העם דורש צדק חברתי? זוכרים? אז זהו, הנה הגיע הסרט שהוא כרוניקה אפקטיבית מאוד של אותו קיץ. מההתחלה הצנועה והקטנה, דרך התפוצצות של רגשות קולקטיבית, ועד להתמוטטות האלימה, באדיבות ממשל אגרסיבי, שהרגיש את האדמה רועדת מתחת לרגליו, אז הוא דיכא את המרד הזה בכוח ברוטלי. הסרט הזה, שמוגש באדיבות זו שהציתה את הניצוץ הראשון, הוא מבט מדויק ומרגש על מה שקרה בקיץ ההוא.

אבל דפני ליף מחפשת את להמשיך לקרוא

חדרי הבית: הביקורת

במערכת הפוליטית פגשתי שני סוגים של פוליטיקאים. הסוג הראשון מהווה לצערי את הרוב ובגללו המערכת הפוליטית הפכה למקום מייאש וציני כל כך – אלה פוליטיקאים שקמים בבוקר ושואלים את עצמם מה טוב לי, מה יקדם אותי, מה יבטיח שאבחר שוב, שמעמדי ישתפר. בשיקולים שלהם לא תמצאו ערכים, ולא אידיאולוגיה היא שמניעה את הבחירות שלהם. רק חישובים פוליטיים קטנים וקומבינות למקורבים. הסוג השני הוא פוליטיקאים שקמים בבוקר וזוכרים כל יום מחדש למה הם נבחרו ומי שלח אותם. אתם. הם לא שואלים את עצמם מה טוב לי אלא מה טוב לאזרחי ישראל. הם לא מתבלבלים בדרך כי מה שמניע אותם זה ערכים ותפיסת עולם. – אבי גבאי, מתוך פוסט בדף הפייסבוק שלו, 20.4.

עולם מייאש יש שם בחוץ. עולם שהוא ג'ונגל. חוק הג'ונגל שולט. נשיא חדש נבחר לארצות הברית של אמריקה. לא בגלל שהוא נחמד. גם ברוסיה שולט הכח, הפחד. ובטורקיה יש שליט כל יכול. וגם בישראל לא אנשים נחמדים מנהלים את ההצגה. כלבי שמירה, בולדוגים, שנובחים בפראות על הורים שכולים, ובעלים (ראש ממשלה) שנותן להם להשתולל. עולם מייאש שבו החזק, הבריון, הבוטה, האגואיסטי, האינטרסנטי שולט. איזה מקום בכלל יש בעולם הזה לאנשים עדינים, אנשי שלום, אנשים הגונים שאותם אנשים המוניים (לכאורה) ואלימים (או לא לכאורה) ידרכו עליהם מבלי לתת על כך דין וחשבון?

"חדרי הבית", סרטו החדש של איתן גרין, הוא סרט שעדיין מאמין באמונה כמעט נאיבית בטוב שבאדם. ביכולת של אותה הגינות לנצח, בכל זאת ולמרות הכל. המצב קשה. הנושים לוחצים. יש חובות. כבדים. הוא רוצה לשלם לפועלים שלו, אבל אין לו. מחכים לו מתחת לבית באיומים. רודפים אותו. יורדים לחיי הבן שלו, שחקן כדורסל מצטיין. המאמן הקשוח שלו, שהוא המורה לספורט (וגם להיסטוריה) לא נותן לו מנוח. לא מראה לו הערכה.

ואיתן גרין מוביל את הסיפור הזה בשקט, בבטחון, ומראה, כמה פעמים בסרט, שדווקא בעדינות, בדבקות בהגינות, בדרך הלא מתלהמת, דווקא ברגעים שאחרים מתפרצים, בועטים, פוגעים באחרים, דווקא ברגעים האלו, אם תמשיך לדבוק בכח השקט והמופנם, דווקא אז תדע לעשות את השינוי המיוחל. כך זה, למשל, כש להמשיך לקרוא

בין העולמות: הביקורת

"בין העולמות" הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, ובגלל התנגשות בלו"ז עם הקרנות אחרות דילגתי עליו שם. מאז שמעתי עליו בעיקר דברים רעים. אבל הלכתי לראות בכל זאת. והדעה הקטנה שלי: זה לא כל כך נורא כמו שחשבתי שזה יהיה, אבל כן, מדובר אכן בסרט בינוני.

כי יש כאן נסיון מעניין לדיון אמוני. דיון בדרך הנכונה והראויה לעבוד את השם. האם חיים בעולה של תורה הם באמת כאלו, חיים של עול, של ציות לחוקים, או שמדובר בחיים של הבנת העולם מתוך אהבה כנה ואמיתית של אלהים. יש מצב נתון: בחור צעיר נפצע בפיגוע, שוכב בתרדמת בבית החולים. האבא מחפש בקדחתנות סימנים, רמזים, סיבות. למה אלהים עשה לו את זה. אולי התפילין פגום. או שאין לו מזוזה בדלת הכניסה. ועוד כהנה וכהנה נסיונות למצוא סימנים לחטא הגדול שהביא את האסון הזה. האם, לעומת זאת, עסוקה בתפילות. בעבודת השם מתוך אהבה, ובקשה כנה שיחזיר לה טובה, ושיעיר את הבן משנתו.

ואל הסיפור הזה מצרפת הבמאית-תסריטאית צלע להמשיך לקרוא

מסע הטבעת: הביקורת

כאן אמורה להיות הביקורת שלי על "מסע הטבעת". אבל "מסע הטבעת" הוא לא סרט, אז אי אפשר לכתוב עליו ביקורת.

זה אחד מאותם רגעים בו עלי להחליט אם אני רוצה באמת לנסות ולנתח מה לא עובד ביצירה הזו, או פשוט לקצר ולא לתת ליצר הרע לשלוט באצבעות שמקישות במקלדת. אני מעדיף לקצר.

כי ל"מסע הטבעת" אין תסריט. כלום. גורנישט. אני מניח שהיה כאן להמשיך לקרוא

נורמן: הביקורת

(שם הסרט במקור: Norman)

הסרט הזה היה הסרט שהכי סיקרן אותי בשנים האחרונות. במאי ישראלי משובח, שכבר הוכיח את עצמו כמה וכמה פעמים, שכל סרטיו (כל ארבעת סרטיו. מעט מדי סרטיו) היו הצלחות קופתיות, וכולם היו גם סרטים טובים בעיניי (חוץ מהאחרון, שהיה לא רע, אבל היו לי בעיות איתו), ושניים מהם היו אפילו מועמדים לאוסקר, שם, באמריקה – והנה, הבמאי הזה קיבל הזדמנות לעשות סרט בינלאומי, ישראלי, אבל גם אמריקאי, שמספר סיפור אמריקאי, אבל גם ישראלי, הפקה שיכולה לתקשר עם הקהל הרחב לא רק בישראל, ולא רק עם באי פסטיבלים בעולם, ולא רק עם חברי אקדמיה בארה"ב, אלא גם עם קהל רחב בכל העולם כולו. ואם הבמאי הזה (יוסף סידר קוראים לו) גם יעשה את זה טוב (והוא כבר הוכיח שיש לו את היכולת לעשות את זה) – אז זו תהיה הפעם הראשונה שהקולנוע הישראלי באמת יכבוש את העולם.

יוסף סידר

אז אחרי הצפיה בסרט אני מרגיש להמשיך לקרוא