מוריס: הביקורת

בסינמטק תל אביב יוקרן החל מהיום, ובמהלך החודש בסוג של הפצה מצומצמת "מוריס". אחת החוויות הקשות שהיו לי באולם קולנוע השנה. 82 דקות שכמעט בלתי אפשרי לצלוח.

כי מדובר בסוג של טעות. כל היצירה הזאת היא טעות.

נסיון לבדוק את החוויה האורבנית כמקור השראה לאמנות. שירה. ספרות. מוסיקה. הדרך בה האדם חווה את האוטובוסים, הבניינים הגבוהים, הקפה, הסיגריות, האלכוהול, הנשים, הגברים. הכל מקבל צורה של מילים. משפטים.

אבל כל זה לא שווה כלום.

לא שווה דבר. אם אין אדם שחווה אותם. גבר. אישה.

ואין.כל היצירה התמוהה הזאת שנקראת "מוריס" מנסה להסביר במילים מאוד גבוהות את החיים, אבל אין כאן אנשים שחיים את החיים האלו. אף אחד לא מדבר ככה. לא מתנהג ככה. כל סצינה נראית כאן כמו חזרה תיאטרלית לאיזשהו מחזה לא ברור. משהו מלאכותי מאוד.

מרוב רצון לדבר על האמנות, היצירה הזאת מאבדת את הקשר עם להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל ירושלים 2019: מאמי

עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל

אל תאמרו אמן

אל תגידו שום דבר

כי איזה שלום ואיזה נעליים (צבאיות)

לא שלום, ולא שלווה, ולא מנוחה ולא נחלה, רק שנאה, ואימה, ועצב, ושכול. מלחמת אחים. מלחמת הכל בכל. שדות אדומים. שדות של דם. קבוצות של אנשים נלחמות זה בזה. שונאות זה את זה. ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. כולם שונאים את כולם. כולם נלחמים בכולם. אין חמלה. אין אהבה. אין הבנה. רק שנאה.

בארץ הקודש. פחחח…גם כן קודש. בסצינה השנייה בסרט הזה מתפללת מאמי לאלוהים שישמור על בעלה, נסים מלכה. כבר בסצינה השלישית זה מתנפץ לה בפרצוף. אלהים עזב אותנו לתפוס זה את צווארו של האחר. אף אחד לא חף מפשע. אף אחד לא צודק. כולם כאן אשמים. והארץ הזאת, ארץ ישראל-פלסטין, הופכת כולה לנהר אדום של דם, זיעה, שנאה, ואלימות.

אני מודה שאני לא מכיר את החומר המקורי שעליו מתבסס הסרט הזה. כששמעתי שקרן ידעיה, במאית אמיצה, עומדת לעבד את אופרת הרוק הזאת לסרט קולנוע, מצאתי הקלטה שלה ביו-טיוב. לא שרדתי יותר מרבע שעה. הפורמט הבימתי היה סטטי להחריד לטעמי. אנשים עומדים מול מקרופונים ושרים. המילים חודרות, אבל דרך ההצגה מבטלת את האפקט. בקולנוע, ובהדרכת במאית מוכשרת, זה יכול לעבוד, חשבתי. וזה אכן עובד. קרן ידעיה עמדה כאן בפני אתגר לא פשוט, והיא יכלה לו. כיצד ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: אלוהי הפסנתר

אתה מתחיל הכי חזק, ולאט לאט אתה מגביר

כשהייתי קטן, אמא שלי היתה עומדת במטבח ומבשלת לי אוכל, וברדיו היא אהבה לשמוע רשת א' (שאח"כ הפכה לקול המוסיקה). אמא שלי עד היום אוהבת לשמוע מוסיקה קלאסית. כשהייתי ילד, הייתי מבקש מאמא שלי להוריד את הווליום. התשובה שלה היתה: אל תקשיב!

עד היום אני שונא מוסיקה קלאסית.

אז אולי בגלל זה, חלק לא קטן מהסרט הזה, "אלוהי הפסנתר", עבר לי מעל הראש. כי זה החלק שבו מנוגנות יצירות קלאסיות בפסנתר, או יצירות מקוריות, שמבחינתי נשמעות אותו הדבר. אבל מה שאני כן יודע להעריך הוא את הטיפול הקולנועי באובססיה, בשגעון, של הגיבורה של הסיפור.

וכאן יש משהו מעניין אבל גם משונה: הסצינה הראשונה של הסרט מראה את הגיבורה יושבת ליד פסנתר, מנגנת רסיטל (ככה קוראים לזה?), והמים יורדים. היא כורעת ללדת. אבל היא לא תפסיק את הנגינה עד התו האחרון. היא אובססיבית למוסיקה כבר מהסצינה הראשונה. מתחילה כבר מהתחלה בדרגת טירוף גבוהה. מתחילה הכי חזק. ואז מגבירה: בבית החולים היא עושה עוד מעשה טירוף.

ואז הסרט עובר שנים קדימה. הילד כבר נער. והוא מנגן, כי איך אפשר שלא. אמא שלו לא ממש נורמלית. צריך לומר מילה טובה על להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: נולדתי בירושלים ואני עדיין חי

ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה. האיש שמאחוריו, דוד אופק, הוא יוצר ותיק, סימפטי (גם כאדם. יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים), והוא הרבה פעמים אוהב לעבוד בעבודת צוות (גם כאן הוא חולק את קרדיט הבימוי). יותר מכך, התקציר של הסרט הזה ממש מדליק, ויש בו טריגר משעשע מאוד להתחיל סיפור.

חבל שהסרט הזה נשאר, פחות או יותר, ברמת התקציר. למעשה, הפיצ'ר הזה נראה כמו סרט קצר מצוין שהוארך בצורה מלאכותית לסרט ארוך, וככל שהוא מתמשך הוא מתמוסס בין הידיים ומאבד אחיזה.

כי הנה, יש מדריך תיירים ייחודי. הוא עושה סיורים בירושלים לכל המתעניין, אבל הוא מקפיד להראות דווקא את המקומות שהתיירים בדרך כלל לא רואים – את כל המקומות שבהם התרחשו פיגועים בעשרים השנים האחרונות. את הסיורים האלו הוא עושה מנקודת מבט אישית – הוא מקפיד לספר איפה הוא היה כשכל פיגוע התרחש. והוא אפילו לא דורש כסף עבור הסיורים האלו – הפרויקט הזה מהווה סוג של תרפיה לגיבור הסרט שהוא, מסתבר, סוג של פגוע הלם.

זה התקציר של הסרט. ואחרי בערך רבע שעה של סרט הבנתי את הפרינציפ, וחשבתי – מה הלאה?הסרט הזה מנסה למצוא את הדרך החוצה ממצב ההלם, אבל הוא עושה את זה בדרך מאוד מגושמת. ראשית, יוסי עטיה, התסריטאי והבמאי השותף, החליט ללהק את עצמו לתפקיד הראשי, וזאת, לטעמי, טעות. דוד אופק ידוע בכך ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: היום שאחרי לכתי

מה, אתה עוד פעם בדיכי? מה קרה עכשיו? מה זה, דמעה? מה יש לך, מה אתה ילד קטן? מה נהיה עכשיו עם הבכי? תפסיק לבכות ותלך לעבודה! יש דברים שצריך לעשות, אל תהיה רגשי.

ועוד כמה וכמה דברים שאנשים רגישים שומעים/ מרגישים שחושבים עליהם.

"היום שאחרי לכתי", סרטו היפה של נמרוד אלדר, מנהל דיון ארוך ואינטלגנטי בדרך שבה צריך להתנהל בעולם היום, ברגישות ו/או בקשיחות. חלק גדול מהסרט מתרחש בכלל במדבר הדרומי, וההרגשה שלי היתה שמדובר כאן בכלל בסוג של מערבון במזרח התיכון.השחקן הראשי בסרט כאן הוא מנשה נוי, והוא פשוט נפלא. הדמות שהוא משחק היא בכלל סוג של קאובוי. גבר גבר. אדם מהסוג הישן. כזה שלא מחצין רגשות. שמדבר לאט. שמקרין סמכותיות. מה שלא אומר שהוא חסר רגשות, או אטום, או לא אכפתי. בטח שהוא להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: קצפת ודובדבנים

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. ניכר בו שהוא הגיע מדם ליבו של יוצרו, גור בנטביץ'. הוא נותן את הנשמה שלו, משאיר את הקישקעס שלו על הבד. בנטביץ' עצמו הוא דמות חביבה ואנרגטית, כריזמטית מאין כמותה (יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים. הוא מקסים גם פנים אל פנים). הכל מוכן לסרט סוחף ומרגש.

רק שנדמה לי ש"קצפת ודובדבנים", על כל הכוונה הכנה שהושקעה בו והאנרגיה המרשימה, הסרט הזה הוא פול גז בניוטרל. ממש פול גז, עם דוושה שלחוצה עד הסוף ממש, גורמת למנוע מאוד להתאמץ, אבל הסרט לא ממש זז. או אפשר לומר גם: אם דובר קוסשוילי הוא הדבר הכי רגוע שיש לך על הסט, אז משהו כאן קצת יצא מפרופורציה.כי כן, גם אני אוהב קולנוע. רואה הרבה סרטים. כותב עליהם. מתווכח עליהם. אבל גם אני, שקולנוע הוא חלק גדול מחיי, אפילו אני אומר ש"זה רק סרט". בסופו של דבר, זה רק סרט. נכון, סרטים בדרך כלל מדברים אלי על מצב כלכלי, ומצב נפשי, ופוליטיקה, ופילוסופיה, ועוד כהנה וכהנה נושאים ברומו של עולם. סרטים הם, בדרך כלל, סיפורים של אנשים שטומנים בתוכם שיעורים קטנים לחיים. אז אני לוקח מכל סרט משהו קטן, וממשיך לחיים הקטנים שלי ברמת גן. והסרט נשאר סרט.

לא כאן. לא ב"קצפת ודובדבנים". לא רק שכל עולמו של הסרט הזה הוא הקולנוע, אלא שהסרט הזה כל כך להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: ככה את אוהבת

אוי, לא נעים. לא נעים לי לכסח את הסרט הזה, אבל מה לעשות…

מאוד חיבבתי את סרטה הקודם של לימור שמילה. "מונטנה" היה סרט שניכר בו שהתבשל אצל שמילה במשך תקופה ארוכה, והרגש האמיתי שבו עבר אלי. לצערי, הייתי בין הבודדים שאהב את הסרט. קבלת הפנים הביקורתית של "מונטנה" היתה קשה. נדמה לי שזה גם הבסיס לסרט החדש שלה, סרט שהגיע יחסית מהר אחרי הסרט הראשון, וזה רק אחד החסרונות שלו.

כי להבנתי יש כאן תגובת בטן אלימה לאלימות ששמילה הרגישה ביחס לסרטה הקודם. אבל זאת תגובה אינסטינקטיבית, לא כזאת שעברה חשיבה, פיתוח, דגירה, והרבה אכפתיות עד להוצאה לפועל. "ככה את אוהבת" הוא פרויקט שעל פניו נדמה כל כך לא אפוי, שאסור היה להוציא אותו לצילומים כמו שהוא.

כבר נקודת הפתיחה תמוהה בעיניי: מדובר על זוג שפתאום, אחרי כמה שנים שהם מכירים, ומיד לאחר לידת הבת הראשונה, פתאום באמצע החיים, וממש בטעות, הם מגלים שהם בעצם אוהבים סאדו-מאזו. ואם להיות יותר מדויקים: הוא אוהב שהיא שולטת בו. ככה, פתאום. בעיניי זה מוזר ולא ברור, אבל זאת רק ההתחלה.

שום דבר לא עבר כאן להמשיך לקרוא