עניינים אישיים: הביקורת

עד לפני קרוב לשנה לא שמעתי על מהא חאג'. לא ידעתי מי זאת. הסרט שלה אפילו הוקרן בפסטיבל קאן בשנה שעברה, אבל זה לא אמר לי דבר. ואז ראיתי את הסרט. ו-וואו, איזו במאית נהדרת. כמה אהבה אנושית היא מבטאת בסרט הקטן-גדול הזה. איזה דיוק נהדר בהעמדות המצלמה, בהחלטה מתי להזיז את המצלמה, ומתי לקבוע אותה ללא תזוזה, ובכלל, עבודת הפריימינג של אלעד דבי הצלם, בשיתוף הבמאית, היא עבודה של דיוק כמעט מתמטי-כירורגי, אבל דיוק שיוצר הרבה רגש וצחוק.

ובתוך כל המילים הגבוהות האלו של עבודה קולנועית יש אנשים. והו, כמה אהבה יש באנשים האלו. כמה כמיהה. והרגעים הכי יפים של הסרט הזה הם הרגעים שבהם האהבות הגדולות, הסמויות של בני האדם מתגשמות.

personal affairsכי יש הרבה רעש לבן בחוץ. כי צריך לקום לעבודה כל יום. ויש מחויבויות משפחתיות. יש הורים, ואין לנו כבר כוח אליהם. ויש סבתא, שכבר לא בריאה, וצריך לשמור עליה. ויש טלויזיה שמשדרת סרטים שמייצרים חלומות של בריחה, אבל אלו חלומות לא מציאותיים. ויש ברברת אינסופית של חדשות. ויש פוליטיקה, שנכנסת אל תוך החיים, תרצה או לא תרצה (ואם אתה ערבי במדינה הזו, אז הפוליטיקה בכלל תרדוף אותך אל תוך החיים הפרטיים שלך). ובתוך כל הרעש הלבן הזה – איפה אני? איפה ה להמשיך לקרוא

תיקון: הביקורת

לחיים אהרון יש תשוקה יוצאת דופן לחיים.

חיים אהרון הוא בחור מיוחד. חסר מנוחה.

חיים אהרון הוא בחור צעיר. ישיבה בוחר.

חיים אהרון מבקש לדעת על העולם.

חיים אהרון קורא בספרי הקודש, מתפלל באדיקות.

חיים אהרון מבין שיש קדושה בעולם, קדושה אלוהית, אבל החיים שלו, הסגורים בין ארבע קירות של הישיבה, ובין שתי כריכות ספר הקדושה, החיים האלו לא מספקים.

חיים אהרון נע ונד בין קיצונויות. הוא מפיל בטעות סידור תפילה לרצפה, ומחליט שהדרך הנכונה לכפר על כך היא לצום. הוא מגיע לטבילה במקווה והוא נכנס ויוצא במהירות.

אבל כשחיים אהרון נמנע, לבקשת אביו, מהליכה למקווה בגלל מזג האויר, הוא מנצל את הרחצה במקלחת הביתית כדי לשחק עם עצמו, עינוג מיני. חטא או הכרח גופני נעים, לא משנה. חיים אהרון רוצה לטרוף את העולם.

ואלהים, בסרטו של אבישי סיון, מאפשר לו.

זה התיקון. אלהים לא יתן לחיים אהרון למות עד שהוא באמת יחיה, יבין את החיים לא כמו שהם כתובים בספר, אלא כפי שהם באמת.

tikkun3סוף סוף, אחרי יותר משנה וחצי שהסרט הזה מסתובב בעולם, הנה מגיע "תיקון" להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בישראל. סרטו הכל כך מיוחד, שונה, בוטה, עדין, מדהים, מרהיב, מלא דמיון, ילדותי, בוגר, עמוק, מעצבן, ברור, חידתי, מרתק, נפלא של אבישי סיון – הנה הוא להמשיך לקרוא

לקראת 2017 בקולנוע הישראלי: סקירה

אמצע דצמבר. סיכומי השנה מתחילים. גם אצלי, עוד מעט. אבל לפני כן, כמו כל שנה, אני רוצה להפנות מבט לשנה הבאה. לסרטים הישראלים המסקרנים שנמצאים עכשיו בחדרי עריכה, מחכים לחשיפה הראשונה שלהם לקהל. ובשנת 2017 החשיפה של סרטים ישראלים לקהל הרחב תהיה מעניינת, כי פרסי אופיר שינו את התקנון שלהם, ורק סרטים שיופצו עד הקיץ יורשו להתמודד. יש הרבה סרטים ישראלים שעדיין נמצאים על המדף, מחכים לתורם להפצה מסחרית רחבה, חלקם התמודדו בתחרות האופיר האחרונה, למשל: "עניינים אישיים" הנהדר של מהא חאג', "חדרי הבית" היפה של איתן גרין, "נמל בית" הפחות יפה לטעמי של ארז תדמור, "הכל שבור ורוקד" של נוני גפן (מאוד אהבתי), "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין (ככה ככה לטעמי), "להציל את נטע" של ניר ברגמן (סרט יפה), ו"תיקון" הנפלא והמאוד מתעכב של אבישי סיוון. יש גם סרטים שהתמודדו על האופיר ב-2015 ועדיין לא הופצו (למשל: "מלחמת 90 הדקות" של אייל חלפון, ו"נדיה שם זמני" של טובה אשר. שניהם בעייתים מאוד בעיניי), מה שאומר שנכון לעכשיו, תחרות האופיר 2017 תהיה בין "החטאים" היפה שהופץ לפני שבוע וחצי לבין "לא פה ולא שם" המרשים-אך-בעייתי, שעומד להיות מופץ בהתחלת ינואר. מעניין יהיה לראות איך הסרטים היותר חדשים, אלו שמחכים לחשיפה ראשונה בפסטיבלים, או סתם מחכים לחשיפה ישירות לקהל הרחב, איך הם ישתלבו בתוך כל השפע הזה, שכבר נחשף בפסטיבלים בשנתיים האחרונות.

ויש גם סרטים שנמצאים בחדר העריכה הרבה מאוד זמן, וכתבתי עליהם בציפיה בשנים שעברו: למשל, "זוג יונים" של דובר קוסשוילי, סרט ש(מסתבר)דובר עליו לא מעט באיזושהי תכנית ריאליטי, ולכן גם באו לא מעט קוראים לבלוג שלי לחפש מידע על הסרט הזה, אבל איפה הוא בדיוק מתחבא, אין לי מושג. ויש גם את "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה", עליו כתבתי בסקירה של ה"בקרובים" של 2015. במקרה פגשתי את גלעד אמיליו שנקר, הבמאי, באחת ההקרנות השנה, והוא הבטיח לי שהפרויקט הזה לא נזנח, אלא עומד לפני סיום.  עוד "וגם" אחד הוא "מסע הטבעת", בבימויים של אריק לובצקי ומתי הררי, שאמור להיות קומדיה אידיוטית שכזו, מה שלא אומר שהיא לא תהיה מוצלחת ו/או מצליחה (כנראה תנוע בין "איביזה" החלש לבין "הלהקה האחרונה בלבנון" ההרבה יותר מוצלח).

ועוד סרט אחד שאני מחכה לו כבר הרבה זמן, והוא כבר נחשף בחו"ל (עם ביקורות טובות), אבל עדיין לא בארץ, הוא "נורמן" (לשעבר "אופנהיימר"), החדש של יוסף סידר, עם ריצ'ארד גיר וליאור אשכנזי בתפקידים הראשיים. אני מעריך שהסרט יוקרן בפסטיבל ברלין הקרוב בפברואר, ולאחר מכן יופץ בישראל, באיזור מרץ.

ואחרי ההקדמה הזו, הכנתי רשימה של כל מיני פרויקטים נוספים שעומדים להיחשף ב-2017. הרבה חומר ישראלי מסקרן מחכה לנו על המסכים ב-2017. הנה טעימה:

געגוע – שבי גביזון

savi-gabizonהסרט שהכי מסקרן אותי ב-2017 (אחרי "נורמן" של סידר). פור דה רקורד: "האסונות של נינה" הוא אחד הסרטים הישראלים הכי להמשיך לקרוא

הממלכה המופלאה של פאפא אלייב: הביקורת

במהלך חודש דצמבר יוקרן בסינמטקים הסרט הדוקומנטרי הזה על המשפחה המוסיקלית, משפחת אלייב. את המוסיקה אני מכיר על קצה המזלג. גם את הסרט ראיתי. המוסיקה יותר טובה.

יש לי בבית דיסק אחד של משפחת אלייב. בערך. זה דיסק של חיים צינוביץ', ופרויקט הג'יבריש שלו, ומשפחת אלייב מאוד דומיננטית שם. אז אני מכיר, קצת, ממש קצת, את המוסיקה של המשפחה הזו, כך שאני יכול גם להעריך את האמנות שלהם, וגם להסתכל קצת מבחוץ, בעין ביקורתית יותר. ההתרשמות שלי היא שמשפחת אלייב במיטבה כשהיא מנגנת ביחד, כמו מכונה משומנת, והתיאום ביניהם מדויק ומרשים מאוד, וכמובן גם האנרגיה שלהם סוחפת.

papa-alaevאז כשבאים לעשות סרט דוקומנטרי על התופעה הזו, משפחת אלייב, צריכים למצוא את האיזון העדין בין מבט אוהב לבין מבט ביקורתי יותר. למצוא את להמשיך לקרוא

החטאים: הביקורת

הסרט החדש של אבי נשר. הבמאי הישראלי הכי מצליח, והכי יציב ועקבי ביצירה שלו, חוזר עם סרט חדש. ולמרות הפגמים שיש בסרט החדש, גם הסרט הזה יזכה בהצלחה (כנראה), כי, מצד שני, ולמרות הנושא הפרובוקטיבי, יש גם הרבה דברים להעריך בסרט החדש.

לפני 15 שנה, כשתור הזהב המודרני של הקולנוע הישראלי היה עדיין בחיתוליו, יצא למסכים סרט שנקרא Made in Israel. זאת היתה קומדיה מטורפת על הנאצי האחרון. ארי פולמן (לפני "ואלס עם באשיר") עשה סרט נועז על הצורך שלנו לשחרר כבר את התפיסה שלנו בזכר השואה. היינו, ראינו, הפנמנו, הלאה. הסרט של פולמן לא זכה בזמנו להצלחה, אולי בגלל שהקהל הישראלי ב-2001 עדיין לא היה מוכן להניח לזכר השואה, ואולי גם בגלל שהסגנון הקומי במופגן של פולמן ניכר אותו מהסרט (אני מאוד אהבתי את הסרט ההוא. כמה שנים לאחר מכן ארי פולמן יעשה סרט פורץ גבולות שיזכה להצלחה גדולה. משהו שנקרא "ואלס עם באשיר"). הסרט החדש של אבי נשר דן בנושא דומה, אבל סגנונו אחר. הוא מלודרמטי ומלטף, וברוב חלקיו הוא עשוי במיומנות שתלטף את הקהל, שסביר להניח שיענה לסגנון הבימוי הזה, ובכלל, עברו כבר 15 שנים מאז הסרט ההוא של פולמן (ו-70 שנים מאז המלחמה ההיא). ישראלים כבר יורדים לברלין, גרמניה. והסרט הרי מבוסס על סיפור אמיתי. אולי עם ישראל מוכן לקבל את הסרט הזה של נשר, שמבקש להשלים כבר עם השואה, עכשיו יותר מאז.

אבי נשר עושה ב"חטאים" סרט שהוא בו זמנית מוקפד ואמביציוזי מאוד, וגם סרט מרושל באופן מפתיע. "החטאים" מתרחש בישראל, גרמניה, ופולין, והוא גם סרט תקופתי, והעיצוב האמנותי ושימת הלב לפרטים שהרכיבו את המציאות הישראלית והאירופית ב-1977, זמן התרחשות העלילה – הכל כאן מדויק ומרשים מאוד (ושימו לב לבדיחה הפרטית של אבי נשר הנוגעת לסרט הביכורים שלו עצמו, "הלהקה", שצולם ב-1977. זה מופיע בחטף, לרגע קט, ברקע, וזה הצחיק אותי בקול רם). וכרגיל, אבי נשר פוגע בול בליהוק, ובהקפדה על עבודת המשחק.

הסיפור הוא על שתי אחיות שונות באופיין.

past-lifeהסכנה בסיפורים מעין אלו היא ש להמשיך לקרוא

הסודות של איידה: הביקורת

והמנהג הנפלא של הפצת סרטים דוקומנטרים ישראלים בהפצות מסחריות רגילות נמשך. האחרון בסדרה (בינתיים) הוא "הסודות של איידה", סרט פוסט-שואה שמגלם בתוכו סיפור מלא אמוציות. כסרט, הוא עובד רק בחלקו.

aidas-secretsיש משהו קצת מתסכל בצפיה בסרט הדוקומנטרי הזה. הסיפור שהסרט הזה מספר מכיל דרמה גדולה, רגשות גועשים, גם מפעם וגם מהיום, טוויסטים וגילויים מפתיעים – כל מה שדרמה טובה צריכה. וזה לא תסריט שנכתב ע"י תסריטאי בן אנוש, אלא על ידי ישות אלוהית, גורל, או איך שלא תקראו לזה – סיפור שהיה באמת. הבעיה עם הסרט הזה היא שכל עוד מספרים לנו על המתרחש או על מה שקרה בגוף שלישי, הדרמה עובדת ומרתקת. יש בסיפור הזה אפילו תובנה על תקומתו של העם היהודי אחרי האסון הגדול ביותר שניתן (או אולי לא ניתן) לדמיין. באופן פרדוקסלי, כשאנחנו צופים בדמויות עצמן מושפעות ע"י הנעשה – משהו בסרט הופך צולע ואף קצת מגוחך.

כי נדמה לי, ואני רק יכול לנחש, אבל זוהי ההרגשה שסחבתי עימי לכל אורך הצפיה, נדמה לי ש להמשיך לקרוא

פעם היתה ילדה: הביקורת

כמו המקרה עם "קבלת שבת", גם כאן, עוד סרט ישראלי ששכב יותר משנה על המדף, יוצא עכשיו להקרנות מסחריות. לא סתם שכב הסרט על המדף. אין הרבה מה לעשות איתו.

"פעם היתה ילדה". נשמע כמו התחלה של אגדה קסומה. הסרט הזה הוא הכל חוץ מזה.

once-there-was-a-girlהילדה כבר לא כל כך ילדה. והקסם ממש לא מקסים. יכול להיות שהיה כאן נסיון לחקות את סגנונו של האל הארטלי. אבל הריחוק הזה מהדמויות, הרצינות התהומית של הכל, וחוסר קליני בהומור, המיקס הזה הופך לסרט פלגמטי ודי מתיש, שאמנם נמשך רק שעה ורבע, אבל מרגיש הרבה יותר.

אז הילדה שלנו היא כבר אשה בוגרת. ליאת גליק, שמגלמת אותה, מחזיקה להמשיך לקרוא