המלחינה

בסינמטק תל אביב מוקרן החודש "המלחינה". לא ממש ברור למה. "המלחינה" היה חלק מתחרות האופיר בשנה שעברה (2018), והוא נשאר על המדף מאז ועד היום. עדיף היה להשאיר אותו שם, כי מדובר בסוג הסרטים שאין הרבה מה לכתוב עליהם פשוט מפני שהם כל כך רעים עד שכבר לא נעים להתחרע עליהם.אני מניח שבהתחלה היה דווקא רעיון מדליק: לעשות להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: נלסון

לקראת סוף השנה שעברה חיפשתי חומר לפרויקט השנתי שלי על הסרטים הישראלים המסקרנים של השנה הבאה. נתקלתי גם בחומר על הסרט הזה, "נלסון". בפוסט שפרסמתי כתבתי על "נלסון":

הסיפור שאפתני מאוד, והקאסט מלא בשחקנים מאוקראינה ומרומניה, בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית עצומת מימדים, שיכולה להיות מרשימה מאוד, או מגוחכת ומביכה מאוד.

לצערי, האפשרות השניה היא שהכריעה בסוף.כי עברה כבר קרוב לשנה מאז שהפוסט הזה פורסם. והסרט הזה לא הופיע באף פסטיבל, ואף נעדר מתחרות האופיר. וגם כאן, בפסטיבל חיפה, הוא מוקרן מחוץ לתחרות ולא כחלק מהתחרות הרשמית. הכל היה מוכן לאכזבה, ובכל זאת הלכתי לראות. ואכן, הסרט הזה כנראה היה מאוד לואו-באדג'ט, ולסרט שמנסה לספר סיפור מקיף יבשות מדובר במכת מוות.

ואז, כשאתה מתמודד עם קשיים, או שאתה מכיר בחולשות שלך ומנצל אותן לטובתך, או שאתה מנסה לעשות את הסרט שלך בכל זאת ולמרות הכל. וזה לא הולך. כי אם אין כסף, אז אין כסף. גרין סקרין או טיפול טכני מסיבי בויזואליה לא יציל אותך (בהתחלת הסרט זה ברור שהתמונה עברה עיבוד צבע הסטרי, ושלא מדובר באיזושהי פנטסיה ריאליסטית למרות ההצהרה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי). התסריט מלא ב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: קולות רקע

אז למה עליתם לישראל? למה בכלל עשיתם את המהלך הכל כך קיצוני הזה? למה עקרתם את עצמכם מכל מה שמוכר, שנוח לכם? מהשפה, מהסביבה, ממזג האויר, מהמוכר במכולת שכבר מכיר אתכם? ואם כבר החיים שלכם באמת כבר הפכו בלתי נסבלים, והייתם חייבים לעזוב, למה לישראל? למה לא ל…דנמרקשבדיהאמריקה? מה זה, ציונות? אמונה יוקדת באלהים, ביהדות, בארץ הקודש?

"קולות רקע", סרטו היפה של יבגני רומן, מתחיל בדיוק כאן. על כבש המטוס מצטלמים להם 2 עולים חדשים. גיבורי הסרט. בעצם, הוא מצלם אותה. הוא – אידאליסט, חולמני, מאמין. היא – פרגמטיסטית, מעשית. שניהם שקטים. שניהם אנשים כבר לא צעירים. אולי כבר קצת עייפים. אבל חייבים לעשות את הצעד הזה. לעלות לישראל. מאות אלפים עושים את אותו הדבר, אז גם אנחנו.וזה לא שהם לבד. כמעט כל הסרט הישראלי הזה מדבר רוסית. יש הרבה דוברי רוסית בישראל. הם, איכשהו, מצליחים לתקשר ביום יום הישראלי עם הרוסית שלהם (פלוס קצת עברית שבורה). אבל מה עושים עכשיו? איך באמת בונים חיים חדשים לגמרי? ולמה?

"קולות רקע" מספר סיפור יפהפה ששואל את השאלה הזאת. מה יש לנו בחיים האלו אם לא אידאליזם, איזושהי אמונה, דרך, שמדריכה אותנו, את מעשינו, ומצד שני, עד כמה אנחנו יכולים לדבוק באותה אמונה, אותה דרך, בחיינו היומיומיים, כשהצורך שלנו להתפרנס בעצמנו, להרוויח כסף כדי לשלם שכר דירה, על אוכל שאנחנו קונים, וכן, גם על אוכל לנשמה (גם כרטיס לקולנוע עולה כסף) – הצורך הזה מחייב אותנו לפשרות שאנחנו לא תמיד שמחים בהן.

וכך ולדימיר פרידמן ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: בוכרא פי אל מישמיש

איזה פספוס.

מסתבר שפעם, לפני כמעט 80 שנה, נולדה במצרים דמות אנימציה מפורסמת מאוד. פוליטיקה ומריבות בינאישיות קברו את הדמות הזאת, וכמעט העלימו אותה מהזכרון ההסטורי. הסרט הזה בא לעשות צדק עם האנשים שיצרו את מישמיש אפנדי, סוג של מיקי מאוס בערבית.

אז זה מתחיל עם צאצאי האחים פרנקל, יוצרי המישמיש הזה. הם מבקשים לשחזר גלגלי פילם ישנים. ולתוך מכתב המגולל את סיפורם ערוכים מפגשים משפחתיים, העלאת זכרונות, ראיונות עם חוקרי תרבות ערבית וחוקרי הסטוריית האנימציה בפרט, ואנימציה בעולם הערבי בכלל.

והכל משובץ באינספור רגעים של סרטי מישמיש אפנדי משוחזרים. וזאת הבעיה שלי עם הסרט. הרי כששומעים "סרטים מצוירים", הקונוטציה היא בדרך כלל סרטי ילדים. משהו חמוד ומשעשע. מצחיק. אבל הסרט הזה בא לספר סיפור רציני, והוא נכנע פעם אחר פעם ל"איזה חמוווד".כי הנה, יש שלושה אחים שיוצרים בשלושים אצבעות ידיהם סרטי אנימציה במצרים של שנות ה-30. הם לאט לאט זוכים ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: אפריקה

מעט מאוד ידעתי על הסרט הזה לפני שראיתי אותו. מבחינתי הוא הגיע כמעט משום מקום. לא מזמן דיווחו שיש כמה סרטים ישראלים בפסטיבל טורונטו היוקרתי. כמה ששמעתי עליהם (וראיתי אותם), שהתחרו וגם זכו בפרסי אופיר, וכאלו שכבר הופצו בישראל, וגם אחד שלא שמעתי על הבמאי שלו, ולא ידעתי בכלל שיש סרט כזה. סיפרו שבסרט הזה הבמאי מלהק את אבא ואמא שלו לתפקידים הראשיים, מה שנשמע קצת חשוד, כי זה עושה רושם של סרט מאוד מאוד עני. וכל מה שידעתי על הסיפור של הסרט היה שהאיש המבוגר במרכז הסיפור מקבל בתחילת הסרט הודעה על כך שאת האחריות על הטקס השנתי, אחריות שהוא לקח על עצמו במשך עשרות שנים, העבירו אותה לאנשים צעירים יותר במסגרת רענון השורות. והאיש מתחיל להרגיש חסר חשיבות. זה כל מה שידעתי על הסרט, מה שהפך אותו בעיניי לקצת חשוד, כי זה נראה לי סרט קטן מדי שאולי גם אין לו באמת ערך קולנועי סביר בכלל. ומצד שני, הוא היה כבר בטורונטו, אז אולי יש בו יותר ממה שנראה במבט ראשון.

אז אחרי שראיתי את הסרט, התשובה לתהיה היא סוג של שילוב בין השתיים: "אפריקה" הוא לטעמי הרבה יותר טוב ממה שאני חשבתי שהוא יהיה, אבל הוא גם רחוק מאוד מסרט שבאמת יזיז לי משהו בלב.כי מצד אחד, אכן יש כאן דמות ראשית שמחזיקה מסך. בקול שלו, בפאוזות שהוא לוקח בין המילים, בהליכה שלו – מאיר גרנר הוא אולי לא שחקן מקצועי, אבל הוא שחקן לכל דבר, שמחזיק את העניין שלי בגורל הדמות שלו, בגורל הסרט כולו בעצם, בכל רגע ורגע שבו הוא נמצא על המסך (שזה כמעט כל הסרט). גם ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: בשורות טובות

זה הסרט שהיה אמור להיות על טיפולי פוריות. זה הסרט שהיה אמור להיות האישי ביותר של ארז תדמור, דרמה חודרת קרביים על כל התסכולים, התקוות, היאוש, וההצלחה של הרצון הנואש לילד. ואז אתה מתיישב באולם הקולנוע, מוכן ורוצה להתרגש, והסצינה הראשונה בסרט היא בכלל סצינה קומית שכאילו לקוחה מתוכנית מערכונים. כצופה אני מאבד שיווי משקל.

אבל, מסתבר, ארז תדמור (ורועי אסף שותפו לתסריט, שהוא גם השחקן הראשי) הם אנשים חכמים יותר מזה. "בשורות טובות" הוא אכן סרט נהדר ומרגש (ומפתיע), הוא רק לא הסרט שאני חשבתי שהוא הולך להיות.

כי הסרט הזה הוא לא על טיפולי פוריות. "בשורות טובות" שואל שאלה רחבה יותר. השאלה היא: מה זה ילד בכלל? למה להיכנס לכל התהליך המסובך הזה, למערבולת הרגשות והמצבים הגופניים הלא נעימים האלו? הרי למה אנחנו בעצם רוצים ילדים? בשביל מה זה טוב?

שאלה שנשמעת מטופשת. "בשורות טובות" מדגים שבעצם זה לא כל כך ברור מאליו. אנשים הרי רוצים להתפתח. להצליח בקריירות שלהם. להחזיק במספיק כסף כדי שיוכלו להינות מהחיים. שהחברים, המשפחה יעריכו אותם. וילד זה סמל סטטוס. מגיל מסוים שואלים אותך כל הזמן: נו, מה עם ילד? איך אין לך עוד ילדים? לכולם מסביבך יש פתאום ילדים, ואתה מרגיש שאתה נשאר מאחור. אתה לא מספיק גבר. את לא מספיק אשה. ההורים מאוכזבים. רוצים נכדים. זה גם עניין של כבוד. לבת של ההוא מהמכולת כבר יש שלושה. מה קורה איתכם, תגידו? ומה תשאירו אחריכם, הא?! את לא רוצה מישהו שידאג לכם כשתהיו זקנים?שרשרת שאלות ודאגות ארוכה מאוד, וכל זה לא קשור בכלל לסיבה המקורית: ילד נולד מתוך יחסי מין. יחסי אהבה בין שני זוג. לגבר ולאישה שבמרכז הסרט הזה יש מערכת יחסים אוהבת. אבל יש להם גם קריירות לוחצות. ויש להם בעיות בפוריות. הבעיות האישיות האלו פוגעות בכבוד שלהם. משחק העמדות הפנים שהם משחקים על בסיס יומיומי כדי למכור את עצמם, כדי לקדם את הקריירה שלהם, את מעמדם בחברה, המשחק הזה הופך קשה יותר מיום ליום. הכבוד האישי שלהם נפגע. איך עומדים בכל הלחצים של החיים (עבודה, הורים, משפחה) כשמשהו כל כך בסיסי נשבר?

"בשורות טובות" מספר על המקום הזה שבו גבר ואשה לומדים להבין מה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: שעתו האחרונה של מר קול

אני לא מחובבי הבמאי דורון ערן. למעשה, אני די מתעב את הסרטים שלו (לפחות את אלו שראיתי. "נמס בגשם", למשל. או "סנאפשוט". וגם את "רוח חדשה" לא אהבתי). ובכל זאת, מצאתי את עצמי הולך לראות גם את הסרט החדש הזה שלו. ולא, זה לא סרט טוב. מה פתאום. אבל הפעם, נדמה לי, זאת לא אשמתו של ערן. הפעם הוא לקח על עצמו משימה ייחודית ולא שכיחה שגם במאים הרבה יותר גדולים ממנו היו כנראה נכשלים בה. כי מדובר כאן באחד מאותם סרטים שבהם יש רק שחקן אחד (פחות או יותר), והסרט מתרחש, פחות או יותר, בלוקיישן אחד. הסכנה העיקרית בסרט שכזה היא המלאכתיות של הסיטואציה. ו"מר קול" נופל כאן בגדול.

אנשים בד"כ לא מדברים לעצמם, וגם אם הם בטלפון, אנחנו כצופים אמורים לדעת מה הצד השני אומר, כי אנחנו חייבים להבין את התגובות של הגיבור. בסרט הזה, הטקסט כל כך לא אמין, עד שמהר מאוד אני מוצא את עצמי מחוץ לסיטואציה. הגיבור מדבר רוב הזמן בטלפון. ואז הוא אומר משהו כמו: "מה את אומרת? אם אני קראתי את "המשפט"? של מי זה? של קפקא?", כלומר, הוא חוזר גם על הרפליקות של הצד השני, שאותו אנחנו לא שומעים. זה קורה הרבה מאוד בסרט, וזה רק אחד הדברים שהופך אותו למעיק.

הסיטואציה עצמה גם לא ממש ברורה. מר קול אמור להיכנס לכלא, אבל בתוך הכלא יש להמשיך לקרוא