קטגוריה: פרסי אופיר 2012
פרס אופיר 2012: המועמדויות, המחשבות שאחרי
תראו מה זה. אני שרפתי שעות על גבי שעות. ראיתי את כל 29 הסרטים שבמירוץ. ויתרתי על ימי עבודה. ראיתי גם סרטים מצוינים, אבל גם כמה ממש גרועים. ועמדתי בכך בגבורה. אבל כשמגיע יום הכרזת המועמדויות, היום שמצמצם את הרשימה לחשובים ביותר – כשמגיע היום הזה, אני לא בסביבה בכלל. אני AWOL. אני נעדר.
אני עם כאב ראש. עם בלגן עצום בגלל מעבר דירה. ובלי אינטרנט (והכל קשור, כמובן. ואגב, לא מומלץ לקבל כאב ראש כשאתה במעבר דירה. האקמול היה עדיין באיזשהו ארגז שלא נפרק, ולא מצאתי אותו).
בקיצור, במקום לעקוב אחרי הכרזת המועמדויות בציפייה דרוכה, הייתי מנותק מהעולם, לא ממש בקו הבריאות, ועם הר ארגזים שצריך לפרק. בלגן.
ועכשיו, כשהדברים מתחילים להסתדר (עדיין לא סידרתי את כל הבלגן, אבל את חלקו כן. ואני מרגיש יותר טוב. והטכנאי הנחמד של "הוט" התקין לי אינטרנט), עכשיו אני יכול לעבור על רשימת המועמדויות ולראות מה קורה שם.
אז ככה: במבט ראשון להמשיך לקרוא
השלמות: המשימה X ואלנבי רומנס
איזה חודש משעמם זה אוגוסט. אין מה לראות בקולנוע. בסוף השבוע הזה מגיע "זכרון גורלי". בסופ"ש הבא "הבלתי נשכחים 2". סרטי פופקורן שאין לי מה לעשות איתם. אח"כ עולה "רווקה פלוס" הנוראי של קוסשוילי, ו"היו זמנים באנטוליה" היפה של נורי בילגה ג'יילאן (באיחור של יותר משנה). רק "הואלס האחרון" של שרה פולי מסקרן אותי החודש. בתחילת החודש הבא מגיע "2 בלילה". עד אז די שומם בגזרת ההפצה בארץ.
אז בינתיים לקחתי לי קצת זמן, והצלחתי להשלים פערים. צפיתי בשני סרטים שחמקו ממני. אחד מהם הוא המועמד ה-29 לפרס האופיר, "המשימה X".
אין הרבה מה לומר על הסרט הזה. זה לא סרט קולנוע. זה סרט הדרכה של המרכז לקבלה, או משהו כזה. הוא דידקטי, עם מעט מאוד עלילה, אבל עם הסברים מפורטים (כולל דיאגרמות והדגמות גרפיות אחרות) על תורת העולם, איך הוא פועל, ועל הכוח העליון שמניע את העולם. וכאן נכשל יובל עובדיה, הבמאי/ תסריטאי/ שחקן: הרי אחד המשפטים שהוא עצמו אומר בסרט הוא: "במקום שנגמר השכל, שם מתחילה האמונה". אבל רוב הסרט הזה פונה לשכל. להסברים שכלתנים על האמונה. וזה עובר לי מעל הראש. הרי אין ממש סיפור בסרט הזה. הסיטואציה עצמה לא אמינה: רוב הסרט הוא תיאור של חקירה במתקן שב"כ. לא סביר במיוחד, ודי מגוחך. ובעיקר מגוחכת הופעתו התיאטרלית של דני שטג, עם טקסטים בלתי נגישים בעליל.
הו, כוח עליון. מתוך "המשימה X"
ובכלל, יש לי להמשיך לקרוא
פרסי אופיר 2012: סיכום שלב א'
29 סרטים. השנה 29 סרטים ישראלים רצים אל הפרס. מתוכם ראיתי 28 (רק את המשימה X, סרט הקבלה, לא יצא לי לראות).
אומר מהתחלה: אנחנו כבר מדברים כמה וכמה שנים על שינויים נחוצים בתקנון התחרות (אנחנו = אני. ויאיר רוה. והחברים בסריטה). אני לא אחזור על מה שכבר אמרתי, ועל מה שהם עדיין אומרים. היום אני רוצה פשוט לצלם תמונת מצב של התחרות As is כפי שאני רואה אותה בשלב זה.
ראיתי 28 סרטים ישראלים שמשתתפים בתחרות. מאחוז גבוה יחסית נהניתי. יש אפילו כמה ממש-ממש מצוינים. והפעם, בניגוד לשנים קודמות, נדמה לי שהטעם שלי מתיישר עם טעם הרוב. אם בשנה שעברה צעקתי מעל כל גבעה נישאה : "2 בלילה", "2 בלילה" (ואני אחדש את המנגינות האלו ממש בקרוב, עת הסרט עולה, סוף-סוף, להקרנות מסחריות), אבל בסופו של דבר הסרט כמעט ולא זכה למועמדויות; ובשנה שלפני כן נדהמתי מהאפוקליפסה של משה איבגי ב"וביום השלישי", אבל הרבה אחרים נרתעו מהתוקפנות שלו; ובשנה שלפני-לפני מאוד התרגשתי מ"כלת הים" של קרן ידעיה, אבל מעט מאוד חלקו איתי את ההרגשה הזו, השנה אני מרגיש שהרבה אנשים מסכימים איתי: "המשגיחים" הוא הסרט הישראלי הטוב של השנה. הוא אנרגטי וחכם, הוא בועט במוח, הוא מרגש ומצחיק, ויש בו איזושהי השראה שניתן למצוא רק ביצירת ביכורים. הוא די מהמם. הפעם, נדמה לי שאני לא במיעוט.
ובכלל, תראו מה זה מומנטום. אל עונת האופירים נכנסנו בידיעה ששמי זרחין לוקח. במאי ותיק בשיא אונו, עם גלריית שחקנים רחבה, עם מערכת יחסי ציבור משומנת, ועם הצלחה קופתית מובטחת (שאכן קיימה) – מי בכלל חשב שכמה חודשים אח"כ "העולם מצחיק" יהיה רחוק מלהיות הפייבוריט לזכיה. וכמובן לא עוזרת לו העובדה שתקנון האופירים שולח את הזוכה להתמודד על הגביע הקדוש, האוסקר, והרי בחו"ל לא יודעים מי זה ומה זה "הגשש החיוור". וכמובן לא עוזרת לו העובדה שאין לו, לשמי זרחין, נוכחות פסטיבלית בינלאומית, ולכמה ולכמה סרטים (כולל "המשגיחים") כבר יש.
כלומר: ל"עולם מצחיק" יהיו כמה וכמה מועמדויות. בטח שיהיו לו. ומגיע לו. אבל זכיה כרגע נראית רחוקה ולא כל כך מציאותית.
והנה מגיע גם "למלא את החלל". הפרויקט הכל-כך מצופה אכן מקיים. ועכשיו הוא גם מתחיל את מסעו הבינלאומי (בפסטיבל ונציה, לא פחות). אני חושב רק שיש רק חסרון אחד ב"למלא את החלל" – מדובר בדרמה עשויה היטב אמנם, ואפילו בסרט חשוב, אבל מדובר גם בדרמה שמתחילה להתיישן קצת סגנונית. אל מול רוחות השינוי הנושבות בקולנוע הישראלי, ואל מול האנרגיה המידבקת של "המשגיחים", אני חושב (ומקווה) ש"למלא את החלל" יהיה מועמד להרבה פרסים, ויותר חשוב מכך, אני מייחל להצלחה גדולה שלו בקופות לכשישוחרר למסכים מסחרית, אבל אני מריע ל"משגיחים".
בשורות הבאות אני אפרט קצת מיהם ומהם המועמדים שלי (לטעמי הפרטי בלבד) בקטגוריות המרכזיות של האופיר השנה:
הסרט הטוב ביותר
להמשיך לקרוא
פרסי אופיר 2012: לרדת מהעץ
מחשבות מפוזרות בעקבות צפייה ב"לרדת מהעץ" של גור בנטוויץ'
אולי זו הבעיה של המחאה החברתית. אולי הם פשוט נחמדים מדי. אולי, כמו שדורון צברי אמר ב"מדריך למהפכה", "מהפכות לא עושים בנחמדות". וקצת פחות חשוב, אבל אולי זו גם הבעיה של "לרדת מהעץ": הוא סבבי-בבי של סרט. חמוד, נחמד, מרגש אפילו. אבל הוא לא קיצוני ובועט.
ואולי זה לא לגמרי מדויק. אולי "לרדת מהעץ" מנסה לקחת את "המדריך למהפכה" צעד אחד קדימה, ועדיין להגיע למסקנה המייאשת שגם משה סילמן, וגם עוד עשרה משה סילמנים לא ישנו את המציאות. גם מיליטנטיות במאבק לא תשבור את שלטון הקפיטליזם. ואולי זאת הטרגדיה האמיתית שלנו (ע"ע העלאות המחירים והגזרות האחרות שנחתו עלינו רק השבוע).
איזה ליהוק שיחוק זה, דורון צברי בתפקיד הקפיטליסט המאניאק. הוא הרי מכיר איך הראש שלהם עובד, והוא עושה את התפקיד שלו בסרט מצוין.
איזה ליהוק מצוין זה, גל תורן. אני מודה ש להמשיך לקרוא
פרסי אופיר 2012: מעשייה אורבנית
נתחיל מהסוף: לטעמי האישי, אליאב לילטי יותר טוב מדובר קוסשוילי מודל 2012. "רווקה פלוס" הוא נסיון של הדובר לעשות קומדיה ברוטלית, אבל הקומדיה לא עובדת, ומה שנשאר ביד הוא ברוטליות דוחה ומגעילה. גם לילטי עושה סרט פרובוקטיבי, אבל גם אם "מעשייה אורבנית" סובל מבוסריות, וגם אם מצאתי בו כמה חסרונות, עדיין יש בפרויקט המרתק הזה יותר מסתם בוטות. יש בו רצון להגיד משהו על העולם, ויש בו הרגשה של מיצים קריאטבים (ועוד כל מיני נוזלים) גועשים ומבעבעים.
להקרנה של "מעשייה אורבנית" באתי מוכן. ידעתי שמדובר בסרט שמורכב ממונולוגים, וידעתי שיש בו אלמנט של גילוי עריות בין אח לאחות. ובכן: הסרט הרבה פחות אקספרימנטלי ממה שחשבתי שהוא יהיה. הוא אפילו קומוניקטיבי למדי (בוטה, אבל לא מנוכר). רוב המונולוגים בסרט מוגשים בעצם כחלק משיחה בין אנשים (רק שהשני מקשיב, ולא עונה). וזה עובד, רוב הזמן. וגילוי העריות – סתם, קידום מכירות. הוא קיים בסרט, אבל להבנתי, רק כאלמנט משני, ולא עיקרי.
כמו שאני תופס את "מעשייה אורבנית" יש בו אמירה מייאשת על העולם. על איך הנעורים הם פוטנציאל מלא רגש ועניין, מלא תאבון לטרוף את החיים, לזיין את כל הבחורות היפות, ולהצליח בחיים, אבל האמת היא שהחיים חרא. מהר מאוד, לפי אליאב לילטי, תמצא את עצמך בעבודה לא מספקת וסתמית, עובד בעבור שכר נמוך ללא יכולת לשפר אותו משמעותית. אשתך תפסיק להתעניין בך. אשתך תתחיל להתעניין באחרים. יבואו ילדים ויעשו לך רעש ובלגן בחיים. אשתך תתחיל להתקמט (בעיניך, וגם בעיניי עצמה). הגוף יתחיל לבגוד. אתה תחלה, ובסוף תמות. אז בשביל מה לחיות בכלל?
הנחת העבודה המייאשת הזו נמסרת דרך סדרה של מונולגים שמשרתים קו עלילתי דק. סיפור המסגרת של הסרט הוא על אח ואחות בני כ-17 שלאחר מות אימם יוצאים לחפש את אביהם שנטש אותם בילדות. זה החלק החלש של הסרט. קו העלילה הזה משמש רק תירוץ לסדרה של מפגשים עם אנשים ששוטחים את צרותיהם בפני גיבורי הסרט (ובפני הצופים). אבל הסיפור עצמו לא מספיק מפותח, ולא מספיק מעניין בפני עצמו. ובכלל, יש בו כמה פיתולים מיותרים ולא הגיוניים (הבחור מגיע לכלא בגלל סיבה תסריטאית קלושה, ומשתחרר – לא ממש ברור למה. הכל זה תירוץ כדי לפגוש את אוהד קנולר, באחת הסצינות היותר מצוינות של הסרט).
יותר מזה – כל המונולוגים, וכמעט כל להמשיך לקרוא
פרסי אופיר 2012: רוק בקסבה
אם לומר את האמת, באתי מראש סקפטי לסרט הזה. סרט מלחמה ישראלי בכיכובם של יון תומרקין ואנחל בונאני – זה נשמע לא רציני. יותר מזה – חששתי לזילות של חיי אדם דרך סרט פופי וקליל על מלחמה.
אז זילות אין. אבל זה באמת סרט לא רציני, והוא לא מחזיק מים.
בהקרנה שהייתי בה הייתה תקלה טכנית קלה. בערך דקה אחרי שהסרט התחיל, הוא נפסק. איזשהו כפתור בחדר ההקרנה כנראה נלחץ בטעות. מישהו שהיה מאחורי הפטיר את ההלצה הרגילה: "זה היה סרט קצר…", ובת זוגו ענתה לו: "טוב, במאי הסרט הגיע מעולם הפרסומות". מיד אח"כ ההקרנה התחילה שוב מהתחלה, ללא תקלות. ומתברר שאכן מדובר בסרט פרסומת באורך 89 דקות.
"רוק בקסבה" הוא סרט שקודם כל מתרכז בלהיראות ולהישמע טוב. מכאן גם בחירת השחקנים שהזכרתי בתחילת הפוסט. ומכאן גם הקפדה על צילום משויף ומיופיף, ועל מוסיקה פופית קליטה (שלוימ'לה ארצי פותח את הסרט, ולמעשה נדמה כאילו גל אוחובסקי היה העורך המוסיקלי של הפרויקט הזה). ובכלל, עריכת פס הקול היא הדבר הכי טוב בסרט, לטעמי. "רוק בקסבה" הוא סרט שאני, כקהל, יכול לעצום את העיניים באולם, ולדעת לבד מתי המתח עולה, מתי מתרחש משהו, ומתי נרגע. הכל בעבודת פס הקול. הבעיה היא בתסריט הרזה, ובעבודת השחקנים החלשה.
יון תומרקין ואנחל בונני. "רוק בקסבה". הו, הדרמה.
"רוק בקסבה" הוא סרט על חיילים בסיטואציה מסוימת. אבל אין חיילים. יש ייצוג של חיילים. אין דמויות. יש קרטונים מדברים. מדובר בסרט שטוח שמרשים מאוד הפקתית, אבל להמשיך לקרוא
הדילרים: פול גז בניוטרל
לא ברור מה השתבש כאן. במאי טוב ומוצלח – יש. אחלה שחקנים – יש. גם צלם מעולה (ירון שרף) ומעצב אמנותי מוכשר (ערד שאואט, "הערת שוליים") תורמים כאן מכשרונם. ויש גם תסריט מלא רפליקות מצחיקות עם פוטנציאל קאלט.
אבל הסרט הזה לא עובד. לא ממש ברור איך זה קרה.
אולי מישהו יכול ללכת לפח המיחזור של מחשב העריכה, ולברור משם את כל האאוט-טייקס. לראות מה נפל בעריכה, ולנסות להתחיל לחבר את התשובה. כמו ש"הדילרים" נראה עכשיו, הוא בעיקר סרט חסר כיוון. לא ממש ברור מה היתה כוונת המשורר. יש כאן רמזים – למשל, תרבות יהודית שורשית אל מול תרבות מזרחית. עימות בין תפיסת העולם של היהודי המצוי לבין תפיסת העולם של ההודי המצוי. יש סצינה מעניינת עם דני שטג עם דיון בנושא שיכולה היתה להיות פתח לסרט עמוק ומעניין (מה שלא בא ע"ח הפוטנציאל הקומי). וגם יובל שרף, שכן או לא נכנסת להריון, מסרבת לדרישתו של גיבור הסרט להפלה בנימוק דתי.
אבל לדני שטג יש סצינה וחצי בכל הסרט. וגם דמותה של הבחורה עם השם הבלתי אפשרי (נדמה לי שקוראים לה גטפריק), שהיא נציגת החשיבה ההודית בסרט, נעלמת פתאום באמצע הסרט.
אולי היה כאן גם נסיון להעיר על הסקס-אפיל של גראס בפרט וסמים בכלל. יש עניין עם תינוק שיש או אין בבטן של יובל שרף, כתוצאה מהרומן שלה עם רמי דוידוף. ויש גם סצינה הומוסקסואלית אחת לא ברורה בסרט. נדמה שעודד דוידוף כאילו רצה להגיד משהו, אבל הוריד בעריכה את כל מה שעלול לגרום להגבלת גיל ע"י הצנזורה.
יש חוסר איזון בעריכה של הסרט. משהו לא ברור בכוונת היוצר. והסרט סובל מזה.
אחלה חולצה, גבר. רמי דוידוף ב"הדילרים". צילום: רן מנדלסון
איתן 