הדילרים: פול גז בניוטרל

לא ברור מה השתבש כאן. במאי טוב ומוצלח – יש. אחלה שחקנים – יש. גם צלם מעולה (ירון שרף) ומעצב אמנותי מוכשר (ערד שאואט, "הערת שוליים") תורמים כאן מכשרונם. ויש גם תסריט מלא רפליקות מצחיקות עם פוטנציאל קאלט.

אבל הסרט הזה לא עובד. לא ממש ברור איך זה קרה.

אולי מישהו יכול ללכת לפח המיחזור של מחשב העריכה, ולברור משם את כל האאוט-טייקס. לראות מה נפל בעריכה, ולנסות להתחיל לחבר את התשובה. כמו ש"הדילרים" נראה עכשיו, הוא בעיקר סרט חסר כיוון. לא ממש ברור מה היתה כוונת המשורר. יש כאן רמזים – למשל, תרבות יהודית שורשית אל מול תרבות מזרחית. עימות בין תפיסת העולם של היהודי המצוי לבין תפיסת העולם של ההודי המצוי. יש סצינה מעניינת עם דני שטג עם דיון בנושא שיכולה היתה להיות פתח לסרט עמוק ומעניין (מה שלא בא ע"ח הפוטנציאל הקומי). וגם יובל שרף, שכן או לא נכנסת להריון, מסרבת לדרישתו של גיבור הסרט להפלה בנימוק דתי.

אבל לדני שטג יש סצינה וחצי בכל הסרט. וגם דמותה של הבחורה עם השם הבלתי אפשרי (נדמה לי שקוראים לה גטפריק), שהיא נציגת החשיבה ההודית בסרט, נעלמת פתאום באמצע הסרט.

אולי היה כאן גם נסיון להעיר על הסקס-אפיל של גראס בפרט וסמים בכלל. יש עניין עם תינוק שיש או אין בבטן של יובל שרף, כתוצאה מהרומן שלה עם רמי דוידוף. ויש גם סצינה הומוסקסואלית אחת לא ברורה בסרט. נדמה שעודד דוידוף כאילו רצה להגיד משהו, אבל הוריד בעריכה את כל מה שעלול לגרום להגבלת גיל ע"י הצנזורה.

יש חוסר איזון בעריכה של הסרט. משהו לא ברור בכוונת היוצר. והסרט סובל מזה.

אחלה חולצה, גבר. רמי דוידוף ב"הדילרים". צילום: רן מנדלסון

הסרט סובל גם מחוסר יכולת לאזן בין סיפורי המשנה (זה של צחי גראד,וזה של יובל שרף) לסיפור המרכזי (זה של הדילרים). הכל מפוזר מדי, לא אפוי, לא לכאן ולא לכאן. ולמרות שהבמאי מביא איתו המון אנרגיות טובות, ולמרות שערד שאואט מבריק בעיצוב האמנותי הצבעוני ומשכר החושים של הסרט, "הדילרים" מרגיש לי כמו פול גז בניוטרל: הרבה כוונות טובות, הרבה אנרגיה, אבל הסרט לא זז לשום מקום.

אולי יש כאן גם להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פרסי אופיר 2012: עד סוף הקיץ

"עד סוף הקיץ" הוא סרט ילדים. במרכזו ילדה חמודה, בת 7, אמא שלה, דודה שלה (אחות של אמא), אבא בוגד, וסבא (אבא של אמא ודודה) שחוזר פתאום, אחרי הרבה שנים.

"עד סוף הקיץ" הוא סרט ילדים, בשביל ילדים. צריך להיות מאוד חסר נסיון בצפיה קולנועית כדי להנות מהסרט הזה (או לחלופין, בעל דרישות נמוכות במיוחד). זה לא שהסרט הזה רע במיוחד. המשחק בסדר גמור, הילדים בסדר גמור, וגם לתסריט, על אף חוסר מקוריותו, אין לי טענות. אבל הבימוי, אוי, הבימוי. להגיד שהוא חסר תחכום זה אנדרסטייטמנט. נעה אהרוני לוחצת בכוח,בברוטליות כמעט, על בלוטות הרגש. היא מסמנת לי בעזרת מוסיקה ועריכה:  להתרגש! עכשיו!! בפקודה!!! לבכות!!!!!

ואני, מול פקודות כאלו, התחלתי לגחך רוב הזמן. מה גם שהרגשתי שהיא עשתה עבודה מוגזמת מדי בשחזור תקופה (סוף שנות ה-70), ושכחה בדרך את האינטלגנציה הרגשית הטבעית של הצופה הממוצע (ואגב, אם כבר להיות קטנוניים: יש כאן עבודת ארכיון מרשימה של תוכניות טלויזיה משנות ה-70. אבל ב-1979 עדיין לא היה טלפון לחצנים. לא מצאת טלפון חוגה?)

עם זאת, צריך לומר ש להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: בלדה לאביב הבוכה

מזמן לא ראיתי סרט שאני כל כך חצוי לגביו.

מצד אחד, מדובר בהפקה מפוארת ומרשימה ביותר. מהסוג שרואים רק לעיתים רחוקות מאוד בקולנוע הישראלי. מצד שני, אני לא בטוח שכל העבודה המפוארת הזו לא נעשתה לשוא. מצד שלישי, היו לא מעט רגעים שדמעתי בסרט הזה, אז אולי בני תורתי עשה בכל זאת משהו נכון. מצד רביעי, הסטים הגדולים של הסרט נדמה כאילו נשלפו מתוכנית "זהו זה".

מצד אחד, זה ברור שבני תורתי בא מאהבה. זה ברור ש"בלדה לאביב הבוכה" הוא גלעד אהבה וזכרון לתרבות שהיתה, ואולי עדיין ישנה. זה ברור גם שזו לא רק יד זכרון, אלא גם משהו שהוא רוצה להעביר לדורות הבאים (כפי שצילומי הילדים בסצינה האחרונה מרמזים). מצד שני, בתוך כל האהבה האותנטית הזו, בנה בני תורתי סרט מלאכותי מאוד במתכוון. כל העיצוב האמנותי (המרשים כשלעצמו) בונה עולם לא מפה ולא משם. עולם מערבוני – עם בתי מרזח, עם גברים עם כובעים רחבים ושפמים מוגזמים, ועם זונות שנראה כאילו הגיעו הישר מטקסס של דולי פרטון.

בנוסף מאוד הפריע לי להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: ריח פועלים

האמת – זה סרט קטן מדי. אין לו מקום בתחרות האופיר. הוא לא יגיע לשום דבר. גם במסלול הפרינג'. אבל הוא סרט חביב למדי, שמשאיר חיוך על הפנים רוב הזמן. זה סרט שצריך למצוא איזושהי דרך להיות מוקרן בצורה מחתרתית (או באחד מאולמות הסינמטק, הקרנה אחת בשבוע). זה סרט שאמור לצבור קהל מפה לאוזן על פני תקופה ארוכה. זו חווייה חביבה למדי של שעה ורבע נעימה. לא יותר.

האמת – עד כמה שאני הבנתי את המטרה של הסרט הזה, הוא לא מצליח לממש את מה שהוא רצה להשיג. אבל זה לא ממש חשוב בעיניי. יש כאן שחקנים טובים שעושים את העבודה, ומצליחים לרתק אותי להווי של אנשים ספיציפים.

אז מה הסיפור?

תלביבים במושב. "ריח פועלים". צילום: עמית שחל

להמשיך לקרוא

יותר איטי מלב: מעשה האמנות הוא מעשה אכזרי

צ'מעו משהו

אני יודע שעכשיו קיץ בחוץ. חם. חם מאוד. ויש ספיידרמנים ובאטמנים ועוד כל מיני מנים בקולנוע. ולמי שנרתע מסופר-הירוז, כמוני, יש כמה סרטים משובחים אחרים (למשל, "המשגיחים" המצוין, או "העולם מצחיק", אם עוד לא ראיתם). אבל בתוך כל זה יש סרט יפה ומרגש שמוקרן בהקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב. סרט שככה מוקרן מתחת לרדאר, ומומלץ לבדוק אותו. יש בו ראש קצת אחר, אבל יש לו אפקט מעורר מחשבה, ואם אתם כמוני, ואוהבים לבכות בסרטים, יש בו גם לא מעט דמעות לקראת הסוף.

לסרט קוראים "יותר איטי מלב".

אני מודה, לא ראיתי את סרטם הקודם של ינאי גוז ושל יוני זיכהולץ, "אלנבי רומנס". אומרים שזו היתה קומדיה רומנטית קסומה. מספרים שהסרטון הזה (50 דקות) סחף בזמנו לא מעט תל אביבים. אחרי "יותר איטי מלב" אני יכול להבין למה. סרטם של זיכהולץ וגוז הוא קודם כל מאוד תל אביבי. ולמרות שהוא מתרחש, לכאורה, ברחובות הצדדיים של העיר, בסמטאות העזובות, ובמועדונים הקטנטנים – למרות כל זה, לא מדובר בסרט על תת תרבות. לא מדובר בדרמה קשת יום על מסוממים ועל זונות. הבמאים אמנם משתמשים באנשים שלכאורה מאכלסים את מה שבדרך כלל נתפס כ"תת-תרבות" (אנשי גרפיטי, מוסיקאים שמנגנים מול 38 אנשים במועדון מסכן, טרנסוסטיט אחד או יותר), אבל הם משכילים להביא אותם אלינו, אל המיין-סטרים. הם משתמשים בכל צורות האמנות (קולנוע, אבל גם כתיבה ספרותית, כתיבת שירה ופרוזה, מוסיקה, וגם דראג-שואו, שהיא גם סוג של פרפורמנס-ארט) בכדי לקיים דיון על מקורות האמנות בכלל, על הקשר שלה למציאות, ועל ההשפעה ההדדית של המציאות על האמנות, ושל האמנות בחזרה על המציאות. ולמרות שכל זה נשמע אקדמי ופלצני, כשרואים את הסרט מבינים שיש בזה משהו אנושי מאוד, שנוגע לכל אחד ואחת מאיתנו.

אמנות בת"א. אהבה בת"א. מוות בת"א. "יותר איטי מלב"

אולי כדאי, באמת, שאני אחפש את הסרט הקודם שלהם, "אלנבי רומנס". לפי "יותר איטי מלב", יש לגוז ולזיכהולץ לב רחב, והם יודעים להשתמש בו בכדי לחמם לי את הלב ברומנטיקה קורנת. השעה הראשונה של הסרט מתארת רומן חמוד ונעים בין בחורה צעירה, סופרת, לבין בחור צעיר שהיא פוגשת, אמן רחוב. המטרה הראשונית שלה היא להשתמש בו כגיבור ספרה החדש (מבלי שהוא ידע), אבל היא מתאהבת בו במהלך תהליך הכתיבה (שהוא תהליך חייה), והסצינות המתארות את אהבתם הצעירה והפורחת מעלות חיוך בלתי רצוני על הפנים.

אבל לתהליך מעשה האמנות יש אלמנט להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: העפיפונים של ארמנד

את הפוסט הזה אני מעכב כבר שבועיים. היו לי כמה דברים יותר חשובים באמצע. היה דחוף לי לדבר על הפסטיבל האוסטרלי שהתקיים בסינמטקים, על הקרנות אקדמיה אחרות וחשובות יותר, ועל פסטיבל ירושלים. בינתיים הפסטיבל נמשך, אבל אני בתל אביב (רואה סרטים אחרים. אני אקפוץ לירושלים שוב בשישי). עכשיו יש לי זמן לחזור לפוסט הזה. במסגרת הקרנות האקדמיה אני משתדל לראות את כל הסרטים המתמודדים. גם את אלו שהם לא בדיוק סרטים. הנה אחד מהם.

———————————————————-

אם "העפיפונים של ארמנד" היה מוקרן כחלק מערב גמר של כיתת קולנוע בבית ספר יסודי, הייתי אומר שלילד משה זאבי בן ה-8 יש פוטנציאל. אבל משה זאבי כבר מזמן עבר את גיל 8. יש לו תשוקה לעניין. אין לו כסף, ויש לו תושיה. אבל אין לו משמעת, והתוצאה אינפנטילית.

קולנוע, בד"כ, מצלמים עם מצלמה אחת (בהפקות יקרות יותר לפעמים עם שתיים או שלוש). כך, לדוגמא, שיחה בין שני אנשים מצולמת במהלך כמה שעות: קודם מצלמים אותה, אח"כ אותו, אח"כ את שניהם ביחד. בעריכה מחברים את הכל ביחד לסצינה אחת שמתרחשת בזמן אחד. אחד הדברים שצריך לדאוג להם בעריכה הוא הסאונד. הקולות של 8 בבוקר נשמעים אחרת ב-12 בצהרים. גם האור אחר. ולכן צריך לתקן בעריכה סאונד ותמונה כך שנאמין שהאנשים אכן מדברים אחד עם השני, ולא כפי שקרה באמת, שהרי הם צולמו בנפרד. לפי משה זאבי, לא צריך לדאוג לזה. אין לו כסף, אז הוא מחבר את השוטים גם אם הם לא מתחברים. כבר מההתחלה של "העפיפונים של ארמנד" צריך להבין שמדובר ביצירה חובבנית להחריד.

אין כסף אומר גם להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: מנתק המים

איש אחד מתחיל לעבוד כמנתק מים מטעם ההוצאה לפועל. אז הוא הולך לבתים של אנשים שלא שילמו את החשבון, ומנתק להם את המים. פעמים הוא עובד לבד, ללא הפרעה. פעמים אחרות הוא נתקל בהתנגדות פסיבית. ויש לפעמים שהוא נתקל בהתנגדות אלימה. אבל הוא מנתק מים. זה מה שהוא עושה.

המשפחה שלו אנמית. אשתו פותחת את הפה רק לאחר חצי סרט. הקשר האוהב, אם היה, מת מזמן. גם הבן המתבגר עושה כדרכם של מתבגרים – מתנכר. ויש גם בת טינאייג'רית שלא אומרת הרבה. אז הוא מנתק מים.

האיש הזה רוצה להשתייך. להשתייך לעם. הוא מרגיש שייך לאנשים הפשוטים, אבל הוא נתפס כנציג הממסד, הזה שמנתק את המים מטעם ההוצאה לפועל.

הפסקה האחרונה, אגב, היא פרשנות אישית שלי, והיא יכולה להיות נכונה כמו כל פרשנות אחרת. "מנתק המים" הוא סרט שלא מסביר את עצמו. הוא סרט של התבוננות, מבלי שכמעט קורים בו דברים. "מנתק המים" הוא סרט של התבוננות בשגרה, וגם כשכבר מתעוררים בו קונפליקטים קולנועיים, הם נפתרים עוד לפני שהתעוררת ואמרת : "הנה מתחיל להיות מעניין".

לקראת סוף הסרט יש סצינה להמשיך לקרוא