פרסי אופיר 2012: ריח פועלים

האמת – זה סרט קטן מדי. אין לו מקום בתחרות האופיר. הוא לא יגיע לשום דבר. גם במסלול הפרינג'. אבל הוא סרט חביב למדי, שמשאיר חיוך על הפנים רוב הזמן. זה סרט שצריך למצוא איזושהי דרך להיות מוקרן בצורה מחתרתית (או באחד מאולמות הסינמטק, הקרנה אחת בשבוע). זה סרט שאמור לצבור קהל מפה לאוזן על פני תקופה ארוכה. זו חווייה חביבה למדי של שעה ורבע נעימה. לא יותר.

האמת – עד כמה שאני הבנתי את המטרה של הסרט הזה, הוא לא מצליח לממש את מה שהוא רצה להשיג. אבל זה לא ממש חשוב בעיניי. יש כאן שחקנים טובים שעושים את העבודה, ומצליחים לרתק אותי להווי של אנשים ספיציפים.

אז מה הסיפור?

תלביבים במושב. "ריח פועלים". צילום: עמית שחל

להמשיך לקרוא

יותר איטי מלב: מעשה האמנות הוא מעשה אכזרי

צ'מעו משהו

אני יודע שעכשיו קיץ בחוץ. חם. חם מאוד. ויש ספיידרמנים ובאטמנים ועוד כל מיני מנים בקולנוע. ולמי שנרתע מסופר-הירוז, כמוני, יש כמה סרטים משובחים אחרים (למשל, "המשגיחים" המצוין, או "העולם מצחיק", אם עוד לא ראיתם). אבל בתוך כל זה יש סרט יפה ומרגש שמוקרן בהקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב. סרט שככה מוקרן מתחת לרדאר, ומומלץ לבדוק אותו. יש בו ראש קצת אחר, אבל יש לו אפקט מעורר מחשבה, ואם אתם כמוני, ואוהבים לבכות בסרטים, יש בו גם לא מעט דמעות לקראת הסוף.

לסרט קוראים "יותר איטי מלב".

אני מודה, לא ראיתי את סרטם הקודם של ינאי גוז ושל יוני זיכהולץ, "אלנבי רומנס". אומרים שזו היתה קומדיה רומנטית קסומה. מספרים שהסרטון הזה (50 דקות) סחף בזמנו לא מעט תל אביבים. אחרי "יותר איטי מלב" אני יכול להבין למה. סרטם של זיכהולץ וגוז הוא קודם כל מאוד תל אביבי. ולמרות שהוא מתרחש, לכאורה, ברחובות הצדדיים של העיר, בסמטאות העזובות, ובמועדונים הקטנטנים – למרות כל זה, לא מדובר בסרט על תת תרבות. לא מדובר בדרמה קשת יום על מסוממים ועל זונות. הבמאים אמנם משתמשים באנשים שלכאורה מאכלסים את מה שבדרך כלל נתפס כ"תת-תרבות" (אנשי גרפיטי, מוסיקאים שמנגנים מול 38 אנשים במועדון מסכן, טרנסוסטיט אחד או יותר), אבל הם משכילים להביא אותם אלינו, אל המיין-סטרים. הם משתמשים בכל צורות האמנות (קולנוע, אבל גם כתיבה ספרותית, כתיבת שירה ופרוזה, מוסיקה, וגם דראג-שואו, שהיא גם סוג של פרפורמנס-ארט) בכדי לקיים דיון על מקורות האמנות בכלל, על הקשר שלה למציאות, ועל ההשפעה ההדדית של המציאות על האמנות, ושל האמנות בחזרה על המציאות. ולמרות שכל זה נשמע אקדמי ופלצני, כשרואים את הסרט מבינים שיש בזה משהו אנושי מאוד, שנוגע לכל אחד ואחת מאיתנו.

אמנות בת"א. אהבה בת"א. מוות בת"א. "יותר איטי מלב"

אולי כדאי, באמת, שאני אחפש את הסרט הקודם שלהם, "אלנבי רומנס". לפי "יותר איטי מלב", יש לגוז ולזיכהולץ לב רחב, והם יודעים להשתמש בו בכדי לחמם לי את הלב ברומנטיקה קורנת. השעה הראשונה של הסרט מתארת רומן חמוד ונעים בין בחורה צעירה, סופרת, לבין בחור צעיר שהיא פוגשת, אמן רחוב. המטרה הראשונית שלה היא להשתמש בו כגיבור ספרה החדש (מבלי שהוא ידע), אבל היא מתאהבת בו במהלך תהליך הכתיבה (שהוא תהליך חייה), והסצינות המתארות את אהבתם הצעירה והפורחת מעלות חיוך בלתי רצוני על הפנים.

אבל לתהליך מעשה האמנות יש אלמנט להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: העפיפונים של ארמנד

את הפוסט הזה אני מעכב כבר שבועיים. היו לי כמה דברים יותר חשובים באמצע. היה דחוף לי לדבר על הפסטיבל האוסטרלי שהתקיים בסינמטקים, על הקרנות אקדמיה אחרות וחשובות יותר, ועל פסטיבל ירושלים. בינתיים הפסטיבל נמשך, אבל אני בתל אביב (רואה סרטים אחרים. אני אקפוץ לירושלים שוב בשישי). עכשיו יש לי זמן לחזור לפוסט הזה. במסגרת הקרנות האקדמיה אני משתדל לראות את כל הסרטים המתמודדים. גם את אלו שהם לא בדיוק סרטים. הנה אחד מהם.

———————————————————-

אם "העפיפונים של ארמנד" היה מוקרן כחלק מערב גמר של כיתת קולנוע בבית ספר יסודי, הייתי אומר שלילד משה זאבי בן ה-8 יש פוטנציאל. אבל משה זאבי כבר מזמן עבר את גיל 8. יש לו תשוקה לעניין. אין לו כסף, ויש לו תושיה. אבל אין לו משמעת, והתוצאה אינפנטילית.

קולנוע, בד"כ, מצלמים עם מצלמה אחת (בהפקות יקרות יותר לפעמים עם שתיים או שלוש). כך, לדוגמא, שיחה בין שני אנשים מצולמת במהלך כמה שעות: קודם מצלמים אותה, אח"כ אותו, אח"כ את שניהם ביחד. בעריכה מחברים את הכל ביחד לסצינה אחת שמתרחשת בזמן אחד. אחד הדברים שצריך לדאוג להם בעריכה הוא הסאונד. הקולות של 8 בבוקר נשמעים אחרת ב-12 בצהרים. גם האור אחר. ולכן צריך לתקן בעריכה סאונד ותמונה כך שנאמין שהאנשים אכן מדברים אחד עם השני, ולא כפי שקרה באמת, שהרי הם צולמו בנפרד. לפי משה זאבי, לא צריך לדאוג לזה. אין לו כסף, אז הוא מחבר את השוטים גם אם הם לא מתחברים. כבר מההתחלה של "העפיפונים של ארמנד" צריך להבין שמדובר ביצירה חובבנית להחריד.

אין כסף אומר גם להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: מנתק המים

איש אחד מתחיל לעבוד כמנתק מים מטעם ההוצאה לפועל. אז הוא הולך לבתים של אנשים שלא שילמו את החשבון, ומנתק להם את המים. פעמים הוא עובד לבד, ללא הפרעה. פעמים אחרות הוא נתקל בהתנגדות פסיבית. ויש לפעמים שהוא נתקל בהתנגדות אלימה. אבל הוא מנתק מים. זה מה שהוא עושה.

המשפחה שלו אנמית. אשתו פותחת את הפה רק לאחר חצי סרט. הקשר האוהב, אם היה, מת מזמן. גם הבן המתבגר עושה כדרכם של מתבגרים – מתנכר. ויש גם בת טינאייג'רית שלא אומרת הרבה. אז הוא מנתק מים.

האיש הזה רוצה להשתייך. להשתייך לעם. הוא מרגיש שייך לאנשים הפשוטים, אבל הוא נתפס כנציג הממסד, הזה שמנתק את המים מטעם ההוצאה לפועל.

הפסקה האחרונה, אגב, היא פרשנות אישית שלי, והיא יכולה להיות נכונה כמו כל פרשנות אחרת. "מנתק המים" הוא סרט שלא מסביר את עצמו. הוא סרט של התבוננות, מבלי שכמעט קורים בו דברים. "מנתק המים" הוא סרט של התבוננות בשגרה, וגם כשכבר מתעוררים בו קונפליקטים קולנועיים, הם נפתרים עוד לפני שהתעוררת ואמרת : "הנה מתחיל להיות מעניין".

לקראת סוף הסרט יש סצינה להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: למלא את החלל

אני אדם חילוני ותלאביבי (בסדר, רמת-שרוני. אותו הדבר). בעיניים שלי, החרדים, ובכלל העולם הדתי הוא עולם חמור סבר. עולם של איסורים והגבלות. עולם של חוקים נוקשים. והנה מגיע סרטה של רמה בורשטיין ומראה שגם בתוך המנהגים והחיים בצל חוקי התורה עדיין יש מקום למאוויי הלב. גם שם, בעולם החרדי, יש תוקף לרצון האדם.

כמו לפני שמונה שנים, ב"אושפיזין" (וכמו ביצירה המוסיקלית של שולי רנד), כך גם "למלא את החלל" הוא בעיניי סרט חשוב. כמו שולי רנד, כך גם רמה בורשטיין מסתכלת על החברה הישראלית ורואה את השסע המתרחב, וכמוהו היא מנסה לאחות אותו, לקרב לבבות, לגרום להבנה של "האחר". רמה בורשטיין באה מאהבה גדולה לסגנון החיים החרדי, ותחת לחצים טראגיים עצומים מביאה את גיבורי סיפורה לפתרון שנובע מאהבה ולא מצורך.

לפני כמה חודשים הזדמן לי להיות בהקרנת נסיון של גרסה לא גמורה של "למלא את החלל" (נתבקשתי יפה לא לכתוב על המוצר הלא מוגמר, ואכן לא כתבתי). כבר אז הבנתי שמדובר בסרט מרגש מאוד, אפקטיבי, וגם חשוב. אבל מאז הגיע סרט אחר על העולם הדתי וטרף את הקלפים. "המשגיחים" המצוין הוקרן בפסטיבל קאן, זכה בפרס, ובעיקר, משך תשומת לב בינלאומית עם ביקורות טובות (והוא כבר מגיע להקרנות מסחריות בשבוע הבא). היה נדמה לי ש"למלא את החלל" מאבד מומנטום. רק בשבוע שעבר הגיעה הודעה שסרטה של בורשטיין התקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה, כך שאולי רק עכשיו מתחילה הרכבת לנסוע. ועדיין, מבחינת שיווק הסרט, אני רואה בעיה. "המשגיחים" זה סרט שבועט במוח. "למלא את החלל" אמנם עשוי מצוין, אבל זוהי דרמה משפחתית מהסוג שנדמה לי שקצת המאיס את עצמו (על הקהל, ועל התעשיה). "כלבת", "ההתחלפות", וגם "המשגיחים" מגיעים מעולמות קולנועיים אחרים, עולמות שבועטים בסדר הישן, אותו סדר ממסדי ש"למלא את החלל" מייצג.

ולכן אני קצת חושש לגורלו של הסרט הזה. אני חושש מכיוון שבאמת מדובר בסרט מצוין ומרגש עד דמעות. יש כאן להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: איגור ומסע העגורים

"איגור ומסע העגורים" הוא אחד הסרטים שהכי סקרנו אותי מבין למעלה מ-30 הסרטים בתחרות האופיר. ציפיתי לקבל סרט ילדים פשוט ומרגש. והאמת היא שהסרט די מגשים את רוב הציפיות שלי ממנו. ועדיין יצאתי ממנו קצת מאוכזב. זה לא אומר שהוא לא טוב. ממש לא. אבל להרגשתי היה כאן פוטנציאל למשהו יותר סוחף ומשמעותי, אבל כמה החלטות שגויות, ו/או סתם חוסר נסיון של במאי גרמו ל"איגור ומסע העגורים" להיות סרט יפה ונחמד למדי. וזהו.

צריך לומר שבניגוד להרבה סרטים ישראלים, "איגור ומסע העגורים" הוא סרט מושקע. מדובר בקו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית-פולנית, וכבר מהשניה הראשונה של הסרט רואים את הכסף על המסך. אדם סיקורה, הצלם הפולני של הסרט (שצילם, בין היתר, את שני סרטיו האחרונים של יז'י סקולימובסקי) עושה עבודה יפהפיה ורגישה עם המצלמה. בצילום עדין בתנועה מביע הצלם את רחשי ליבו של גיבור הסרט הרגיש.

אחרי צילום מגיעים השחקנים. אולה שור-סלקטר היא התגלית שלי השנה. אחרי שהיא קרעה לי את הלב ב"עולם מצחיק" ועשתה עבודה יפה בתפקיד קטן ב"סיפור של יוסי" גם כאן מתגלה שור-סלקטר כשחקנית בחסד. כאן, בניגוד ל"עולם מצחיק", שור-סלקטר מורידה טונים ומשתדלת להיטמע בתוך ים האנשים הרגילים, ודווקא בגלל זה היא מרגשת אותי כל כך. זה מאוד לא פשוט "להתנהג טבעי" מול מצלמה (תנסו את זה בבית ותראו). שור-סלקטר עושה ב"איגור ומסע העגורים" עבודה רגועה, שקטה, בטוחה בעצמה, ולמרות שלכאורה קל להיכנס להיסטריה כשאת אישה גרושה מטופלת בילד רגיש במיוחד שמוצאת את עצמה בארץ חדשה עם שפה לא מוכרת –  שור סלקטר מצליחה לגרום לי להאמין שהאישה הזו חיה וקיימת, והיא שוב מצליחה לרגש אותי.

* לחברי האקדמיה שבכם: משום מה, גם הצוות של "הסיפור של יוסי" וגם הצוות של "העולם מצחיק" דילגו על אולה שור-סלקטר בכל הקשור למועמדויות לאופיר (ב"סיפור של יוסי" אורלי זילברשץ בנאי תופסת את משבצת שחקנית המשנה. ב"עולם מצחיק" אסי לוי מוגשת על משבצת השחקנית הראשית, ונעמה שטרית על משבצת שחקנית המשנה). כל השמות שהזכרתי עושות עבודה טובה בזכות עצמן, ועדיין אולה שור-סלקטר נגעה לליבי יותר מכל שחקנית אחרת השנה. אנא עשו עימה צדק, ותנו לה לפחות מועמדות על תפקידה ב"איגור ומסע העגורים". מגיע לה.

אל שור-סלקטר מצטרפת גלריה של שחקנים להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: החיים בינתיים

לא נעים לי. ממש ממש לא נעים לי. זה ברור מעל כל צל של ספק ש"החיים בינתיים" הוא פרויקט מאוד אישי של ענר פרמינגר. הנשמה שלו חשופה על גבי הבד כמו שמעט מאוד עושים. המשפחה שלו שם בגופם (הילדים שלו הם חלק מהקאסט המרכזי). יש גם שילוב של הום-מוביז פרטיים שלו. זה מובן שזהו פרויקט יקר מאוד לליבו של היוצר. ומאוד לא נעים לי לבוא ולקלקל את החגיגה.

הצרה היא שמרוב רצון להצליח, הפרויקט הזה מתחרבש.

הסצינה הראשונה של הסרט הזה מצוינת בעיניי. היא מתארת דינמיקה משפחתית חמימה וכובשת.

הסצינה השניה גם היא אפקטיבית בעיניי. היא מציגה את אם המשפחה עושה קניות בשוק, וניצלת בנס מפיגוע התאבדות. אבל בסצינה הזו מתחילים להופיע האלמנטים שהורסים את הסרט בשבילי: ענר פרמינגר עשה סרט קטן, אבל הוא הלביש אותו בחליפות שגדולות עליו בכמה מספרים. את סצינת הפיגוע הוא מביים עם מניפולציות סאונד ותמונה (סלואו-מושן, סאונד סובייקטיבי, אפילו פריז-פריים). בסצינה הזו, בגלל קיצוניות המצב, זה עוד עובד. אבל כשזה ממשיך אל תוך שאר הסרט, זה מעיק ואפילו סטונדטיאלי. יש לענר פרמינגר ביד אס, בדמותה של השחקנית הראשית המצוינת, חגית דסברג (מועמדות?), והוא מבזבז את האס הזה. הרי דסברג יכולה להסביר כל כך הרבה עם הבעות הפנים שלה. כל ה"תרגום בגוף הסרט" שפרמינגר מוסיף, בדמות האפקטים והמשחק עם הסאונד המיועדים להמחיש את הלך הרוח של הגיבורה – כל אלו מיותרים ומעיקים.

ובכלל, פרמינגר להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: רווקה פלוס

שתי מילים: אוי. ואבוי.

עוד מילה אחת: עצוב.

עצוב שזה מה שנהיה מהתקווה הכי גדולה של הקולנוע הישראלי של העשור האחרון. עצוב במיוחד שהבמאי של אחד הסרטים הכי גדולים של תולדות הקולנוע הישראלי ("חתונה מאוחרת") חתום גם היצירה המקוממת והבהמית הזו, "רווקה פלוס". וזה עוד יותר עצוב מכיוון ש"רווקה פלוס" מרפרר באופן ישיר ל"חתונה מאוחרת". גם שם וגם פה יש מאבק עז יצרים בין הורים לילדים.גם שם וגם פה (וגם ב"עם חוקים", האטיוד של "חתונה מאוחרת", וגם ב"מתנה משמיים") הסוף יותר מר ממתוק. ולקראת אותו סוף הפעם יש סצינה בה המשפחה המורחבת מאוד מתרכזת בבית הגברת (הגיבורה הראשית). זה מזכיר את אותה סצינה בה משפחתו הגיאורגית של זאזא (ליאור אשכנזי) פולשת בברוטליות אל ביתה של יהודית (רונית אלקבץ) – שוברת, הורסת, ומנתצת את האהבה הגדולה של זאזא. אל הסצינה הזו מטפטף הפעם קוסשוילי רפרור ישיר אל האחים מרקס (אני מתכוון לסצינה הזו). ואכן, אם "חתונה מאוחרת" היתה דרמה עצומה עם נגיעות קומיות מצחיקות נורא, "רווקה פלוס" מנסה להיות קומדיה עם נגיעות דרמטיות.

אבל קוסשוילי איבד את זה. קוסשוילי טועה כש להמשיך לקרוא

טומי לנג כותב לקולנוע מזוית אישית

במסגרת הקרנות האקדמיה של תחרות האופיר הישראלית אני משתדל לראות את כל הסרטים המתמודדים על הפרס, ולעקוב כאן בבלוג שלי אחרי התחרות. אני מצרף לכל סרט התרשמות אישית שלי, שמבוססת בעיקר על טעמי הפרטי.

במהלך הזמן גיליתי שלא מעט חברי אקדמיה ישראלים וסתם אנשי קולנוע עוקבים אחרי הבלוג הזה (רובם בשקט ומרחוק). לפעמים אני מקבל מהם גם תגובות במייל. אחת כזו הגיעה לתיבת המייל שלי אתמול, ובסוף המכתב הופיעה גם השאלה האם אני אפרסם את המכתב שלו. אז הנה אני מפרסם.

טומי לנג הוא במאי הסרט "טיארה" שהוקרן לפני כחודש במסגרת הקרנות האקדמיה. כתבתי עליו כאן. לנג קרא את מה שכתבתי, ושלח לי את המכתב הבא: להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: המשגיחים

בום. טראח. איזה סרט מעולה.

"המשגיחים" הוא סרט קטן, אבל הוא כבר מגיע עם ייחוס: הוא הוקרן בפסטיבל קאן האחרון, ויצא משם עם פרס קטן, ועם ביקורות טובות מאוד. כך שהציפיות היו גבוהות. והן מתגשמות.

"המשגיחים" זה סרט אנרגטי, ועם זאת חכם. יש בו בעיטה עוצמתית בבטן, מבלי לאבד לרגע את המצפן. זה סיפור על אנשים שמשליטים טרור בבת-ים, ומשתמשים בתורת ישראל כדי להצדיק את מעשיהם. וזה סיפור של בחור שמתחיל לפקפק בצדקת הדרך. זה סיפור על בחור במשבר. וזה סיפור של חברה אלימה שמתנהלת בצל מלחמות בין החזקים, כשהחלשים לכודים באש הצולבת.

"המשגיחים" זה סרט ש להמשיך לקרוא