פרסי אופיר 2013: סיכום

אז בסוף "בית לחם" זכה. והוא גם הסרט שייצג אותנו באוסקר. והוא גם יצא ממש עכשיו למסכים. ומהמקום שבו אני נמצא, המקום שבו אין לי מספרים, אבל כן יש לי קצת מדד לבדוק את הדופק, הימים הראשונים של הסרט הזה על המסכים ממלאים את האולמות. ומהמקום שבו אני נמצא אני גם מעריך של"בית לחם" יש גם סיכוי לא רע באוסקר. אז כאילו שהכל בסדר. השיטה עובדת. "בית לחם" הוא סרט שהגיע משום מקום. הקרנות האקדמיה התחילו את הבאז. ואז הוא התקבל לפסטיבל ונציה. ולטלורייד. ולטורונטו. והבאז התגבר. והזכיה בונציה. והמכירות לחו"ל. והזכיה בחיפה. והזכיה באופיר. הכל בסדר.

לך תסביר עכשיו שהכל דפוק. המקרה של "בית לחם" הוא היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. ואם הסרט לא היה מתקבל לונציה? ואם הוא לא היה מתקבל לטלורייד, שהוא פסטיבל סופר-בררן? מי היה זוכה?

ראשית צריכים לומר: "בית לחם" הוא סרט טוב. מאוד אפילו. אבל האם הוא הכי טוב של השנה? או שהזכיה שלו היא עדות לכך שאנחנו רוצים אוסקר. מאוד רוצים. אוסקר. והסרט הכי חם בשוק הוא "בית לחם". אז בוא נשלח אותו. גם אם יש סרט יותר טוב. אם "בית לחם" לא היה מקבל את כל תשומת הלב שהוא קיבל בחו"ל, ואם הכל לא היה בא בטיימינג כזה מושלם (וכאן צריך להוריד את הכובע בפני היחצ"נים שלו, שעשו עבודה מדויקת, ודחפו את הסרט שלהם בכל הכוח, למקומות הנכונים ובזמן הנכון) – אם הכל לא היה נופל בדיוק במקום, האם גם אז "בית לחם" היה זוכה?

אני לא בטוח. אני לא ממש מבין איך "מי מפחד מהזאב הרע" קיבל כל כך הרבה מועמדויות (ובסופו של דבר גם פרסים), ועדיין הוא לא היה אפילו מועמד לפרס הסרט. ואני עדיין לא מבין מה קורה עם "מקום בגן עדן". סרט נפלא בעיניי, שחברי האקדמיה החליטו לתת לו 10 מועמדויות, אף אחת מהן לא היתה על הסרט, ובכל הקטגוריות הוא הפסיד.

ומה קורה עם "שש פעמים"? אם לא היתה את כל ההילולה סביב "בית לחם", אולי הוא היה זוכה? עם כל האהבה שלי לסרט, אני לא בטוח ש"שש פעמים" הוא אוסקר מטיריאל. זה סרט קשה מדי. בוטה מדי. אני לא בטוח שחברי האקדמיה האמריקאית יכולים להתמודד עם חומר כזה. אולי היה כדאי לתת את פרס הסרט, השחקנית, התסריט (ועוד כמה פרסים) ל"שש פעמים", ולשלוח את "בית לחם" לאוסקר. לי זה נשמע הגיוני לגמרי. ואם "שש פעמים" היה זוכה, זה גם מה שהיה קורה. כי "שש פעמים" עדיין לא הופץ (וגם זה לא ברור. לך תסביר לכל העולם למה אני עמדתי אתמול בסלון שלי ומחאתי כפיים לסיוון לוי על הזכייה המרגשת שלה על התפקיד הנפלא שהיא עשתה. הרי כמעט אף אחד בארץ עדיין לא ראה את הסרט הזה).

אבל אחרי כל זה, הכלבים נובחים והשיירה עוברת. הכל בסדר. עד הסקנדל הבא. ממש מעבר לפינה. אז בינתיים סיכום קטן של מה שהיה אתמול:

הטקס, כהרגלו, צלע. ירון ברובינסקי כהרגלו השתדל מאוד. אבל החומר שכתבו לו לא היה מוצלח. למעשה, היחידים שהצחיקו אותי, אבל ממש הצחיקו אותי, היו מוני מושונוב ודב'לה גליקמן. זה גם היה חומר טוב, וגם ביצוע מושלם, ואפילו מרגש (החזרה הפצפונת לימי זהו-זה, שחזור הכימיה הנפלאה הזו בין מושונוב לבראבא גליקמן העלו גם געגוע גדול). כל השאר היה יבש. ויש גם את העניין עם הזכיות בזמן הפסקות פרסומות. בושה. גם למעצבי תלבושות מגיע את הכבוד לקבל פרס בשידור חי. מעליב. ופוליטיקאים שעולים על הבמה. מיותר ומביך. ועוד כמה וכמה תלונות.

והפרסים. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מי מפחד מהזאב הרע: נקמת ילדה קטנה. מצחיק.

לא יעזור. עם כל הרצון הטוב, אני פשוט לא מתחבר לקולנוע של אהרון קשלס ושל נבות פפושדו.

"כלבת" היה הסרט הראשון שכתבתי עליו במסגרת הבלוג הזה. שם הרגשתי שהחבר'ה האלו אמנם באים עם רצון לנער את הקולנוע הישראלי מהקיבעון שלו על דרמות משפחתיות, עדיף פוליטיות, אבל לא מצאתי שם משהו מגובש במקום. "מי מפחד מהזאב הרע" הוא כבר סיפור אחר. הוא כבר הרבה יותר טוב, הרבה יותר מגובש סגנונית, אבל גם כאן זה לא סרט טוב מספיק לטעמי.

יש ל"מי מפחד מהזאב הרע" בעיה אחת מרכזית בעיניי: מדובר במותחן נקמה אכזרי. אבל המותחן הזה לא מותח. הוא מעדיף את הגישה ההומוריסטית. והוא לא רע בזה. אבל מכיוון שלא מדובר על קומדיה בהצהרה, אלא על סרט מתח-נקמה בידורי, שני האלמנטים היו צריכים להיות משולבים כאן. הבידורי עובד. המתח לא.

ילדה קטנה הולכת לאיבוד. כשהיא נמצאת, היא כבר מתה, וראשה נערף. חשוד נמצא ומעונה כדי שיגלה היכן הוא קבר את הראש. כיצד מצאו את החשוד, למה דווקא אותו, מה בדיוק ההוכחות שיש למשטרה נגדו – כל אלו חסרים בסרט. פשוט אין. כשהחשוד אומר לכל אורך הסרט שזה לא הוא – אין לי, כצופה, שום דרך להתייחס לכך. אין לי שום מידע על איפה הוא היה ומה הוא עשה כשקרה המקרה. איך הגיעו אליו, ולמה כולם משוכנעים שזה הוא.

ואז חוטף אותו אבי הילדה שנרצחה ומבצע בו מעשי נקמה משלו. והחשוד ממשיך לטעון שזה לא הוא. כמעט כולם עושים כאן עבודת משחק נהדרת – צחי גראד כאבי הילדה הוא מקפיא דם באכזריות שלו וגם משעשע מאוד בעת ובעונה אחת. ליאור אשכנזי מזכיר לי את מה שכבר הספקתי לשכוח – שהוא שחקן מעולה, כאן כשוטר שנקלע לזירת האירוע שלא בטובתו, ומנסה לגשר על הגישות (האכזרית וההומוריסטית). וגם דב'לה גליקמן חוזר מהכפור, ושומר גם הוא על איזון מדויק בין אכזריות להומור.

אבל דווקא השחקן הראשי, החשוד המרכזי, דווקא הוא להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2013: המועמדויות

בעודי מתאושש מתלאות הוט, ישבתי לקרוא קצת יותר לעומק את רשימת המועמדויות של פרסי האופיר 2013 שהתפרסמה אתמול. בהתחלה חשבתי לגשת אליה כמו שאני ניגש לרשימת מועמדויות של כל טקסי הפרסים של אקדמיות הקולנוע השונות בעולם אחריהן אני עוקב כאן בבלוג. ואז חשבתי שזה יהיה טפשי. ברוב המקרים אני ניגש לרשימות מועמדויות של סרטים זרים על עיוור. אני לא מכיר את הסרטים ההם, והרשימות האלו מהוות רק חלון דרכו אני מציץ אל הסרטים החמים בקולנוע העולמי (חלק מהם מגיעים אח"כ לארץ, ואז אני שולף אותם מהזכרון). כאן אני מכיר את כל הסרטים. ראיתי את כולם. אז הנה התרשמותי הקלה מהרשימה שהתפרסמה היום:

הסרט הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב)

1. בית לחם

2. הבן של אלהים

3. לצוד פילים

4. סוכריות

5. שש פעמים

6א נציג הפרינג' – אני ביאליק

6ב נציג הפרינג' – פנתר לבן

אבחנה ראשונה – הסרט הישראלי שהכי אהבתי השנה נעדר מהרשימה. "מקום בגן עדן" הוא סרט נפלא בעיניי. אבל הוא פילג קהלים. יש לו 10 מועמדויות, אבל הוא לא מועמד לפרס הראשי. הלב נחמץ.

אבל הסרט השני שהכי אהבתי השנה נמצא כאן. "שש פעמים" העצום, הקשה, המרתק, והנפלא. סרט אדיר שהרשים (כמעט) את כל מי שראה אותו. והם לא נרתעו מלתת לו מועמדות.  הם לא נרתעו מלתת לו 10  מועמדויות. אני שמח בשביל הצוות של הסרט שקיבל את ההכרה שמגיעה לו.

אבחנה שניה – היעדרות מפתיעה של להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2013: סיכום שלב א'

תכניסו את זה טוב טוב לראש: יש לנו קולנוע מצוין בישראל. ממש ממש מצוין. בקנה מידה בינלאומי. באמת. אבל יש לנו גוף מנהל, אקדמיה שאפעס…לא כל כך מצוינת…

27 סרטים עומדים לשיפוט האקדמיה הישראלית לקולנוע השנה. טקס חלוקת הפרסים יתקיים מתישהו בספטמבר איפשהו בחיפה, וינחה/ תנחה אותו מישהו/ מישהי, והוא (אולי) ישודר ע"י איזשהו ערוץ (אף ערוץ ישראלי לא מתלהב לשדר. אולי זה הזמן לפנות לאל-ג'זירה). אולי כשהתחרות תתקיים רק בין סרטים שכבר הופצו, אז גם הקהל הרחב יכיר כבר את הסרטים שבמירוץ ויתעניין בתחרות (ואז גם יהיה שידור חי בערוץ מרכזי). ואולי גם לא יצטרכו להוציא למסכים בבהילות סרטים כדי שיעמדו בתקנון האקדמיה האמריקאית, שהרי זו בעצם התחרות לבחירת הסרט שייצג אותנו שם. זו טעות שחוזרת כל שנה מחדש: חברי אקדמיה מנסים לקלוע לטעם האקדמיה האמריקאית במקום להצביע לסרט שהם הכי אהבו. וזה כל כך פשוט לתיקון: זו פשוט צריכה להיות קטגוריה נפרדת. הסרט הטוב ביותר הוא לא תמיד הסרט שאולי יכול לעשות את זה לאמריקאים.

אז כתוצאה משני הקלקולים האלו, ומהעובדה שהאקדמיה הישראלית עדיין חושבת שטקס חלוקת הפרסים שלה הוא בעצם פרומושן אחד גדול לסרט הזוכה, שיוצא למסכים מיד עם תום הטקס, עם תום ההקרנות המוקדמות לחברי האקדמיה אני רואה בינתיים סרט אחד שמוביל בפער ניכר על חבריו: נדמה לי ש"בית לחם" הוא המועמד המוביל לזכייה. הוא הולך להיות מוקרן בונציה, והוא משובץ להפצה בישראל בסוף ספטמבר. והוא אכן מרשים מאוד, אם כי מצאתי אותו קצת בוסרי.

בחודשיים האחרונים צפיתי בכל הסרטים שבתחרות, וכתבתי על כולם כאן בבלוג (הסרט היחיד שלא פרסמתי עליו פוסט הוא "מי מפחד מהזאב הרע". הסרט עולה בעוד שבועיים להקרנות מסחריות, והפוסט יפורסם אז. במשפט: הסרט מוגדר כסרט מתח/ אימה קומי. הקומדיה עבדה עלי מצוין. המתח/ אימה – בכלל לא. הפוסטים על שאר הסרטים מרוכזים כאן). אני רוצה לחלוק עם קוראי הבלוג הזה כאן את התרשמותי הכללית מהסרטים, ולצרף רשימה של המועמדים שאני הייתי בוחר לו אני הייתי חבר אקדמיה. יודגש: לא מדובר בהימורים על הסרטים, השחקנים, הבמאים, והצלמים שיגיעו למועמדות סופית. מדובר ברשימה של האנשים שהכי הרשימו אותי השנה, האנשים שהכי אהבתי את עבודתם, האנשים שהייתי רוצה לראות מתוגמלים על עבודתם במועמדות ואולי בזכייה.

כך הייתי רוצה לראות את התחרות מתנהלת. הייתי רוצה לראות אנשים מצביעים מהלב, ללא חשבונאות של מה יקרוץ יותר לחו"ל.

סרט

אומר מראש: שני סרטים אהבתי יותר מכולם. שני סרטים מצוינים, אדירים, חורכי לב ונשמה. אחד הוא מסמך מטריד ומטלטל. השני הוא סרט מלא מחשבה ורגש על האופי הישראלי. לאחד קוראים "שש פעמים". לשני קוראים "מקום בגן עדן". אלו שני הסרטים הישראלים הטובים של השנה. לטעמי. לטעמי. ויש עוד כמה סרטים טובים מאוד.

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2013: סוכריות

קשה לנסח התרשמות אחרי הצפייה בסרט הזה. זה גם סרט מרשים ומצוין, וגם מרושל ומתסכל. הושקעה בו הרבה מחשבה, אבל הוא גם עמוק וגם שטחי. הושקעה בו הרבה עבודה, אבל הוא גם סרט נפלא ומרגש (ומצחיק) וגם סרט לא באמת גמור.

בגדול, "סוכריות" הוא סרט על תאגיד מזון יהודי-ישראלי המביט לשמאלו ורואה תאגיד מזון ערבי נכנס לו לטריטוריה, גונב לו קליינטורה, מייבש אותו כלכלית. אז הוא יוצא לנקום, לסדר את העניין. באלימות. בשיטות של מאפיה. וזהו, פחות או יותר. תמצות של הסרט במשפט וחצי. ומצד שני, זה לא באמת נכון: התסריט של "סוכריות" מאכלס את הסיפור בדמויות שונות ומשונות, כולן ספיציפיות לסיפור, ובעת ובעונה אחת סמליות לקיום שלנו על האדמה המדממת הזו, כאן בפלסטין/ ישראל: יש את הגרמני הנאצי התמהוני (והשאלה מדוע הוא עוזר לערבי נשאלת בסרט, אבל נותרת פתוחה), יש את האישה הרוסיה (של הערבי, דווקא. הם גונבים לנו לא רק את הפרנסה, הערבים האלו. גם את הנשים הרוסיות הם לוקחים לנו), יש את הסייד-קיק היהודי של הערבי (מנשה נוי, שמוציא מתפקידו החידתי והלא מוסבר עד הסוף הופעה מרשימה של דמות עגולה ומלאה), יש את הצרפתייה, האישה של הגרמני, שמתאהבת בישראלי ועושה עלייה (שרה אדלר. מקסימה ומרגשת כתמיד), יש את הישראלי (שמואל וילוז'ני, שנופל קורבן לתפקיד כפוי טובה שכתוב בשטחיות מעצבנת), יש את הערבי (מכרם ח'ורי, בעוד הופעה מרשימה), ויש את המוציא לפועל היהודי (מושונוב, בהופעה קרת רוח ועצומה. איזה זיקית מופלאה, האיש הזה). ויש גם את הסייד-קיק שלו, עזרא כפרי, בתפקיד המצפון של הצד המיליטנטי של היהודים (והדמות של כפרי היא הדמות הכי לא ברורה לי  בכל הסרט).

מוני מושונוב אוכל סוכריה לפני ש...מתוך "סוכריות". צילום: קירה ביק

מוני מושונוב אוכל סוכריה לפני ש…מתוך "סוכריות". צילום: קירה ביק

יש כאן נסיון לפרק את ההוויה הישראלית לגורמים: היהודים והערבים, אבל גם בתוך העמים האלו – כל התפוצות הבונות את העמים האלו, כל הגורמים לקונפליקט הזה. אבל יש משהו מאוד לא יציב ב להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2013: גולם

עוד סרט קטנטן שהלך לאיבוד בין כל שאר סרטי התחרות. על "סוכריות" – מחר. בינתיים על "גולם" – סרט זניח ונשכח שלא ישאיר חותם.

————————————————————————————————————————————————————–

שני תאי שירותים צמודים בבר. מבט מלמעלה. הוא בתא אחד, היא בסמוך. עוד מעט שניהם יפגשו ביציאה מהתאים, ליד הכיור.

קאט

ספליט סקרין. הוא בצד אחד של המסך, היא בשני.

מה עדיף?

לדעתי, האפשרות הראשונה. לדעת אדם דויטש, הבמאי של "גולם", האפשרות השניה.

שתיהן מופיעות בסרט, אבל דויטש מכוון לטריקים הויזואלים הרבה יותר מאשר ניצול לוקיישנים חכם. "גולם" הוא בעצם להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2013: כידון

עוד השלמת פערים מהקרנות האקדמיה: "כידון". סרט מצחיק. וזניח. ונשכח.

————————————————————————————————————————————–

בן אדם מחליק על קליפת בננה. מצחיק. אידיוטי. אבל מצחיק.

"כידון". מצחיק. אידיוטי. אבל מצחיק.

"כידון" הוא סרט ללא ערך מוסף. ויש לו הרבה בעיות. אבל רוב הזמן הוא נעים ומשעשע. צריך לכבות את המוח בשביל ליהנות ממנו, אבל הוא לא כל כך רע כמו שזה נשמע. יש לו טיימינג קומי טוב (וטיימינג זה קריטי לקומדיה), ואת הכסף הרב שהושקע בו רואים על המסך. וזה לא דבר של מה בכך.

אני מעריך שעמנואל נקש הבמאי נדלק כשראה בטלויזיה את החדשות על חיסול מחמוד מבחוח בדובאי. מסביב לאירוע האמיתי הזה טווה נקש תסריט תמהוני שמטרתו לגחך על המוסד וכל מה שסובב אותו. אבל התסריט הזה מ להמשיך לקרוא