כיפה אדומה: הביקורת

זה לא ממש סרט. יותר כמו ספר הדרכה לסרט. או סרט שהולך לפי ספר. כל כך לפי הספר שהוא נמנע מכל המצאה או משאר רוח יצירתי כלשהו. ומצד שני, את הספר כתבו לפי משהו שעובד בד"כ, לא?; אז כן, "כיפה אדומה" הוא לא כל כך גרוע כמו שזה נשמע. למעשה, זה סרט פשע סביר. וזהו.

גם סרטו הקודם של ארנון צדוק לא היה כל כך רע. זה היה

עיר מקלט: הביקורת

אם סרט מוקרן באיזשהו פסטיבל, או בהקרנות אקדמיה, ואז לוקח לו קרוב לשנתיים עד שהוא מוצא מסך מסחרי, זה בדרך כלל אומר לי שהסרט לא טוב. ומצד שני, בקרוב עולה על המסכים, סוף סוף, "עמק", סרט שמאוד אהבתי, גם הוא כבר קרוב לשנתיים מחפש מסך מסחרי בהפצה רגילה. אבל, מסתבר, ש"עמק" הוא היוצא מהכלל. כי "עיר מקלט", שגם אותו ראיתי עוד בקיץ 2014, הוא מהצד הפחות טוב של הקולנוע לטעמי. כלומר, זה לא שהוא רע במיוחד, או מעצבן במיוחד, או שיש בו משהו בוטה מדי. אבל הוא הו, כה סתמי ובעיקר מפוספס. כי היה כאן רעיון לא רע, אבל בדרך הארוכה מהרעיון לסרט המוגמר (ועד למסך הקולנוע הקרוב לביתכם) הדברים לא הלכו כל כך חלק. הנה טקסט קצר שכתבתי על "עיר מקלט" עוד אז, ב-2014, ושמרתי אותו בכספת מאז ועד היום:

————————-

זה הסיפור על סרט שיש בו הרבה דברים טובים, אבל הוא בכל זאת לא עובד.

לכאורה, יש כאן

רדיקל: ביקורת בכאילו לסרט בכאילו

אז בסופ"ש האחרון עולה על המסכים בסינמטק תל אביב משהו שמתחזה לסרט שנקרא "רדיקל". ראיתי אותו בשנה שעברה, כחלק מהקרנות האקדמיה הישראלית לקולנוע לשנת 2014. עכשיו הוא זוחל למסכים. עוד מעט הוא יזחל חזרה לאנונימיות.

חבל לבזבז הרבה מילים על הסרט הזה. אז בקצרה: כמה ש"השוטר" של נדב לפיד עצבן אותי, הוא יצירת מופת ליד הסרט הזה.

זוהי הפקה שניה של בית הספר למשחק מול מצלמה ע"ש אימפרו. אני לא ממש מבין מה זה

חרדת הבמאי: הביקורת

אני מאוד מסמפט את דן וולמן. איש צנוע, ותיק, אהוב, מסור לקולנוע בכל מאודו. סרטיו גם הם כאלו: צנועים (מדי אפילו), שקטים, ועם זאת, לא חסרים רגעים מרגשים וחודרים.

אבל סרטו האחרון הוא יצירה מבולבלת ותמהונית. לא ברור מי ומה.

בהתחלה עוד חשבתי: נו, זה סרט לסינפילים בלבד, אבל לפחות אלו יהנו. אין סינפיל אחד בארץ שלא מזהה את הגשר הזה עליו צועד גיבור הסרט בהתחלה. זהו הגשר המוביל לסינמטק ירושלים. ואח"כ המדרגות. ואח"כ מסדרונות הסינמטק. כל סינפיל ישראלי אמיתי המבקר בפסטיבל ירושלים פעם בשנה מכיר את המקומות האלו. אז בפתיחת הסרט, כשכל המקומות הכ"כ מוכרים האלו מוצגים דרך עיניו של הבמאי המציג את הצגת הבכורה של סרטו בסינמטק, חשבתי: טוב, אולי הסרט הזה לא ידבר לכל אחד, אבל מי שאוהב קולנוע יוכל להתחבר לזה.

אבל אז מתחיל הסרט הזה להתחרבש. בעיקרון, מדובר בשני סרטים: הסרט על הבמאי הדואג להצגת הבכורה של סרטו. ואז, הסרט עצמו. החלק של הבמאי היה יכול להצטמצם למערכון קצר (ולא ממש מצחיק, אגב) ב"קצרים", נגיד. משהו על במאי שכ"כ דואג לתגובות הקהל מהצגת הבכורה של סרטו שהוא חייב לנטר את כל הפידבקים. וכך, כל הבדיחות הצפויות כאן: האיש עם הפלאפון באולם, הנרדמים, האיש עם עטיפת הסוכריה המרשרשת, האנשים שיוצאים מהאולם (לשירותים. רק לשירותים), ועוד כהנה וכהנה. הקהל לא שקט, לא נטמע לתוך הסרט. והבמאי דואג. הו. מצחיק. (לא ממש, אבל בכל זאת). אבל זה נמשך הרבה מעבר ליכולת הספיגה שלי. כמות הפעמים שהבמאי נכנס ויוצא בדלת האולם בלתי הגיונית. וזה חוזר על עצמו יותר מדי.

רק הקופאית, בגילומה החינני של תמר אלקן, מוסיפה כמה רגעי ש

הקפות: הביקורת

סרט משונה, "הקפות".

מצד אחד, יש בו סיפור נוגע ללב על ילד שלוקח ללב את המצב בבית, ואת המצב של השכנים שלו, ושל כל העולם הסובב אותו. ילד רגיש בצורה יוצאת דופן, בן למשפחה מתפרקת. מצד שני, משהו בעולם הזה שסובב את הגיבור היה לי משונה. זה עולם של מסורת יהודית, אבל האבא והאמא של הילד הם חילונים, או לפחות לא כאלו שנושאים סימני מסורתיות נראים לעין (או לאוזן. או ללב). הרגשתי חוסר התאמה בין הגיבור של הסרט לבין הסביבה שלו. מאיפה הילד מכיר משחקי תורה שכאלו?

מצד אחד, יש כאן הקפדה גדולה על משחק. אסי לוי מצוינת כתמיד. וגלריית שחקני המשנה (אורי גבריאל, יעקב כהן) עושה עבודה נהדרת. מרתק לראות את השחקן הראשי, ילד אלמוני נוגע ללב, בקרב של ממש עם אחד משחקני ישראל הכי טובים שיש: ליאור אשכנזי. בחלק השני של הסרט זה ממש קרב בין שתי הדמויות. וליאור אשכנזי, גיבור "חתונה מאוחרת" ו"ללכת על המים", מפסיד את הקרב לילד הטירון הזה. הופעה מלאת ניואנסים ואינטלגנציה רגשית יש לילד הזה.

מצד שני, נדמה ש

סרט עם קתרין דנב: הביקורת

באמת שאין לי הרבה מילים רעות להגיד על הסרט הזה. מדובר בסרט שנעשה בשקל וחצי. ורואים את זה. ומרגישים את זה. ועם זאת, מדובר בסרט שנעשה כמעט בלי יומרות, מלבד הרצון לעשות קומדיה פשוטה, כמעט קלאסית במהותה. ורואים את זה. ומרגישים את זה.

שני גברים יוצאים למסע בדרום. הסיבה לצאתם למסע מגוחכת ולא חשובה. המסע עצמו מגוחך ולא חשוב. אבל יש משהו ב

חלונות: סרט אקדמיה

במהלך חודש ינואר יוקרן בסינמטק תל אביב הסרט הישראלי "חלונות". ראיתי אותו בקיץ, במסגרת הקרנות האקדמיה לקראת תחרות האופיר האחרונה. חבל שהוא לא נשאר שם. זה לא סרט לקהל הרחב. זה לא ממש סרט בכלל. לא מומלץ. הנה כ-250 מילים לא מלטפות על "חלונות":

אם האקדמיה לקולנוע תחליט יום אחד על איזשהו ערב גיבוש, והם יביאו את כל הברנז'ה לאיזושהי מדשאה, עם בופה פתוח, ושתיה חופשית, ומצברוח טוב, על מסך פתוח יהיה אפשר להקרין את "חלונות". זה לא ממש סרט. זו יותר בדיחה פנימית של הברנז'ה. כל מיני

מנפאואר: סרט אמביציוזי, לטוב ולרע

סרט משונה, "מנפאואר".

מצד אחד, זה סרט מושקע מאוד. רואים את הכסף על המסך. הצילום מרשים, האמביציה לספר 3 סיפורים בבת אחת לא קונבנציונלית בנוף הקולנוע הישראלי, והביצוע, לפחות מבחינת העריכה, מרשים, וגם גלריית השחקנים שהתקבצה לכאן עושה עבודה נאמנה.

מצד שני, איכשהו, עם כל הדברים החיוביים שיש לי להגיד עליו, הסרט לא עובד עלי. דרמטית נשארתי מנותק.

ניסיתי לשבור קצת את הראש ולחשוב למה הסרט הזה לא באמת הזיז לי. הרי הקולנוע פה דווקא לא רע בכלל. תשובה אפשרית אחת שבכל זאת עלתה לי היא הפער המאכזב בין האמביציות הגרנדיוזיות לבין הביצוע הצנוע מדי. אתה רוצה לעשות סרט ישראלי "מגנוליה" סטייל? סבבה. בכיף. לך על זה. אבל נעם קפלן, הבמאי-תסריטאי, החליט לסגור את הסרט בסביבה מוגבלת מבחינת הלוקיישן. כל הסרט מתרחש בסביבת התחנה המרכזית בתל אביב. לסרט שמתיימר לספר על

פסטיבל חיפה 2014: יונה

לפני הצפייה ב"יונה" היו לי חששות. אחד הבמאים הכי מצוינים שיש לנו בארץ הולך להתמודד עם ביוגרפיה של אשה בוטה, גסה, ועם זאת כשרונית. אמנית שחיה על הקצה. והרי ברגמן עושה סרטים מאוזנים ברוחם. מה לו ולזה?

אחרי הצפיה ב"יונה" אני חושב שניר ברגמן הוא לא אחד הבמאים הכי מצוינים שיש לנו בארץ. הוא הכי מצוין שיש. ברגמן צלל לתוך הנשמה של יונה וולך ומצא שם את עצמו. את נשמת האמן המיוסר שחי בקונפליקט תמידי: בין הרצון ליצור, להשמיע את קולו הפרטי, שבמקרים רבים מתנגש בדרישות הממסד, ובין הרצון להתקבל לאותו ממסד שבו הוא מורד. הרצונות האלו חיים בו זמנית בתוך נשמת המשוררת המיוסרת יונה וולך. בתוך נשמת האמן. וניר ברגמן, שיהיה בריא, כאילו עושה סיכום קטן של הקריירה העדיין קצרה שלו.

הרי מה היה לנו ב"כנפיים שבורות"? היתה שם מאיה מרון. בחורה צעירה שהאינדיבידואל שלה נדרס ע"י הקולקטיב. הצורך לדאוג למשפחה, ולהיות משענת לכל האחים, והאחיות, והאמא, והלחצים מבית הספר, והחברים, וכל הרעש הלבן הזה שמסביב כל הזמן – ובתוך כל זה, איפה אני? איפה הרצונות שלי? איפה מה שאני רוצה?

ומה זה "הדקדוק הפנימי"? הילד שנסוג אל תוך עצמו, אל שפתו האישית, שרק הוא מבין, ורק הוא יכול לבטא?

ומי זו יונה וולך? אמנית שחיה רק בשביל לבטא את עצמה. והיא כל כך רוצה אהבה. והיא כל כך רוצה הכרה. אבל היא גם צריכה לחיות מחוץ לאותו ממסד שאת חיבוקו היא כל כך רוצה. והקונפליקט הזה, שבו לאינדיבידואל אין מקום, הקונפליקט הזה ממלא את כל הסרט הנפלא הזה.

ניר ברגמן הלך ומצא את

פסטיבל חיפה 2014: האם זה אתה

Life is What you Make it

טוב, זה לא סרט אחד. "האם זה אתה" הוא שני סרטים. אחד ממש מצוין. ואחד ממש מעצבן.

אני לא יכול לראות את כל הסרטים בעולם. לדני מנקין יש סרט דוקומנטרי עם דולפין, שכולם אומרים שהוא טוב. לא ראיתי. אבל כן ראיתי סרט דוקומנטרי אחד שלו שלא כל כך אהבתי ("18 קילו של אהבה"), וסרט עלילתי אחד שלו שממש עצבן אותי ("ז'ה טם איי לאב יו טרמינל"). ועכשיו מנקין מביא לסרט החדש שלו את הבחורה הכי מעצבנת בעולם הקולנוע (אותה אחת שהוציאה לי את הנשמה ב"ז'ה טם איי לאב יו וגו'"), אבל בכל זאת, יש משהו מקסים בסרט הזה. כל מה שנוגע לדמות של אלון אבוטבול יפהפה ונוגע. וכל החלקים בסרט עם הבחורה מביאים לי את הסעיף. והבחורה נמצאת כאן לא מעט. חידת הגיון הסרט הזה.

ובכלל, בשביל מה היה צריך את הבחורה הזו?

אלון אבוטבול משחק אדם