פעם היתה ילדה: הביקורת

כמו המקרה עם "קבלת שבת", גם כאן, עוד סרט ישראלי ששכב יותר משנה על המדף, יוצא עכשיו להקרנות מסחריות. לא סתם שכב הסרט על המדף. אין הרבה מה לעשות איתו.

"פעם היתה ילדה". נשמע כמו התחלה של אגדה קסומה. הסרט הזה הוא הכל חוץ מזה.

once-there-was-a-girlהילדה כבר לא כל כך ילדה. והקסם ממש לא מקסים. יכול להיות שהיה כאן נסיון לחקות את סגנונו של האל הארטלי. אבל הריחוק הזה מהדמויות, הרצינות התהומית של הכל, וחוסר קליני בהומור, המיקס הזה הופך לסרט פלגמטי ודי מתיש, שאמנם נמשך רק שעה ורבע, אבל מרגיש הרבה יותר.

אז הילדה שלנו היא כבר אשה בוגרת. ליאת גליק, שמגלמת אותה, מחזיקה להמשיך לקרוא

קבלת שבת: הביקורת

שנת 2016 היתה די משונה בכל הקשור לקולנוע ישראלי. למשך רוב חודשי השנה, הסרטים הישראלים שהופצו נכשלו בקופות, ולא זכו להיענות ולאהבה מרובה. ורק בשליש האחרון של השנה, עם התקרבות טקס פרסי האופיר, התחילו לצאת למסכים הסרטים הישראלים האיכותיים יותר של השנה, והקהל נוגס בתאווה. "סופת חול" הנהדר, "ישמח חתני" החביב, ועכשיו גם "אבינו" המצוין (פלוס הקומדיה הגדולה של הקיץ שיצאה למסכים דווקא בסתיו, "הלהקה האחרונה בלבנון" המשעשע), הקהל נענה בהתלהבות לתוצרת הישראלית. יש הרבה סרטים ישראלים עכשיו לבחירת הקהל, ויש גם כאלו שסובלים מזה ("שבוע ויום" היפה לא מצליח לתקשר עם הקהל). "אבינו" שיצא שלשום הוא האחרון לעת עתה מבין הישראלים. ההפצה הישראלית הגדולה הבאה מתוכננת להתחלת דצמבר ("החטאים". החדש של אבי נשר. סרט יפה מאוד, אבל לא בלי חסרונות). בינתיים, סינמטק תל אביב מנקה את המדפים, ומוציא להקרנות שני סרטים ישראלים ששכבו במחסנים יותר משנה. שניהם סרטים לא טובים שהשתתפו בתחרות האופיר 2015 ועקבותיהם נעלמו מאז. על "פעם היתה ילדה" החלש נדבר בסופ"ש הבא. בינתיים, הנה שתי פסקאות וחצי על "קבלת שבת", נסיון יפה אבל כושל של אלדד בוגנים וישראל וינקלר לעשות מעין דרמה ישראלית מאוד שגם יהיה לה אפקט רגשי.

———————

welcming-the-sabathבעיה, הסרט הזה. בעיה – כי זה לא כל כך סרט. "קבלת שבת", כמו שהוא, הוא יותר טיוטה לסרט. משהו שיש בו הרבה לב וכוונה טובה, אבל מעט מאוד כסף לפיתוח. אז הוא נשאר כמו שהוא – בלי צילום סביר (למעט שוט דולי אחד שהולך אחורה – הכל מואר מדי, שרוף מדי, ועם כמה רעיונות יפים בקשר למיזנסצינה, אבל עם תכנון צילומים לקוי, המכריח כל הזמן את העורך לחתוך רגעים דרמטיים בצורה מאולצת), בלי שחקנים נורמלים (חוץ מדן תורג'מן, והגבר בסיפור הראשון, כולם כאן נון-אקטורס שמדקלמים את הטקסט שלהם בצורה לא אמינה ודי מביכה), ובלי פיתוח תסריט הגיוני.

ובכלל, לא הבנתי את המחשבה של היוצרים. אני מבין שהם להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: מלחמת 90 הדקות

רעיון נחמד יש לסרט הזה: לספר את הסיפור של הסכסוך הישראלי פלסטיני דרך פריזמה משועשעת, שתראה כמה מגוחכות כל המלחמות כאן. אבל השיטה שבה נוקט אייל חלפון הבמאי ניתקה אותי מהסרט כבר בדקות הראשונות שלו.

הסרט מוגש בצורה שהיא כאילו דוקומנטרית. הצילום תזזיתי, ויש בו הרבה 'טעויות' צילום (מכוונות, מן הסתם). אבל לא הבנתי מי זה האדם שמצלם את הסרט ה"דוקומנטרי" הזה. האם הוא ישראלי? פלסטיני? הרי אין כאן אפשרות לגישה נייטראלית. והרי האיש שמאחורי המצלמה לפעמים גם שואל את הדמויות שאלות ישירות, מראיין אותם. והם מדי פעם מדברים למצלמה, מתייחסים אליה. איך יכול להיות שבמצב כל כך נפיץ, שבו משחק כדורגל אחד קובע גורל של אומה שלמה, במצב כזה אף אחד לא יתהה על הזיהוי הפוליטי של הצלם-מראיין שמראה לנו את כל הסרט, בעצם?

90-minute-warאז ככה התנתקתי מהסרט כבר בדקות הראשונות שלו. אבל גם אם ננסה רגע ללכת עם הקונספט שלו, יש כאן הרבה פספוסים דרמטיים: למשל, להמשיך לקרוא

פטר השלישי: הביקורת

סרטו הקודם של טומי לנג היה "טיארה". הוא הראה הרבה רצון טוב ורגש כן של אדם לא צעיר לספר את הסיפורים של האנשים שכבר עברו משהו בחיים, אבל הם עדיין לא זקנים מדי לסגור את הבסטה. יש להם עוד מה למכור בחיים האלו. הבעיה של אותה "טיארה" היתה הרמה הטכנית הנמוכה שלו, באדיבות האין-כסף שבעזרתו נעשה אותו הסרט (לקריאה קצת יותר מורחבת על "טיארה", כאן).

בשבוע שעבר יצא להקרנות מסחריות סרטו האחרון של טומי לנג, "פטר השלישי" (בזמן שסרטו העוד יותר חדש כבר מוקרן בהקרנות האקדמיה של השנה. מה שלא יהיה להגיד לי על "פטר השלישי", תהיו בטוחים שהוא יותר טוב מסרטו החדש-חדש וה…איך נאמר את זה, לא ממש טוב).

במידה מסוימת, "פטר השלישי" הוא כבר סיפור שונה מ"טיארה". אבל רק במידה מסוימת. כי כבר משוט הפתיחה אפשר להבין שהפעם איכות ההפקה משופרת יותר. ואפשר לראות גם שטומי לנג יודע לעבוד עם שחקנים. גם כאן, כמו ב"טיארה", רוברט הניג עומד במרכז הסרט ועושה עבודה בטוחה בעצמה ומרשימה, ובסרט הזה אפילו מצאתי תגלית: אחת בשם דנה ידלין, בחורה צעירה שמזכירה לי קצת את אלמה דישי, שאותה גיליתי בסדרת הטלויזיה "איש חשוב מאוד". ידלין נראית קצת כמו דישי, והיא גם משחקת כמו דישי – אשה רגילה עם כל הצרות הרגילות של בנות תלאביביות שרוצות קצת אהבה וקצת הכרה בכשרון שיש להן. וזה אמין, ויפה, ומרגש.

peter the 3rdואז מגיע המקום שאני צריך להגיד מה לא טוב בסרט הזה. וזה להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2016: ירח בבית 12

צריך לומר מראש: "ירח בבית 12" הוא הפקה מרשימה. סרט שניכרת בו השקעה, גם כספית וגם יצירתית, וניכרת בו הכוונה לספר סיפור רציני שבא מהלב. ודווקא בגלל זה הוא מאכזב אותי.

אז נתחיל מהדברים הטובים: כשנגמר הסרט ועלו הקרדיטים חיפשתי מי צילם את הסרט. ולא הופתעתי לראות שמאחורי המצלמה עמד עמית יסעור. כנראה יש לו משהו עם מושבים, ליסעור הזה. הוא צילם גם את "הנותנת" של הגר בן אשר. היכולת של יסעור לתפוס את נופי המושב, לתת ספיציפקציה לאוירה המיוחדת, הכל כך שונה של המקום הזה בניגוד לסביבה האורבנית-תל אביבית, וגם לדעת מתי לצלם בתנועה ומתי לא, מתי לצלם מקרוב ומתי מרחוק (ברגישות הנובעת מהבנת התסריט) – הכל הופך את יסעור לאחד הצלמים המובילים היום בישראל. מישהו שמהווה חלק מרכזי בהצלחת סרט.

ועוד שם שקפץ לי לעין בכותרות הסיום הוא ישי אדר. המוסיקה היפה שהוא כתב לסרט (ויותר מכך – הצורה המעניינת שבה דורית חכים הבמאית מניחה אותה על גבי התמונה) תורמת הרבה לכך שיש בסרט אוירה מסקרנת, אוירה של ציפיה לדברים שהולכים לקרות, אבל גם הבנה שהדברים יבואו מתוך משהו פנימי שנמצא בתוך הדמויות, ולא מתוך משהו חיצוני שיקרה להן. משהו שנמצא בפנים ויצא החוצה במהלך הסרט. לשם מכוונת המוסיקה של אדר – פנימה.

אז אחרי שהבמה מוכנה, והצילום והמוסיקה מכוונים אותי אל הדמויות הראשיות, נותר רק לשבת ולהתרגש מסיפור של שתי אחיות שמתאחדות שוב, אחרי שנים שלא ראו אחת את השניה. וכאן מתחילות הבעיות של הסרט.

moon at the 12th houseראשית, הסיבה התסריטאית שנמצאה היא מחלתו של האב. אבא חולה בבית חולים, והאחות הקטנה שנשארה במושב מופקדת על הטיפול בו. והיא לא יכולה לבד, אז היא קוראת לאחותה לעזרה. בסדר. אבל להמשיך לקרוא

קאפו בירושלים: הביקורת

במילים של ז'וז'ו חלסטרה: מה זה החארטה הזה?!

אני אנסה, אולי, להסביר את החארטה. אבל אני אתחיל ואומר ש"קאפו בירושלים" הוא חוויה כמעט בלתי נסבלת. וזה לא ממש סרט.

kapo in jerusalemלכבוד יום השואה שחל אתמול, זחלה לבתי הקולנוע בהפצה שקטה ומאוד מצומצמת היצירה החדשה של אורי ברבש. הבמאי הזה הוא איש עם הרבה זכויות בקולנוע הישראלי. במדבר הקולנועי של שנות ה-80 הוא היה הישראלי היחיד שהיה מועמד לאוסקר (על "מאחורי הסורגים"), ועל שמו רשומות הצלחות רבות ("אחד משלנו", סדרת הטלויזיה "טירונות", אם לנקוב רק בשני שמות מבין רבים). אבל נדמה שבשנים האחרונות נעלם ברבש, והדור החדש של הקולנוע הישראלי יוצר בנחישות, בעוד שהדור הישן יותר מפנה לו את הזירה. והנה ברבש חוזר. ואולי הוא רוצה לומר: אני עוד כאן. ואני לא זקן מדי, ואני לא ממחזר, ויש לי עדיין רעיונות מעניינים. אבל סרטו החדש, במקום לקבל טיפול פרימיום, הקאמבק של הקאמבקים, בקושי משמיע ציוץ.

בתחילת שנות האלפיים, יצר ברבש שתי סדרות טלויזיה שמאוד אהבתי: "מיי פירסט סוני" ו"המכון". אני זוכר שבין הביקורות הקשות שקיבלו הסדרות (שאני, כאמור, דווקא מאוד אהבתי) הוטחה בברבש ההאשמה ש להמשיך לקרוא

קמטי צחוק: הביקורת

ליוצרים של הסרט הזה יש כוונות טובות. ולב חם ואנושי, ואפילו חשיבה מעניינת על החיים. אבל בצער אני נאלץ להודות: במקרה הטוב, "קמטי צחוק" הוא דרמת טלויזיה סבירה. במקרה הפחות טוב – זה סרט קולנוע חובבני.

נתחיל מהטוב: למרות שלפחות בהתחלה הוא מהווה סוג של וריאציה על "חיותה וברל" (עם אותו שחקן, יוסף כרמון, ועם שתי סצינות זהות כמעט), "קמטי צחוק" יוצא מתוך תיאור הזקנה, והחיים בכלל, ומנסה להזליף לתוכם קצת קסם. קצת צחוק. קצת טעם. כי רק כך אפשר לנהל חיים. רעיון יפה. והתסריט לוקח את הבסיס של אותו "חיותה וברל" ומוסיף כמה וכמה טוויסטים מעניינים, עם עריכה ששומרת על קצב טוב בין כמה חוטי סיפורים של כמה דמויות המקיפות את שני המבוגרים האלו.

אבל

הדרכת השחקנים וכתיבת הדיאלוגים לוקה בחסר. מאוד בחסר.

laugh linesאומרים ש להמשיך לקרוא