הלומים: הביקורת

טוב, זה סרט מכובד. וזהו.

אני חושב שהבעיה של הסרט הזה מקורה בכותרות הסיום. שם מתגלה ש"הלומים" הוא בעצם סרט תעמולה. סרט שבכוונתו להעלות מודעות ציבורית לתופעת הלומי הקרב בישראל ובעולם. אז במאי הסרט כנראה יצא מתוך הרצון הזה, ושרבט סיפור מסוים על הלום קרב שכזה. וכך יוצא שחווית הצפיה שלי מגיעה מהכללי אל הפרטי (כלומר: מהנושא הגדול אל הסיפור של גיבור הסרט) במקום מהפרטי אל הכללי (כלומר: הבנת מה שעובר על גיבור הסרט משליכה על כל שאר האנשים שעוברים דברים דומים).

כי גיבור הסרט הוא הלום קרב. זה מה שאני יודע עליו. אני לא ממש מבין מה עובר עליו. התסריט של "הלומים" לא יורד לפרטים. הסצינה הראשונה בסרט, היא סצינת הלחימה, אין בה מספיק פרטים. אני לא ממש מבין מה בדיוק מפריע לו. מה היה בו, באותו קרב, שהלם בו כל כך. כי הסצינה עוצרת בדיוק במקום שבו הוא מקבל הלם, ואני לא מקבל הסבר, רגשי או אחר, למה בדיוק הולם בו. מה בדיוק יחזור אח"כ לרדוף אחריו. מה הספיציפיות של הדמות הזו (אני אמנם לא מומחה, אבל להבנתי הלומי קרב לרוב אמנם סובלים מסימפטומים דומים, אבל כל אחד חווה את המחלה הזו בצורה אינדיבידואלית קצת שונה, המבוססת על חוויותיו המדויקות מהמלחמה. אין את זה ב"הלומים").

אז מה שיוצא מזה הוא ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

רוח חדשה: הביקורת

לבמאי של "רוח חדשה" קוראים דורון ערן. ואני כבר למדתי לצפות למעט מאוד מדורון ערן. הוא לא במאי עדין במיוחד, והוא יוצר קולנוע סנסציוני, שאמנם מקפיד לטפל בסוגיות חברתיות חשובות, אבל עושה את זה עם עדינות של פיל בחנות חרסינה, ללא ניואנסים. אז מהבחינה הזאת, "רוח חדשה" הוא דווקא שיפור יחסי בהשוואה לשאר סרטי דורון ערן (מאלו שראיתי, לפחות). ברוב דקותיו של הסרט הזה ערן מצליח לשמור על איפוק, ואפילו על הדרכת שחקנים ראויה, והדבר ניכר בעיקר בכימיה בין השחקנים, ומדובר כאן בקאסט לא קטן שמתמסר לסיפור הזה. גם העבודה של ערן עם מוסיקה, נקודת תורפה בולטת בסרטיו האחרים, כאן ממותנת לאפקט סביר שבעיקר נמנע מללחוץ על הרגש בכוח.

אבל שלא תטעו: עדיין מדובר בסרט לא טוב לטעמי. כי הסרט הזה להמשיך לקרוא

הדרך לאן: הביקורת

יש סרטים שאין הרבה מה להגיד עליהם. "הדרך לאן" הוא כזה. זה לא ש"הדרך לאן" הוא סרט רע, רק שהוא…תמוה. לא ממש ברור. אז ממש בקצרה:

סצינה ראשונה. יפו 1948. משפחה ערבית המכונסת סביב מיטת הסבתא מגורשת מביתה ע"י היהודים. אה, אז זה סרט פוליטי?

את הערבים לא נראה עד הסצינה האחרונה.

כל שאר הסרט דן ב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: מסתור

איזה סרט יפה זה, "מסתור". באמת. כמו עטיפת מתנה מרשרשת.

איזה צילום יפה יש ב"מסתור". סבסטיאן אדשמיט הגרמני, שכבר צילם בעבר כמה סרטים ישראלים (למשל: "פלאפל אטומי", או "אדמה משוגעת") עושה כאן עבודה יפהפיה, מלווה בצבעוניות משכרת ובגוונים מפתים, מלאת תנועה שמוסיפה הרבה אנרגיה לסרט הזה.

איזו מוסיקה יפה נכתבה לסרט הזה. יונתן ריקליס (שאני מניח שיש לו קשר משפחתי לבמאי הסרט, ערן ריקליס) כתב כאן מוסיקה שמנסה להיכנס אל מתחת לעור של הדמויות האלו, וערן ריקליס, הבמאי, יודע להשתמש במוסיקה הזאת בטעם ובמידה.

איזה סרט זה "מסתור". סרט, אהמ, די בינוני, למען האמת.

כי עם כל הכיסוי הטכני המרשים שיש בסרט הזה, ולמיומנות המרשימה של ערן ריקליס הותיק בתזמור כל אלו לכדי סרט קולנוע, נדמה לי שהפקת "מסתור" יצאה לדרך בלי… להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: אזימוט

"בבקשה. צו קריאה. מזל טוב".

מאז שיהורם גאון קפץ משמחה כשקיבל צו קריאה לצבא ב-1968, ב"כל ממזר מלך" (הנה, כאן), לא ראיתי סרט ישראלי עם כל כך הרבה פאתוס על אהבת מורשת קרב, זכותנו על הארץ הזו, האדמה הזו, ועוד כהנה וכהנה.

ואולי יכול להיות שאני פשוט לא בנוי לאהוב את הסרט הזה. כי כן, הוא מרשים מאוד. אבל הוא גם בנוי לפי ערכיה של גברת שרת התרבות של מדינת ישראל. ואני לא ממעריציה. אני מהצד השני. זה שמסרב להיכנע להפחדה. זה שחושב שלמרות מה שנראה, מדינת ישראל כבר לא נמצאת בסכנת הכחדה מיידית. אנחנו כבר פה, ועומדים. עכשיו אני רוצה לחיות פה בצורה נורמלית. פחות או יותר.

אבל מהצד השני יש אנשים שלא מאמינים בקיומו האפשרי של שלום עם הערבים. אנחנו צריכים לעבור עוד סיבוב לחימה אחד (לפחות), להראות להם מה זה, להראות להם את חוזקו של צה"ל, של עם ישראל, של הרעיון הציוני. רק אז הם יכנעו, ואז נוכל לשיר את השיר שמלווה את כותרות הסיום של הסרט הזה, "אזימוט": "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה". אבל עד אז: מלחמה.

אני אמנם די מגחך על הסרט הזה, אבל קשה להתנגד לו באמת. כי בבסיסו ע להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: בית בגליל

טוב, זה סרט סימפטי. אבל זה גם סרט שלא ממש שווה את המאמץ. כי בסופו של דבר, אני נשאר עם המחשבה: אז בשביל זה צחקתם, התווכחתם, בכיתם, התפייסתם, חייתם, בשביל זה ביליתי איתכם שעה וחצי? בשביל הכלום הזה?

יש כאן סוג של פרויקט חביב. משהו שמסתכל על התקופה שבה נבנה בית, כמו גם על התקופה של משפחה בהריון. המשפחה בונה בית בגליל, והאשה נכנסת להריון. ותקופת הבניה מקבילה לתקופת ההריון, וזה הסרט שאנחנו רואים. במהלך הסרט לא קורה הרבה. כל מיני דיבורים, ושיחות, ואהבות קטנות, וויכוחים קטנים ופחות קטנים, אבל הכל בנועם. נעה קולר, שלא כל כך אהבתי את מה שעשתה ב"לעבור את הקיר", אבל היא זכתה בפרס אופיר על התפקיד ההוא, ובאהבת הרבה אנשים שהם לא אני, היא כאן האשה בהריון. והדבר העיקרי שאני יכול לומר לזכותה כאן הוא שיש לה כימיה מקסימה עם בן זוגה בסרט, אודי רצין (תגלית מעניינת בשבילי). והנחמדות הזו, בשילוב עם הופעות אורח מלבבות של גלריה נרחבת של שחקני אורח שקופצים לבקר (למשל: אוהד קנולר, ישי גולן, לאורה ריבלין, אם למנות רק שלושה. יש עוד הרבה), כל אחד נותן סצינה אחת או שתיים, כל אחד עושה תרגיל קטן וחביב במשחק – הכל מסתכם בפרויקט נעים שמעלה חיוך.

הצרה היא שהפרויקט הזה רוצה יותר. רוצה משהו מחייב יותר. רציני יותר. משהו עם להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: אווה

תקציר הפרקים הקודמים: הסרט הזה צולם במלואו לפני כמה שנים תחת השם "צירלסון יוצא לפנסיה". זה היה אמור להיות סרט הקולנוע הראשון של במאי התיאטרון מיכה לווינסון. חומר הגלם שצולם היה כנראה לא מספק. מיכה לווינסון בינתיים עבר מהעולם. הסרט צולם מחדש ע"י במאי אחר, ועם שחקנים אחרים. אחרי כל כך הרבה תלאות, הסרט כבר הוקרן בפסטיבלים בחו"ל, ובארץ, וכבר יצא להקרנות מסחריות בכמה מדינות. עכשיו הסרט מגיע גם לישראל. אני שמעתי בעיקר דברים רעים על הפרויקט המקולל הזה. התוצאה – כן, יש בעיות בסרט הזה, אבל הוא הרבה פחות נורא ממה שחשבתי שהוא יהיה.

כי בעיניי, כל עוד הסרט מספר על משבר בנישואין – הדרמה עובדת מצוין. אבי קושניר בתפקיד הראשי אדיר כאן. הוא להמשיך לקרוא