כמעט מפורסמת: הביקורת

בחשש גדול מאוד ניגשתי לאולם הקולנוע שהקרין את "כמעט מפורסמת". זה הרי, במוצהר, סרט מסחרי לחופש הגדול. בכיכובה של כוכבת הנוער נעה קירל (מי זאת בכלל?). משהו על תכנית סטייל "כוכב נולד" או "דה ווייס" למינהו (לא יודע מה ההבדל. מעולם לא ראיתי ולו דקה מהדבר הזה שנקרא ריאליטי). משהו שבו לאיך שהדברים נראים יש יותר חשיבות ממה שקורה שם מתחת לאיפור. סרט שאמור להיות סרט פלסטיק, ללא טיפת אנושיות. ורועש גם, עם מוסיקה חסרת נשמה.

ולא עזר שעל כסא הבמאי ישב מרקו כרמל. את שני הסרטים הקודמים שלו אהבתי (האחרון שבהם, "אחותי היפה" היפה היה גם הצלחה קופתית קטנה). הרי גם אסף קורמן, שעשה את "את לי לילה" המאוד מרגש, גם הוא נטחן במכונת המזומנים המסחרית, ורשם ברזומה שלו את "גאליס קונקט" הנורא. ולא עזר גם שאבנר שביט כתב לפני כמה שבועות שמדובר דווקא בסרט לא רע בכלל. ולא עזר גם שאורון שמיר מ"סריטה" כתב את אותו הדבר. עדיין ניגשתי לסרט הזה בסקפטיות עצומה.

אז בסופו של דבר, מדובר להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2017: ההתחלה

(עדכון, 01:24, 06.06: יש תיקון קטן בסוף)

אתר האקדמיה הישראלית לקולנוע התעדכן היום עם רשימת הסרטים הישראלים שמתחילים בשבוע הבא את המירוץ לפרס האופיר לשנת 2017. אני בחופשה באוסטרליה, ואני אחמיץ את התחלת המירוץ. אני אנסה להשלים אח"כ. אבל בכל זאת, אני מתעניין כבר עכשיו.

אז המהפכה נדחתה. 31 סרטים עומדים בפינה לשיפוטכם. רק 4 וחצי סרטים הופצו עד עכשיו לקהל הרחב. עוד אחד אמור להיות מופץ ממש בקרוב:

"בין העולמות" של מיה חטאב, סרט שבא אמנם מכוונות טובות, אבל כסרט הוא לא מספיק טוב.

"החטאים", סרטו היפה והמצליח של אבי נשר.

"לא פה לא שם", הסרט המרשים והמצליח (אבל הלא מספיק טוב לטעמי) של מייסלון חמוד.

ו"סיפור אהבה ארצישראלי", הסרט היפה של דן וולמן, שנמצא ממש בימים אלו בקולנוע.

בחודש שעבר אפשר היה למצוא בהקרנות ספורדיות בסינמטקים את הסרט המוזר, המרתק, המיוחד, יוצא הדופן, המסתורי, והחידתי של עידן חגואל, "אינרציה". אני אהבתי את הסרט, אבל אני לגמרי מבין את האנשים שיוצאים מההקרנה ואומרים: מה זה היה, הדבר הזה?

לקראת סוף החודש יצא להקרנות מסחריות ברעש גדול הסרט המסחרי של הקיץ, "כמעט מפורסמת", סרט נוער עם נועה קירל (כוכבת ילדים ונוער, כך אני שומע).

אז אלו 6 סרטים מתוך 31. חוץ מזה, ראיתי כבר את "מדינת הגמדים" של יניב ברמן, ולא אהבתי. "היער שהיה" הוקרן בפסטיבל ירושלים (פספסתי, אבל התגובות אליו היו לא טובות). גם "הדרך לאן" של מיכל בת אדם כבר הוקרן בפסטיבל חיפה, וגם שם לא נרשמה התלהבות יוצאת דופן (עליו דילגתי מראש. אני לא מחובביה של הגברת בת אדם).

צריך גם להסתכל ולראות את מי שהחליט לוותר מראש על המירוץ:

"נורמן" היפה של יוסף סידר. הסרט דובר אנגלית ברובו, ולכן הוא לא יוכל להתמודד על פרסי האוסקר בשפה זרה, אז הוא מראש לא ניגש לתחרות על האופיר של האקדמיה הישראלית, כי הרי הפרס הוא לא על מצוינות, אלא הסיכוי הקלוש מאוד מאוד להתחבב על חברי ועדת האקדמיה האמריקאית (עוד קלקול שצריך לתקן בתקנון. אולי, פעם).

"מסע הטבעת", סרט שכבר הופץ, אבל היה כל כך לא טוב, וגם לא זכה להצלחה, אז למה לקלקל לחברי האקדמיה שעה וחצי מחייהם?

וסרט נוסף שחסר לי ברשימה, והוא דווקא סרט שמסקרן אותי מאוד, הוא בכורת הבימוי של המלהקת בד"כ, לימור שמילה. "מונטנה", שאמור להיות סרט רומן לסבי בעכו, מסקרן אותי במיוחד, כי נדמה לי ששמילה מכניסה בו את הלב והנשמה שלה כמו שרק מי שעושה סרט ראשון יכולה. עד כמה שאני יודע הסרט גמור, ואולי שמילה מכוונת לפסטיבלים קודם, הפצה, ואולי פרסים בשנה הבאה (כמו ש…אהמ, צריך להיות).

אז מיהם הסרטים שאמורים להיות המובילים במירוץ השנה?

כאמור, ראיתי 6 מתוך ה-31. לאבי נשר יש סיפור ארוך של יחסי שנאה עם חברי האקדמיה (בעצם, זה הפוך: לחברי האקדמיה יש יחסים לא סימפטיים כלפיו לאורך הרבה שנים). יכול להיות שיהיו כמה מועמדויות ל"חטאים", אבל לא נראה לי שיהיו פרסים. "לא פה לא שם" זכה לתהודה רבה בארץ וגם בחו"ל. אם חברי האקדמיה מסתכלים על האוסקר, זה יכול להיות שיקול לא קטן. נראה לי שהסרט הזה יקבל הרבה מועמדויות. ואולי יהיו גם כמה מועמדויות ל"סיפור אהבה ארצישראלי", אם כי אני לא רואה אותו מתמודד רציני על הפרס. אז מי בכל זאת?

נראה לי שהשנה זה יהיה להמשיך לקרוא

סיפור אהבה ארץ ישראלי: הביקורת

האיום האיראני! דעאש! סוריה! חיזבאללה! בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו! אל קאעדה!

ומה, אתם באמת חושבים שיש כאן זמן לשטויות? העם דורש צדק חברתי? אז מה? קודם שתהיה כאן מדינה. שיהיה בטחון. שלום. רק אז (כלומר: אף פעם) תוכלו לבקש רווחה. חופש לעשות מה שאתם רוצים. עד אז תחיו בפחד מתמיד מהאויב הערבי האכזר, ותקריבו את עצמכם למען המטרה הנעלה: מדינת היהודים.

סרטו החדש של הבמאי הותיק דן וולמן הוא גרסה קולנועית של סיפור אמיתי שהתרחש ב-1947 בארץ ישראל. היישוב היהודי על סף הכרה בינלאומית בזכותו למדינה על האדמה הזו. וכולי, וכולי, וכל מה שקראתם ולמדתם בבי"ס כשהייתם קטנים. מורשת קרב. אבל כמו שהבנתם מפסקת הפתיחה (הסרקסטית, אני מקווה שהבנתם), יש לסרט הזה רלוונטיות גם היום. "סיפור אהבה ארץ ישראלי" הוא סרט יפה בעיניי, קודם כל מכיוון שברוב דקותיו הוא מנהל דיון אינטלגנטי בין ההקרבה האישית של האנשים החיים כאן לבין המחויבות האידאולוגית שלנו לארץ. מחויבות למדינה יהודית שבה יחיה העם היהודי בשקט ובבטחה, אבל האם הוא באמת יחיה, או שלעד יחיה על חרבו, כלומר, לא ממש יחיה, אלא לעד יהיה על המשמר, ולא באמת יגשים את רצונותיו, תשוקותיו, כשרונותיו.

והסרט הזה פורש את כל המשנה הזו דרך סיפור אהבה. ברוב דקותיו של הסרט, הבימוי סבלני, והמשחק נהדר. לא יודע מי זאת עדי ביילסקי, אבל הליהוק שלה הוא מדויק. מישהי שנראית כמו להמשיך לקרוא

בין העולמות: הביקורת

"בין העולמות" הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, ובגלל התנגשות בלו"ז עם הקרנות אחרות דילגתי עליו שם. מאז שמעתי עליו בעיקר דברים רעים. אבל הלכתי לראות בכל זאת. והדעה הקטנה שלי: זה לא כל כך נורא כמו שחשבתי שזה יהיה, אבל כן, מדובר אכן בסרט בינוני.

כי יש כאן נסיון מעניין לדיון אמוני. דיון בדרך הנכונה והראויה לעבוד את השם. האם חיים בעולה של תורה הם באמת כאלו, חיים של עול, של ציות לחוקים, או שמדובר בחיים של הבנת העולם מתוך אהבה כנה ואמיתית של אלהים. יש מצב נתון: בחור צעיר נפצע בפיגוע, שוכב בתרדמת בבית החולים. האבא מחפש בקדחתנות סימנים, רמזים, סיבות. למה אלהים עשה לו את זה. אולי התפילין פגום. או שאין לו מזוזה בדלת הכניסה. ועוד כהנה וכהנה נסיונות למצוא סימנים לחטא הגדול שהביא את האסון הזה. האם, לעומת זאת, עסוקה בתפילות. בעבודת השם מתוך אהבה, ובקשה כנה שיחזיר לה טובה, ושיעיר את הבן משנתו.

ואל הסיפור הזה מצרפת הבמאית-תסריטאית צלע להמשיך לקרוא

החטאים: הביקורת

הסרט החדש של אבי נשר. הבמאי הישראלי הכי מצליח, והכי יציב ועקבי ביצירה שלו, חוזר עם סרט חדש. ולמרות הפגמים שיש בסרט החדש, גם הסרט הזה יזכה בהצלחה (כנראה), כי, מצד שני, ולמרות הנושא הפרובוקטיבי, יש גם הרבה דברים להעריך בסרט החדש.

לפני 15 שנה, כשתור הזהב המודרני של הקולנוע הישראלי היה עדיין בחיתוליו, יצא למסכים סרט שנקרא Made in Israel. זאת היתה קומדיה מטורפת על הנאצי האחרון. ארי פולמן (לפני "ואלס עם באשיר") עשה סרט נועז על הצורך שלנו לשחרר כבר את התפיסה שלנו בזכר השואה. היינו, ראינו, הפנמנו, הלאה. הסרט של פולמן לא זכה בזמנו להצלחה, אולי בגלל שהקהל הישראלי ב-2001 עדיין לא היה מוכן להניח לזכר השואה, ואולי גם בגלל שהסגנון הקומי במופגן של פולמן ניכר אותו מהסרט (אני מאוד אהבתי את הסרט ההוא. כמה שנים לאחר מכן ארי פולמן יעשה סרט פורץ גבולות שיזכה להצלחה גדולה. משהו שנקרא "ואלס עם באשיר"). הסרט החדש של אבי נשר דן בנושא דומה, אבל סגנונו אחר. הוא מלודרמטי ומלטף, וברוב חלקיו הוא עשוי במיומנות שתלטף את הקהל, שסביר להניח שיענה לסגנון הבימוי הזה, ובכלל, עברו כבר 15 שנים מאז הסרט ההוא של פולמן (ו-70 שנים מאז המלחמה ההיא). ישראלים כבר יורדים לברלין, גרמניה. והסרט הרי מבוסס על סיפור אמיתי. אולי עם ישראל מוכן לקבל את הסרט הזה של נשר, שמבקש להשלים כבר עם השואה, עכשיו יותר מאז.

אבי נשר עושה ב"חטאים" סרט שהוא בו זמנית מוקפד ואמביציוזי מאוד, וגם סרט מרושל באופן מפתיע. "החטאים" מתרחש בישראל, גרמניה, ופולין, והוא גם סרט תקופתי, והעיצוב האמנותי ושימת הלב לפרטים שהרכיבו את המציאות הישראלית והאירופית ב-1977, זמן התרחשות העלילה – הכל כאן מדויק ומרשים מאוד (ושימו לב לבדיחה הפרטית של אבי נשר הנוגעת לסרט הביכורים שלו עצמו, "הלהקה", שצולם ב-1977. זה מופיע בחטף, לרגע קט, ברקע, וזה הצחיק אותי בקול רם). וכרגיל, אבי נשר פוגע בול בליהוק, ובהקפדה על עבודת המשחק.

הסיפור הוא על שתי אחיות שונות באופיין.

past-lifeהסכנה בסיפורים מעין אלו היא ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: לא פה ולא שם

יש הרבה דברים להעריך ב"לא פה ולא שם". יש כמה דברים טובים מאוד. אבל, בסופו של דבר, זה סרט שהוא קצת נחמד, וקצת מאכזב.

כי יש לא מעט ערבים בתל אביב. וערביות. בד"כ הם סטודנטים הגרים במעונות או בשכירות בשותפות עם עוד אחד או שניים (כמו היהודים, אגב). והם עובדים בעבודות מזדמנות (כמו היהודים), ויוצאים, ומבלים, ומעשנים, ויוצרים קשרים רומנטיים, ארעים או קבועים – הכל כמו היהודים. הם רק מגיעים בד"כ במקור מתרבות שמרנית יותר. וכאן מגיע ה"לא פה ולא שם". ההתנדנדות בין המסורת לבין המודרניות של תל אביב, עיר החטאים.

צריך לומר שהשליש הראשון של הסרט הוא גם החלק הכי טוב שלו. ההיכרות שלי עם שלוש הבנות שחולקות דירה בתל אביב.

bar-baharהסגנון האפיזודי הזה, שלא מקדם סיפור קדימה, אלא בוחר ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2015: אינרציה

יש רגעים כאלו בקולנוע שאתה אומר: וואו!

יש רגעים כאלו, והם מאוד מעטים, שבהם אתה רואה סרט, וחושב: זה לא סרט מושלם, אבל הבמאי הזה עוד יהיה גדול!

יש סרטים כאלו, ולא הרבה, שאתה יושב, מנסה לפצח אותם, לא ממש מצליח, אבל יוצא מהם בהיי.

וזה "אינרציה".

עם כל הצניעות, אני מכיר קצת את מה שהולך בקולנוע העולמי והישראלי. אז כשאני רואה בתכניה של פסטיבל חיפה סרט קצר (שעה ורבע) שעליו לא שמעתי מעולם, וגם לא על הבמאי, אז אני חושב שמדובר בסרט לואו-באדג'ט מאוד, שגם נראה ככה. אבל אני מתעניין בקולנוע ישראלי, אז נכנסתי להקרנה. ואיזו הפתעה!

הסרט אמנם לואו-באדג'ט, אבל לא רואים את זה. להיפך. ההרגשה היא של סרט עשיר מאוד, בעיקר בדמיון, בהשקעה יצירתית, במחשבה, בצילום, ובכל שאר המרכיבים הקולנועיים. הסרט מתחיל בשוט של ים. ים גדול של רגש על מסך גדול של קולנוע. והמוסיקה על רקע הכותרות היא מסתורית, וחודרת לנשמה. כמו הסרט.

inertiaכי הסיפור, בגדול, הוא על אשה ש להמשיך לקרוא