היער שהיה: הביקורת

באופן משונה, הסרט הזה מגיע עכשיו להקרנות בסינמטקים. אחרי שהקרנת הבכורה שלו היתה בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים בדיוק, ולאחר שהוא ניסה את מזלו בתחרות האופיר בשנה שעברה, ושכב כשנתיים במחסנים אחרי ביקורת קטלנית של אורי קליין, ואחרי חוסר בפידבק חיובי באופן כללי, הסרט הזה מנסה את מזלו, בכל זאת, בסדרת הקרנות מצומצמת בפני קהל. כי אין באמת לאן לקחת את הסרט הזה. הפעם אני מסכים עם אורי קליין. מדובר בסרט מאוד בעייתי.

"היער שהיה". סוג של שם לסרט שהוא התחכמות פיוטית. וזאת הבעיה הכי מרכזית של הסרט.

כי הסרט הזה מספר על תופעה עצובה בציבוריות הישראלית. על ישראלים ששוכחים את הילד הקטן שלהם ברכב, והוא מת להם כתוצאה מהטעות הטראגית הזו. היו הרבה יותר מדי מקרים כאלו בחדשות בשנים האחרונות. אז הנה, יש גם סרט על זה. אבל זה לא סרט שבאמת מנסה לפענח איך דבר כל כך מפלצתי יכול לקרות. מרוב שגיא רז, הבמאי, מנסה ל

דרייבר: הביקורת

אז מה זו אמנות? סיפור? נגינה? מוסיקה ולחן? סרט קולנוע? מה בונה אותה, את האמנות? מאיפה היא מגיעה, ומה היא נותנת לנו בחיים?

"דרייבר" הוא סרט שצריכים לבוא אליו נטולי ציניות. הרי יש בו אדם שמסיע מוכי גורל אל גבירים אמידים, מלמד אותם את אמנות הסיפור, וכל זאת כדי שיוכלו לשנורר עוד כסף. מצד אחד: הרי הכל בשביל כסף. תאוות בצע. מצד שני: אלו הם מוכי גורל. הם זקוקים לממון בשביל השתלת כבד, או בשביל החתונה של הבת. זו לא תאוות בצע. הם באמת זקוקים לעזרה. והדרייבר מלמד אותם את האמנות. את הדרך לספר סיפור, כדי שיזכו בלב השומעים.

והרי אתם קניתם כרטיס כדי לראות את הסרט. שילמתם כסף. אז בואו תשמעו סיפור. בואו

הלומים: הביקורת

טוב, זה סרט מכובד. וזהו.

אני חושב שהבעיה של הסרט הזה מקורה בכותרות הסיום. שם מתגלה ש"הלומים" הוא בעצם סרט תעמולה. סרט שבכוונתו להעלות מודעות ציבורית לתופעת הלומי הקרב בישראל ובעולם. אז במאי הסרט כנראה יצא מתוך הרצון הזה, ושרבט סיפור מסוים על הלום קרב שכזה. וכך יוצא שחווית הצפיה שלי מגיעה מהכללי אל הפרטי (כלומר: מהנושא הגדול אל הסיפור של גיבור הסרט) במקום מהפרטי אל הכללי (כלומר: הבנת מה שעובר על גיבור הסרט משליכה על כל שאר האנשים שעוברים דברים דומים).

כי גיבור הסרט הוא הלום קרב. זה מה שאני יודע עליו. אני לא ממש מבין מה עובר עליו. התסריט של "הלומים" לא יורד לפרטים. הסצינה הראשונה בסרט, היא סצינת הלחימה, אין בה מספיק פרטים. אני לא ממש מבין מה בדיוק מפריע לו. מה היה בו, באותו קרב, שהלם בו כל כך. כי הסצינה עוצרת בדיוק במקום שבו הוא מקבל הלם, ואני לא מקבל הסבר, רגשי או אחר, למה בדיוק הולם בו. מה בדיוק יחזור אח"כ לרדוף אחריו. מה הספיציפיות של הדמות הזו (אני אמנם לא מומחה, אבל להבנתי הלומי קרב לרוב אמנם סובלים מסימפטומים דומים, אבל כל אחד חווה את המחלה הזו בצורה אינדיבידואלית קצת שונה, המבוססת על חוויותיו המדויקות מהמלחמה. אין את זה ב"הלומים").

אז מה שיוצא מזה הוא ש

רוח חדשה: הביקורת

לבמאי של "רוח חדשה" קוראים דורון ערן. ואני כבר למדתי לצפות למעט מאוד מדורון ערן. הוא לא במאי עדין במיוחד, והוא יוצר קולנוע סנסציוני, שאמנם מקפיד לטפל בסוגיות חברתיות חשובות, אבל עושה את זה עם עדינות של פיל בחנות חרסינה, ללא ניואנסים. אז מהבחינה הזאת, "רוח חדשה" הוא דווקא שיפור יחסי בהשוואה לשאר סרטי דורון ערן (מאלו שראיתי, לפחות). ברוב דקותיו של הסרט הזה ערן מצליח לשמור על איפוק, ואפילו על הדרכת שחקנים ראויה, והדבר ניכר בעיקר בכימיה בין השחקנים, ומדובר כאן בקאסט לא קטן שמתמסר לסיפור הזה. גם העבודה של ערן עם מוסיקה, נקודת תורפה בולטת בסרטיו האחרים, כאן ממותנת לאפקט סביר שבעיקר נמנע מללחוץ על הרגש בכוח.

אבל שלא תטעו: עדיין מדובר בסרט לא טוב לטעמי. כי הסרט הזה

הדרך לאן: הביקורת

יש סרטים שאין הרבה מה להגיד עליהם. "הדרך לאן" הוא כזה. זה לא ש"הדרך לאן" הוא סרט רע, רק שהוא…תמוה. לא ממש ברור. אז ממש בקצרה:

סצינה ראשונה. יפו 1948. משפחה ערבית המכונסת סביב מיטת הסבתא מגורשת מביתה ע"י היהודים. אה, אז זה סרט פוליטי?

את הערבים לא נראה עד הסצינה האחרונה.

כל שאר הסרט דן ב

פסטיבל חיפה 2017: מסתור

איזה סרט יפה זה, "מסתור". באמת. כמו עטיפת מתנה מרשרשת.

איזה צילום יפה יש ב"מסתור". סבסטיאן אדשמיט הגרמני, שכבר צילם בעבר כמה סרטים ישראלים (למשל: "פלאפל אטומי", או "אדמה משוגעת") עושה כאן עבודה יפהפיה, מלווה בצבעוניות משכרת ובגוונים מפתים, מלאת תנועה שמוסיפה הרבה אנרגיה לסרט הזה.

איזו מוסיקה יפה נכתבה לסרט הזה. יונתן ריקליס (שאני מניח שיש לו קשר משפחתי לבמאי הסרט, ערן ריקליס) כתב כאן מוסיקה שמנסה להיכנס אל מתחת לעור של הדמויות האלו, וערן ריקליס, הבמאי, יודע להשתמש במוסיקה הזאת בטעם ובמידה.

איזה סרט זה "מסתור". סרט, אהמ, די בינוני, למען האמת.

כי עם כל הכיסוי הטכני המרשים שיש בסרט הזה, ולמיומנות המרשימה של ערן ריקליס הותיק בתזמור כל אלו לכדי סרט קולנוע, נדמה לי שהפקת "מסתור" יצאה לדרך בלי…

פסטיבל חיפה 2017: אזימוט

"בבקשה. צו קריאה. מזל טוב".

מאז שיהורם גאון קפץ משמחה כשקיבל צו קריאה לצבא ב-1968, ב"כל ממזר מלך" (הנה, כאן), לא ראיתי סרט ישראלי עם כל כך הרבה פאתוס על אהבת מורשת קרב, זכותנו על הארץ הזו, האדמה הזו, ועוד כהנה וכהנה.

ואולי יכול להיות שאני פשוט לא בנוי לאהוב את הסרט הזה. כי כן, הוא מרשים מאוד. אבל הוא גם בנוי לפי ערכיה של גברת שרת התרבות של מדינת ישראל. ואני לא ממעריציה. אני מהצד השני. זה שמסרב להיכנע להפחדה. זה שחושב שלמרות מה שנראה, מדינת ישראל כבר לא נמצאת בסכנת הכחדה מיידית. אנחנו כבר פה, ועומדים. עכשיו אני רוצה לחיות פה בצורה נורמלית. פחות או יותר.

אבל מהצד השני יש אנשים שלא מאמינים בקיומו האפשרי של שלום עם הערבים. אנחנו צריכים לעבור עוד סיבוב לחימה אחד (לפחות), להראות להם מה זה, להראות להם את חוזקו של צה"ל, של עם ישראל, של הרעיון הציוני. רק אז הם יכנעו, ואז נוכל לשיר את השיר שמלווה את כותרות הסיום של הסרט הזה, "אזימוט": "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה". אבל עד אז: מלחמה.

אני אמנם די מגחך על הסרט הזה, אבל קשה להתנגד לו באמת. כי בבסיסו ע

פסטיבל חיפה 2017: בית בגליל

טוב, זה סרט סימפטי. אבל זה גם סרט שלא ממש שווה את המאמץ. כי בסופו של דבר, אני נשאר עם המחשבה: אז בשביל זה צחקתם, התווכחתם, בכיתם, התפייסתם, חייתם, בשביל זה ביליתי איתכם שעה וחצי? בשביל הכלום הזה?

יש כאן סוג של פרויקט חביב. משהו שמסתכל על התקופה שבה נבנה בית, כמו גם על התקופה של משפחה בהריון. המשפחה בונה בית בגליל, והאשה נכנסת להריון. ותקופת הבניה מקבילה לתקופת ההריון, וזה הסרט שאנחנו רואים. במהלך הסרט לא קורה הרבה. כל מיני דיבורים, ושיחות, ואהבות קטנות, וויכוחים קטנים ופחות קטנים, אבל הכל בנועם. נעה קולר, שלא כל כך אהבתי את מה שעשתה ב"לעבור את הקיר", אבל היא זכתה בפרס אופיר על התפקיד ההוא, ובאהבת הרבה אנשים שהם לא אני, היא כאן האשה בהריון. והדבר העיקרי שאני יכול לומר לזכותה כאן הוא שיש לה כימיה מקסימה עם בן זוגה בסרט, אודי רצין (תגלית מעניינת בשבילי). והנחמדות הזו, בשילוב עם הופעות אורח מלבבות של גלריה נרחבת של שחקני אורח שקופצים לבקר (למשל: אוהד קנולר, ישי גולן, לאורה ריבלין, אם למנות רק שלושה. יש עוד הרבה), כל אחד נותן סצינה אחת או שתיים, כל אחד עושה תרגיל קטן וחביב במשחק – הכל מסתכם בפרויקט נעים שמעלה חיוך.

הצרה היא שהפרויקט הזה רוצה יותר. רוצה משהו מחייב יותר. רציני יותר. משהו עם

פסטיבל חיפה 2017: אווה

תקציר הפרקים הקודמים: הסרט הזה צולם במלואו לפני כמה שנים תחת השם "צירלסון יוצא לפנסיה". זה היה אמור להיות סרט הקולנוע הראשון של במאי התיאטרון מיכה לווינסון. חומר הגלם שצולם היה כנראה לא מספק. מיכה לווינסון בינתיים עבר מהעולם. הסרט צולם מחדש ע"י במאי אחר, ועם שחקנים אחרים. אחרי כל כך הרבה תלאות, הסרט כבר הוקרן בפסטיבלים בחו"ל, ובארץ, וכבר יצא להקרנות מסחריות בכמה מדינות. עכשיו הסרט מגיע גם לישראל. אני שמעתי בעיקר דברים רעים על הפרויקט המקולל הזה. התוצאה – כן, יש בעיות בסרט הזה, אבל הוא הרבה פחות נורא ממה שחשבתי שהוא יהיה.

כי בעיניי, כל עוד הסרט מספר על משבר בנישואין – הדרמה עובדת מצוין. אבי קושניר בתפקיד הראשי אדיר כאן. הוא

פסטיבל חיפה 2017: הבן דוד

ניגשתי בחשש לסרט הזה, אבל גם עם תקווה קטנה שאותו חשש יתבדה. מצד אחד, קראתי את התקציר, והרגשתי שמדובר בפליט משנות ה-80. בניית סיטואציה בסיסית שתסמן את היהודים כאנשים שבאים בגישה מוטעית לערבים, ושאולי צריך להקשיב להם ולא לשפוט אותם רק בגלל היותם ערבים. כמעט כל הקולנוע הישראלי של שנות ה-80 היה דיון חוזר ונשנה בנקודה הזו. "החיים על פי אגפא" של אסי דיין ז"ל הביא בשנת 1992 את הדיון הזה לנקודת פיצוץ קיצונית, ומאז אין כבר מקום לקולנוע פשטני שכזה. מצד שני, נזכרתי שצחי גראד, השחקן האהוב, ביים בעבר סרט אחד שנקרא "תנועה מגונה" (הוא ביים סרט נוסף שנקרא "ג'ירפות", שאותו אני זוכר בעיקר כבוסרי ומבולגן). את "תנועה מגונה" אני זוכר בעיקר כסרט ממזרי, חריף, לא צפוי. אז חשבתי שאולי גראד יביא לכאן את הגישה הזו, וייקח נקודת מוצא מבויימת מדי, וייתן לה את הטוויסט הממזרי שעבד לא רע בכלל ב"תנועה מגונה".

אז עכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, אני חושב ששתי המחשבות שהתרוצצו בראשי נכונות: מצד אחד, הסרט הזה באמת ממזרי, והוא באמת לוקח נקודת מוצא חלשה דרמטית, כמעט קלישאתית, ויוצר ממנה סרט די פסיכי ולא צפוי. מצד שני, חבל שאסי דיין כבר עבר מן העולם. הוא היה עושה את הסרט הזה יותר טוב.

כי אנחנו פסיכופטים. הישראלים. היהודים. יש לנו פתיל קצר. מאוד קצר. ואנחנו בכלל לא חושבים. אנחנו קו