היער שהיה: הביקורת

באופן משונה, הסרט הזה מגיע עכשיו להקרנות בסינמטקים. אחרי שהקרנת הבכורה שלו היתה בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים בדיוק, ולאחר שהוא ניסה את מזלו בתחרות האופיר בשנה שעברה, ושכב כשנתיים במחסנים אחרי ביקורת קטלנית של אורי קליין, ואחרי חוסר בפידבק חיובי באופן כללי, הסרט הזה מנסה את מזלו, בכל זאת, בסדרת הקרנות מצומצמת בפני קהל. כי אין באמת לאן לקחת את הסרט הזה. הפעם אני מסכים עם אורי קליין. מדובר בסרט מאוד בעייתי.

"היער שהיה". סוג של שם לסרט שהוא התחכמות פיוטית. וזאת הבעיה הכי מרכזית של הסרט.

כי הסרט הזה מספר על תופעה עצובה בציבוריות הישראלית. על ישראלים ששוכחים את הילד הקטן שלהם ברכב, והוא מת להם כתוצאה מהטעות הטראגית הזו. היו הרבה יותר מדי מקרים כאלו בחדשות בשנים האחרונות. אז הנה, יש גם סרט על זה. אבל זה לא סרט שבאמת מנסה לפענח איך דבר כל כך מפלצתי יכול לקרות. מרוב שגיא רז, הבמאי, מנסה ל להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

דרייבר: הביקורת

אז מה זו אמנות? סיפור? נגינה? מוסיקה ולחן? סרט קולנוע? מה בונה אותה, את האמנות? מאיפה היא מגיעה, ומה היא נותנת לנו בחיים?

"דרייבר" הוא סרט שצריכים לבוא אליו נטולי ציניות. הרי יש בו אדם שמסיע מוכי גורל אל גבירים אמידים, מלמד אותם את אמנות הסיפור, וכל זאת כדי שיוכלו לשנורר עוד כסף. מצד אחד: הרי הכל בשביל כסף. תאוות בצע. מצד שני: אלו הם מוכי גורל. הם זקוקים לממון בשביל השתלת כבד, או בשביל החתונה של הבת. זו לא תאוות בצע. הם באמת זקוקים לעזרה. והדרייבר מלמד אותם את האמנות. את הדרך לספר סיפור, כדי שיזכו בלב השומעים.

והרי אתם קניתם כרטיס כדי לראות את הסרט. שילמתם כסף. אז בואו תשמעו סיפור. בואו להמשיך לקרוא

הלומים: הביקורת

טוב, זה סרט מכובד. וזהו.

אני חושב שהבעיה של הסרט הזה מקורה בכותרות הסיום. שם מתגלה ש"הלומים" הוא בעצם סרט תעמולה. סרט שבכוונתו להעלות מודעות ציבורית לתופעת הלומי הקרב בישראל ובעולם. אז במאי הסרט כנראה יצא מתוך הרצון הזה, ושרבט סיפור מסוים על הלום קרב שכזה. וכך יוצא שחווית הצפיה שלי מגיעה מהכללי אל הפרטי (כלומר: מהנושא הגדול אל הסיפור של גיבור הסרט) במקום מהפרטי אל הכללי (כלומר: הבנת מה שעובר על גיבור הסרט משליכה על כל שאר האנשים שעוברים דברים דומים).

כי גיבור הסרט הוא הלום קרב. זה מה שאני יודע עליו. אני לא ממש מבין מה עובר עליו. התסריט של "הלומים" לא יורד לפרטים. הסצינה הראשונה בסרט, היא סצינת הלחימה, אין בה מספיק פרטים. אני לא ממש מבין מה בדיוק מפריע לו. מה היה בו, באותו קרב, שהלם בו כל כך. כי הסצינה עוצרת בדיוק במקום שבו הוא מקבל הלם, ואני לא מקבל הסבר, רגשי או אחר, למה בדיוק הולם בו. מה בדיוק יחזור אח"כ לרדוף אחריו. מה הספיציפיות של הדמות הזו (אני אמנם לא מומחה, אבל להבנתי הלומי קרב לרוב אמנם סובלים מסימפטומים דומים, אבל כל אחד חווה את המחלה הזו בצורה אינדיבידואלית קצת שונה, המבוססת על חוויותיו המדויקות מהמלחמה. אין את זה ב"הלומים").

אז מה שיוצא מזה הוא ש להמשיך לקרוא

רוח חדשה: הביקורת

לבמאי של "רוח חדשה" קוראים דורון ערן. ואני כבר למדתי לצפות למעט מאוד מדורון ערן. הוא לא במאי עדין במיוחד, והוא יוצר קולנוע סנסציוני, שאמנם מקפיד לטפל בסוגיות חברתיות חשובות, אבל עושה את זה עם עדינות של פיל בחנות חרסינה, ללא ניואנסים. אז מהבחינה הזאת, "רוח חדשה" הוא דווקא שיפור יחסי בהשוואה לשאר סרטי דורון ערן (מאלו שראיתי, לפחות). ברוב דקותיו של הסרט הזה ערן מצליח לשמור על איפוק, ואפילו על הדרכת שחקנים ראויה, והדבר ניכר בעיקר בכימיה בין השחקנים, ומדובר כאן בקאסט לא קטן שמתמסר לסיפור הזה. גם העבודה של ערן עם מוסיקה, נקודת תורפה בולטת בסרטיו האחרים, כאן ממותנת לאפקט סביר שבעיקר נמנע מללחוץ על הרגש בכוח.

אבל שלא תטעו: עדיין מדובר בסרט לא טוב לטעמי. כי הסרט הזה להמשיך לקרוא

הדרך לאן: הביקורת

יש סרטים שאין הרבה מה להגיד עליהם. "הדרך לאן" הוא כזה. זה לא ש"הדרך לאן" הוא סרט רע, רק שהוא…תמוה. לא ממש ברור. אז ממש בקצרה:

סצינה ראשונה. יפו 1948. משפחה ערבית המכונסת סביב מיטת הסבתא מגורשת מביתה ע"י היהודים. אה, אז זה סרט פוליטי?

את הערבים לא נראה עד הסצינה האחרונה.

כל שאר הסרט דן ב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: מסתור

איזה סרט יפה זה, "מסתור". באמת. כמו עטיפת מתנה מרשרשת.

איזה צילום יפה יש ב"מסתור". סבסטיאן אדשמיט הגרמני, שכבר צילם בעבר כמה סרטים ישראלים (למשל: "פלאפל אטומי", או "אדמה משוגעת") עושה כאן עבודה יפהפיה, מלווה בצבעוניות משכרת ובגוונים מפתים, מלאת תנועה שמוסיפה הרבה אנרגיה לסרט הזה.

איזו מוסיקה יפה נכתבה לסרט הזה. יונתן ריקליס (שאני מניח שיש לו קשר משפחתי לבמאי הסרט, ערן ריקליס) כתב כאן מוסיקה שמנסה להיכנס אל מתחת לעור של הדמויות האלו, וערן ריקליס, הבמאי, יודע להשתמש במוסיקה הזאת בטעם ובמידה.

איזה סרט זה "מסתור". סרט, אהמ, די בינוני, למען האמת.

כי עם כל הכיסוי הטכני המרשים שיש בסרט הזה, ולמיומנות המרשימה של ערן ריקליס הותיק בתזמור כל אלו לכדי סרט קולנוע, נדמה לי שהפקת "מסתור" יצאה לדרך בלי… להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: אזימוט

"בבקשה. צו קריאה. מזל טוב".

מאז שיהורם גאון קפץ משמחה כשקיבל צו קריאה לצבא ב-1968, ב"כל ממזר מלך" (הנה, כאן), לא ראיתי סרט ישראלי עם כל כך הרבה פאתוס על אהבת מורשת קרב, זכותנו על הארץ הזו, האדמה הזו, ועוד כהנה וכהנה.

ואולי יכול להיות שאני פשוט לא בנוי לאהוב את הסרט הזה. כי כן, הוא מרשים מאוד. אבל הוא גם בנוי לפי ערכיה של גברת שרת התרבות של מדינת ישראל. ואני לא ממעריציה. אני מהצד השני. זה שמסרב להיכנע להפחדה. זה שחושב שלמרות מה שנראה, מדינת ישראל כבר לא נמצאת בסכנת הכחדה מיידית. אנחנו כבר פה, ועומדים. עכשיו אני רוצה לחיות פה בצורה נורמלית. פחות או יותר.

אבל מהצד השני יש אנשים שלא מאמינים בקיומו האפשרי של שלום עם הערבים. אנחנו צריכים לעבור עוד סיבוב לחימה אחד (לפחות), להראות להם מה זה, להראות להם את חוזקו של צה"ל, של עם ישראל, של הרעיון הציוני. רק אז הם יכנעו, ואז נוכל לשיר את השיר שמלווה את כותרות הסיום של הסרט הזה, "אזימוט": "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה". אבל עד אז: מלחמה.

אני אמנם די מגחך על הסרט הזה, אבל קשה להתנגד לו באמת. כי בבסיסו ע להמשיך לקרוא