פסטיבל חיפה 2017: מסתור

איזה סרט יפה זה, "מסתור". באמת. כמו עטיפת מתנה מרשרשת.

איזה צילום יפה יש ב"מסתור". סבסטיאן אדשמיט הגרמני, שכבר צילם בעבר כמה סרטים ישראלים (למשל: "פלאפל אטומי", או "אדמה משוגעת") עושה כאן עבודה יפהפיה, מלווה בצבעוניות משכרת ובגוונים מפתים, מלאת תנועה שמוסיפה הרבה אנרגיה לסרט הזה.

איזו מוסיקה יפה נכתבה לסרט הזה. יונתן ריקליס (שאני מניח שיש לו קשר משפחתי לבמאי הסרט, ערן ריקליס) כתב כאן מוסיקה שמנסה להיכנס אל מתחת לעור של הדמויות האלו, וערן ריקליס, הבמאי, יודע להשתמש במוסיקה הזאת בטעם ובמידה.

איזה סרט זה "מסתור". סרט, אהמ, די בינוני, למען האמת.

כי עם כל הכיסוי הטכני המרשים שיש בסרט הזה, ולמיומנות המרשימה של ערן ריקליס הותיק בתזמור כל אלו לכדי סרט קולנוע, נדמה לי שהפקת "מסתור" יצאה לדרך בלי… להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל חיפה 2017: אזימוט

"בבקשה. צו קריאה. מזל טוב".

מאז שיהורם גאון קפץ משמחה כשקיבל צו קריאה לצבא ב-1968, ב"כל ממזר מלך" (הנה, כאן), לא ראיתי סרט ישראלי עם כל כך הרבה פאתוס על אהבת מורשת קרב, זכותנו על הארץ הזו, האדמה הזו, ועוד כהנה וכהנה.

ואולי יכול להיות שאני פשוט לא בנוי לאהוב את הסרט הזה. כי כן, הוא מרשים מאוד. אבל הוא גם בנוי לפי ערכיה של גברת שרת התרבות של מדינת ישראל. ואני לא ממעריציה. אני מהצד השני. זה שמסרב להיכנע להפחדה. זה שחושב שלמרות מה שנראה, מדינת ישראל כבר לא נמצאת בסכנת הכחדה מיידית. אנחנו כבר פה, ועומדים. עכשיו אני רוצה לחיות פה בצורה נורמלית. פחות או יותר.

אבל מהצד השני יש אנשים שלא מאמינים בקיומו האפשרי של שלום עם הערבים. אנחנו צריכים לעבור עוד סיבוב לחימה אחד (לפחות), להראות להם מה זה, להראות להם את חוזקו של צה"ל, של עם ישראל, של הרעיון הציוני. רק אז הם יכנעו, ואז נוכל לשיר את השיר שמלווה את כותרות הסיום של הסרט הזה, "אזימוט": "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה". אבל עד אז: מלחמה.

אני אמנם די מגחך על הסרט הזה, אבל קשה להתנגד לו באמת. כי בבסיסו ע להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: בית בגליל

טוב, זה סרט סימפטי. אבל זה גם סרט שלא ממש שווה את המאמץ. כי בסופו של דבר, אני נשאר עם המחשבה: אז בשביל זה צחקתם, התווכחתם, בכיתם, התפייסתם, חייתם, בשביל זה ביליתי איתכם שעה וחצי? בשביל הכלום הזה?

יש כאן סוג של פרויקט חביב. משהו שמסתכל על התקופה שבה נבנה בית, כמו גם על התקופה של משפחה בהריון. המשפחה בונה בית בגליל, והאשה נכנסת להריון. ותקופת הבניה מקבילה לתקופת ההריון, וזה הסרט שאנחנו רואים. במהלך הסרט לא קורה הרבה. כל מיני דיבורים, ושיחות, ואהבות קטנות, וויכוחים קטנים ופחות קטנים, אבל הכל בנועם. נעה קולר, שלא כל כך אהבתי את מה שעשתה ב"לעבור את הקיר", אבל היא זכתה בפרס אופיר על התפקיד ההוא, ובאהבת הרבה אנשים שהם לא אני, היא כאן האשה בהריון. והדבר העיקרי שאני יכול לומר לזכותה כאן הוא שיש לה כימיה מקסימה עם בן זוגה בסרט, אודי רצין (תגלית מעניינת בשבילי). והנחמדות הזו, בשילוב עם הופעות אורח מלבבות של גלריה נרחבת של שחקני אורח שקופצים לבקר (למשל: אוהד קנולר, ישי גולן, לאורה ריבלין, אם למנות רק שלושה. יש עוד הרבה), כל אחד נותן סצינה אחת או שתיים, כל אחד עושה תרגיל קטן וחביב במשחק – הכל מסתכם בפרויקט נעים שמעלה חיוך.

הצרה היא שהפרויקט הזה רוצה יותר. רוצה משהו מחייב יותר. רציני יותר. משהו עם להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: אווה

תקציר הפרקים הקודמים: הסרט הזה צולם במלואו לפני כמה שנים תחת השם "צירלסון יוצא לפנסיה". זה היה אמור להיות סרט הקולנוע הראשון של במאי התיאטרון מיכה לווינסון. חומר הגלם שצולם היה כנראה לא מספק. מיכה לווינסון בינתיים עבר מהעולם. הסרט צולם מחדש ע"י במאי אחר, ועם שחקנים אחרים. אחרי כל כך הרבה תלאות, הסרט כבר הוקרן בפסטיבלים בחו"ל, ובארץ, וכבר יצא להקרנות מסחריות בכמה מדינות. עכשיו הסרט מגיע גם לישראל. אני שמעתי בעיקר דברים רעים על הפרויקט המקולל הזה. התוצאה – כן, יש בעיות בסרט הזה, אבל הוא הרבה פחות נורא ממה שחשבתי שהוא יהיה.

כי בעיניי, כל עוד הסרט מספר על משבר בנישואין – הדרמה עובדת מצוין. אבי קושניר בתפקיד הראשי אדיר כאן. הוא להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: הבן דוד

ניגשתי בחשש לסרט הזה, אבל גם עם תקווה קטנה שאותו חשש יתבדה. מצד אחד, קראתי את התקציר, והרגשתי שמדובר בפליט משנות ה-80. בניית סיטואציה בסיסית שתסמן את היהודים כאנשים שבאים בגישה מוטעית לערבים, ושאולי צריך להקשיב להם ולא לשפוט אותם רק בגלל היותם ערבים. כמעט כל הקולנוע הישראלי של שנות ה-80 היה דיון חוזר ונשנה בנקודה הזו. "החיים על פי אגפא" של אסי דיין ז"ל הביא בשנת 1992 את הדיון הזה לנקודת פיצוץ קיצונית, ומאז אין כבר מקום לקולנוע פשטני שכזה. מצד שני, נזכרתי שצחי גראד, השחקן האהוב, ביים בעבר סרט אחד שנקרא "תנועה מגונה" (הוא ביים סרט נוסף שנקרא "ג'ירפות", שאותו אני זוכר בעיקר כבוסרי ומבולגן). את "תנועה מגונה" אני זוכר בעיקר כסרט ממזרי, חריף, לא צפוי. אז חשבתי שאולי גראד יביא לכאן את הגישה הזו, וייקח נקודת מוצא מבויימת מדי, וייתן לה את הטוויסט הממזרי שעבד לא רע בכלל ב"תנועה מגונה".

אז עכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, אני חושב ששתי המחשבות שהתרוצצו בראשי נכונות: מצד אחד, הסרט הזה באמת ממזרי, והוא באמת לוקח נקודת מוצא חלשה דרמטית, כמעט קלישאתית, ויוצר ממנה סרט די פסיכי ולא צפוי. מצד שני, חבל שאסי דיין כבר עבר מן העולם. הוא היה עושה את הסרט הזה יותר טוב.

כי אנחנו פסיכופטים. הישראלים. היהודים. יש לנו פתיל קצר. מאוד קצר. ואנחנו בכלל לא חושבים. אנחנו קו להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה

דבר כזה אני עוד לא ראיתי בקולנוע הישראלי.

בהקרנה שהייתי בה, ישבו שתי שורות מעלי הצוות שאחראי ל"מי מפחד מהזאב הרע". כזכור, אני קצת מסויג מהקולנוע של האדונים קשלס את פפושדו, אבל מצאתי גם לא מעט נקודות זכות בסרט הזאב. "גברת ינקלובה" הולך לכיוון של הסרט ההוא של הפפושלסים. לכיוון של "מה זה הדבר הזה?". לכיוון של הפקה מאוד מרשימה, סרט מאוד שונה מכל מה שאתם מכירים וחושבים עליו כשעולות המילים "קולנוע ישראלי".

לפני שתחשבו שהפוסט הזה יהיה רק השתפכויות אינספור על הסרט הזה, אני אקדים ואומר שיש לי גם השגות מ"גברת ינקלובה", הערות/הארות שבעיניי רק מונעות מהסרט הזה להפוך ליצירה הבאמת כובשת שהוא היה אמור להיות, אבל נתחיל מהדברים הטובים. כי יש הרבה מהם.

כותרות הפתיחה. כבר מהשניה הראשונה של הסרט אני מבין שיש כאן משהו שונה. יער. תאורה מאיימת. מוסיקה שלוקחת אותי לעולם אחר. כי זה בדיוק העולם של הסרט הזה. אחר. סיפור אגדה שקיימת רק ב להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2017: העדות

"העדות" הוא לא סרט דל תקציב. להיפך. הוא סרט מושקע. ורואים את הכסף על המסך. סרט מרשים, "העדות". וקל מאוד להעריך אותו. יש בו גישה רצינית של במאי. קצב נכון. צילום מכובד של נופים אירופאים שפשוט בא לנשום עמוק ולהיאנח. טיפול מכובד בנושא חשוב. זכר השואה. וכבר שמעתי כמה אנשים שמאוד התרשמו מכל העושר הרעיוני והקולנועי הזה. סרט מכובד. אבל בעייתי.

כי הסרט הזה מספר שני סיפורים. אחד הוא להמשיך לקרוא