ליידי טיטי: הביקורת

על סרטים שממש לא אהבתי אני כותב פוסטים קצרצרים. אבל נתחיל במילה טובה. אחת.

מצאתי משהו טוב להגיד על הסרט הזה: הוא נראה טוב. מושקע. מצולם יפה. עטוף בעטיפה נוצצת.

מצאתי משהו טוב להגיד על הסרט הזה. רק משהו אחד.כי בתוך העטיפה המרשרשת הזאת יש סרט איום ונורא, ובעיקר חובבני להחריד. אסופת שחקנים נוראיים שמתנהלת בשטח כחבורה של נבוכים שלא ממש יודעים מה הם עושים (גם לירית בלבן הזכורה לטוב מ"הבורר" נפלה קורבן לזוועה הזאת). התסריט מבולבל ולא ממש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פיניטה לה קומדיה: הביקורת

בסינמטק תל אביב מוקרן בהקרנות ספורדיות החודש סרט משונה, משעשע, חביב, אבל גם חסר משקל, שנקרא "פיניטה לה קומדיה". באחד התפקידים הראשיים: אסי דיין. ז"ל.

יש לי 2 דברים עיקריים להגיד על "פיניטה לה קומדיה". אחד טוב, השני פחות טוב.

אחד: מדובר פשוט מאוד בסרט קומי מאוד מצחיק. ממש. אוירה לא מחייבת של כיף כנראה שלטה על הסט, וזה לגמרי עובר מסך. אנשים שבאו כדי להנות. וזה אחלה. וסבבה.

השני: מדובר בסרט שכנראה מכוון לברנז'ה. בדיחה פנימית של אנשי קולנוע. כל מי שמחוץ למעגל עולם הקולנוע נראה לי שיסתכל על הסרט הזה בהשתוממות לא ברורה.

כי בגדול, "פיניטה לה קומדיה" מנסה לדבר על אחורי הקלעים של עשיית אמנות. הסרט הזה מנסה לאוורר קצת את ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: קריאה לחלומות

נסיון מעניין, הסרט הזה. אקספרימנט. מסקרן. עם כוונה. נסיון מעניין, אבל לא מוצלח.

מהם חלומות? סרטים? יצירות אמנות? אילו אלמנטים מהחיים מרכיבים את החלומות שלנו? איך החלומות שאנחנו חולמים משפיעים חזרה על החיים שלנו?

שאלות מעניינות. יצירה אמביציוזית המבקשת לדון ברצינות בשאלות האלו. אמביציה שבסופו של דבר די מתרסקת.יש כאן רעיון מדליק: בחורה יפנית עולה על רעיון: היא מפרסמת מודעה בעיתון, ומבקשת מאנשים לשלוח לה את פרטי החלומות שהם חולמים. תמורת תשלום היא תשתדל להמחיז אותו, להחיות את החלום. סטארט-אפ. אבל לסרט הזה אין מספיק דמיון. כי קודם כל: למה בכלל יפן? מה הקשר של יפן וישראל? למה עירוב התרבויות הזה?

ומעבר לכך: איפשהו באמצע הסרט יש סצינה שבה הבחורה רוקדת ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: עץ תאנה

חיכיתי מאוד לסרט הזה. מקריאה מוקדמת היתה לי הרגשה שעלם-וורק דוידיאן, הבמאית, כאן בסרטה הראשון, מביאה את הלב והנשמה שלה לכאן. זכרונות אישיים, כמעט אוטוביוגרפיים, תשומת לב לסיפור ולפרטים, השקעה כספית ניכרת (בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית). גם לישראלים יוצאי אתיופיה מגיע הסרט הגדול שלהם.

בסופו של דבר, הסרט אכן מאוד מרשים (ורואים את הכסף על המסך טוב מאוד), אבל הוא גם קצת מאוהב בעצמו, ומפספס אותי.

כי דוידיאן כנראה זוכרת בעיקר ריחות. מקומות. צלילים. עצים. סביבה. והיא עובדת קשה מאוד כדי לשחזר את ההרגשה של מה זה אומר לגור באתיופיה. בימים ההם, ואולי גם בזמן הזה. "עץ תאנה" משקיע את כל מה שיש לו בצילום, בעיצוב אמנותי, במוסיקה, בעיצוב פס-קול. בבניית העולם שמקיף את הדמויות. הסרט הזה מצוין בדרך שבה הוא מכניס אותי לעולם זר, אחר, שונה. הנשים העובדות קשה מאוד בתחזוקת הבית. השפה. הדרך שבה הבתים בנויים. אתיופיה היא עולם מאוד שונה ממה שאני מכיר, מרתקת, עם ריחות ומאכלים מסקרנים.

אבל זה סרט נשיונל ג'יאוגרפיק, לא סרט קולנוע. כי בכל הקשור בבניית הנראטיב, בלקיחת הצופה ביד בעזרת דמות אחת או שתיים, בבניית מתח וחרדה לגורלה של אותה דמות – בכל זה דוידיאן עושה עבודה הרבה פחות טובה. אמנם השחקנית הראשית חביבה, ולא צריכה לעשות הרבה, ו להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: טרילוגיה על אהבה: עירום

קשה לי עם הסרט הזה. קשה, כי יש לי הרבה טענות נגדו. הוא, במידה מסוימת, די מעצבן אותי. ומצד שני, בסופו של דבר, יש לו אפקט מצטבר. יש בו משהו מרשים. יש לו אמביציה שקשה להתעלם ממנה, ויש לו כיסוי (לפחות חלקי) לאמביציה הזו.

ירון שני עשה פעם סרט שהיה מועמד לאוסקר. סרט מצוין זה היה. "עג'מי". אבל הוא לא עשה אותו לבד. היה שם שותף לבימוי. נדמה לי שברגע שדרכיהם של סקנדר קופטי ושל ירון שני נפרדו, משהו מת בעשייה של שני. ירון שני הוא במאי מאוד מעניין, ואת זה רואים גם ב"עירום", אבל קופטי (שגם כיכב ב"עג'מי") הביא לשולחן הרבה התלהבות. הרבה אנרגיה. ו"עירום", מסתבר, חסר את האנרגיה הזו. כל הסרט החדש הזה, "עירום", מתנהל בקצב איטי, שמצד אחד יש בו חפירה אפקטיבית אל תוך הנשמה, ומצד שני, לקראת הסוף, הסרט כאילו נזכר שצריך לסגור דברים, ופתאום הוא מדלג מעל כמה שלבים במהירות מוגזמת, שונה מאוד מכל מה שהורגלנו אליו במהלך שני שליש סרט.

אני לא כל כך יודע מה קרה מאחורי הקלעים של היצירה הזאת, "עירום", אבל להבנתי היה שם תסריט מרובה סיפורים, ואיפשהו בדרך הוחלט לפצל את הסרט המאוד מסובך הזה לטרילוגיית סרטים. אז ב"עירום" נשארנו עם שני סיפורים. וגם כאן, הסרט הזה סובל ממה שקורה לפעמים לסרטים מרובי סיפורים: הבעיה היא שסיפור אחד הרבה יותר מעניין מהסיפור השני.

כי יש כאן בחורה העוברת משבר.

לא באמת ברור מה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: בוקר טוב ילד

בעיה גדולה מאוד, הסרט הזה.

משפחה סועדת את בנה שנמצא בתרדמת אחרי שנפצע בפעולה צבאית בעזה. זה פחות או יותר כל הסרט. אבל בסרט שאורכו פחות מ-90 דקות יש לא מעט רגעים יפים ומרגשים, וגם די הרבה רגעים מביכים וממש לא נעימים לצפיה.

אני מניח ששרון בר-זיו רצה להמשיך את הדיון שהא התחיל בסרטו הקודם, "חדר 514" (שהיה, אהמ, יותר טוב לטעמי) בעניין הפעולות שצה"ל מבצע והשפעתן על האינדיבידואלים (החיילים, ומשפחותיהם). אני מניח שהפעם בר-זיו רצה להצדיק את פעולות צה"ל, גם אם יש נפגעים. "גיבורים" הוא קורא להם. אז גם אם אני מסתייג מההרואיזם, הייתי מקבל אותו אם הסרט היה מתרכז בסיפור האישי של המשפחה הזאת. העניין הוא שיש כאן אינסרטים של לא מעט דברים שמסביב, ואלו כתובים רע ומבוצעים רע מאוד. בעיקר מביכה סצינה עם ראש העיר, וזכורה גם לרעה מאד סצינה עם מפקד שבוכה.

בנוסף, שרון בר-זיו משום מה ליהק את להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: פרא אציל

ובמשך כל ההקרנה אני יושב ומנסה לחשוב למה הסרט הזה לא עובד עלי. למה הוא לא מרגש אותי. מה לא בסדר איתו. או איתי.

כי לכאורה יש כאן את כל המרכיבים הנכונים ליצירת סרט סוחף: במאי עם רקורד מוכח (מרקו כרמל, שביים את "אחותי היפה", "כמעט מפורסמת", ואת סדרת הטלויזיה "הרמון"), שחקנים מצוינים עם רקורד מוכח מאוד (אלון אבוטבול, גם הוא מה"הרמון", בין היתר, ונוה צור מ"עמק"), צילום נהדר, הפקה מרשימה – הכל עומד במקום ומוכן כדי לרגש אותי. אבל זה לא קורה.

צריך לומר מראש שמאוד התרשמתי מבניית העולם שבתוכו נעות הדמויות. עמית יסעור הצלם ("הנותנת", "את לי לילה"), וצוות העיצוב האמנותי של "פרא אציל", גרמו לי להרגיש באופן כמעט פיסי את הלכלוך והאבק שמכסה את כל סביבת השכונה שבה מתרחש הסרט. שילוב של צילום מהכתף ושל שוטים מתוכננים ומעוצבים יותר יצר עולם ספיציפי מאוד ומרשים מאוד. הבעיה היא שבתוך העולם הזה נעות דמויות, והן הרבה פחות מרשימות.

הסרט מתחיל בסצינה מאוד דרמטית, שהיא גם סוף הסרט – נער צעיר משתין על קבר. וכל הסרט הוא נסיון להסביר איך הגענו עד הלום, לסצינה כל כך זועמת. הבעיה היא ש להמשיך לקרוא