פסטיבל ירושלים 2018: אין בתולות בקריות

אז מה עם קצת דמיון בחיים? קצת חלומות, רסיסי התלהבות ששולפים אותי מהמציאות היומיומית המדכאת. קצת אמנות, קצת שירה, קצת קולנוע.

קצת אהבה.

"אין בתולות בקריות" הוא לא סרט מושלם, אבל הוא מקסים. שעה וחצי שמזריקות רגעים קטנים של קסם אל תוך מציאות אפורה ומדכאת. סרט עם הרבה מחשבה, עם הרבה לב, ועם הרבה כשרון. כי הנה יש לנו מקום ליד הים. קרית ים. מקום להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל ירושלים 2018: פרה אדומה

על שתי רגליים עומד הסרט הזה. אחת מהן יפהפיה ומרגשת. לשניה פחות התחברתי.

צריך להבין שאני תל אביבי. חילוני. רחוק מאוד מהשקפת העולם של האנשים שתומכים בשלטון הנוכחי בישראל. והעולם שציביה ברקאי חושפת ב"פרה אדומה" הוא עולם מאוד קיצוני בעיניי. מסוכן. פסיכופטי אפילו. ואני מאוד רוצה לנסות להבין את הרציונל מאחורי מה שנראה לי טירוף. יש בסרט הזה נאומים על זכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל, ואפילו על הצורך להחזיר את דין רודף לתוקף, גם אחרי רצח רבין. מבחינתי אנשים כאלו מסיתים לרצח, אבל אלו הם גיבורי המקום שבתוכו פועלת הנערה שבמרכז הסיפור, ומאוד רציתי לנסות להבין מה גורם לאדם להגיע לקיצוניות כל כך מוחלטת, לאמונה כל כך עיוורת באלהים עד שהיא מדריכה אותו לתורה כל כך רצחנית. גל תורן, בתפקיד האב, מצוין בעיניי, כי הבחירה שלו כשחקן היא דווקא להוריד טונים. לא לגלם את האיש הזה כפסיכופט אנרגטי וחדור שליחות, אלא להיפך, כאדם נעים הליכות, שקט, רגוע. עם זאת, לגל תורן, כפי שהוכיח בעבר, יש כריזמה סוחפת, והיא נוכחת גם כאן. בסרט הוא מנהיג של קבוצה קיצונית, מדריך אנשים מהיישוב שלו בדיני הלכה, מחדיר בהם רצון ללכת אחריו, והוא עושה את זה דווקא בשקט וברוגע שמחרידים אפילו יותר. ועדיין, "פרה אדומה" לא מצליח להסביר לי את הבחירה הכל כך שטנית הזו בעיניי, לא מצליח לקרב אותי לאנשים האלו ולהגיון הרגשי שמניע אותם.

ומצד שני, יש את סיפור האהבה שמוביל את הסרט. "פרה אדומה" מתחיל את הסיפור שלו עם פוקוס על האב, ולאט לאט מעביר את מרכז הכובד שלו אל הבת המתבגרת. ואביגיל קובארי, בתפקיד הראשי, ובהדרכתה הרגישה של ציביה ברקאי, מאוד מרגשת בדרך ההדרגתית והטוטאלית שבה היא חווה אהבה. בחלק הזה של הסיפור, "פרה אדומה" מתגלה כסרט מאוד להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: כאן ועכשיו

יש סרטים שכבר מהסצינה הראשונה אני יודע שאני אוהב אותם. "כאן ועכשיו" הוא אחד מאלו. בסצינה הראשונה חבורה של אנשים מתעסקים בצביעת גרפיטי. המילים שהם כותבים הן "אין עתיד". ועל זה הסרט.

את רומן שומונוב הכרתי כשראיתי את סרטו הקודם, הדוקומנטרי הנהדר "החולמים מבבילון". "כאן ועכשיו" הוא סוג של פיתוח תסריטאי של אותו מילייה תרבותי לכדי סרט דרמטי באורך מלא. שם, כמו גם כאן, שומונוב עובד בשילוב מלהיב של אנרגיה סוחפת ורגישות גדולה למצבם הרעוע של האינדיבידואלים שמרכיבים את הלהקה שבמרכז הסיפור.

והמסקנה של הסרט עצובה. כי אכן אין עתיד. הגבר שבמרכז הסיפור הוא איש טוב. היחסים עם אחותו הקטנה, המתוארים כאן בפרוטרוט ובאהבה גדולה, רק מדגישים עד כמה מחויב הגיבור הראשי לחיים מצפוניים, מספקים, ערכיים, אוהבים. הוא בכלל לא בעניין של פשע וסמים. כל מה שהוא רוצה זה קצת אוכל, קצת עבודה, וקצת זמן כדי להיפגש עם החברים ולשיר איתם ביחד. אבל התסריט החכם ששומונוב כתב עם אלכסנדר פלבניק נותן לגיבור הראשי סטירה אחרי סטירה אחרי סטירה. אם זה נסיבות החיים בלתי נמנעות, או הגזענות של החברה הישראלית, או סתם רוע לב – "אין עתיד" מתעד צלילה חופשית בלתי נמנעת של איש טוב אל תוך תהום.

והחברים – שומונוב טוב מאוד בתיאור האינטראקציה בין החברים. כמעט כל הסרט להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: הד

באחת הסצינות בסרט הילדים שואלים את האב למה הוא לא בוכה. הסצינה הזאת מגלמת, במילים כמעט מפורשות, את כל הבעיה שלי עם הסרט הזה.

כי צריך לומר: זה סרט מאוד מרשים. הבמאים, עמיקם קובנר ואסף שניר, מחזיקים כאן ביד רמה את הקצב האיטי של הסרט. הסיפור שבמרכז הסרט מעניין. השחקנים, כולם, מעולים. מה צריך יותר?

צריך תסריט קצת יותר עמוק. תסריט שיש בו משהו מעבר למיידי. וזה חסר.

"הד" הוא סרט על חקירה. גבר חושד שאשתו בוגדת בו, אז הוא עוקב אחריה, ומקליט אותה בסתר, ואוסף פרט ועוד פרט כדי להגיע לאמת. בחייהם הפרטיים הכל בסדר. שגרה של זוג נשוי הרבה שנים, ועם זאת, נדמה שיש כאן אהבה שלמה. ובכל זאת, יש חשד לבגידה. אז יש חקירה. ובאמצע – תאונה. האשה מתה. והגבר מרגיש, יותר מתמיד, מחויב להשלים את החקירה. וכאן מתנגשים שני קוים שמובילים את הסרט, וגורמים לסדק שלא מתאחה: חקירה, מעצם הגדרתה, היא קו ישר. איסוף נתונים שמצטברים לכדי מסקנה מתהווה. ועם זאת, אובדן, אבל כבד על מוות, הוא שלט עצור ענק. החיים לא זזים. יושבים שבעה, לא הולכים לשום מקום. לא זזים בקו ישר. לא חוקרים, לא הולכים קדימה. יושבים במקום. ובפער שבין התזוזה התמידית קדימה לבין הצורך לעצור נופל הסרט הזה.

כי הקצב האיטי שמכתיבים הבמאים מבקש ל להמשיך לקרוא

אנתרקס: הביקורת

סרט פאונד פוטג' שהוקרן כבר בפסטיבלי נישה של אימה ומדע בדיוני – למי יש כוח לשטויות האלו? מי צריך עוד "פרויקט המכשפה מבלייר"?

צריך. צריך.

איזו הפתעה נעימה, הסרט הזה, "אנתרקס". סרט מתח אפקטיבי, בנוי היטב, ערוך טוב, מצולם כמו סרט דוקומנטרי, אבל מאוכלס בשחקנים טובים, ובעיקר, והכי חשוב: באקלים הפוליטי הנוכחי, מדובר בסרט חשוב. סרט שמטיל ספק ביושרה ובהגינות ואפילו בכוונות הטהורות ובשיטות העבודה של צבא הגנה לישראל. הרי לשלטון הנוכחי במדינת ישראל סרט כזה הוא פריצות! טריפה! שיקוץ! ובדיוק בגלל זה צריך לראות את הסרט הזה. כדי להטיל ספק. כדי לחשוב לפני מעשה. כדי לא לקבל כמובן מאליו שכל מה שאומר לנו הממסד הוא אמת בלתי ניתנת לערעור. היא ניתנת. מאוד ניתנת. בכל מקום אחר היו אומרים: הטלת ספק בריאה במוסדות השלטון. בממסד. אבל צה"ל הוא היום פרה קדושה עוד יותר מפעם. אסור לפגוע בכבודו של הצבא החזק בעולם. המוסרי בעולם. והסרט הזה מעז. מאוד מעז.

חקירת מחלה שהתפרצה בעקבות ניסוי סודי שצה"ל ביצע בחייליו. זה הסיפור של הסרט. משהו ש להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2018: סיכום שלב א'

אתמול הסתיים השלב הראשון של הקרנות האקדמיה לשנה זו. ואנחנו בבעיה.

בחודש וחצי האחרונים צפיתי בכל 21 הסרטים העלילתיים בתחרות (25 סרטים עמדו על קו הזינוק. 4 פרשו בדרך). רק שניים הופצו לפני כן לקהל הקחב, ועוד 4 הוקרנו בפסטיבלים בארץ ובעולם. הרוב המוחלט של הסרטים בתחרות הם אלמוניים. וכך ראיתי סרט אחר סרט, מחפש את הניצוץ, את הסרט שידהים אותי. ואין.

צריך לומר מהתחלה: "האופה מברלין", הסרט היפהפה שכבר הופץ, וזכה באהבת המבקרים והקהל, הסרט הזה הוא ברמה אחת לפחות מעל כולם. השאלה היא האם לחברי האקדמיה יהיה האומץ לעשות את הדבר הנכון, והוא לתת את הפרס לסרט היפה ביותר של השנה, או ששיקולים זרים יכנסו למיקס. שיקולים כמו איזה סרט יכול לייצג את ישראל באוסקר (את "האופה מברלין" ראיתי פעמיים. ההתרשמות שלי היתה שיש הרבה אנגלית בסרט, והוא לא כשיר להיות נציג ישראל לאוסקר הזר. אנשי "האופה מברלין" הזדרזו לעדכן בשבוע שעבר את כל מי שצריך שהם עשו ספירת מילים, ואחוז האנגלית בסרט הוא פחות משליש. מצד שני, כבר שמעתי מישהו שאמר לי שבאקדמיה האמריקאית לא סופרים מילים אלא זמנים. לפי סטופר. אותי זה בעיקר הצחיק, כי כל זה היה מיותר אם הבחירה היתה מראש בסרט הטוב ביותר, ולא בסרט שמתאים אולי, במקרה, בטעות, לאוסקר), או איזה סרט פרס האופיר יכול לקדם מסחרית בקופות ("האופה מברלין" כבר עשה סיבוב מסחרי יפה בארץ, ובערך 130 אלף ישראלים כבר ראו אותו. חברי האקדמיה הישראלית אוהבים לרשום לזכותם קידום סרטים באמצעות פרס האקדמיה).

ומצד שני, זה לא שהקולנוע הישראלי ייצר רק סרטים רעים השנה. אולי פשוט התפנקנו מדי, וזכינו ללא מעט סרטים מופלאים בעשור האחרון, סרטים אדירים בקנה מידה עולמי (אין לנו השנה "גט", או "עג'מי", וגם לא "פוקסטרוט", שבחלקו לפחות השפיע עלי ממש פיסית). השנה יש לא מעט סרטים יפים, חביבים, נחמדים, לא רעים, אבל גם סרטים שרחוקים מאוד מהיצירות שהדהימו אותי בשנים שעברו.

מכיוון שכמעט כל הסרטים לא נחשפו לקהל הרחב, וראיתי אותם רק בהקרנות סגורות, אני די מנוע מלכתוב עליהם, ומצד שני, אני כן רוצה לנסות לנסח התרשמות מהקרנות האקדמיה, לנסות להכיר את הסרטים למי שמתעניין ומגיע לבלוג הקטן שלי לקולנוע, אז אני כן אשחק במשחק הרגיל שלי של "אם הייתי חבר אקדמיה הייתי בוחר ב…", אבל לפני כן, אני אכתוב מילים בודדות על כל סרט בתחרות, כדי לתת מושג קלוש על מה שיש לנו השנה בקולנוע הישראלי. אלו הם 21 הסרטים שבתחרות, על קצה-קצהו של המזלג:

האופה מברלין – סרט יפהפה ומאוד מרגש. כבר הוקרן מסחרית. כאן כתבתי עליו.

מונטנה – סרט יפה. כבר הוקרן מסחרית. כאן כתבתי עליו.

המלחינה – סרט איום

ליידי טיטי – סרט נורא

הסוסיתא של הרצל – כשלימור לבנת היתה שרת התרבות, היא ניסתה לקדם יצירת סרטים ציוניים. והנה באה מירי רגב ומשלימה את מה שלבנת התחילה. כשרגב תשתלט סופית על התרבות במדינת ישראל, כל הסרטים יראו ככה. לא טוב.

ליצנים בצללים – מיצג אמנותי, אקספרימנט – היצירה הזו היא כל מיני דברים, אבל היא לא סרט.

סדקים – זה לא סרט. זה טיוטה לסרט. סינופסיס. הצעת עבודה. זה היה צריך לעבור פיתוח משמעותי לפני שהתחיל את שלב הצילומים. לדרמה על נושא הטרדה מינית מגיע טיפול הרבה יותר רציני. הלאה.

קריאה לחלומות – אקספרימנט קולנועי עם רעיון מעניין, אבל עם ביצוע לא מוצלח.

מראות שבורות – נסיון מכובד לדבר על חינוך קשוח. נסיון מכובד, אבל לא מוצלח.

עץ תאנה – מבחינת פרודקשן ווליו – סרט מאוד מרשים. תסריטאית, מבחינת פיתוח נראטיב ודמויות – הסרט מאוד לוקה בחסר.

פרא אציל – אני מאוד אוהב את העבודה של מרקו כרמל ("אחותי היפה", "כמעט מפורסמת", סדרת הטלויזיה "הרמון"). כאן כרמל לא מצליח לסחוף אותי. סרט מפוספס.

הד – עמיקם קובנר עמד לפני כמה שנים מאחורי הסרט הבינוני "עיר מקלט". "הד" הוא שיפור ניכר, ועדיין גם כאן יש חסרונות בולטים למדי.

עירום – הסרט שהוציא אותי הכי לא החלטי. מצד אחד זה סרט מאוד מבולגן ובעייתי. מצד שני, בכל זאת יש לו אפקט מצטבר שנשאר אחרי הצפיה.

התשיעית של אסי – סרט מאוד מצחיק ומבדר, אבל גם כזה שמכוון בעיקר לאנשי התעשיה ולברנז'ה. כל השאר, אני חושש, ישארו מחוץ לחגיגה. וגם מתוך הקבר, אסי דיין ז"ל מצליח להוציא מעצמו הופעה נהדרת.

אין בתולות בקריות – סרט חמוד, חביב, אבל בוסרי. מהסרטים הישראלים הבודדים עם נוכחות בפסטיבלים בינלאומיים השנה. ג'וי ריגר זכתה בפרס השחקנית בטרייבקה על משחקה בסרט זה. בצדק. גם יבגניה דודינה מצוינת.

הנשף – סרט יפה, מרשים, ועם זאת הרבה פחות טוב מסרטם הקודם של שרון מימון וטל גרניט, "מיתה טובה". כמו כן, הצמד מימון את גרניט אמנם לא אשמים, אבל אחרי שראיתי את  "אשה פנטסטית" פעמיים ומאוד אהבתי אותו, "הנשף" נדמה כמו חיקוי חיוור של זוכה האוסקר הצ'יליאני הנפלא לטעמי.

כאן ועכשיו – רומן שומונוב עושה סוג של הרחבה של הסרט הדוקומנטרי הנהדר "החולמים מבבילון" של עצמו מלפני כמה שנים. הטרנספורמציה לפורמט עלילתי מרשימה למדי, ועדיין הדוקו היה יותר טוב.

אנתרקס – ההפתעה הכי גדולה שהיתה לי השנה בהקרנות האקדמיה. סרט שהוקרן בפסטיבל אוטופיה בשנה שעברה, מוקיומנטרי שהסטילס מתוכו גרם לי לחשוב שמדובר בסרט אימה שהוא לא הסוגה המועדפת עלי – הסרט הזה התגלה כסרט מאוד מבדר, מותח, וחכם (וכזה שכנראה יעצבן את מירי רגב, אם מישהי מהעוזרות שלה תראה אותו. לא רגב בעצמה. מה פתאום).

ילדי הסתיו – גם הסרט הזה הוקרן בפסטיבל אוטופיה. אותו לא אהבתי.

שרוכים – ההפתעה היפה השניה שהיתה לי השנה. על פניו היה צריך להיות כאן סרט מלא יגון שדופק בראש עם פטישים כבדים של עצב. אז אמנם לא מדובר כאן בקומדיה, אבל ינקול גולדווסר הותיק עושה כאן עבודה יפהפיה וחמה, ויוצר סרט נעים ואנושי. ודב'לה גליקמן מצוין.

פרה אדומה – שני סיפורים יש לסרט הזה – סיפור אהבה יפה ומאוד מרגש (ומאוד חושני), וסיפור על קיצוניות ימנית-דתית. סיפור האהבה קנה אותי מאוד. החלק השני עשוי פחות טוב לטעמי (אבל גל תורן נהדר). כבר הוקרן בברלין, וכנראה יסתובב בעוד פסטיבלים בעולם.

ועכשיו הגיע זמן המשחק ב"אם הייתי חבר אקדמיה הייתי בוחר ב…". כל מה שיהיה רשום להלן הוא לטעמי הפרטי בלבד, ואינו מחייב אדם, ועם זאת, אני מסוקרן לדעת עד כמה אני מסונכרן עם טעם האקדמיה בכלל, עם המגבלות של התקנון הבעייתי של התחרות.

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב): להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2018: ההתחלה

אתר האקדמיה הישראלית לקולנוע התעדכן אתמול עם רשימת הסרטים המתמודדים השנה על פרס אופיר. אבל לפני שאני אסקור את המתמודדים, כמה מילים:

קשה לו, למוש דנון. מאוד קשה לו. הוא בא עם כוונות טובות, אבל באקדמיה הישראלית לקולנוע יש כוחות עצומים שמתעקשים לשמר את הישן, למנוע כל שינוי. אנחנו, הבלוגרים שכותבים על הקולנוע הישראלי ועל תחרות האופיר כבר כמה וכמה שנים, אנחנו באים עם שתי טענות עיקריות לתחרות הזאת: אחת היא שהקהל הרחב, זה שלמענו נעשים הסרטים בסופו של דבר, הקהל הזה לא מביע עניין בתחרות מכיוון שהוא לא מכיר את הסרטים המתמודדים. רוב הסרטים בתחרות מוקרנים לחברי האקדמיה בהקרנות בכורה עולמיות, וחלקם הגדול יוצאים למסכים בשנה-שנתיים שלאחר מכן. בזמן טקס חלוקת הפרסים, המועמדים לגבי רוב הקהל הם אלמוניים לחלוטין.  מוש דנון רצה לשנות את זה, ולעשות את הדבר שנראה לנו, אלו שכותבים על קולנוע, ההגיוני ביותר – לנהל את התחרות בין סרטים שכבר הופצו לקהל הרחב. הכוחות השמרנים באקדמיה מתעקשים להפוך את התחרות למקדם מכירות לסרט אחד (הזוכה), ולקבור בכך את השאר. פעם, בשנות ה-90, כשהאקדמיה היתה צעירה, "השאר" היו שלושה-ארבעה סרטים. היום, כשהקולנוע הישראלי פורח, "השאר" הוא עשרים-שלושים סרטים. לפני שנתיים הכריז דנון על שינוי שהולך להגיע, על כוונתו אכן לנהל את התחרות בין סרטים שהקהל כבר מכיר, אלו שהופצו כבר. השינוי נקבע לשנה שעברה. ובעקבות לחץ מבפנים, השינוי נדחה מהשנה שעברה לשנה הנוכחית. ואז כמעט ובוטל לחלוטין: השנה, כמו כל שנה, עומדים לשיפוט האקדמיה הישראלית 25 סרטים. מתוכם רק 2 (שניים!) כבר הופצו. בתקנון התחרות החדש הוכנס שינוי מאולץ ועקום, המחייב את מפיקי הסרטים המועמדים, מרגע פרסום רשימת המועמדויות, לערוך 15 הקרנות טרום בכורה ברחבי הארץ כדי לערב את הקהל (הלא כל כך רחב במקרה הזה) בתחרות. אני מניח שזה אמור להשתלב בפרויקט "מובילים קולנוע" המבורך שמוש דנון מקדם, פרויקט שמקרב קהל ישראלי גם מחוץ למרכז ליצירה ישראלית, אבל להביא אנשים לראות סרט שעוד לא נאמר ונכתב עליו שום דבר זו משימה קשה. גם אלו שיוקרנו בהקרנות הטרום האלו ישארו עלומים לקהל הרחב בזמן הטקס.

הטענה השניה נגד הטקס היא העובדה שהזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר אוטומטית מייצג את ישראל באוסקר. הסעיף הזה מעוות את הבחירה, ושנה אחרי שנה אנחנו רואים איך הבחירה היא בסרט שיכול (אולי. מאוד אולי) להביא את האוסקר, ולא בסרט הטוב ביותר לטעמם של חברי האקדמיה (לא תמיד זה אותו דבר). טסט קייס מצוין עומד השנה למבחן: הסרט "האופה מברלין". סרט יפהפה, מרגש, ומצליח. אחד משני הסרטים שכבר הופצו ונמצאים בתחרות. כסרט שמספר על קשר בין גבר גרמני (הומוסקסואל) לבין אשה ישראלית, הסרט מתנהל ברובו באנגלית, אבל האוסקר שהאקדמיה הישראלית מתכוונת אליו הוא האוסקר לסרטים בשפה זרה, כלומר, זו שאינה אנגלית. האם "האופה מברלין" יפסיד את התחרות רק בגלל שהוא דובר אנגלית? (מה גם שלפי התקנון של האקדמיה הישראלית, רק ישראלים יכולים להיות מועמדים. מה שאומר שטים קלקהוף, השחקן הגרמני בתפקיד הראשי, שלטעמי עשה עבודה נהדרת ומאוד מרגשת, לא תהיה לו אפשרות להיות אפילו מועמד, רק בגלל שהוא לא ישראלי).

שני סרטים מסקרנים שאמורים להיות להיטים לא ניגשו בכלל לתחרות. "עמק רפאים", החדש של אבי נשר, שצולם בקיץ שעבר, ואמור להיות כבר מוכן,  כמו גם סרט הבכורה של מאור זגורי, "בתולים", שצולם בתחילת החורף, וגם הוא אמור להיות כבר גמור. אני מניח שהם מחפשים חשיפות בפסטיבלים בינלאומיים, ואח"כ להגיע עם תהילה וביקורות טובות אל הקהל הרחב, ורק אח"כ, אולי, פרסים (זה עבד מצוין ל"אופה מברלין". חוץ מעניין הפרסים).

אז מי בכל זאת ברשימת הסרטים שאמורים לייצר תחרות מרגשת?

ובכן להמשיך לקרוא