המלחינה

בסינמטק תל אביב מוקרן החודש "המלחינה". לא ממש ברור למה. "המלחינה" היה חלק מתחרות האופיר בשנה שעברה (2018), והוא נשאר על המדף מאז ועד היום. עדיף היה להשאיר אותו שם, כי מדובר בסוג הסרטים שאין הרבה מה לכתוב עליהם פשוט מפני שהם כל כך רעים עד שכבר לא נעים להתחרע עליהם.אני מניח שבהתחלה היה דווקא רעיון מדליק: לעשות להמשיך לקרוא

מראות שבורות: הביקורת

זה מסוג הסרטים שלא נעים לי לרדת עליהם, מכיוון שניכרת בהם כוונה אמיתית לדבר על נושא רציני. הבעיה היא שזה לא עובד.

כי הנושא מכובד ומעניין: חינוך. Tough Love. אהבה קשוחה. מאוד קשוחה. אבא שמאוד קשה עם הבת הבוגרת שלו, ונערה שמתמרדת. האם יגיעו לעמק השווה? האם האב טועה בקשיחות שלו? האם האב מגזים בקשיחות שלו? האם עצם החינוך הכמעט אלים של האב לא בעצם משיג את הכוונה ההפוכה, ורק דוחף את הנערה אל מעשים יותר ויותר קיצוניים, יותר ויותר מרדניים?

שאלות מעניינות. חשובות. מרתקות. שאלות של גבולות שצריך לשים לילדים, אבל עד כמה הם צריכים להיות גמישים, אם בכלל. שאלות שלא תמצאו להן תשובה בסרט הזה. או שאולי כן, אבל לא מתוך הסיפור שבתוכו, אלא בצורה יותר דידקטית, ופחות רגשית.כי כן, הסרט מנסה להיות רגשי. מאוד רגשי. סרט של מרד בוטה מאוד באב, ושל חינוך קשוח מאוד. קיצוניות בוטה אחת מול קיצוניות לא פחות בוטה בצד השני. ואני, הצופה, באמצע, לא מצליח לרדת לסוף דעתה של הנערה, וגם לא להיות לצידו של האב. אני לא מבין את הדמות שלה, ולא את שלו. שירה האס מאוד משתדלת, אבל היא לא להמשיך לקרוא

סדקים: הביקורת

אז הנה מגיע עוד סרט ישראלי חדש למסכים. הבעיה היא שזה לא ממש סרט. וחמור יותר, ומעצבן הרבה יותר, ההרגשה שאני קיבלתי מצפיה ב"סדקים" היא של אופורטוניזם. נסיון לקפוץ על העגלה של הנושא הנדון ביותר בתקשורת בעת האחרונה. נסיון שאין בו כוונה אמיתית לטפל בתופעה חשובה, אלא יותר נסיון של אגו טריפ, מקום לומר: תראו אותי, גם אני עושה סרט חשוב.

כי הנה, מישהו רצה כאן לעשות דרמה על הטרדה מינית. או קיי. מכובד. מעניין. וזהו. כי אם אתה רוצה לטפל בנושא חשוב – בבקשה. תתחיל לעבוד. תפתח דמויות. תפתח סיפור. תחקור מניעים. תצרף דמויות משנה. תעשה משהו. ב"סדקים" אין כמעט כלום."סדקים" הוא סרט גנרי על הטרדה מינית. איזשהו פרופסור מואשם ע"י איזושהי סטודנטית לשעבר שלו בהטרדה. הוא מגיע לחקירה בתחנת המשטרה, ושם הסרט נעצר. כמעט כל הסרט עומד במקום, שם, בתחנת המשטרה. הנסיונות לפתח את הסיפור כל כך מגוחכים ומביכים. זה אפילו לא להמשיך לקרוא

ליידי טיטי: הביקורת

על סרטים שממש לא אהבתי אני כותב פוסטים קצרצרים. אבל נתחיל במילה טובה. אחת.

מצאתי משהו טוב להגיד על הסרט הזה: הוא נראה טוב. מושקע. מצולם יפה. עטוף בעטיפה נוצצת.

מצאתי משהו טוב להגיד על הסרט הזה. רק משהו אחד.כי בתוך העטיפה המרשרשת הזאת יש סרט איום ונורא, ובעיקר חובבני להחריד. אסופת שחקנים נוראיים שמתנהלת בשטח כחבורה של נבוכים שלא ממש יודעים מה הם עושים (גם לירית בלבן הזכורה לטוב מ"הבורר" נפלה קורבן לזוועה הזאת). התסריט מבולבל ולא ממש להמשיך לקרוא

פיניטה לה קומדיה: הביקורת

בסינמטק תל אביב מוקרן בהקרנות ספורדיות החודש סרט משונה, משעשע, חביב, אבל גם חסר משקל, שנקרא "פיניטה לה קומדיה". באחד התפקידים הראשיים: אסי דיין. ז"ל.

יש לי 2 דברים עיקריים להגיד על "פיניטה לה קומדיה". אחד טוב, השני פחות טוב.

אחד: מדובר פשוט מאוד בסרט קומי מאוד מצחיק. ממש. אוירה לא מחייבת של כיף כנראה שלטה על הסט, וזה לגמרי עובר מסך. אנשים שבאו כדי להנות. וזה אחלה. וסבבה.

השני: מדובר בסרט שכנראה מכוון לברנז'ה. בדיחה פנימית של אנשי קולנוע. כל מי שמחוץ למעגל עולם הקולנוע נראה לי שיסתכל על הסרט הזה בהשתוממות לא ברורה.

כי בגדול, "פיניטה לה קומדיה" מנסה לדבר על אחורי הקלעים של עשיית אמנות. הסרט הזה מנסה לאוורר קצת את ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: קריאה לחלומות

נסיון מעניין, הסרט הזה. אקספרימנט. מסקרן. עם כוונה. נסיון מעניין, אבל לא מוצלח.

מהם חלומות? סרטים? יצירות אמנות? אילו אלמנטים מהחיים מרכיבים את החלומות שלנו? איך החלומות שאנחנו חולמים משפיעים חזרה על החיים שלנו?

שאלות מעניינות. יצירה אמביציוזית המבקשת לדון ברצינות בשאלות האלו. אמביציה שבסופו של דבר די מתרסקת.יש כאן רעיון מדליק: בחורה יפנית עולה על רעיון: היא מפרסמת מודעה בעיתון, ומבקשת מאנשים לשלוח לה את פרטי החלומות שהם חולמים. תמורת תשלום היא תשתדל להמחיז אותו, להחיות את החלום. סטארט-אפ. אבל לסרט הזה אין מספיק דמיון. כי קודם כל: למה בכלל יפן? מה הקשר של יפן וישראל? למה עירוב התרבויות הזה?

ומעבר לכך: איפשהו באמצע הסרט יש סצינה שבה הבחורה רוקדת ל להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2018: עץ תאנה

חיכיתי מאוד לסרט הזה. מקריאה מוקדמת היתה לי הרגשה שעלם-וורק דוידיאן, הבמאית, כאן בסרטה הראשון, מביאה את הלב והנשמה שלה לכאן. זכרונות אישיים, כמעט אוטוביוגרפיים, תשומת לב לסיפור ולפרטים, השקעה כספית ניכרת (בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית). גם לישראלים יוצאי אתיופיה מגיע הסרט הגדול שלהם.

בסופו של דבר, הסרט אכן מאוד מרשים (ורואים את הכסף על המסך טוב מאוד), אבל הוא גם קצת מאוהב בעצמו, ומפספס אותי.

כי דוידיאן כנראה זוכרת בעיקר ריחות. מקומות. צלילים. עצים. סביבה. והיא עובדת קשה מאוד כדי לשחזר את ההרגשה של מה זה אומר לגור באתיופיה. בימים ההם, ואולי גם בזמן הזה. "עץ תאנה" משקיע את כל מה שיש לו בצילום, בעיצוב אמנותי, במוסיקה, בעיצוב פס-קול. בבניית העולם שמקיף את הדמויות. הסרט הזה מצוין בדרך שבה הוא מכניס אותי לעולם זר, אחר, שונה. הנשים העובדות קשה מאוד בתחזוקת הבית. השפה. הדרך שבה הבתים בנויים. אתיופיה היא עולם מאוד שונה ממה שאני מכיר, מרתקת, עם ריחות ומאכלים מסקרנים.

אבל זה סרט נשיונל ג'יאוגרפיק, לא סרט קולנוע. כי בכל הקשור בבניית הנראטיב, בלקיחת הצופה ביד בעזרת דמות אחת או שתיים, בבניית מתח וחרדה לגורלה של אותה דמות – בכל זה דוידיאן עושה עבודה הרבה פחות טובה. אמנם השחקנית הראשית חביבה, ולא צריכה לעשות הרבה, ו להמשיך לקרוא