פסטיבל חיפה 2018: פרא אציל

ובמשך כל ההקרנה אני יושב ומנסה לחשוב למה הסרט הזה לא עובד עלי. למה הוא לא מרגש אותי. מה לא בסדר איתו. או איתי.

כי לכאורה יש כאן את כל המרכיבים הנכונים ליצירת סרט סוחף: במאי עם רקורד מוכח (מרקו כרמל, שביים את "אחותי היפה", "כמעט מפורסמת", ואת סדרת הטלויזיה "הרמון"), שחקנים מצוינים עם רקורד מוכח מאוד (אלון אבוטבול, גם הוא מה"הרמון", בין היתר, ונוה צור מ"עמק"), צילום נהדר, הפקה מרשימה – הכל עומד במקום ומוכן כדי לרגש אותי. אבל זה לא קורה.

צריך לומר מראש שמאוד התרשמתי מבניית העולם שבתוכו נעות הדמויות. עמית יסעור הצלם ("הנותנת", "את לי לילה"), וצוות העיצוב האמנותי של "פרא אציל", גרמו לי להרגיש באופן כמעט פיסי את הלכלוך והאבק שמכסה את כל סביבת השכונה שבה מתרחש הסרט. שילוב של צילום מהכתף ושל שוטים מתוכננים ומעוצבים יותר יצר עולם ספיציפי מאוד ומרשים מאוד. הבעיה היא שבתוך העולם הזה נעות דמויות, והן הרבה פחות מרשימות.

הסרט מתחיל בסצינה מאוד דרמטית, שהיא גם סוף הסרט – נער צעיר משתין על קבר. וכל הסרט הוא נסיון להסביר איך הגענו עד הלום, לסצינה כל כך זועמת. הבעיה היא ש להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הנשף: הביקורת

משבר הסרט השני? לא ממש. כלומר, כן, "הנשף" פחות טוב לטעמי מ"מיתה טובה", סרטם הקודם והנפלא של שרון מימון וטל גרניט, ויש בו קצת אלמנטים שאפילו חורקים לעיתים, אבל גם ברגעיו החלשים, הבימוי בטוח בעצמו, השחקניות כולן מצוינות, והדיאלוגים כתובים נהדר.

מה שתפס אותי בעיקר ב"מיתה טובה" היה השילוב המדויק בין שחוק ובכי. ב"הנשף" זה פחות עובד. החלק הראשון של הסרט כולו שמח ועולז (בעיקר בגלל התגלית האנרגטית והסוחפת נצנת מקונן), והחלק האחרון של הסרט (מהרגע שגלגלי המטוס נוגעים באדמת הקודש שוב) כולו שרשרת יגון שנסחבת מדי, מושכת את הסרט קצת מעבר לאורך הנשימה הנכון שלו. אבל יש לסרט הזה, קודם כל, את סתיו שטרסקו.

נכון, הסרט הזה בא לאויר העולם אחרי ש"אשה פנטסטית" הצ'יליאני הנפלא זכה באוסקר, ועם כל הכבוד לשטרסקו, היא לא דניאלה וגה, ועם זאת, יש בה פגיעות כל כך נוגעת ללב, פחד אמיתי ממה שהולך לקרות. כאשה טרנסית צעירה שכבר עברה חיים שלמים רק בגלל שהיא טרנסית, שטרסקו מציגה דמות כל כך פגיעה עד ש להמשיך לקרוא

שרוכים: הביקורת

זה סרט של אנשים מקצוענים. סרט של אנשי קולנוע שעשו כבר קילומטראז' לא קטן, והם יודעים את העבודה. הם עברו הצלחות וכשלונות, יש להם נסיון, ויש להם את הידע. וזה גם החסרון של הסרט הזה, אבל בעיקר היתרון.

כי בכניסה להקרנה די חששתי. קראתי את התקציר וחשבתי שאני נכנס לתוך סרט שדופק בראש עם פטישי יגון של 5 קילו. סיפור עצוב על גבר לא צעיר במיוחד ולא בריא במיוחד שבעקבות נסיבות לא צפויות מוצא את עצמו מטפל בגבר צעיר יותר עם פיגור שכלי, שהוא, במקרה, הבן שלו, אותו הוא לא ראה הרבה שנים. סרט "שמח", על פני השטח, עם אינספור הזדמנויות לדחוף בכוח את הראש שלי לתוך הדרמה המאולצת ואפילו הנצלנית. אז זהו, שלא.הנסיון הרב של ינקול גולדווסר מאחורי המצלמה, ושל האדמו"ר דבל'ה גליקמן בתפקיד הראשי יוצרים כאן סרט עם גישה נטורליסטית שמהר מאוד מבטלת את החשש שלי. הוא גראז'ניק. עובד קשה יומיום. הוא חי לבד, ויש לו שגרה קבועה של אדם שכבר לא תצליח לשנות אותו. וגליקמן את גולדווסר יוצרים כאן סרט שהוא אולי טעון ומסובך על פניו, אבל למעשה הוא פשוט. סך הכל אבא ובן שמתאחדים אחרי הרבה שנים שלא נפגשו, ולומדים להכיר אחד את השני מחדש. ולבן יש מגבלה – יש לו פיגור שכלי (או, כפי שמקפידים לומר בסרט – הוא בעל צרכים מיוחדים).

אני בכוונה מ להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: אין בתולות בקריות

אז מה עם קצת דמיון בחיים? קצת חלומות, רסיסי התלהבות ששולפים אותי מהמציאות היומיומית המדכאת. קצת אמנות, קצת שירה, קצת קולנוע.

קצת אהבה.

"אין בתולות בקריות" הוא לא סרט מושלם, אבל הוא מקסים. שעה וחצי שמזריקות רגעים קטנים של קסם אל תוך מציאות אפורה ומדכאת. סרט עם הרבה מחשבה, עם הרבה לב, ועם הרבה כשרון. כי הנה יש לנו מקום ליד הים. קרית ים. מקום להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: פרה אדומה

על שתי רגליים עומד הסרט הזה. אחת מהן יפהפיה ומרגשת. לשניה פחות התחברתי.

צריך להבין שאני תל אביבי. חילוני. רחוק מאוד מהשקפת העולם של האנשים שתומכים בשלטון הנוכחי בישראל. והעולם שציביה ברקאי חושפת ב"פרה אדומה" הוא עולם מאוד קיצוני בעיניי. מסוכן. פסיכופטי אפילו. ואני מאוד רוצה לנסות להבין את הרציונל מאחורי מה שנראה לי טירוף. יש בסרט הזה נאומים על זכותו הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל, ואפילו על הצורך להחזיר את דין רודף לתוקף, גם אחרי רצח רבין. מבחינתי אנשים כאלו מסיתים לרצח, אבל אלו הם גיבורי המקום שבתוכו פועלת הנערה שבמרכז הסיפור, ומאוד רציתי לנסות להבין מה גורם לאדם להגיע לקיצוניות כל כך מוחלטת, לאמונה כל כך עיוורת באלהים עד שהיא מדריכה אותו לתורה כל כך רצחנית. גל תורן, בתפקיד האב, מצוין בעיניי, כי הבחירה שלו כשחקן היא דווקא להוריד טונים. לא לגלם את האיש הזה כפסיכופט אנרגטי וחדור שליחות, אלא להיפך, כאדם נעים הליכות, שקט, רגוע. עם זאת, לגל תורן, כפי שהוכיח בעבר, יש כריזמה סוחפת, והיא נוכחת גם כאן. בסרט הוא מנהיג של קבוצה קיצונית, מדריך אנשים מהיישוב שלו בדיני הלכה, מחדיר בהם רצון ללכת אחריו, והוא עושה את זה דווקא בשקט וברוגע שמחרידים אפילו יותר. ועדיין, "פרה אדומה" לא מצליח להסביר לי את הבחירה הכל כך שטנית הזו בעיניי, לא מצליח לקרב אותי לאנשים האלו ולהגיון הרגשי שמניע אותם.

ומצד שני, יש את סיפור האהבה שמוביל את הסרט. "פרה אדומה" מתחיל את הסיפור שלו עם פוקוס על האב, ולאט לאט מעביר את מרכז הכובד שלו אל הבת המתבגרת. ואביגיל קובארי, בתפקיד הראשי, ובהדרכתה הרגישה של ציביה ברקאי, מאוד מרגשת בדרך ההדרגתית והטוטאלית שבה היא חווה אהבה. בחלק הזה של הסיפור, "פרה אדומה" מתגלה כסרט מאוד להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: כאן ועכשיו

יש סרטים שכבר מהסצינה הראשונה אני יודע שאני אוהב אותם. "כאן ועכשיו" הוא אחד מאלו. בסצינה הראשונה חבורה של אנשים מתעסקים בצביעת גרפיטי. המילים שהם כותבים הן "אין עתיד". ועל זה הסרט.

את רומן שומונוב הכרתי כשראיתי את סרטו הקודם, הדוקומנטרי הנהדר "החולמים מבבילון". "כאן ועכשיו" הוא סוג של פיתוח תסריטאי של אותו מילייה תרבותי לכדי סרט דרמטי באורך מלא. שם, כמו גם כאן, שומונוב עובד בשילוב מלהיב של אנרגיה סוחפת ורגישות גדולה למצבם הרעוע של האינדיבידואלים שמרכיבים את הלהקה שבמרכז הסיפור.

והמסקנה של הסרט עצובה. כי אכן אין עתיד. הגבר שבמרכז הסיפור הוא איש טוב. היחסים עם אחותו הקטנה, המתוארים כאן בפרוטרוט ובאהבה גדולה, רק מדגישים עד כמה מחויב הגיבור הראשי לחיים מצפוניים, מספקים, ערכיים, אוהבים. הוא בכלל לא בעניין של פשע וסמים. כל מה שהוא רוצה זה קצת אוכל, קצת עבודה, וקצת זמן כדי להיפגש עם החברים ולשיר איתם ביחד. אבל התסריט החכם ששומונוב כתב עם אלכסנדר פלבניק נותן לגיבור הראשי סטירה אחרי סטירה אחרי סטירה. אם זה נסיבות החיים בלתי נמנעות, או הגזענות של החברה הישראלית, או סתם רוע לב – "אין עתיד" מתעד צלילה חופשית בלתי נמנעת של איש טוב אל תוך תהום.

והחברים – שומונוב טוב מאוד בתיאור האינטראקציה בין החברים. כמעט כל הסרט להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2018: הד

באחת הסצינות בסרט הילדים שואלים את האב למה הוא לא בוכה. הסצינה הזאת מגלמת, במילים כמעט מפורשות, את כל הבעיה שלי עם הסרט הזה.

כי צריך לומר: זה סרט מאוד מרשים. הבמאים, עמיקם קובנר ואסף שניר, מחזיקים כאן ביד רמה את הקצב האיטי של הסרט. הסיפור שבמרכז הסרט מעניין. השחקנים, כולם, מעולים. מה צריך יותר?

צריך תסריט קצת יותר עמוק. תסריט שיש בו משהו מעבר למיידי. וזה חסר.

"הד" הוא סרט על חקירה. גבר חושד שאשתו בוגדת בו, אז הוא עוקב אחריה, ומקליט אותה בסתר, ואוסף פרט ועוד פרט כדי להגיע לאמת. בחייהם הפרטיים הכל בסדר. שגרה של זוג נשוי הרבה שנים, ועם זאת, נדמה שיש כאן אהבה שלמה. ובכל זאת, יש חשד לבגידה. אז יש חקירה. ובאמצע – תאונה. האשה מתה. והגבר מרגיש, יותר מתמיד, מחויב להשלים את החקירה. וכאן מתנגשים שני קוים שמובילים את הסרט, וגורמים לסדק שלא מתאחה: חקירה, מעצם הגדרתה, היא קו ישר. איסוף נתונים שמצטברים לכדי מסקנה מתהווה. ועם זאת, אובדן, אבל כבד על מוות, הוא שלט עצור ענק. החיים לא זזים. יושבים שבעה, לא הולכים לשום מקום. לא זזים בקו ישר. לא חוקרים, לא הולכים קדימה. יושבים במקום. ובפער שבין התזוזה התמידית קדימה לבין הצורך לעצור נופל הסרט הזה.

כי הקצב האיטי שמכתיבים הבמאים מבקש ל להמשיך לקרוא