מוריס: הביקורת

בסינמטק תל אביב יוקרן החל מהיום, ובמהלך החודש בסוג של הפצה מצומצמת "מוריס". אחת החוויות הקשות שהיו לי באולם קולנוע השנה. 82 דקות שכמעט בלתי אפשרי לצלוח.

כי מדובר בסוג של טעות. כל היצירה הזאת היא טעות.

נסיון לבדוק את החוויה האורבנית כמקור השראה לאמנות. שירה. ספרות. מוסיקה. הדרך בה האדם חווה את האוטובוסים, הבניינים הגבוהים, הקפה, הסיגריות, האלכוהול, הנשים, הגברים. הכל מקבל צורה של מילים. משפטים.

אבל כל זה לא שווה כלום.

לא שווה דבר. אם אין אדם שחווה אותם. גבר. אישה.

ואין.כל היצירה התמוהה הזאת שנקראת "מוריס" מנסה להסביר במילים מאוד גבוהות את החיים, אבל אין כאן אנשים שחיים את החיים האלו. אף אחד לא מדבר ככה. לא מתנהג ככה. כל סצינה נראית כאן כמו חזרה תיאטרלית לאיזשהו מחזה לא ברור. משהו מלאכותי מאוד.

מרוב רצון לדבר על האמנות, היצירה הזאת מאבדת את הקשר עם להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

פסטיבל ירושלים 2019: מאמי

עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל

אל תאמרו אמן

אל תגידו שום דבר

כי איזה שלום ואיזה נעליים (צבאיות)

לא שלום, ולא שלווה, ולא מנוחה ולא נחלה, רק שנאה, ואימה, ועצב, ושכול. מלחמת אחים. מלחמת הכל בכל. שדות אדומים. שדות של דם. קבוצות של אנשים נלחמות זה בזה. שונאות זה את זה. ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. כולם שונאים את כולם. כולם נלחמים בכולם. אין חמלה. אין אהבה. אין הבנה. רק שנאה.

בארץ הקודש. פחחח…גם כן קודש. בסצינה השנייה בסרט הזה מתפללת מאמי לאלוהים שישמור על בעלה, נסים מלכה. כבר בסצינה השלישית זה מתנפץ לה בפרצוף. אלהים עזב אותנו לתפוס זה את צווארו של האחר. אף אחד לא חף מפשע. אף אחד לא צודק. כולם כאן אשמים. והארץ הזאת, ארץ ישראל-פלסטין, הופכת כולה לנהר אדום של דם, זיעה, שנאה, ואלימות.

אני מודה שאני לא מכיר את החומר המקורי שעליו מתבסס הסרט הזה. כששמעתי שקרן ידעיה, במאית אמיצה, עומדת לעבד את אופרת הרוק הזאת לסרט קולנוע, מצאתי הקלטה שלה ביו-טיוב. לא שרדתי יותר מרבע שעה. הפורמט הבימתי היה סטטי להחריד לטעמי. אנשים עומדים מול מקרופונים ושרים. המילים חודרות, אבל דרך ההצגה מבטלת את האפקט. בקולנוע, ובהדרכת במאית מוכשרת, זה יכול לעבוד, חשבתי. וזה אכן עובד. קרן ידעיה עמדה כאן בפני אתגר לא פשוט, והיא יכלה לו. כיצד ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: נולדתי בירושלים ואני עדיין חי

ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה. האיש שמאחוריו, דוד אופק, הוא יוצר ותיק, סימפטי (גם כאדם. יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים), והוא הרבה פעמים אוהב לעבוד בעבודת צוות (גם כאן הוא חולק את קרדיט הבימוי). יותר מכך, התקציר של הסרט הזה ממש מדליק, ויש בו טריגר משעשע מאוד להתחיל סיפור.

חבל שהסרט הזה נשאר, פחות או יותר, ברמת התקציר. למעשה, הפיצ'ר הזה נראה כמו סרט קצר מצוין שהוארך בצורה מלאכותית לסרט ארוך, וככל שהוא מתמשך הוא מתמוסס בין הידיים ומאבד אחיזה.

כי הנה, יש מדריך תיירים ייחודי. הוא עושה סיורים בירושלים לכל המתעניין, אבל הוא מקפיד להראות דווקא את המקומות שהתיירים בדרך כלל לא רואים – את כל המקומות שבהם התרחשו פיגועים בעשרים השנים האחרונות. את הסיורים האלו הוא עושה מנקודת מבט אישית – הוא מקפיד לספר איפה הוא היה כשכל פיגוע התרחש. והוא אפילו לא דורש כסף עבור הסיורים האלו – הפרויקט הזה מהווה סוג של תרפיה לגיבור הסרט שהוא, מסתבר, סוג של פגוע הלם.

זה התקציר של הסרט. ואחרי בערך רבע שעה של סרט הבנתי את הפרינציפ, וחשבתי – מה הלאה?הסרט הזה מנסה למצוא את הדרך החוצה ממצב ההלם, אבל הוא עושה את זה בדרך מאוד מגושמת. ראשית, יוסי עטיה, התסריטאי והבמאי השותף, החליט ללהק את עצמו לתפקיד הראשי, וזאת, לטעמי, טעות. דוד אופק ידוע בכך ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: היום שאחרי לכתי

מה, אתה עוד פעם בדיכי? מה קרה עכשיו? מה זה, דמעה? מה יש לך, מה אתה ילד קטן? מה נהיה עכשיו עם הבכי? תפסיק לבכות ותלך לעבודה! יש דברים שצריך לעשות, אל תהיה רגשי.

ועוד כמה וכמה דברים שאנשים רגישים שומעים/ מרגישים שחושבים עליהם.

"היום שאחרי לכתי", סרטו היפה של נמרוד אלדר, מנהל דיון ארוך ואינטלגנטי בדרך שבה צריך להתנהל בעולם היום, ברגישות ו/או בקשיחות. חלק גדול מהסרט מתרחש בכלל במדבר הדרומי, וההרגשה שלי היתה שמדובר כאן בכלל בסוג של מערבון במזרח התיכון.השחקן הראשי בסרט כאן הוא מנשה נוי, והוא פשוט נפלא. הדמות שהוא משחק היא בכלל סוג של קאובוי. גבר גבר. אדם מהסוג הישן. כזה שלא מחצין רגשות. שמדבר לאט. שמקרין סמכותיות. מה שלא אומר שהוא חסר רגשות, או אטום, או לא אכפתי. בטח שהוא להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: קצפת ודובדבנים

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. ניכר בו שהוא הגיע מדם ליבו של יוצרו, גור בנטביץ'. הוא נותן את הנשמה שלו, משאיר את הקישקעס שלו על הבד. בנטביץ' עצמו הוא דמות חביבה ואנרגטית, כריזמטית מאין כמותה (יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים. הוא מקסים גם פנים אל פנים). הכל מוכן לסרט סוחף ומרגש.

רק שנדמה לי ש"קצפת ודובדבנים", על כל הכוונה הכנה שהושקעה בו והאנרגיה המרשימה, הסרט הזה הוא פול גז בניוטרל. ממש פול גז, עם דוושה שלחוצה עד הסוף ממש, גורמת למנוע מאוד להתאמץ, אבל הסרט לא ממש זז. או אפשר לומר גם: אם דובר קוסשוילי הוא הדבר הכי רגוע שיש לך על הסט, אז משהו כאן קצת יצא מפרופורציה.כי כן, גם אני אוהב קולנוע. רואה הרבה סרטים. כותב עליהם. מתווכח עליהם. אבל גם אני, שקולנוע הוא חלק גדול מחיי, אפילו אני אומר ש"זה רק סרט". בסופו של דבר, זה רק סרט. נכון, סרטים בדרך כלל מדברים אלי על מצב כלכלי, ומצב נפשי, ופוליטיקה, ופילוסופיה, ועוד כהנה וכהנה נושאים ברומו של עולם. סרטים הם, בדרך כלל, סיפורים של אנשים שטומנים בתוכם שיעורים קטנים לחיים. אז אני לוקח מכל סרט משהו קטן, וממשיך לחיים הקטנים שלי ברמת גן. והסרט נשאר סרט.

לא כאן. לא ב"קצפת ודובדבנים". לא רק שכל עולמו של הסרט הזה הוא הקולנוע, אלא שהסרט הזה כל כך להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: עיניים שלי

ערן נעים. האיש הזה עושה את כל הסרט. בלעדיו אין סרט. ערן נעים. אחד שהוא לא שחקן בעצם, אבל הוא כבר סרט שני עם ירון שני (אחרי "עג'מי"), וגם כאן הוא אדיר. יש לי כמה תלונות ל"עיניים שלי", אבל גם ברגעים החלשים שלו, הסרט הזה ניצל בזכות ההופעה הנפלאה ומלאת הניואנסים של ערן נעים, המגלם גבר המתפרק לאט לאט. איש שמנמן, דובי חביב וטוב לב, שהשמיים נופים עליו באיטיות, והוא סופג וסופג, כמעט ולא מגיב, אבל נעים יודע להעביר בשקט שלו את כל מה שעובר עליו, ולמרות השקט שלו עובר עליו הרבה מאוד. ערן נעים. איש שממלא את כל הסרט בנוכחות המחבקת שלו, וגורם לי ללכת איתו רגשית גם למקומות המאוד לא קלים.חבל ששאר הסרט לא עומד בסטנדרט של נעים.

יש כאן חלק שני בטרילוגיה. החלק הראשון היה בעייתי, אבל בכל זאת השאיר משהו בלב. השני הרבה יותר טוב, אולי בגלל שהוא מרוכז בסיפור אחד במקום בשניים שהיו ב"עירום", אבל גם כאן יש כמה החלטות בימוי ובעיקר עריכה שקצת מקלקלות.

כי הנה יש לנו סיפור על שוטר ש להמשיך לקרוא

בזמק: הביקורת

משהו קורה. איכשהו איפהשהו נפתחו הצ'אקרות ליוצרי הקולנוע הישראלי. קודם "המוסד", ועכשיו "בזמק". שני סרטים מאוד מאוד מצחיקים. ממש מצחיקים. לאורך שנים ארוכות הקולנוע הישראלי סבל ממחסור כרוני בקומדיות, ובטח בקומדיות טובות. וכשהן כבר הגיעו, או שהיו לא טובות, או שיצאו מתוך איזשהו בסיס דרמטי מוצק (נגיד, "אפס ביחסי אנוש", שהיה מצחיק מאוד, אבל גם שיקף נאמנה שירות צבאי של הרבה מאוד בנות ישראליות, או "מיתה טובה", שעבד על המתח בין שחוק לדמע).

אז הנה, פתאום, מגיעות קומדיות ישראליות שרוצות רק דבר אחד: להצחיק. וזה עובד.זה עובד כי זה עשוי בכשרון, ועם הרבה רוח טובה ושמחה יצירתית. ממש ניתן להרגיש שהאוירה ששרתה על הסרט היתה כיפית (וזה נכון לגבי שני הסרטים).

לגבי "המוסד" זה היה כמעט צפוי. "בזמק" מגיע מ להמשיך לקרוא