מריונטה: הביקורת

לפי כל הדיווחים, בקרוב, עוד מעט, ממש מעבר לפינה, חוזרים לקולנוע. החדר הגדול והחשוך הזה, עם עוד כמה אנשים, ועוד כמה כסאות, ומסך גדול. וסרט. קולנוע.

בינתיים

יש עדיין כל מיני תחלופות. סינמטק תל אביב מציע, עדיין, כמה סרטים ב-VOD. בין היתר יש שם גם את "מריונטה". אני תמיד בעד צפייה בסרט על מסך גדול, בקולנוע, אבל במקרה של "מריונטה", יכול להיות שהקורונה דווקא עושה חסד עם הסרט הזה. זה לא סרט בשביל לצאת בשבילו מהבית, אבל בצפייה לא מחייבת על מסך קטן, זה דווקא לא רע.

אשה אחת, כתבת צבאית, דורכת על איזושהי יבלת של הצבא, וחייה מתהפכים על פניהם כתוצאה מכך. הלחץ של אנשים בחלונות הגבוהים גורמים לפיטוריה ולרדיפה אחריה בכל מיני דרכים, אבל היא נחושה להגיע לאמת.

וזאת קומדיה.טומי לנג לא יוצר סרטים מושקעים. להיפך. הוא עושה סרטים בעבודת יד, בהפקה עצמית. וזה ניכר ברמה הטכנית הלא ממש משופרת של התוצאה (ב"מריונטה" מדובר בעיקר על עיצוב פס קול רועש שמקשה לעיתים לשמוע את השחקנים), אבל אם מצליחים לצלוח את הקשיים ולסלוח עליהם מגלים הרבה טוב לב ונעימות, כי בעצם ההתמודדות של לנג עם האין-כסף של ההפקה הוא מוצא כמה רעיונות יצירתיים מלבבים ואף מרגשים.

כמו סרט קודם שלו ("פטר השלישי"), גם "מריונטה" נדמה יותר כ להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: קולות רקע

אז למה עליתם לישראל? למה בכלל עשיתם את המהלך הכל כך קיצוני הזה? למה עקרתם את עצמכם מכל מה שמוכר, שנוח לכם? מהשפה, מהסביבה, ממזג האויר, מהמוכר במכולת שכבר מכיר אתכם? ואם כבר החיים שלכם באמת כבר הפכו בלתי נסבלים, והייתם חייבים לעזוב, למה לישראל? למה לא ל…דנמרקשבדיהאמריקה? מה זה, ציונות? אמונה יוקדת באלהים, ביהדות, בארץ הקודש?

"קולות רקע", סרטו היפה של יבגני רומן, מתחיל בדיוק כאן. על כבש המטוס מצטלמים להם 2 עולים חדשים. גיבורי הסרט. בעצם, הוא מצלם אותה. הוא – אידאליסט, חולמני, מאמין. היא – פרגמטיסטית, מעשית. שניהם שקטים. שניהם אנשים כבר לא צעירים. אולי כבר קצת עייפים. אבל חייבים לעשות את הצעד הזה. לעלות לישראל. מאות אלפים עושים את אותו הדבר, אז גם אנחנו.וזה לא שהם לבד. כמעט כל הסרט הישראלי הזה מדבר רוסית. יש הרבה דוברי רוסית בישראל. הם, איכשהו, מצליחים לתקשר ביום יום הישראלי עם הרוסית שלהם (פלוס קצת עברית שבורה). אבל מה עושים עכשיו? איך באמת בונים חיים חדשים לגמרי? ולמה?

"קולות רקע" מספר סיפור יפהפה ששואל את השאלה הזאת. מה יש לנו בחיים האלו אם לא אידאליזם, איזושהי אמונה, דרך, שמדריכה אותנו, את מעשינו, ומצד שני, עד כמה אנחנו יכולים לדבוק באותה אמונה, אותה דרך, בחיינו היומיומיים, כשהצורך שלנו להתפרנס בעצמנו, להרוויח כסף כדי לשלם שכר דירה, על אוכל שאנחנו קונים, וכן, גם על אוכל לנשמה (גם כרטיס לקולנוע עולה כסף) – הצורך הזה מחייב אותנו לפשרות שאנחנו לא תמיד שמחים בהן.

וכך ולדימיר פרידמן ה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: בשורות טובות

זה הסרט שהיה אמור להיות על טיפולי פוריות. זה הסרט שהיה אמור להיות האישי ביותר של ארז תדמור, דרמה חודרת קרביים על כל התסכולים, התקוות, היאוש, וההצלחה של הרצון הנואש לילד. ואז אתה מתיישב באולם הקולנוע, מוכן ורוצה להתרגש, והסצינה הראשונה בסרט היא בכלל סצינה קומית שכאילו לקוחה מתוכנית מערכונים. כצופה אני מאבד שיווי משקל.

אבל, מסתבר, ארז תדמור (ורועי אסף שותפו לתסריט, שהוא גם השחקן הראשי) הם אנשים חכמים יותר מזה. "בשורות טובות" הוא אכן סרט נהדר ומרגש (ומפתיע), הוא רק לא הסרט שאני חשבתי שהוא הולך להיות.

כי הסרט הזה הוא לא על טיפולי פוריות. "בשורות טובות" שואל שאלה רחבה יותר. השאלה היא: מה זה ילד בכלל? למה להיכנס לכל התהליך המסובך הזה, למערבולת הרגשות והמצבים הגופניים הלא נעימים האלו? הרי למה אנחנו בעצם רוצים ילדים? בשביל מה זה טוב?

שאלה שנשמעת מטופשת. "בשורות טובות" מדגים שבעצם זה לא כל כך ברור מאליו. אנשים הרי רוצים להתפתח. להצליח בקריירות שלהם. להחזיק במספיק כסף כדי שיוכלו להינות מהחיים. שהחברים, המשפחה יעריכו אותם. וילד זה סמל סטטוס. מגיל מסוים שואלים אותך כל הזמן: נו, מה עם ילד? איך אין לך עוד ילדים? לכולם מסביבך יש פתאום ילדים, ואתה מרגיש שאתה נשאר מאחור. אתה לא מספיק גבר. את לא מספיק אשה. ההורים מאוכזבים. רוצים נכדים. זה גם עניין של כבוד. לבת של ההוא מהמכולת כבר יש שלושה. מה קורה איתכם, תגידו? ומה תשאירו אחריכם, הא?! את לא רוצה מישהו שידאג לכם כשתהיו זקנים?שרשרת שאלות ודאגות ארוכה מאוד, וכל זה לא קשור בכלל לסיבה המקורית: ילד נולד מתוך יחסי מין. יחסי אהבה בין שני זוג. לגבר ולאישה שבמרכז הסרט הזה יש מערכת יחסים אוהבת. אבל יש להם גם קריירות לוחצות. ויש להם בעיות בפוריות. הבעיות האישיות האלו פוגעות בכבוד שלהם. משחק העמדות הפנים שהם משחקים על בסיס יומיומי כדי למכור את עצמם, כדי לקדם את הקריירה שלהם, את מעמדם בחברה, המשחק הזה הופך קשה יותר מיום ליום. הכבוד האישי שלהם נפגע. איך עומדים בכל הלחצים של החיים (עבודה, הורים, משפחה) כשמשהו כל כך בסיסי נשבר?

"בשורות טובות" מספר על המקום הזה שבו גבר ואשה לומדים להבין מה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2019: שעתו האחרונה של מר קול

אני לא מחובבי הבמאי דורון ערן. למעשה, אני די מתעב את הסרטים שלו (לפחות את אלו שראיתי. "נמס בגשם", למשל. או "סנאפשוט". וגם את "רוח חדשה" לא אהבתי). ובכל זאת, מצאתי את עצמי הולך לראות גם את הסרט החדש הזה שלו. ולא, זה לא סרט טוב. מה פתאום. אבל הפעם, נדמה לי, זאת לא אשמתו של ערן. הפעם הוא לקח על עצמו משימה ייחודית ולא שכיחה שגם במאים הרבה יותר גדולים ממנו היו כנראה נכשלים בה. כי מדובר כאן באחד מאותם סרטים שבהם יש רק שחקן אחד (פחות או יותר), והסרט מתרחש, פחות או יותר, בלוקיישן אחד. הסכנה העיקרית בסרט שכזה היא המלאכתיות של הסיטואציה. ו"מר קול" נופל כאן בגדול.

אנשים בד"כ לא מדברים לעצמם, וגם אם הם בטלפון, אנחנו כצופים אמורים לדעת מה הצד השני אומר, כי אנחנו חייבים להבין את התגובות של הגיבור. בסרט הזה, הטקסט כל כך לא אמין, עד שמהר מאוד אני מוצא את עצמי מחוץ לסיטואציה. הגיבור מדבר רוב הזמן בטלפון. ואז הוא אומר משהו כמו: "מה את אומרת? אם אני קראתי את "המשפט"? של מי זה? של קפקא?", כלומר, הוא חוזר גם על הרפליקות של הצד השני, שאותו אנחנו לא שומעים. זה קורה הרבה מאוד בסרט, וזה רק אחד הדברים שהופך אותו למעיק.

הסיטואציה עצמה גם לא ממש ברורה. מר קול אמור להיכנס לכלא, אבל בתוך הכלא יש להמשיך לקרוא

ימים נוראים: הביקורת

יא-אללה שלך, דבר נורמלי

סרט שמספר את סיפורו של יגאל עמיר, הרוצח של ראש הממשלה, יצחק רבין. מעצם קיומו של הסרט הזה, הוא מתסיס את הרוחות. מחטט במורסה שעדיין לא הגלידה, 24 שנים לאחר שהתרחשה. מה בכלל יש עוד לספר על מה שקרה? ולמה עכשיו?

אז ככה: אין הרבה בסרט הזה שלא ידעתי קודם. יש כאן נסיון מעניין לספר לי על הצד הרוצח. איך התגבשה אצלו ההחלטה לרצוח, ואיך הוא הוציא אותה לפועל. אבל דרך הפעולה של הבמאי, ירון זילברמן, מעצבנת למדי, והסרט הוא חקירה לא מאוד אינטלגנטית של רגע מכונן בציבוריות הישראלית.

כי הסרט הזה הוא מאוד מגמתי. כמובן שלא ציפיתי לדברי שבח לרוצח, אבל כן ציפיתי לנסיון כן להבין את ההקצנה המטורפת הזאת. זה לא נמצא כאן. כי כבר מהתחלת הסרט זילברמן מכוון אותי רגשית. הדבר הראשון ששומעים בסרט הוא את קולו של יצחק רבין. והבמאי בחר ללוות את הקולות האלו במוסיקה דרמטית. כאן הולך לקרות משהו מחריד. עכשיו. תיכף. עוד מעט. משהו רע מאוד.הנסיון של ירון זילברמן כאן הוא, במידה מסוימת, להשאיל את דרך הפעולה של לאסלו נמש בסרט זוכה האוסקר "הבן של שאול". כל הסצינות ב"ימים נוראים", ממש כל הסצינות, הן כאלו שבהן גיבור הסרט, יגאל עמיר, נוכח בהן. הכל עובר דרכו. המצלמה, בחלק גדול מהזמן, סגורה על פניו של הגיבור. מנסה להעביר לי את תודעתו של הרוצח. וגם כשאני מקבל מהבמאי פריים פתוח יותר, למשל של אמא שלו שרה שיר לילדי הגן, המצלמה מיד מפנה את מבטה אל הצד האחר של החדר, ושם ניצב יגאל עמיר, מקשיב לה. המגמתיות של הבימוי הזה לוחצת על הנפש בצורה הלא רציונלית, אבל בניגוד לסרט ההונגרי זוכה האוסקר, זילברמן לא להמשיך לקרוא

מוריס: הביקורת

בסינמטק תל אביב יוקרן החל מהיום, ובמהלך החודש בסוג של הפצה מצומצמת "מוריס". אחת החוויות הקשות שהיו לי באולם קולנוע השנה. 82 דקות שכמעט בלתי אפשרי לצלוח.

כי מדובר בסוג של טעות. כל היצירה הזאת היא טעות.

נסיון לבדוק את החוויה האורבנית כמקור השראה לאמנות. שירה. ספרות. מוסיקה. הדרך בה האדם חווה את האוטובוסים, הבניינים הגבוהים, הקפה, הסיגריות, האלכוהול, הנשים, הגברים. הכל מקבל צורה של מילים. משפטים.

אבל כל זה לא שווה כלום.

לא שווה דבר. אם אין אדם שחווה אותם. גבר. אישה.

ואין.כל היצירה התמוהה הזאת שנקראת "מוריס" מנסה להסביר במילים מאוד גבוהות את החיים, אבל אין כאן אנשים שחיים את החיים האלו. אף אחד לא מדבר ככה. לא מתנהג ככה. כל סצינה נראית כאן כמו חזרה תיאטרלית לאיזשהו מחזה לא ברור. משהו מלאכותי מאוד.

מרוב רצון לדבר על האמנות, היצירה הזאת מאבדת את הקשר עם להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: מאמי

עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל

אל תאמרו אמן

אל תגידו שום דבר

כי איזה שלום ואיזה נעליים (צבאיות)

לא שלום, ולא שלווה, ולא מנוחה ולא נחלה, רק שנאה, ואימה, ועצב, ושכול. מלחמת אחים. מלחמת הכל בכל. שדות אדומים. שדות של דם. קבוצות של אנשים נלחמות זה בזה. שונאות זה את זה. ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. כולם שונאים את כולם. כולם נלחמים בכולם. אין חמלה. אין אהבה. אין הבנה. רק שנאה.

בארץ הקודש. פחחח…גם כן קודש. בסצינה השנייה בסרט הזה מתפללת מאמי לאלוהים שישמור על בעלה, נסים מלכה. כבר בסצינה השלישית זה מתנפץ לה בפרצוף. אלהים עזב אותנו לתפוס זה את צווארו של האחר. אף אחד לא חף מפשע. אף אחד לא צודק. כולם כאן אשמים. והארץ הזאת, ארץ ישראל-פלסטין, הופכת כולה לנהר אדום של דם, זיעה, שנאה, ואלימות.

אני מודה שאני לא מכיר את החומר המקורי שעליו מתבסס הסרט הזה. כששמעתי שקרן ידעיה, במאית אמיצה, עומדת לעבד את אופרת הרוק הזאת לסרט קולנוע, מצאתי הקלטה שלה ביו-טיוב. לא שרדתי יותר מרבע שעה. הפורמט הבימתי היה סטטי להחריד לטעמי. אנשים עומדים מול מקרופונים ושרים. המילים חודרות, אבל דרך ההצגה מבטלת את האפקט. בקולנוע, ובהדרכת במאית מוכשרת, זה יכול לעבוד, חשבתי. וזה אכן עובד. קרן ידעיה עמדה כאן בפני אתגר לא פשוט, והיא יכלה לו. כיצד ל להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: נולדתי בירושלים ואני עדיין חי

ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה. האיש שמאחוריו, דוד אופק, הוא יוצר ותיק, סימפטי (גם כאדם. יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים), והוא הרבה פעמים אוהב לעבוד בעבודת צוות (גם כאן הוא חולק את קרדיט הבימוי). יותר מכך, התקציר של הסרט הזה ממש מדליק, ויש בו טריגר משעשע מאוד להתחיל סיפור.

חבל שהסרט הזה נשאר, פחות או יותר, ברמת התקציר. למעשה, הפיצ'ר הזה נראה כמו סרט קצר מצוין שהוארך בצורה מלאכותית לסרט ארוך, וככל שהוא מתמשך הוא מתמוסס בין הידיים ומאבד אחיזה.

כי הנה, יש מדריך תיירים ייחודי. הוא עושה סיורים בירושלים לכל המתעניין, אבל הוא מקפיד להראות דווקא את המקומות שהתיירים בדרך כלל לא רואים – את כל המקומות שבהם התרחשו פיגועים בעשרים השנים האחרונות. את הסיורים האלו הוא עושה מנקודת מבט אישית – הוא מקפיד לספר איפה הוא היה כשכל פיגוע התרחש. והוא אפילו לא דורש כסף עבור הסיורים האלו – הפרויקט הזה מהווה סוג של תרפיה לגיבור הסרט שהוא, מסתבר, סוג של פגוע הלם.

זה התקציר של הסרט. ואחרי בערך רבע שעה של סרט הבנתי את הפרינציפ, וחשבתי – מה הלאה?הסרט הזה מנסה למצוא את הדרך החוצה ממצב ההלם, אבל הוא עושה את זה בדרך מאוד מגושמת. ראשית, יוסי עטיה, התסריטאי והבמאי השותף, החליט ללהק את עצמו לתפקיד הראשי, וזאת, לטעמי, טעות. דוד אופק ידוע בכך ש להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: היום שאחרי לכתי

מה, אתה עוד פעם בדיכי? מה קרה עכשיו? מה זה, דמעה? מה יש לך, מה אתה ילד קטן? מה נהיה עכשיו עם הבכי? תפסיק לבכות ותלך לעבודה! יש דברים שצריך לעשות, אל תהיה רגשי.

ועוד כמה וכמה דברים שאנשים רגישים שומעים/ מרגישים שחושבים עליהם.

"היום שאחרי לכתי", סרטו היפה של נמרוד אלדר, מנהל דיון ארוך ואינטלגנטי בדרך שבה צריך להתנהל בעולם היום, ברגישות ו/או בקשיחות. חלק גדול מהסרט מתרחש בכלל במדבר הדרומי, וההרגשה שלי היתה שמדובר כאן בכלל בסוג של מערבון במזרח התיכון.השחקן הראשי בסרט כאן הוא מנשה נוי, והוא פשוט נפלא. הדמות שהוא משחק היא בכלל סוג של קאובוי. גבר גבר. אדם מהסוג הישן. כזה שלא מחצין רגשות. שמדבר לאט. שמקרין סמכותיות. מה שלא אומר שהוא חסר רגשות, או אטום, או לא אכפתי. בטח שהוא להמשיך לקרוא

פסטיבל ירושלים 2019: קצפת ודובדבנים

מאוד רציתי לאהוב את הסרט הזה. ניכר בו שהוא הגיע מדם ליבו של יוצרו, גור בנטביץ'. הוא נותן את הנשמה שלו, משאיר את הקישקעס שלו על הבד. בנטביץ' עצמו הוא דמות חביבה ואנרגטית, כריזמטית מאין כמותה (יצא לי לפגוש אותו כמה פעמים. הוא מקסים גם פנים אל פנים). הכל מוכן לסרט סוחף ומרגש.

רק שנדמה לי ש"קצפת ודובדבנים", על כל הכוונה הכנה שהושקעה בו והאנרגיה המרשימה, הסרט הזה הוא פול גז בניוטרל. ממש פול גז, עם דוושה שלחוצה עד הסוף ממש, גורמת למנוע מאוד להתאמץ, אבל הסרט לא ממש זז. או אפשר לומר גם: אם דובר קוסשוילי הוא הדבר הכי רגוע שיש לך על הסט, אז משהו כאן קצת יצא מפרופורציה.כי כן, גם אני אוהב קולנוע. רואה הרבה סרטים. כותב עליהם. מתווכח עליהם. אבל גם אני, שקולנוע הוא חלק גדול מחיי, אפילו אני אומר ש"זה רק סרט". בסופו של דבר, זה רק סרט. נכון, סרטים בדרך כלל מדברים אלי על מצב כלכלי, ומצב נפשי, ופוליטיקה, ופילוסופיה, ועוד כהנה וכהנה נושאים ברומו של עולם. סרטים הם, בדרך כלל, סיפורים של אנשים שטומנים בתוכם שיעורים קטנים לחיים. אז אני לוקח מכל סרט משהו קטן, וממשיך לחיים הקטנים שלי ברמת גן. והסרט נשאר סרט.

לא כאן. לא ב"קצפת ודובדבנים". לא רק שכל עולמו של הסרט הזה הוא הקולנוע, אלא שהסרט הזה כל כך להמשיך לקרוא