פרסי אופיר 2019: סיכום שלב א'

בשעות אלו מתקיימת הקרנת האקדמיה האחרונה לשנת 2019. במהלך החודשיים האחרונים ראיתי את כל הסרטים העומדים לשיפוט האקדמיה הישראלית, והשנה יש לנו כמה וכמה סרטים טובים מאוד, והתחרות השנה קשה ומסקרנת, אבל צריך לסייג:

כבכל שנה, הקולנוע הישראלי אולי טוב, אבל התחרות של האקדמיה הישראלית עקומה. זהו חלון הראווה של הקולנוע הישראלי. מישהו שיסתכל מבחוץ על הסרטים הישראלים לא יבין מה הוא יראה: 24 סרטים נמצאים במירוץ. רק 10 מתוכם כבר הופצו (אחד מהם, "עכו חלומות", בהפצה מאוד מצומצמת). יש עוד סרט אחד, "בזמק", שאמור להיות מופץ בקרוב. אז איך אמור סרט מאוד מרגש כמו "גאולה", שכבר הופץ, וכבר נכתבו עליו ביקורות, ואפילו קיבל פרסים, איך סרט כזה אמור לעמוד מול "מאמי", סרט מצוין שכמעט אף אחד לא ראה? איך "תל אביב על האש", גם הוא סרט נהדר וחכם, שכבר הופץ לקהל הרחב, אמור לעמוד מול "קולות רקע", סרט יפהפה שרק חברי האקדמיה ראו?

ויש גם סרט שנקרא "עיניים שלי", שהוא פרק שני בטרילוגיה. הפרק הראשון, "עירום", לא הופץ עדיין, אבל החלק השני כבר מתחרה לפרס אופיר. ככה זה בישראל. אבסורד.

האם פרסי אופיר הם פרס על מצוינות קולנועית, או במה לקידום מכירות לסרט הזוכה ? (שאלה רטורית, לצערי)

והבעיה השניה: מדוע הזוכה בפרס הראשי, פרס הסרט הטוב ביותר, הופך אוטומטית לנציג הישראלי לאוסקר? זה הרי מעוות את הבחירה, וחברי אקדמיה רבים לא בוחרים בסרט שהכי אהבו, אלא בסרט שלדעתם יש לו את הסיכוי הכי גדול שם, באמריקה. השנה, אגב, יש לנו בעיה מהכיוון הזה. סרט ישראלי אחד זכה בפרס גדול מאוד השנה. "מילים נרדפות" זכה בפרס הגדול של פסטיבל ברלין, מהפסטיבלים הכי גדולים בעולם. האם זה יהיה מספיק כדי לקדם את מועמדותו לאופיר? כי חוץ ממנו הנוכחות הישראלית בפסטיבלים הבינלאומיים השנה (בינתיים) דלילה מאוד. מה גם שסרטו של נדב לפיד, מטבעו, הוא סרט שמקטב את הצופים בו. "מילים נרדפות" הוא לא סרט נחמד. להיפך. הוא סרט אגרסיבי. האם זהו החומר לאוסקרים?

וצריך גם להזכיר שאחד המתמודדים השנה, "הבלתי רשמיים", הוא סרט חביב ונעים שכבר הופץ לקהל הרחב, ואף זכה להצלחה נאה, אבל הוא לא כשיר להיות נציג ישראל לאוסקר. לפי התקנון של האקדמיה האמריקאית, נציג המדינה לאוסקר צריך להיות מופץ במדינה שמגישה אותו בין התאריכים 1.10.18-30.9.19. "הבלתי רשמיים" עלה על המסכים בישראל ב-26.7.18. בתקנון הרשמי של האוסקר כתוב בפירוש:

The motion picture must be first released in the country submitting it no earlier than October 1,2018

לינק למקור כאן. עמוד 16, סעיף B1)

האם "הבלתי רשמיים" לא ראוי לקבל מועמדות לפרס הסרט רק בגלל שהוא לא כשיר לייצג את ישראל באוסקר? (שאלה רטורית, לצערי).

אז אחרי שגמרתי להתעצבן (עד השנה הבאה), ומכיוון שרוב הסרטים עדיין אלמוניים לגבי רוב האנשים, הנה סקירה קצרצרה על כל המתמודדים השנה:

בוקר טוב ילד – הופץ לפני כמה חודשים. לא אהבתי.

בלי דם – הופץ לפני כמה חודשים. סרט משונה ותמוה.

עכו חלומות – הופץ לפני כמה חודשים. סרט מבולגן.

הגולם – הופץ לפני כמה חודשים. אני בעד הסרט הזה, אבל גם אני מודה שזה לא סרט לפרסי אקדמיות למינהו. אה, והוא דובר אנגלית, אז הוא לא כשיר לייצג אותנו באוסקר.

מילים נרדפות – הופץ לפני כמה חודשים. אני לא מחובבי נדב לפיד. הסרט הזה קיבל את הפרס הגדול בברלין השנה, אבל אני מסויג.

הבלתי רשמיים – הופץ לפני כמה (ועוד כמה) חודשים. בידור מעולה לדעתי, אבל גם לא באמת משאיר משהו אחריו.

גאולה – הופץ לפני כמה חודשים. סרט מאוד מאוד מרגש. ממש מרגש. באופן פרדוקסלי, אם לא היה מופץ, הייתי רואה בו אחד המועמדים המובילים לזכייה.

תל אביב על האש – הופץ לאחרונה. סרט יפהפה, מצחיק, וחכם. באופן פרדוקסלי, אם לא היה מופץ, הייתי רואה בו אחד המועמדים המובילים לזכייה.

אשה עובדת – נמצא על המסכים בימים אלו. סרט לא רע, אבל הרבה פחות טוב ממה שהוא היה אמור להיות. הביקורת שלי כאן.

הצלילה – נמצא על המסכים בימים אלו. סרט מעניין, אבל בוסרי.

15 שנה – סרט יפה, אבל לא שלם. טרם הופץ, אבל היה סרט הפתיחה של פסטיבל TLV בחודש שעבר. כתבתי עליו כאן.

בזמק – קומדיה מטורפת ומאוד מצחיקה. מאוד. רק לא בשביל פרסים. אמור להיות מופץ בקרוב.

מוריס – לא. פשוט לא. ממש לא. לא הופץ. לא נראה לי שיופץ אי פעם.

מריונטה – טומי לנג חוזר לעשות סרטים בעבודת יד. וכמו סרטיו הקודמים, גם זה נחמד, אבל לא באמת משאיר סימן.

שעתו האחרונה של מר קול – שחקן אחד (בערך) בלוקיישן אחד (בערך). תיאטרון מצולם. לא רע, ולא בלתי מעניין, אבל תיאטרלי מאוד. מדי.

נולדתי בירושלים ואני עדיין חי – תקציר מסקרן הופך לסרט מאכזב שלא מחזיק את זמן המסך שלו מעבר לסיטואציה הבסיסית החביבה שבו.

ימים נוראים – הסרט המאוד מדובר הזה על רצח רבין היה אמור להיות אחד השיאים של עונת האופיר הזאת. למרבה האכזבה הוא התגלה כסרט מעצבן למדי.

קצפת ודובדבנים – סרט מרשים מאוד, שהוא בעיקר פול גז בניוטרל. סרט שמשקיע את כל מה שיש לו (ויש לו הרבה. המון), כדי לספר לי על במאי קולנוע, ולא על החיים שמעבר לקולנוע.

עיניים שלי – חלק שני בטרילוגיה של ירון שני. הרבה יותר טוב מהראשון, אבל עדיין מלא בעיות. ערן נעים בתפקיד הראשי אדיר, וכמעט מצליח לכסות על החסרונות. כמעט.

היום שאחרי לכתי – הוקרן בפסטיבל ברלין, ויוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב. טרם הופץ. הביקורות עליו מברלין היו בינוניות, ולכן מאוד הופתעתי לטובה מהסרט החכם והמרגש הזה.

ברזיל אהובתי – לא סרט איכות. לא סרט פסטיבלים. אבל כן סרט מהנה מאוד. קראוד פליזר מקסים.

בשורות טובות – אחרי "נמל בית" שפחות אהבתי, ארז תדמור עולה חזרה על הסוס, ומביא סרט חכם, יפהפה, ומרגש. ועדיין, "ארץ פצועה" שלו מלפני כמה שנים היה יותר טוב.

קולות רקע – סרט יפהפה, חכם, ומאוד מרגש. אחד המועמדים המרכזיים לזכיה השנה.

מאמי – בערך שלוש שנים חיכיתי לסרט הזה. היה שווה לחכות. סרט אדיר, עם תצוגת בימוי פנומנלית של קרן ידעיה. הסרט הישראלי שהכי אהבתי השנה.

אז אחרי סקירה קצרה של הסרטים העומדים לשיפוט האקדמיה הישראלית לשנת 2019, גם השנה אני אשחק במשחק "אם הייתי חבר אקדמיה הייתי בוחר ב…". אני שב ומזכיר שמדובר בבחירות מבוססות טעם אישי, ולא בנסיון לחזות את החמישיות. אז אלו הן הבחירות שלי לשנה זו:

זאת החמישייה הנבחרת שלי (לטעמי האישי בלבד, כמובן) למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר (לפי סדר הא-ב): להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

15 שנה: פסטיבל TLV2019

אתמול נפתח בתל אביב פסטיבל TLV לקולנוע גאה לשנת 2019. אירוע הפתיחה התכבד בבכורה של סרט ישראלי חדש בשם "15 שנה" שהוא סרט מרשים למדי, גם אם לא ממש התחברתי אליו.

זוג חי ביחד 15 שנה. חברה קרובה נכנסת להריון. חיי הזוג נכנסים לסחרור, או יותר נכון, אחד מחברי הזוג מתחיל לגלות סימני משבר, המשפיעים על הקשר הארוך הזה שנמשך כבר 15 שנה.

אה, והזוג הזה שחי 15 שנה ביחד – הם שני גברים.להרגשתי, השורה האחרונה הזאת עושה עוול לסרט הזה. להתייחס ל"15 שנה" כסרט שמציג על המסך מציאות חיים הומוסקואלית נורמלית כמו שלא שכיח לראות בקולנוע זה מצד אחד נכון, אבל מצד שני, מנקודת המבט שלי, לדבר על זה גם עושה רדוקציה ליצירה עצמה. "15 שנה" מציג זוג ש להמשיך לקרוא

בלי דם: הביקורת

סרט מוזר. משונה. לא ממש ברור. לא ממש הבנתי מה הוא רוצה ממני. סרט ממש מבולגן. אבל לא כזה רע או נורא.אני חושב שהבעיה העיקרית של הסרט הזה היא שהוא נינוח מדי. מתנהל בחלל בנעימות, בסבבה, בכיף. הכל ממש נחמד. שלוש הדמויות העיקריות כאן (ועוד שלל דמויות משנה) מדברות בשפה שמצטלצלת מצוין, נשמעת הגיונית לחלוטין, טבעית לגמרי, והאינטראקציה בין כולם כאן ממש מלבבת. נחמד מאוד.

רק שיש כאן תעלומה. סוג של עלילת מתח שמתפתחת לאט לאט. ואף אחד לא ממש מתערער. הרי כבר בהתחלה מזומן גיבור הסרט לתחנת המשטרה לבירור. לא, הוא לא חשוד בשום דבר מיוחד, אבל שואלים אותו הרבה שאלות. "במה העניין?" הוא שואל, ולא מקבל תשובה. להיפך, הוא מקבל הרבה שאלות נוספות. ואפילו עוקבים אחריו ומצלמים אותו. האם לא הייתם מתעצבנים? מאבדים את השלווה?

הסרט הזה נשאר רגוע. מעשן ג'וינטים כל הזמן. שותה ק להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2019: התחלה

אתר האינטרנט של האקדמיה הישראלית לקולנוע התעדכן היום עם פרטי התחרות של השנה.

ראשית, צריך לומר: מוש דנון נכנע. הוא בא לתפקיד יו"ר האקדמיה עם כוונות להזיז דברים, לשנות, לנער את התחרות. היו אמביציות לקרב את התחרות הזאת לקהל הרחב, לתת רק לסרטים שהופצו להתחרות. אז היו. אחרי התנגדות קשה מאוד מצד חלק מחברי האקדמיה, ואחרי שבשנה שעברה נוצר מעין מיקס לא ברור בחוקי התחרות, השנה תקנון התחרות חזר לשגרה: הרבה סרטים שכמעט אף ישראלי לא מכיר יתחרו על הפרס שאמור להיות הכי יוקרתי בקולנוע הישראלי: פרס האופיר של האקדמיה. אה, והזוכה ייצג את ישראל באוסקר. כי אולי, במקרה, בטעות, מישהו ישים לב אלינו. הרי היום גם הוכרזה רשימת הסרטים שיתחרו בקאן. אין שם אפילו ישראלי אחד (נצטרך לחכות לונציה). בינתיים, השנה הפרופיל הבינלאומי של הקולנוע הישראלי מאוד נמוך: רק "עיניים שלי" של ירון שני (החלק השני בטרילוגיית האהבה, שהקהל הישראלי עדיין לא זכה לראות את החלק הראשון שלה, למעט הקרנה אחת בפסטיבל חיפה) הוקרן בפסטיבל ברלין, וגם "היום שאחרי לכתי" היה באותו פסטיבל. שניהם לא פייבוריטים בעיניי לזכיה.

וגם: אבי נשר התבקש להדליק משואה ביום העצמאות. בסוף השנה שעברה, סרטו הנהדר והמאוד מצליח "סיפור אחר" הוקרן מסחרית בישראל, ומאות אלפי ישראלים ראו אותו (רובם גם אהבו אותו). "סיפור אחר" היה בפסטיבל טורונטו, וזכה לכבוד בינלאומי. אבל "סיפור אחר" לא מתחרה על האופיר. ככה זה.

גם "אהבה בשלייקס" הנורא לא בתחרות. ו"מקוללים" של יבגני רומן (תכף נדבר עליו שוב), שהוקרן לרגע בסוף השנה שעברה גם לא הוגש. וגם "אול אין" החביב שעלה היום למסכים נעדר מהתחרות. ואחד הסרטים הכי מסקרנים השנה – "המוסד" של אלון גור אריה, גם הוא לא משתתף.

אז מי כן?

26 סרטים בליין אפ של האופיר השנה. 8 כבר ראיתי:

"אישה עובדת" של מיכל אביעד. כאן כתבתי על הסרט המכובד אבל הלא מספיק טוב הזה. יופץ ביוני.

"בוקר טוב ילד" של שרון בר זיו. מאוד לא אהבתי (אבל אולי קרן מור למועמדות לשחקנית?). כבר הופץ.

"גאולה" של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב. ראיתי את הסרט פעמיים והתרגשתי. מאוד. כבר הופץ.

"הבלתי רשמיים" של אלירן מלכה. סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים בשנה שעברה. הופץ מיד אחרי הפסטיבל ועשה עסקים לא רעים בכלל. סרט לא רע.

"הגולם" של האחים פז. סרט לא רע בכלל, אבל אין לסרט הזה מה לעשות בתחרות האופיר, ולו בגלל שהוא מדבר אנגלית (הרי הסרט הזוכה נשלח לאוסקר בקטגוריית הסרטים בשפה שאינה אנגלית). חני פירסטנברג מצוינת בסרט הזה (ומגיעה לה לפחות מועמדות), וגם ישי גולן טוב מאוד, אבל הסרט הזה לא יקבל שום דבר מהאקדמיה הישראלית. כבר הופץ.

"הצלילה" של יונה רוזנקיאר. הוקרן בשנה שעברה בפסטיבל ירושלים, וגם פרץ החוצה והגיע עד לטורונטו. עדיין לא הופץ. סרט מעניין, אבל בוסרי.

"מילים נרדפות" של נדב לפיד. זוכה פרס דב הזהב של אחד הפסטיבלים הכי גדולים בעולם, בברלין. מוקרן בימים אלו בישראל. אני מסויג ממנו, אבל סביר להניח שהפרופיל הבינלאומי הגבוה שלו יעזור לו בתחרות. ומסתבר שטום מרסייה, השחקן הראשי בסרט, הוא אכן ישראלי, כי הוא הוגש מטעם ההפקה לפרס השחקן (לא-ישראלים לא יכולים להיות מועמדים לפרס האופיר לפי התקנון. כי ככה זה בישראל. אם מרסייה אכן עומד בתנאים, הוא אחד המועמדים המובילים לזכות).

"תל אביב על האש" של סמח זועבי. סרט נהדר שעומד להיות מופץ בחודש מאי. קומדיה חכמה ומאוד אפקטיבית על המצב. אחד המועמדים המובילים בעיניי לזכיה, גם מכיוון שגם הסרט הזה כבר עשה סיבוב בינלאומי נכבד, כולל הקרנה בונציה בשנה שעברה.

אלו 8 הסרטים שכבר ראיתי. נשארו לי רק עוד 18. הכי מסקרנים מביניהם הם: להמשיך לקרוא

מילים נרדפות: הביקורת

צריך לומר מראש: אני בא לסרט הזה עם סקפטיות א-פריורית. אני לא מחובבי הבמאי הזה, נדב לפיד. הוא אמנם איש חביב ונעים המברך אותי לשלום בחיוך בכל פעם שאנחנו נפגשים, אבל את הסרטים שלו אני לא מחבב. יש בדרך שמר לפיד מביים משהו שלא מתחבר אלי. להרגשתי האיש הזה מביים בשכלתנות המונעת ממני קשר רגשי עם הדמויות. זה היה בולט במיוחד בסרטו הראשון, "השוטר", וקצת פחות ב"גננת", אבל גם שם היו לא מעט רגעים שעצבנו אותי. והנה, הפיצ'ר השלישי של לפיד זכה בפרס הגדול של אחד הפסטיבלים הכי גדולים בעולם, בברלין, אז הלכתי לראות גם את זה. אמנם, בשנה שעברה זכה בברלין סרט אוונגארדי כל כך הארד קור ("אל תיגע בי" הרומני) עד שלא יכולתי שלא לחשוש שהפעם לפיד באמת הגזים, אבל בכל זאת הלכתי לראות.וביציאה מההקרנה הרגשתי בעיקר מבולבל. לא כ להמשיך לקרוא

הגולם: הביקורת

והשוטים אוהבים את הכוח

מאמינים ועוזרים לו לצמוח

מי יציל אתכם כשתבינו פתאום

מאוחר! הוא לא עוצר באדום

(שלום חנוך, "לא עוצר באדום", מתוך "מחכים למשיח", 1985)

קצת חבל שהסרט הזה נדחק בכוח לאיזושהי פינה. היוצרים שלו, האחים פז, ביימו את הסרט באנגלית, אני מניח מסיבות מסחריות, והם מכניסים בכוח לסרט אלמנטים מוגזמים ובובמסטים כדי לנסות למכור את הסרט, אבל, מסתבר, שהחיבה המובנית שלי לאחים פז ("פובדיליה", סדרת הטלויזיה "מתים לרגע") היא לא בלי בסיס. בלא מעט רגעים, "הגולם" מתגלה כסרט עמוק וחכם, ששואל לא מעט שאלות פילוסופיות.

אז כן, האחים פז מכניסים לסרט הזה הרבה מוסיקה בומבסטית מדי, לוחצת מדי, ולא מעט שפריצים של דם, ובכמה סצינות זה פשוט מגוחך, מה גם שהשפה האנגלית לא מתאימה לסביבה שבה מתרחש הסרט – כפר יהודי במזרח אירופה שבמאה ה-17, אז למרות שתנאי הפתיחה מנתקים אותי רגשית מהמתרחש על המסך, יש ל"גולם" כמה אלמנטים חשובים שמצליחים לרגש אותי ולגרום לי לחשוב. ראשית, התסריט: סיפורה של אשה שעברה להמשיך לקרוא

גאולה: הביקורת

מאוד אהבתי את הסרט הזה כשראיתי אותו בפעם הראשונה, אז כשהוא יצא למסכים באופן רשמי, הלכתי לראות אותו שוב. אם לומר את האמת, חלק מהקסם הנפלא שחוויתי בצפיה בו בפסטיבל ירושלים – חלק מזה פג. פתאום ראיתי כמה וכמה פגמים. ועדיין – זה סרט יפהפה, מרגש, חכם, ומאוד שווה צפיה.

כי אנחנו בסך הכל בני אדם. ומלאכת החיים קשה היא. יש לנו, לכל אחד מאיתנו, סט של אמונות ומנהגים, וביום-יום אנחנו משתדלים לפעול לפיהם. אבל החיים, הו החיים. הם לפעמים לוקחים אותנו למקומות לא צפויים (ללאה שבת היה שיר כזה פעם: רק החיים לוקחים אותי; החיים, נוהגים אותי). גיבור "גאולה" עבר הרבה בחיים שלו: הוא היה זמר בלהקת רוק מבטיחה, אבל משהו בסגנון החיים החילוני הפריע לו, אז הוא חזר בתשובה. ואז אשתו נפטרה ממחלה, והשאירה לו ילדה חמודה. עכשיו הילדה בת 6 וגם היא חולה. הטיפולים יקרים, והוא מתפרנס בדוחק מכמה עבודות. אז הוא מחויב לחזור אחורה כדי לקבץ את הלהקה מפעם לצורך איסוף כסף.וזה קל להיסחף בחיים. המוסיקה לוקחת אותך למקום רגשי, וזו גם נוסטלגיה, ואלו גם החברים. קל לשכוח למה עזבת את העולם הזה מלכתחילה. אבל השקר הזה שאתה עושה בעצמך מתגנב, חופר לאט, מתפוצץ ברגע מסוים. מישהו עושה משהו, ואתה מגלה את זה, ולא יכול יותר. "גאולה", בהובלתו של משה פולקנפליק הנהדר בהופעה מרוסנת, אוהבת, המגלה את העולם הגועש בתוכו, ועם זאת משתדלת לא להתפרץ, הסרט הזה מספר על אדם ש להמשיך לקרוא