שאיפה לחיים: הביקורת

הנשיקה

יש ב"שאיפה לחיים" רגע בו שני אנשים מתקרבים לנשיקה. עוד רגע שפתותיהם יגעו. עוד רגע האהבה המהוססת תקבל ביטוי.

קאט.

הסצנה הבאה.מאוד רציתי ל

בוטיק פריז: הביקורת

שתי מילים טובות על הסרט הזה: מוריס כהן. בחיי שהאיש הזה לא יודע לשחק רע גם אם תאיים עליו באקדח. גם אם שום דבר לא עובד מסביב (וב"בוטיק פריז" שום דבר, אבל באמת כלום, גורנישט, Rien לא עובד) – גם אז זה עדיין תענוג להסתכל על העבודה של מוריס כהן.

ואלו היו שתי המילים הטובות היחידות שיש לי על הסרט הזה. וזה מאוד חבל. כי אני מחבב את מרקו כרמל. אהבתי את רוב סרטיו הקודמים (למשל "אחותי היפה", או "כמעט מפורסמת"). אני עדיין רוצה לחשוב ש"בוטיק פריז" לא באשמתו. אולי מישהו לחץ עליו יותר מדי, הכריח אותו לצאת לדרך עם תסריט כל כך רזה עד שאין בו כלום ושום דבר. הרי יש כאן רק רעיון נחמד: ניסיון לתת מבט חיצוני על הדרך שבה הנצרות, היהדות, והאסלאם מסתדרות או לא מסתדרות בעיר הקדושה לכל שלוש הדתות – ירושלים. אז יש כאן סיפור לא ממש ברור על מישהי צרפתייה שמגיעה לישראל למכור נכס כלשהו למרבה במחיר. היא יהודייה. וזהו. פריטי העסקה לא ממש ברורים, כמו גם מי זאת האישה הזאת ומה היא עושה כאן בדיוק.אולי דווקא היה כאן תסריט יותר מפורט, אבל כל מיני בעיות בהפקה הכריחו את העריכה לחתוך החוצה כל מיני סצנות שהיו ממלאות את הדמויות בהרבה בשר (הסרט מאוד קצר: כשעה ועשרים. וזה מורגש מאוד וחסר מאוד). הישראלים בסרט מוצגים כ

הנה אנחנו: הביקורת

יש לפעמים במאים שאני מרגיש כאילו אני מקיים איתם דו שיח גם אם אני לא באמת מדבר איתם. כל סרט חדש שלהם הוא מפגש מחודש עם חבר. גם אם הם נמצאים בצד השני של העולם, יש לפעמים במאים שנותנים לי הרגשה שהם משדרים איתי על אותו גל, וקל לי מאוד להתמסר ליצירות שלהם.

ניר ברגמן הוא אחד מאותם במאים.

בעיניי הוא אחד הטובים שיש. בעולם. והוא ישראלי, אז אפילו יצא לי לפגוש אותו באמת כמה פעמים. בפעם האחרונה שדרכינו הצטלבו, זה היה רק לפני כמה חודשים. אני הייתי בחדר העיתונות של פסטיבל חיפה, בין הקרנה להקרנה, וניר ברגמן עבר במקום. הרגשתי צורך להתנצל על כך שעוד לא ראיתי את סרטו האחרון, "הנה אנחנו". אמרתי לו את האמת: שאני מרגיש שסרט, במיוחד כזה של במאי שאני אוהב, צריך לחוות בקולנוע, על מסך גדול. והרי "הנה אנחנו" מסתובב כבר קרוב לשנתיים בפסטיבלים בעולם, אבל כמעט כל ההקרנות שלו היו דיגיטליות (בגלל הקורונה). היו לי כמה הזדמנויות לראות את "הנה אנחנו" דיגיטלית. ויתרתי בכוונה, מתוך כוונה לצפות בסרט בקולנוע.

והנה אני מתיישב לראות את הסרט בקולנוע. וממש בסצנה הראשונה של הסרט, אחד הגיבורים יושב ברכבת וצופה על מסך מיניאטורי באחד מסרטי צ'רלי צ'פלין. אני מחכה לראות סרטים על מסך קולנוע גדול, ובסרט עצמו גיבור הסרט רואה סרט בעצמו – על מסך קטן-קטן. הרגשתי שבאותו רגע ניר ברגמן מסתלבט עלי, מתבדח על חשבוני כמו שחבר זורק בדיחה לחבר אחר, וכאילו אומר: זה הסרט בשבילך, אחי.

ואכן, "הנה אנחנו" התגלה כסרט יפהפה ונהדר. סרט מלא חום ואהבה, סרט על חום ואהבה אנושית, כשאלמנט האמנות כחומר מאלחש כאב, כחומר מבטא אהבה – האלמנט הזה זורם מתחת לפני השטח כנושא משני בסרט היפה הזה.מכירים את הסצנות האלו בבקו"ם, סצנות הפרידה של הורים וילדים ההולכים לצבא?

ומה אם הילד היה אוטיסט? איך בכלל אפשר לשחרר את הילד הזה לחיי בגרות? לחיים עצמאים?

להבנתי, הסרט הזה נותן תשובה יפה ובוגרת לשאלה הזאת:

שתיים: הביקורת

סינמטק תל אביב מקרין בימים האחרונים בהקרנות מסחריות רגילות סרט ישראלי קצת נחבא אל הכלים שנקרא "שתיים". בקצרה: סיפורן של שתי נשים, זוג בחיים, וניסיונותיהן להיכנס להריון ולהקים משפחה. הסרט הזה היה חלק מתחרות האופיר של שנת 2020, שנת הקורונה, ודי נעלם שם, אבל כבר כשראיתי את פרטי הסרט באתר האקדמיה עוד אז, ב-2020, כבר אז משהו שם סיקרן אותי. גם הנושא של המועקה והצל שטיפולי הפוריות מטילים על חיי השגרה של זוג, וגם אחת בשם מור פולנוהר, מישהי שזכרתי עוד כילדה כשהופיעה בסדרת הטלוויזיה "פרשת השבוע" ועכשיו היא אישה צעירה. סיקרן אותי מה קורה עם ההבטחה שראיתי בה כשהייתה צעירה.

אז הלכתי לראות את "שתיים".

הסרט מתחיל עם סצנת סקס. ובסצנה הזאת יש את כל מה שאני מרגיש כלפי הסרט: הטוב, והפחות טוב.נתחיל מהטוב: כן, מור פולנוהר אכן מגשימה את ההבטחה. ולצידה יש עוד שחקנית, אגם שוסטר. הדינמיקה בין שתיהן סוחפת ומרגשת. הן אכן עוברות את המסך כזוג אוהב, כשתי נשים ש

אסיה: הביקורת

אז זה הסרט הישראלי היציג של השנה שלא היתה, שנת 2020.

שורה תחתונה: לא סרט בלי חסרונות, אבל בהחלט סרט יפה, ראוי, ומרגש.

They're sharing a drink they call loneliness

But it's better than drinking alone

יש לא מעט אלכוהול ב"אסיה", אז נזכרתי בשורה הזאת, מתוך Piano Man של בילי ג'ואל.

כי זה המקום ממנו התחברתי אל "אסיה". המקום של הבדידות. זהו סיפור על אשה בודדה, חד הורית

ששותה ומעשנת ומחפשת אהבה, גם אם היא רגעית (כלומר – מינית).

האשה הזאת היא אם לנערה בת 17, וגם הנערה הזאת,

 שותה ומעשנת ומחפשת אהבה, גם אם היא רגעית (כלומר – מינית).ובין שתי הנשים האלו – המחלה הסופנית של הצעירה מביניהן, וההתמודדות שלהן עם המצב, בצל הבדידות של שתיהן.

זכותו הגדולה של הסרט הזה מגיעה מהגישה הצנועה, החמה, האנושית, והכנה של הבימוי. הצבעים החמים, השקט הפנימי, הכבוד שהבמאית נותנת לשחקניות, וההרגשה שלא תמיד צריך להראות הכל. אפשר להבין ולהרגיש גם בצניעות.

ומצד שני, היו כאן בכל זאת רגעים שהרגשתי ש

פרסי אופיר 2020: המועמדים

ברוכים הבאים לרשימת המועמדים לפרסי האופיר לשנת 2020, או, ליתר דיוק, לתחרות לתואר: הסרט היציג של מדינת ישראל לאוסקר.

כי השנה הדיסוננס בין בחירת הסרט הטוב לבין בחירת הסרט היציג לאוסקר נחשף במלואו: בתי הקולנוע בישראל סגורים כבר למעלה משישה חודשים. אין הקרנות של סרטים בכלל. בתחרות של השנה משתתפים 23 סרטים. רק 7 הופצו לקהל הרחב (ויש עוד כמה, חלקם טובים מאוד, שמחכים להפצה עוד מהתחרות של השנה שעברה). לתחרות השנה ניגשו 26 סרטים. שלושה פרשו מהתחרות בדרך, כולל הסרט המסקרן מכולם, "אחד בלב" של טליה לביא ("אפס ביחסי אנוש"). גם החדש של ערן קולירין ("ביקור התזמורת") פרש. לאיתן פוקס ("יוסי וג'אגר") יש סרט חדש השנה. הוא בכלל לא ניגש לתחרות.

אז מה שנשאר היא תחרות בין סרטים שמקווים לקצת יחסי ציבור כתוצאה מזכייה פוטנציאלית, כדי שאנשים יבואו לראות אותם בבתי קולנוע שעדיין סגורים, ואין צפי לפתיחתם. ובאותו עניין:

לפי תקנון האקדמיה האמריקאית, על הסרט המייצג כל מדינה להיות מופץ מסחרית לקהל הרחב עד לתאריך 31 בדצמבר. האם בתי הקולנוע בישראל יפתחו עד אז?

יש סייג אחד לחוק הזה בתקנון האמריקאי: אם הסרט היה אמור להיות מופץ, ואז קיבל הפצה דיגיטלית כי בתי הקולנוע נסגרו, אז הוא יהיה כשיר. כלומר, הפצה דיגיטלית (VOD) יכולה לכאורה להכשיר את הסרט לייצוג המדינה באוסקר. אבל האקדמיה הישראלית תצטרך לספק לאמריקאים מסמכים שהסרט אכן היה מתוכנן להיות מופץ בהפצה רגילה, ואז הופץ דיגיטלית. בתקנון האמריקאי כתוב בפירוש:

Provide to The Academy documentation (original document(s) and an English translation) of government mandated theater/cinema closure dates, previously planned theatrical release and steaming distribution or video on demand agreements

כמו כן, התקנון האמריקאי מציין בפירוש שהקרנה בפסטיבל כלשהו לא הופכת את הסרט לכשיר לייצג את המדינה, אלא רק הקרנה מסחרית רגילה.

סייג נוסף שהאקדמיה האמריקאית מציינת לחוק הזה: הסרט יכול להיות מופץ מסחרית גם בכל מדינה אחרת (שהיא לא ארצות-הברית), אבל מי יפיץ עכשיו סרט ישראלי, ויהיה הטוב ביותר, כשבתי הקולנוע ברוב מדינות העולם פתוחים באופן מוגבל, ואפילו הסרט המסקרן ביותר בעולם השנה (Tenet) עושה עסקים מוגבלים, או לפחות כאלו שרחוקים מאוד ממה שהיה צפוי.

כלומר, אלא אם הסרט הזוכה השנה יהיה אחד מה-7 שכבר הופצו ("אלוהי הפסנתר", "המוסד", "המחשמלים", "המתים של יפו", "הרפתקה בשחקים", "מחילה", ו"עכביש ברשת"), האקדמיה הישראלית צריכה לקוות ולעשות אולי אפילו טקסי וודו שונים ומשונים כדי שבתי הקולנוע בישראל יפתחו לקהל הרחב לפני 31 בדצמבר. (אה, רגע: כדי להיות כשיר לייצג אותנו באוסקר, הסרט צריך להיות מופץ אחרי ה-1 באוקטובר 2019. "המוסד" הופץ ביוני בשנה שעברה. "הרפתקה בשחקים" הופץ ביולי 2019. "מחילה" הופץ בספטמבר 2019. הם לא כשירים לייצג את המדינה באוסקר). (ואה, עוד רגע: "עכביש ברשת" דובר ברובו אנגלית. גם הוא לא כשיר). אני אמנם מעריך את האקדמיה שמתעקשת על טקס לקולנוע גם בימי משבר (ואני ממשיך לסקור בבלוג שלי את טקסי האקדמיות בחו"ל מאותה סיבה), אבל, שלא כמו בחו"ל, אם התחרות היא בין סרטים שכמעט אף אחד לא ראה, ואין יודע מתי נראה, אז התחרות היא רק כדי לשלוח איזשהו סרט לאוסקר, איזושהי תקווה חלושה לפרס חמקמק, ובלי קשר בכלל לאנשים החשובים באמת: הקהל הישראלי רוכש הכרטיסים.

אני צריך לומר שמבחינה אישית, השנה, לראשונה זה לפחות 15 שנה, לא פקדתי את הקרנות האקדמיה. אני לא חבר אקדמיה (מעולם לא הייתי), וההקרנות השנה היו מצומצות בגלל הקורונה, ולא יכולתי להידחף כמו שאני עושה כל שנה (מה גם שלא יכולתי לקבל הרשאה לצפייה דיגיטלית, כי אני לא חבר אקדמיה). כך שיוצא שמתוך 23 הסרטים שבתחרות, ראיתי רק 9 (אלו שהופצו ברובם, ועוד כמה בפסטיבלים). הסרטים המסקרנים מכולם לגבי מבין אלו שבתחרות הם "הנה אנחנו" של ניר ברגמן, ו"אסיה" של רותי פרי-בר (למרות שגם אני מודה שאם בתי הקולנוע נפתחים מחר, הסרט שאני הכי ארצה לראות, גם אם הוא לא סרט איכות, הוא "לשחרר את שולי". אחרי יותר מחצי שנה בבית, אני רוצה לראות קומדיה עם שלישיית "מה קשור". אח"כ אני אראה את הסיפור על אבא ובן אוטיסט, או על אמא שעוזרת לבת שלה שחולה במחלה סופנית).

ואחרי כל זה, אני עדיין מתעניין בקולנוע ישראלי. קולנוע. זה שרואים בקולנוע. אז בתי הקולנוע עדיין סגורים, אבל המועמדויות לסרטים שאולי יוצגו באולמות ובהיכלים מתישהו מתפרסמות היום, והנה הן:

פרסי אופיר 2020: התחלה (בערך)

אתר האינטרנט של האקדמיה הישראלית לקולנוע התעדכן היום עם רשימת הסרטים בתחרות פרסי אופיר לשנת 2020. כמו כן, לרשימה צורף מכתב מאת אסף אמיר, יו"ר האקדמיה, ומאת נעמי מיכאלי, מנכ"לית האקדמיה.

במכתב הם מציינים שהם אמנם מבינים שהמצב עדיין לא ברור, ושהמחשבה הראשונית היא בכלל על הפרנסה, ולא על הפרסים, ובכל זאת הם מבקשים לקיים את התחרות, גם אם עדיין לא ברור איך ומה בדיוק. אבל משורה וחצי במכתב אני כנראה מבין מה הסיפור: זאת לא תחרות לבחירת הסרט הישראלי הטוב של השנה. זאת התחרות לבחירת הנציג הישראלי לאוסקר. במכתב כתוב:

חשוב לנו שלא לוותר על שנת 2020. לתת חשיפה לסרטים שנעשו והופצו כמו גם לסרטים חדשים.

אז קודם כל: איזו חשיפה? למי החשיפה? הרי מתוך רשימת 26 הסרטים שבתחרות השנה, רק 7 הופצו לקהל הרחב. עוד 19 ממתינים להפצה. בהתחלה, רק לכמה מאות חברי האקדמיה תהיה גישה לצפייה בהם. בהמשך, בעוד כמה חודשים, שנה, שנתיים, או שלוש (אם בכלל) – לקהל הרחב. בהמשך המכתב נכתב:

בנוסף אנחנו בודקים בימים אלה היתכנות להקדים כבר בשנת 2021 את טקס אופיר לתקופת האביב כדי לאפשר זמן מספיק לקמפיין אוסקר ראוי לסרט הזוכה…ובכך לקדם אף יותר את החשיפה של קולנוע ישראלי בעולם.

כלומר: אנחנו מכוונים את הקולנוע הישראלי החוצה, לחוצלארץ. תושבי ישראל לא חשובים. וזה חבל, כי אני דווקא עוקב אחרי האתר של האקדמיה הישראלית בזמן האחרון, ופרויקט "מובילים קולנוע" בהובלת האקדמיה הישראלית הוא מפעל יפה, שבמסגרתו מאורגנות הקרנות של סרטים ישראלי שונים, חדשים יותר ופחות, במקומות רבים ושונים בארץ, בליווי שיחות עם היוצרים. כך שהאקדמיה כן פועלת להנגיש קולנוע ישראלי לקהל, רק שנדמה לי שהאקדמיה עצמה כאילו מתביישת בפעילות שלה, ואת הפעולות הגדולות שלה היא מכוונת החוצה, במקום לקהל הרחב והמגוון שיבוא לראות סרטים ישראלים בצוותא, בכל המדינה, בבת אחת, מה שייצור דיבור על במאים, שחקנים, וסרטים ישראלים, ויהפוך את הקולנוע הישראלי להצלחה כאן, פה בישראל, ולא רק שם, בחו"ל.

להבנתי, האקדמיה לא מוותרת על ההקרנות המסורתיות, אבל מכיוון שכרגע בתי הקולנוע סגורים, לא נקבע לוח זמנים להקרנות. חברי האקדמיה יוכלו לצפות בסרטים בלינק מאובטח במחשב, אבל אני לא ממש יודע כמה מהם באמת עושים את זה, ואני לא באמת יודע אם רק על הבסיס הזה תתקיים ההצבעה.

ובכל זאת, מהם הסרטים הבולטים ברשימה?

ראשית, אלו ש